מי יזכה באוסקר התיעודי ומדוע זו הקטגוריה הכי מעניינת השנה

לה לה לנד או אור ירח? נטלי פורטמן או אמה סטון? אני מתחיל לנחור עוד לפני שהתיישבתי על הספה ביום שני ב-3 בבוקר. זו הייתה שנה טובה לקולנוע, אין ספק בכך, ואני אהבתי (מאוד אפילו) את כל שלושת הסרטים המרכזיים במועמדות לסרט הטוב ביותר (השניים שציינתי, ומנצ׳סטר ליד הים, כמובן). אבל הקטגוריה הזו, כמו רבות אחרות, מרגישה צפויה ומשעממת. מה, זה לא ברור? החבורה של דמיאן שאזל צריכה להגיע עם שקית איקאה גדולה כדי לקחת את כל הפסלונים הביתה. אז הנה אני זורק משהו שאולי אתחרט עליו אחר כך, אבל נראה לי שהסרטים המועמדים השנה לקטגוריה התיעודית (סרט באורך מלא) טובים יותר מהסרטים המועמדים בקטגוריה של הסרט הטוב ביותר. כל אחד מתוך החמישה מעניין קולנועית, עוסק בשאלות מרתקות וחשובות, ולא הייתי מצטער על אף בחירה של חברי האקדמיה. אבל דבר אחר כולם כבר הספיקו לציין. ארבעה מתוך הסרטים המתמודדים נעשו על ידי במאים או במאיות שאינם לבנים, וזו הפעם הראשונה בתולדות האוסקר שזה קורה, בכל קטגוריה שהיא. יתרה מזאת, שלושה מהם עוסקים בנושא הגזענות בארה״ב. מעולם לא היה האדם הלבן בכזו עמדת מיעוט בקטגוריית האוסקר התיעודי. חשבתם שמנצ׳סטר ליד הים מתמקד יותר מדי בבעיות של הוואספ הלבן? מצאתם וחיפשתם התנשאות של הלבן הפריבילגי על מוזיקה שחורה בדמות חובבת הג׳אז של ריאן גוסלינג בלה לה לנד? אז הנה בא האוסקר התיעודי ומבטיח לתקן את הכל.

אז נתחיל בסרטו של הבמאי הלבן היחיד בקטגוריה הזו, ג'יאפרנקו רוסי, שהוא גם הסרט החביב עלי מכל החמישה. אש על המים (Fire at Sea), זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין הקודם, הוא סרט מטלטל וחשוב העוסק בגל ההגירה הלא חוקית לאירופה. רוסי נטל את מצלמתו וטייל סביב האי האיטלקי למפדוסה, הקרוב לחופי אפריקה, שם במשך שנים רבות מוצאים את מותם אלפי מהגרים לא חוקיים המגיעים בסירות עמוסות מצפון אפריקה. רוסי צילם, מתוך מחויבות אתית אמיתית, גם את הסירה שהגיעה עם מתים בתוכה. זה סרט נפלא, אבל החיסרון הגדול בו, מבחינת נקודת המבט של חברי האקדמיה, הוא שאין לו שלד קונבנציונלי של סיפור או קו מנחה של קריינות. הוא נשאר בבחינת סרט פואטי ארטיסטי שעוסק בנושא חשוב מעין כמוהו, ועל זה לא מקבלים אוסקר, אני חושב.

״אש על המים״: סרט פואטי ארטיסטי על גל ההגירה הלא חוקית לאירופה

לעומת זאת, החיים, סרט מצויר (Life, Animated) הוא יותר "אוסקר-מאטרייל". זהו הסרט היחיד מתוך החמישה שנעשה על ידי במאי שחור (רו׳גר רוס וויליאמס) ואינו עוסק כלל בנושא הגזענות. מדובר בסיפור מרגש ולא ייאמן על ילד אוטיסט (אוון סוסקינד) שמשפחתו לומדת במהרה כיצד לתקשר עימו בעזרת סרטי וולט דיסני שהוא כה אוהב. וויליאמס מצליח להשתמש באנימציה בחוכמה וברגישות כדי לתאר באופן אינטימי את עולמו הפנימי והשברירי של סוסקינד, וגורם לו להיפתח בטבעיות מול מצלמתו. אם יש סרט השנה שמבליט היטב את כוחו התראפויטי של הקולנוע ויכולתו לתקשר בין אנשים הרי שסרטו של וויליאמס הוא כזה. הוליווד מתה על סרטים שעוסקים ב- disabilities מכל סוג שהוא, ולכן לא הייתי מזלזל בסיכויים של וויליאמס לזכות בפרס. עם זאת, יש כמה סרטים "חשובים" יותר השנה, שגם משרטטים תמונה רחבה ועכשווית יותר.

