אמת 24 פעמים בפסטיבל: הסרטים המסקרנים בפסטיבל דוק אביב

לפני כשבוע התפרסמה התוכנית המלאה של פסטיבל דוק אביב, שיתקיים בחודש הבא בין התאריכים 19-28 במאי. תחת הנושא הרשמי של הפסטיבל, ״אי-סדר עולמי חדש״ (שלמעשה מהווה סוג של catch-phrase לכל מה שקולנוע תיעודי אמור לטפל בו) יוצגו 110 סרטים מרחבי העולם. במהלך השנה עקבתי בדווקנות ובתיאבון בלתי מסופק אחרי הסרטים התיעודיים המדוברים ביותר, אלו שהוצגו בפסטיבלים, בהקרנות רשמיות ובארועים שונים על קולנוע תיעודי מחוץ לישראל. בלי נטפליקס, MUBI, או טורנטים למיניהם, הסיכוי שמרבית מהסרטים הללו יגיעו להקרנות מסודרות בישראל לפני חודש מאי הוא קלוש ביותר. זו הסיבה שפסטיבל דוק אביב, שמציג השנה אולי את התחרות האיכותית ביותר בתולדותיו, הוא חגיגה עבורי ועבור כל חובב של קולנוע תיעודי. רשימת מכולת של כל הסרטים, הארועים והאורחים השנה התפרסמה בלא מעט כלי תקשורת בתחילת השבוע הקודם, אבל כאן אני רוצה להרחיב מעט יותר ולתת כמה המלצות לצפייה. זוהי איננה רשימה ממצה. חסרה בה התייחסות למסגרת סרטי הפנורמה, עליהם ארחיב בהזדמנות מאוחרת יותר, או לתחרות הישראלית, בה אעסוק גם כן בנפרד. כמו כן, אני מנוע לצערי מלהתייחס לתחרות ״עומק שדה״ — שנראית השנה איכותית במיוחד — שכן אני עומד לכהן כשופט בקטגוריה זו. התייחסות ביקורתית עמוקה יותר לקטגוריה הזו אכתוב לאחר שתוצאות השיפוט תתפרסמנה במהלך הפסטיבל. מכל מקום, ברשימה שלפניכם אספתי המלצות ל- 24 סרטים וארועים בולטים בפסטיבל השנה. בחלקם צפיתי כבר, על אחרים שמעתי ממקורות שונים, והשאר פשוט נשמעים מסקרנים למדי. את ההמלצות אמיין, ככל שניתן, על פי קטגוריות:

בתחרות הבינלאומית, שנדמית לי כחזקה יותר מתמיד, יתחרו השנה שנים עשר סרטים. בארבעה מהם לפחות כדאי להתאמץ ולצפות:

O, Futebol (על כדורגל)

אני שומע מכמה מקורות שהסרט הזה, של במאי הקולנוע הספרדי סרג׳יו אוקסמן הוא אחד הסרטים היפים בפסטיבל. מדובר בסרט על כדורגל ללא כדורגל, המתאר מפגש טעון בין אב לבין בנו (במאי הסרט) לאחר שנים ממושכות של נתק ביניהם במסגרת המונדיאל בברזיל ב-2014. זהו סרטו התיעודי הראשון באורך מלא של במאי שהציג סרטים קצרים מרהיבים בעבר, והוא קיבל שבחים רבים בפסטיבל לוקרנו בו הוצג.