העובדה ששלושה מתוך חמשת הסרטים המועמדים עוסקים באופן ישיר בנושא הגזענות בארה״ב (כשאחד מהם, אליו אגיע מיד, הוא אף הפייבוריט לזכייה) מצביעה על שינוי מהותי שהתחולל באקדמיה לאחר הביקורת העזה שהופנתה אליה בשנה שעברה, ובכלל על הסערה התרבותית והפוליטית שמתרחשת באמריקה כעת. במשך עשרים השנים האחרונות, רק שני סרטי תעודה שעסקו בנושא היחסים בין שחורים ולבנים זכו בפרס האוסקר התיעודי (״הבלתי מנוצחים״ ו״רצח ביום ראשון בבוקר״). אחד המקרים המפורסמים בתולדותיו של האוסקר הוא המקרה של Hoop Dreams, סרטו של סטיב ג׳יימס שהתמקד ב-1994 בקבוצה של נערים שחורים המשחקים בכדורסל כדי לצאת מהגטו של שכונות העוני בשיקגו. האקדמיה התעלמה מהסרט החשוב הזה, לא העניקה לו מועמדות, ומאז שינתה דרכיה בהתאם.

הבחירה בשלושה סרטים שעוסקים ביחסי גזענות בארה"ב בולטת בייחודה גם לאור העובדה שכל כך הרבה סרטים אחרים, העוסקים גם הם בסוגיות בוערות וחשובות אחרות, נשארו בחוץ. בין שאר הסרטים התיעודיים שלא קיבלו מועמדות השנה אפשר לציין את ווינר, סרט מבריק על סקנדל מסע הבחירות לעיריית ניו יורק של אנתוני ווינר; מגדל, סרט האנימציה התיעודי על מקרה הירי באוניברסיטת טקסס ב-1966, או קמרה-פרסון, סרטה הנפלא של קירסטן ג׳ונסון שנוצר כולו מקטעים שצילמה במהלך עבודתה כצלמת לסרטי תעודה. הדחיפות הפוליטית הזו שעולה מתוך תהליך הסלקציה הייחודי של חברי האקדמיה אינה תוצר של רגשות האשם על הטקס של שנה שעברה בלבד, אלא תגובה טבעית לבחירתו של טראמפ לנשיאות. ארה״ב התעוררה לעידן חדש ומבעית בו נושא זכויות האדם והשוויון בפני החוק של אוכלוסיות חלשות נמצאים בסכנה מוחשית ודבר אינו מובן מאליו יותר. האופן הגס והבוטה בו השתמש טראמפ בסוגיית הגזענות במהלך הקמפיין שלו יצר אקלים שבו הרלוונטיות של הסרטים המתמודדים ברורה יותר מאי פעם. באחד הראיונות עימו, הבהיר ראול פק, הבמאי של אני לא הכושי שלך (I Am Not Your Negro), מועמד נוסף בקטגוריה, ש״במאים שחורים הגיעו לשלב בו אין להם יותר ברירה והם חייבים לשחרר את מה שיש להם לומר, להתעמת עם האמת ולא לקחת שבויים. אנחנו לא הולכים לבקש יותר רשות מאף אחד.״