אמת מרצדת

זה סרט שאני ממליץ בחום לכל חובב קולנוע באשר הוא. צפיתי בו בפסטיבל ורשה לפני מספר חודשים, והוא מסמך מרגש וחשוב על ארכיון הסרטים באפגניסטן שעמד על סף הכחדה עד שהגיעו עובדי ארכיון מסורים והצילו מתוכו אוצרות אבודים. קשה לחשוב על אתגר שימור יותר קשה מקולנוע באפגניסטן. לאחר שהקולנוע הלאומי במדינה עלה והתבסס משנות השישים, הוא ספג מהלומה קשה עם עליית הטאליבן, אשר ראה את הקולנוע המקומי כשלוחה של התרבות המערבית אותה יש להרוס מן היסוד. הקולנוע הזה היה אכן נעלם כלא היה אלמלא קבוצה של אנשי ארכיון אמיצים ומכורים לקולנוע סיכנו את חייהם כדי לחפור בהריסות, להציל ולשמר אלפי שעות של סרטי דרמה ותעודה. במאית הסרט, פייטרה ברטקלי, מלווה את האנשים הללו במאבקם המתמשך, והתוצאה מעוררת השתאות והערצה.

קרא לי מריאנה

גם את הסרט הזה ראיתי בפסטיבל קרקוב לפני כשנה. המנצחת הגדולה בפסטיבל היתה במאית פולניה צעירה בשם קרולינה בילאווסקה (Carolina Bielawska), שקיבלה את פרס ״קרן הזהב״ (הפרס היוקרתי בפסטיבל) ועוד שלושה אחרים, כולל פרס הסרט חביב הקהל, עבור סרטה התיעודי בו היא עוקבת ברגישות ובאינטנסיביות אחר גבר בן 47 שעובר ניתוח לשינוי מין. המהפך המאוחר הזה מגבר לאישה הוא גם מעבר כואב עבור מריאנה, גיבורת הסרט, שבו היא עוברת מהחיק החם והמחבק של משפחתה אל עבר הגשמה בלתי נמנעת של צורך אנושי לזהות אחרת, גם כזה הנעשה במחיר דחייה ונטישה. סרט מרגש ויוצא דופן בישירותו שכדאי מאוד לראות.

CallMeMarianna-W

״קרא לי מריאנה״: מעקב מרגש ואינטנסיבי אחרי גבר בן 47 שעובר ניתוח לשינוי מין

תחת השמש: שנה בצפון קוריאה

כל סרט תיעודי על צפון קוריאה מסקרן אותי מאוד, אבל זה במיוחד. הסרט הזה, שנעשה על ידי צוות צילום רוסי בראשותו של הבמאי ויטאלי מנסקי, יצר שערוריות דיפלומטיות ונסיונות רבים למנוע את הקרנתו. הוא עוקב אחרי ילדה קטנה מצפון קוריאה כשהיא מתכוננת לחגוג את יום הולדתו של המנהיג לשעבר קים ג׳ונג-איל. צוות הצילום קיבל גישה נדירה לצפון קוריאה בכך שהפך את הממשלה המקומית לשותפה רשמית בהפקה ואיפשר לה הצצה מלאה לתסריט. עם זאת, מנסקי מצא דרכים מקוריות להשאיר את מצלמתו בפעולה מבלי שישימו אליה לב ובכך חשף כיצד עובדת מערכת הפרופגנדה המשומנת בצפון קוריאה. שר התרבות הרוסי לשעבר פרסם מאמר עם יציאתו של הסרט לאקרנים ובו הוא מאשים את הבמאי ביצירת חזות שקרית של ״שיתוף פעולה חברי״ כדי לקבל תמיכה כספית, בו בזמן שההיפך היה הנכון. מעניין!

תוכנית המאסטרים השנה, בה מקובצים סרטיהם של במאי קולנוע תיעודי בעלי שם עולמי, היא הדובדבן שבקצפת בכל הפסטיבל. באמת שכל סרט שם נשמע פגז, אחד אחרי השני, ואת כולם מתחשק לי לראות (יש כמה שכבר ראיתי). אעשה קצת סדר ברשימה הארוכה והמרשימה הזו:

אש על המים, סרטו של במאי הקולנוע האיטלקי ג׳יאנפרנקו רוסי, היה הזוכה הגדול בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון. ההישג המדהים הזה, בו סרט תיעודי זוכה בפרס כה חשוב בפסטיבל קולנוע מרכזי, הוא למעשה המשך ישיר לזכייה הקודמת של רוסי בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה לפני שלוש שנים על סרטו Sacro GRA. אז זה היה סרט על כביש מהיר באיטליה, והפעם זה סרט עם חשיבות פוליטית אדירה. רוסי מתאר אי איטלקי קטן הנמצא על מים בהם סירות רעועות של פליטים מאפריקה מנסות לחצות את הגלים ולהגיע לאירופה. התמונה המתוארת היא קשה וכואבת, אבל בעיקר עדכנית ביותר. קל להבין כיצד סרט כזה קטף את הפרס הגדול בברלין.

אש על המים צילום Gianfranco Rosi

"אש על המים״: הזוכה הגדול בפרס דה הזהב בפסטיבל ברלין האחרון

בדרך (In Transit) הוא סרטו האחרון של הבמאי האמריקאי המנוח אלברט מייזלס (לו ספדתי לפני כשנה כאן), אותו הוא ביים יחד עם עוד ארבעה אחרים. מדובר במסע רכבות של שלושה ימים משיקגו לסיאטל על רכבת הנוסעים ה- Empire Builder. הנסיעה הארוכה הזו הופכת למסע פילוסופי במהלכה מספר נוסעים מקבלים החלטות הרות גורל או פשוט מתוודים בפני המצלמה ובאופן אינטימי לגבי מהלך חייהם. שיר פרידה אתנוגרפי מאחד מגדולי במאי הקולנוע התיעודי שלא הייתי מפספס.

שני במאים ישראלים גם הם משובצים במסגרת הזו. אבי מוגרבי חוזר עם סרט חדש, אותו הציג בפסטיבל ברלין האחרון, הנקרא בין גדרות. מוגרבי מתעד הפעם פרויקט תיאטרון מיוחד של פליטים אריתראיים וישראלים, והסרט יוקרן יחד עם ההצגה שנולדה בעיקבותיו, ״תיאטרון מחוקק חולות״. סרטיו של מוגרבי תמיד פוליטיים ותמיד מרתקים מבחינה צורנית, ואני משוכנע שגם כאן נושא הפליטים יטופל באופן יוצא דופן. יוצר אחר הוא ג׳אד נאמן, אשר מציג את סרטו החדש למדבר, בו הוא יוצא יחד עם חברו הפלמ״חניק כדי לחפש לו מקום קבורה.

והנה ממתק מבטיח לסינפילים. סרטו של נוח באומבך דה פלמה הוא תיעוד ארוך של שיחה מרתקת ומשעשעת עם אחד מגדולי במאי הקולנוע האמריקאי העצמאי, בריאן דה פלמה. בניגוד לסרטים אחרים הנעשים על במאי קולנוע, הסובייקט היחיד שמרואיין בסרט הזה הוא דה פלמה עצמו, והתוצאה ללא ספק יוצאת דופן. באומבך, אשר יצר את הסרט ביחד עם ג׳ייק פאלטרו, חולש על קריירה קולנועית בת חמישים שנה ובוחן סוגיות מרתקות ביצירה של דה פלמה, כמו ייצוגן של נשים, טיבה של יצירה קולנועית עצמאית, והאופן בו המערכת ההוליוודית הורסת יצירתיות. באמת סרט חובה לכל חובב קולנוע.

de-palma

נוח באומבך (מימין), בריאן דה פלמה וג׳ייק פאלטרו

הוא קרא לי מלאלה, סרטו האחרון של דייויס גוגנהיים (״מחכים לסופרמן״), היה אחד מהמועמדים הבולטים לפרס האוסקר השנה. מדובר בתיעוד אינטימי ואישי של מלאלה יוסאפזאי, נערה צעירה מפקיסטן שהפכה להיות הזוכה הצעירה ביותר בפרס הנובל. יוסאפזאי, למי שאינו זוכר את סיפורה, פעלה באופן אקטיביסטי למען זכויותיהן של נשים, עד שנורתה בפניה על ידי אנשי הטאליבן. הסרט מתאר את כל מה שהתרחש לאחר הטראומה הזו ואת סירובה של יוסאפזאי לשתוק מאז הירי.