פק בן ה-62 ביסס את סרטו על ספר לא גמור של הסופר ג׳יימס בולדווין בשם ״זכור את הבית הזה״ ("Remember This House"). הספר מתמקד בדור שלם של מנהיגים שחורים שפעילותם נגדעה באמצע תהילתם, כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, ונראה כרלוונטי עד מאוד למצב הפוליטי כיום. פק משלב בחוכמה קטעי ארכיון עם דימויים של אמריקה המודרנית, ונותן לשחקן סמואל ג׳קסון לקריין את אמירותיו של בולדווין ולתאר את הפגישות בינו לבין המנהיגים הללו. מצד אחד, אני לא הכושי שלך מסכם בבהירות ובאומץ רב כמה מעט השתנה בשנים האחרונות ביחסה של אמריקה לשחורים, והוא עשוי לדבר לליבם של מצביעי האקדמיה הזקנים. מצד שני, יש בו לא מעט ביקורת על דימויים הוליוודים פייסניים משנות השישים, וזה יכול להיות לרועץ עבורו, כסרט שפונה לקבוצה פסודו-ליברלית של חברי אקדמיה לקולנוע.

״אני לא הכושי שלך״: ביקורת על דימויים הוליוודים פייסניים – לא בטוח שיעבוד לו.

מועמד אחר שעוסק בנושא מכיוון מעט שונה הוא 13, סרטה של אווה דוברניי, שהיה לסרט התיעודי הראשון בהיסטוריה שפתח את פסטיבל הקולנוע של ניו יורק. זהו מחקר מעמיק ואפקטיבי מאוד על האופן בו התייחסה ארה״ב לשחורים מאז תקופת העבדות ועל הדרך בה מערכת המשפט האמריקאית הענישה שחורים באופן לא שוויוני. זהו סרט שחשוב לצפות בו, שכן הוא חושף כיצד גזענות היא סוג של מימד תודעתי דרכו אנו רגילים לתפוס את העולם סביבנו. אפילו דונלד טראמפ זוכה כאן להתייחסות. דוברניי, שעבדה על הסרט באופן צמוד עם נטפליקס, נסמכת על שיטת הראשים המדברים, אך גם משתמשת בלא מעט גרפיקה ובקליפים מתוך הולדת אומה של ד.וו. גריפית. החולשה העיקרית של הסרט הוא המבנה המעט קונבנציונאלי שלו, שנשען בעיקר על ראיונות עם מומחים, ולדעתי זה מרחיק אותו מהפסלון הנכסף.

אין ספק שהמועמד הפייבוריט לזכיה הוא או ג׳יי סימפסון: תוצרת אמריקה (O.J. Simpson: Made in America), סדרת טלוויזיה מקיפה בת חמישה פרקים ובאורך של כמעט שמונה שעות, הבוחנת את המקרה של סימפסון על רקע הגזענות באמריקה מאז שנות השישים ועד למשפט המאה. O.J, שהקרנת הבכורה שלו התקיימה בפסטיבל סאנדנס בשנה שעברה, הוא פרויקט מאיר עיניים, מסמך תיעודי מרתק שקשה להפסיק לצפות בו. אבל, זה הפרויקט התיעודי הארוך ביותר שאי פעם התמודד על האוסקר בקטגוריה הזו, עובדה שגרמה ללא מעט הרמות גבה בהוליווד. על פי החוזה המקורי שלו עם ESPN מ-2015, יוצר הסדרה עזרא אלדמן היה אמור לתת להם ארבע שעות. אבל הרשת נתנה לאדלמן קארט בלאנש כדי לספק למשפט של סימפסון את הרקע ההיסטורי הדרוש ואת ההקשרים הנכונים. מכיוון שהיא לא הגבילה אותו באף דרך שהיא, כשהוא הגיע עם כמעט שמונה שעות של פיינל-קאט, אף אחד לא ממש התלונן.