אחת מנקודות ההיילייטס של הפסטיבל, לדעתי, היא ביקורו הצפוי של במאי הקולנוע האוסטרי ניקולאוס גיירהאלטר, והמיני-רטרוספקטיבה שעורכים אנשי הפסטיבל לסרטיו. בחודש הבא אתייחס בהרחבה לסרטיו של גיירהאלטר, אך כאן אומר רק בקצרה שמדובר באחד מיוצרי התעודה המרתקים שפועלים כיום, יוצר שמשתמש בשפה הקולנועית באופן יוצא דופן ומגלה עניין ממושך בקשר האסתטי בין קולנוע לבין צילום. סרטו האחרון הומו סאפיינס, שהוקרן בברלין ויציג גם בפסטיבל כאן, הוא תיעוד יפהפה, ויזואלי בעיקרו, של מקומות נטושים בהם לא נמצאים אנשים מלבד העקבות אותם השאירו. כשצפיתי בסרט בברלין קיויתי מאוד שנוכל לצפות בו בתל אביב, והנה זה קורה. סרט נוסף של גיירהאלטר שיוצג בפסטיבל הוא לחם יומנו, מסה קולנועית מרהיבה ביופיה המציגה ללא מילים ובשוטים ארוכים וסטטיים את פס הייצור של המזון המגיע אלינו לצלחת. ההשוואה הקרובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה לסגנון של הסרט הזה היא סרטיו של סטנלי קובריק, וזו כשלעצמה השוואה נדירה כשזה מגיע לקולנוע תיעודי. הסרט השלישי של גיירהאלטר שיוצג בפסטיבל הוא המערב, יצירה שכבר הוצגה בפסטיבל דוק אביב לפני ארבע שנים. גם כאן, ללא קריינות או ראיונות, במאי הסרט מציג אודיסאה ויזואלית החוקרת כיצד תאורה מלאכותית מאירה את חיי הלילה האירופאי. גיירהאלטר מתעניין לא רק בטכנולוגיות (לוחות בקרה, מצלמות פיקוח, מכשירי תיעוד) אלא גם באנשים אשר מפעילים אותן. שלושת הסרטים הללו מספקים הצצה מרתקת ליצירתו של אחד מבמאי הקולנוע התיעודיים החשובים שפועלים כיום. גיירהאלטר גם יקיים סדנת אמן במסגרת הפסטיבל.

12321275_10153642874329608_7410054366204970591_n

״הומו סאפיינס״, כחלק מהמיני-רטרוספקטיבה על ניקולאוס גיירהאלטר: אסתטיקה תיעודית יוצאת דופן

עוד נציג בפסטיבל של הקולנוע האמריקאי המתבונן הוא ד.א. פנבייקר, אשר מציג את סרטו החדש לפתוח את הכלוב (Unlocking the Cage), אותו יצר יחד עם שותפו הוותיק כריס הגדוס. בשיטה המסורתית של זבוב-על-הקיר מתבוננים השניים בקריירה של סטיב ווייז, עורך דין יוצא דופן המייצג חיות ומבקש להעניק להן זכויות משפטיות. במשך חמש שנים עקבו פנבייקר והגדוס אחרי ווייז והארגון שהוא עומד בראשו, וניסו לבחון מה עומד מאחורי ניסיונותיו לגרום לשופטים ממדינת ניו יורק להכיר בשימפנזות גם כן כבני אדם.

ועל הסרט הבא שמעתי המון דברים טובים. המפלצת (Behemoth), סרטו של ז׳או ליאנג אשר הוצג בפסטיבל ונציה האחרון, הוא תיעוד עוצר נשימה של מכרות פחם במונגוליה. ללא נראטיב, עם סגנון פואטי נדיר, וציטוטים מתוך ״הקומדיה האלוהית״ של דאנטה, ליאנג יוצר מסמך מזוויע, מרתק באופן אסתטי, ובעל חשיבות סביבתית עצומה, שלבטח יעורר דיונים ארוכים לאחר הצפייה בו.

והנה עוד סרט על סטיב ג׳ובס, כאילו היו חסרים כאלה, אך הפעם של אחד מהיוצרים הפוריים ביותר בקולנוע התיעודי האמריקאי, אלכס גיבני. הבן אדם הזה פשוט מוציא סרטי תעודה בצרורות, והמחקר שהוא מקיים עבור כל אחד מהם הוא תמיד מעמיק. סטיב ג'ובס: האיש במכונה הוא לא אנמי כמו הסרט עם אשטון קוצ׳ר ולא רומנטי כמו הסרט עם פאסבנדר. גיבני מבקש להתמקד בסרטו במערכת היחסים שלנו עם ג׳ובס ועם המוצרים שהוא ייצר. הוא מנסה לבחון מדוע אנשים הרגישו כזו קירבה למנהל של חברת הייטק? האם ג׳ובס באמת ראוי להערצה הזו? האמביוולנטיות הזו שגיבני מייחס למנכ״ל של חברת אפל מנסה להעלות שאלות חשובות, ששאר הסרטים לא ממש העלו, לגבי ערכיו של ג׳ובס ולגבי האופן שבו הערכים הללו השפיעו על עמק הסיליקון. בקיצור, יש כאן ניסיון להתמקד בצדדים הפחות חיוביים של הסיפור של ג׳ובס, וזה מה שהופך את הסרט לכה חשוב ומעניין.

כאילו אין מספיק סרטים מעניינים בתחרות הזו, והנה מגיעה לשם אחת הפנינות בפסטיבל, סרט שהוא תגלית ישנה שהתגלתה בשנה שעברה ונחשפה בעולם. שיר הוא אדם מעורטל הוא סוג של סרט רוקומנטרי שנעשה על ידי לס בלנק, גם כן אחד מהמתעדים החשובים באמריקה, שהלך לעולמו לפני כשנתיים. בין השנים 1972-1974 תיעד בלנק את הכותב-זמר לאון ראסל, אבל התוצאה לא התגלתה במשך ארבעים שנה, עד שנחשפה ממש לאחרונה. ראסל שכר את בלנק לצלם אותו באולפן ההקלטות שלו באוקלהומה, אבל קיבל תוצאה שהיא ייחודית ואינטימית. בלנק שילב קטעי הופעה, הקלטות באולפן ורגעים מאחורי הקלעים, ויצר סרט יפהפה שקיבל מעמד אגדי במשך השנים למרות שהיה מצרך נדיר לצפייה. זהו אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם בפסטיבל.

01POEM-master675

״שיר הוא אדם מעורטל״: תגלית תיעודית נפלאה משנות השבעים

אה, ויש גם את ראסל ברנד – הנה הוא בא, הסרט של אונדי טימונר (שתגיע גם היא לפסטיבל) על הקומיקאי הבריטי ראסל ברנד. בשנה שעברה מייקל ווינטרבוטום עשה סרט תעודי על ברנד, אבל הפעם כנראה מדובר בתיעוד אינטימי מאוד של הילד הרע של הקומדיה, מי שלאחרונה הפך להיות בכלל אקטיביסט פוליטי. טימונר חתומה על Dig, אחד מסרטי תיעוד המוזיקה הטובים שיש, כך שכל סרט שלה מסקרן מאוד.