השאלה שמעלה המועמדות התקדימית של O.J. היא חשובה ומרכזית לזמננו: כיצד ניתן להגדיר תוכנית טלוויזיה כיום, כשהאיכות והסטנדרטים של תוצרי המדיום הזה גבוהים מאי פעם והאסתטיקה של התוכניות מוגדרת פעמים רבות כקולנועית? האם זוהי שאלה של האופן בו היוצר תופס את יצירתו? הדרך בה צופים מבינים אותה? המקום בו היא משודרת? כיצד היא מופצת? אורכה? באופן פורמלי, קצת קשה לכנות את O.J. כסרט תיעודי. אחרי הכל, הוא מומן על ידי רשת טלוויזיה (ESPN, שיצרה לא מעט סרטי תעודה טלוויזיונים מצוינים, אך אף פעם לא שלחה מועמדות לאוסקר), נעשה על ידי אדם שעבד באופן אקסקלוסיבי בטלוויזיה (זכה בפרסי אמי ופיבודי רבים), ותוכנן עבור הפורמט הטלוויזיוני (חמש אפיזודות של 90 דקות כל אחת). מצד שני, נוצר מצב כיום שבו יותר ויותר סרטים תיעודיים נעשים למעשה עבור הטלוויזיה, והמועמדות של O.J. מצביעה על האופן בו חברי האקדמיה מכירים בעידן החדש הזה, בו הולכים ומיטשטשים הגבולות בין קולנוע לבין טלוויזיה. אדלמן בעצמו הודה שלא ממש היה לו עניין לעשות מיני-סדרה, אלא רצון לעשות ״סרט אחד ארוך שמספר את הסיפור השלם מההתחלה ועד הסוף״.

״או ג׳יי סימפסון: תוצרת אמריקה״: סרט קולנוע או סדרת טלוויזיה?

תכלס, לפי חוקי האקדמיה, O.J. אכן נחשב לסרט תיעודי שיכול להתמודד בקטגוריה הזו, ולו בשל העובדה שהוא הוקרן במשך שבוע אחד בבית קולנוע בלוס אנג׳לס ובניו יורק לפני שעלה לטלוויזיה. לאחר שהורד מהמסכים, רשת הטלוויזיה ABC הקרינה את אחד הפרקים, בו בזמן ש- ESPN הקרינה את כל החמישה. אבל הבעיה של גורמים בתעשייה (אלו עם אינטרס, כמובן) אינה עם העמידה בדרישות. הפחד שלהם, ובמיוחד של יוצרי הקולנוע התיעודי, הוא מיצירת תקדים. מה ימנע כעת מרשתות טלוויזיה אחרות, או משירותי סטרימינג כמו נטפליקס או אמזון, להקרין סדרות טלוויזיוניות תיעודיות בבית קולנוע במשך זמן קצר לפני מועד עלייתן לשידור, ובכך להפוך אותן למועמדות חוקיות לאותה קטגוריה? כיום, אמזון ונטפליקס שולטים למעשה ברוב התוכן התיעודי, והקרנות של סרטים תיעודיים מחוץ לערים הגדולות ניו יורק ולוס אנג׳לס הן ספורות בלבד. בעידן שבו סדרות true-crime רבות הן כה פופולריות, כמו הג׳ינקס או לעשות רוצח, האופציה הזו קורצת ורלוונטית יותר מתמיד. אחת מאלו שהתלוננו, אגב, היתה שילה אווינס, מי שעומדת בראש מחלקת התעודה של HBO. ״O.J. הוא סרט תעודה טלוויזיוני נהדר," היא הודתה, ״אבל חבל שלא ידעתי שאפשר להכניס את הסדרות הללו כמועמדות לקטגוריה הזו. מה עם הג׳ינקס לדוג׳? אופס, מאוחר מדי״. יש כאלו שאף חושבים על עומס העבודה של חברי האקדמיה המסכנים. מה יהיה כעת על תהליך הצפייה והבחירה בסרטים המועמדים, כשחברי האקדמיה יוצפו לא רק בלמעלה ממאה סקרינרים בשנה, אלא גם בעוד עשרות סדרות טלוויזיוניות ארוכות? אוי ואבוי. רוסי, שמועמד גם הוא כאמור בעבור אש על המים, דווקא פירגן לאדלמן. ״אני שונא כל סוג של קטגוריה באשר היא. לסרט הזה (O.J.) יש את היכולת להביא אותך כצופה לרגעים בהם המקרה התרחש. זה מאוד קולנועי. אם תיתן לי משהו אמיתי, זה מה שחשוב עבורי. והסרט הזה אמיתי.״

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

4 Comments

  1. כרגיל, פוסט משובח.

    הגב

    1. תודה רבה, טל.

      הגב

  2. פוסט מעולה אשמח להיות ברשימת תפוצה
    Mermerit@gmail.com

    הגב

    1. תודה רבה, ליאת. צירפתי אותך.

      הגב

כתיבת תגובה