סרטים תיעודיים על מוזיקה

זו ללא ספק היתה השנה של סרטי תעודה על מוזיקה שגדשו פסטילים על קולנוע תיעודי כמעט בכל מקום בעולם. דוק אביב מציע מבחר לא רע השנה, ובין שלל הסרטים יש כמה בולטים. קודם כל באמת Dig, קלאסיקת הרוק-דוקומנטרי של אונדי טימונר. מי שלא מכיר את הסרט הזה, שלא יפספס הזדמנות לצפות בו על מסך גדול. זה סרט מבדר למדי המגולל במשך שבע שנות תיעוד את סיפורן של שתי להקות רוקנרול, "בריאן ג'ונסטאוןמסאקר" וה"דנדיוורהולז". כל מה שהייתם מצפים למצוא בסרט כזה יש כאן: סמים, מסיבות פרועות, מריבות על הבמה, גיטרות מנופצות. הכל מתרחש מול המצלמות באופן ספונטני ואמיתי. סרט שהפך לסוג של קאלט.

מאז שג׳ניס ג׳ופלין מתה ב-1970, כולם מצפים שהוליווד תוציא איזה biopic מרשים על חייה, אבל כבר מעל 35 שנה וזה לא קורה. בקולנוע התיעודי היא מופיעה בכמה מסרטי המוזיקה החשובים של שנות השישים והשבעים, כמו ״וודסטוק״ או ״מונטריי פופ״, אבל עד כה לא קיבלה את הפוקוס האישי עליה. אז בפסטיבל השנה ניתן לצפות בסרט Janis: Little Girl Blue, סרטה התיעודי המצוין של איימי ברג. לברג היתה גישה יוצאת דופן למכריה של ג׳ופלין, משפחתה וחברי הלהקה שלה, והיא משלבת ראיונות איתם יחד עם חומרי ארכיון נדירים בכדי לצייר דיוקן אולטימטיבי של הזמרת האגדית הזו.

Janis-Joplin-Smoke-LEGACY-BANNER-1200x600

ג׳ניס ג׳ופלין: סוף סוף סרט תיעודי ראוי עליה

בולט בנוכחותו השנה הוא סרטו הנפלא של פול תומאס אנדרסון ג׳ונון, עליו כתבתי בהרחבה כאן כשהוא יצא לצפייה באתר MUBI. ג׳וני גרינווד, הגיטריסט של רדיוהד, נסע לאזור רג׳סטן שבהודו כדי להקליט אלבום עם המלחין הישראלי שי בן צור וקבוצת מוזיקאים מקומיים. אנדרסון, במאי הקולנוע האמריקאי העצמאי, הצטרף אליהם כדי לתעד את הכל במשך חודש שלם של סשנים מוזיקליים, ויצר חווייה מוזיקלית וקולנועית אדירה. ״ג׳ונון״ הוא סרט תיעודי אשר מצליח באמצעים פשוטים וישירים לעורר לכל אורכו התפעמות בקרב הצופה. חדוות היצירה של המוזיקאים המשתתפים בו, קולקטיב מדהים של מזרח ומערב, היא לא פחות ממהפנטת. כדאי מאוד.

דווקא על The Reflektor Tapes, הסרט התיעודי המדובר על ארקייד פייר, אני לא ממש שומע דברים טובים במיוחד. מן הסתם, אני מניח שהמעריצים ילכו לראות את הסרט הזה בכל מקרה. אבל על לילה טוב ברוקלין – סיפורו של Death By Audio שמעתי שבחים רבים. הסרט מכניס את הצופים לנבכי מקום ההופעות האנדרגראונדי האחרון בברוקלין, ומספר את הקמתו, השפעתו על קהילת המוזיקה וסגירתו הבלתי נמנעת.
 הסרט בוים על ידי מתיו קונבוי, שהיה אחד מהמייסדים של המועדון הזה, ולכן אין לו כלל שאיפה לאובייקטיביות (וטוב שכך).

ובקטגורייה של סרטים תיעודיים על אמנות ניתן למצוא גם כן לא מעט דברים מסקרנים. אני לא שייכת לשום מקום – הקולנוע של שנטאל אקרמן הוא סרט שפשוט אי אפשר בלעדיו השנה. אקרמן, מבמאיות הקולנוע החשובות והגדולות בעולם, הלכה לעולמה השנה והשאירה אחריה יצירה נסיונית וייחודית שעוד רבות ידובר בה. סרטה התיעודי של מריאן לאמברט, שצולם זמן קצר לפני התאבדותה של אקרמן, מתמקד במקורות ההשראה שלה, תחושת הנוודות של ילדת דור שני לשואה והצורך העז שלה לנתץ מוסכמות ולא להניח לאיש למסגר אותה. דווקא No Home Movie, סרטה האחרון (והלא פשוט לצפייה) של אקרמן על אימה, בולט כאן בהיעדרו. כולי תקווה שנזכה לראות אותו בפסטיבל ירושלים השנה.

והנה עוד סרט שהיה על הרדאר שלי כבר כמה חודשים. הקשב לי, מרלון הוא תיעוד יוצא דופן של אחת מהדמויות האניגמטיות ביותר בתולדות הקולנוע, השחקן מרלון ברנדו. במאי הסרט, סטיבן ריילי, משתמש בארכיון של הקלטות אודיו וחומרים ויזואליים על ברנדו, רבים מהם בפורמט הוידוי. הייחודיות האסתטית של הסרט הזה, שנשמעת הרבה מעבר לסתם גימיק, היא שריילי מאפשר לברנדו המנוח לספר את סיפורו במילותיו שלו בכך שהוא יוצר הולוגרמה סרוקה של פני השחקן לאורך כל הסרט. חשיבותו הרבה היא שהוא מנסה לתקן את המורשת של שחקן אדיר שלא שיתף פעולה עם התקשורת, ונכווה בהתאם.

29listen-facebookjumbo-v2

״הקשב לי מרלון״: תיעוד יוצא דופן של אחת מהדמויות האניגמטיות ביותר בתולדות הקולנוע

הנאהבים והרודן

בשנת 1965 יצר האנימטור הצ׳כי ז׳ירי טרינקה את אחת מיצירות המופת של האנימציה המודרנית. ״היד״, סרט של פחות מחצי שעה, מתאר את נסיונותיה של יד רודנית לפלוש לביתו של כדר ולהכריח אותו ליצור אך ורק יצירות אמנות בצורה של יד מצדיעה. כשהכדר מסרב, הוא נכלא בכלוב, ולבסוף מוצא את מותו. אני נזכר בסרט הזה, שנוצר כמשל ליצירה מדוכאת במזרח אירופה, כשאני שומע על ״הנאהבים והרודן״, סיפור לא ייאמן כשלעצמו על במאי נודע ושחקנית נערצת שנחטפו מדרום קוריאה והובאו לביתו של קים ג'ונג איל. הדיקטטור כלא אותם במשך שנים בכלוב של זהב, כסוג של חיות מחמד, וכפה עליהם ליצור סרטים לטעמו. הם הצליחו להימלט לפני כשמונה שנים כדי לספר לעולם את סיפורם הלא ייאמן. ללא ספק אחד מהסיפורים המוזרים ביותר שקשורים לקולנוע שאי פעם תשמעו.

קודלקה: שוּטינגהולילנד

על הסרט הזה, יצירת הביכורים התיעודית של גלעד ברעם, צלם ואמן וידאו ומיצב, שמעתי כבר כמה שנים והסתקרנתי. יוזף קולדקה, הצלם הצ׳כי הנודע, מגיע לישראל ולשטחים הכבושים כדי לצלם את חומת ההפרדה. ברעם החליט להתלוות אליו ולהתחקות אחרי תהליך עבודתו הייחודי בעודו משמש לו אסיסטנט. הוא מציב את קודלקה בתוך הקומפוזיציות אותן הוא מצלם, ובכך יוצר דיאלוג ויזואלי מרתק בין התמונות שקודלקה מצלם לבין הדימויים התעודיים אותם יוצר ברעם. סרט שהוא הצצה אינטימית לאופן בו עובד אחד מצלמי הסטילס הגדולים שפועלים כיום.

צפו בטריילר הרשמי של פסטיבל דוק אביב כאן: http://www.docaviv.co.il/

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה