אסון מהלך: מדוע הסרט התיעודי על איימי ווינהאוס יעשה לכם חור בלב

“We only said goodbye with words, I died a hundred times; you go back to her, and I go back to… black.”
(Amy Winehouse, “Back to Black”, 2006)

״איימי״, סרטו התיעודי המדובר של אסיף קאפדיה, שהגיע אלינו לאקרנים לפני כשבוע, הוא סרט שייתן לכם מכה בבטן, יחורר לכם קצת את הלב, ויוריד לכם מהעיניים דמעות. אני מבטיח לכם את זה. לא, זו לא דוקו-דרמה מושחזת, זה לא bio-pic שלוטש בידי מיטב התסריטאים, וזה אפילו לא סרט תיעודי מסוגנן במיוחד. ״איימי״, המתמקד בחייה הקצרים (מדי) של מוזיקאית הג׳אז הבריטית בעלת הקול החד פעמי איימי ווינהאוס, חיים שנגדעו באיבם על ידי צריכת סמים קשים, אלכוהוליזם והפרעות אכילה, הוא סרט פשוט וישיר, אבל בנוי לתלפיות ואפקטיבי מאוד. זוהי קינה ביוגרפית על כשרון אדיר, שיר אבל שמסרב להשלים עם העובדה שווינהאוס כבר לא כאן איתנו עכשיו, עובדת על אלבום מופת שלישי. קאפדיה מבקש לשאול שאלה מתבקשת, אבל לנסח אותה במרומז ובזהירות ולא לתת לה להשתלט על כל סרטו: מי הרג את איימי ווינהאוס? מצלמות הפפאראצי שלא נתנו לה מנוח כל חייה והיו שם כדי לתעד כל רגע בקריסתה וכדי לספק את יצר המציצנות של כולנו? הגברים המפוקפקים בחייה והבחירות הרומנטיות הגרועות שעשתה? השנאה העצמית ויצר האבדון שליוו אותה כל חייה, או הרצון שלה ״להיעלם״, כפי שמגדירה זאת אחת הדמויות בסרט? כל אלו ביחד?

היה היתה פעם, ממש לא מזמן, נערה יהודיה מצפון לונדון עם כריזמה מטורפת וקול מושלם. אחרי שני אלבומים נפלאים שהציבו אותה בשורה אחת עם גדולות זמרות הג׳אז בעולם, היא מצאה את מותה בגיל 27 כתוצאה מדום לב שנבע מהרעלת אלכוהול. במשך שנות התהילה הספורות הללו, כך אנו מבינים, כמעט כל מי שהכיר אותה רצה לקחת חתיכה אחרי חתיכה ממנה, לנכס אותה לעצמו, לרצונותיו ולתשוקותיו, עד שהיא נעלמה כליל. קאפדיה מעביר אותנו בתהליך האכזרי הזה, בנראטיב ארוך (מעל לשעתיים) של הצלחה ודעיכה. הוא מעניק לנו את ההבטחה והכשרון בחצי הראשון של הסרט, ואז לוקח אותם באכזריות בחלקו השני ומשאיר אותנו עם דמעות בעיניים וחלל עמוק בלב. אין ב״איימי״ סנטימנטליות יתרה או ניסיון לתמוך במיתוס של המוזיקאי המיוסר, כמו שסרטי מוזיקה רבים מנסים לעשות. הוא גם לא מייצר, חס ושלום, הילה סביב הקונספט הארור של ״מועדון ה-27״, אליו השתייכה ווינהאוס יחד עם חברים ותיקים אחרים כמו קורט קוביין או ג׳ניס ג׳ופלין. יש בו גם מעט מאוד דיון פרופר על המוזיקה של ווינהאוס. ברגע מקסים בסרט, טוני בנט מבהיר שווינהאוס היא אולי זמרת הג׳אז בעלת הכשרון הגדול ביותר מאז בילי הולידיי ואלה פיצג׳רלד, אבל זהו בערך. אבל מנוסח בו, בין השורות ובאופן חכם ורגיש, כתב אישום חריף לא רק כלפי כמה מהאנשים הקרובים ביותר לווינהאוס, אלא לתעשיית המוזיקה והמדיה בכללותה, תעשיה פטריארכלית, זללנית וצינית, שלא ידעה לעצור כשהיה צריך ולזהות את קריאות המצוקה הנואשות, עד שכבר היה מאוחר מדי. כה מרשים הוא הדילוג הזה שעושה קאפדיה בין יצירת סרט המנסה לבטא ולתאר כשרון מוזיקלי אדיר מצד אחד, ולקונן ולבכות על מותו בטרם עת מצד שני. אלו הן שתי רטוריקות שונות בתכלית, וקאפדיה מצליח במיומנות וברגישות לשלב ביניהן.

1401x788-amy-winehouse-documentary

״איימי״: כתב אישום חריף כלפי תעשיית המוזיקה והמדיה בכללותה, תעשיה פטריארכלית, זללנית וצינית.

החצי הראשון של הסרט מתאר את התקופה המוקדמת בחייה של ווינהאוס, בה הכל נראה מבטיח, רומנטי ואידילי. את חומרי הפאונד פוטאג׳ העיקריים מספקים שתי חברות הילדות של ווינהאוס, ג׳ולייט אשבי ולורן גילברט, ומנהלה הראשון ניק שימנסקי. הם לרגע לא מופיעים על המסך כראשים מדברים. הטכניקה בה משתמש קאפדיה שונה במקצת, ואיתה הוא ממשיך במהלך כל הסרט – קולותיהם של מכריה ובני משפחתה נשמעים על רקע דימויי הפוטג׳, ועוזרים לו להתמקד באיימי עצמה מבלי להעלות אף אחד או אחת על דוכן הנאשמים. לפחות על פי הבחירה באסטרטגיה צורנית ייחודית שכזו נדמה שקאפדיה אינו מעוניין להטיח אצבע מאשימה במישהו ספציפי, או להעמידו על המוקד תוך צליבתו בראיונות סטנדרטיים. הוא מנסה להראות את התמונה הכוללת ולתת לנו הצופים לשפוט. ווינהאוס, המתוארת כבר בתחילת הסרט כ״נשמה זקנה בגוף של נערה צעירה״, הצליחה להקסים את המנהל של איילנד רקורדס כבר בגיל 18. מצלמתו החובבנית של שימנסקי לוכדת את ווינהאוס הצעירה, מלאת שמחת חיים, עם קשר רגשי עמוק למוזיקה, מתוקה אמיתית. יחסי החברות של הילדים הצעירים הללו בימיה הראשונים של ההרפתקה הטראגית הזו צובטת את הלב ממש, ביודענו כיצד בסוף יתגלגלו הארועים. ווינהאוס מלאה בתמימות ילדותית ונאיביות חלומית. הכל נראה מבטיח, ווינהאוס הצעירה, בקושי בת 20 בקטעי הוידאו הנדירים הללו, מראה סימנים מוקדמים של כריזמה וכשרון בלתי נדלה. קאפדיה הוא מתעד מחונן, והוא ממלא את סרטו ברגעים מרומזים אשר בעזרת דימוי מסוים מספרים את הסיפור כולו. באחד מהרגעים המוקדמים בחייה של ווינהאוס, שימנסקי מצלם אותה תופסת תנומה במושב האחורי של המכונית. הוא מבקש שתחייך, אך היא מסרבת בחינניות ומכסה את פניה עם שמיכה. כמה עוצמה יש בדימוי הזה, אולי האחרון בו המצלמה מתגייסת לטובתה ולא כנגדה, מבקשת ללטף אותה ברכות ולא לנצלה בציניות ובאכזריות, להשפיל אותה וללכוד אותה בחולשותיה.

download

ווינהאוס: מלאת שמחת חיים, עם קשר רגשי עמוק למוזיקה, מתוקה אמיתית

ומכאן הכל רק הידרדר. מרגע שכשרונה של ווינהאוס נחשף לעולם, היא לא הצליחה להתמודד עם כדור השלג של ההצלחה המסחררת. כשברגע מאוחר בסרט מתוודה ווינהאוס על כך שהיתה שמחה לוותר על הכל תמורת היכולת להתהלך לבד ובחופשיות ברחוב, הלב פשוט נצבט. כמעט כל מי שנשאר איתה עד הסוף המר מקונן בסרט (ובצדק) על כך שלא יכול היה להושיט לנערה השברירית הזו עזרה אמיתית כפי שבאמת היתה צריכה. אבל שני גברים, אולי הקרובים לה מכל, ידעו גם לנצל את מצוקתה לטובתם בציניות ובחמדנות, ועל כך קאפדיה מסרב לסלוח: מאהבה בלייק פילדר ואביה מיץ׳ ווינהאוס.

פילדר, אהובה המיתולוגי של ווינהאוס, זה שאת כתובת הקעקע של שמו היא צרבה על עורה לעד, מתואר כסוג של נסיך אופל קטן. פילדר הוא סוג של נער מסיבות חסר בושה ורחמים, בו ווינהאוס התאהבה מעל הראש, אהבה טראגית שיש לה חלק בלתי מבוטל בתהליך האובדני שלה. קולו של פילדר, הלוחש באופן מתמשך ומטריד, מתאר כיצד השניים נמשכו זה לזה כדמויות שנוטות להרס עצמי. אבל פילדר נטש במהרה את ווינהאוס לטובת חברתו הקודמת, והשאיר אותה כאובה ודואבת. זה גם היה הרגע בו ווינהאוס החלה את הרומן האומלל שלה עם אלכוהול, מערכת יחסים אובדנית שתביא בסופו של דבר למותה המוקדם. לפילדר, כך אנו מבינים, לא היתה שום בעיה להופיע מחדש בחייה של ווינהאוס כשההצלחה המטאורית שלה באנגליה ובארה״ב בעקבות אלבומה השני נסקה. ברגע אומלל אחד בסרט פילדר אפילו מודה שהמתנה שלו לחתונתם היתה ההיכרות שעשה לה עם קוקאין, קראק ושאר הסמים הקשים. למרות שווינהאוס רצתה להאמין שלא כך הדברים, אהבה אמיתית או אכפתיות כנה לא היו כאן.

ככל שפילדר ווינהאוס הידרדרו באופן עמוק ומדאיג יותר לסמים הקשים, כך המשיכו המצלמות להיטפל אל ווינהאוס כטרף קל. קאפדיה מדגיש בכל הזדמנות את הקליקים והפלאשים של המצלמות הטורפות והאלימות, רובן נישאות בידי גברים חסרי רחמים, שכל מטרתן היתה לתעד את ההידרדרות הקשה הזו עבור עיניהם המציצניות של הצופים. סלב בקנה מידה כזה שמידרדר באופן כה מהיר, גופנית ומנטלית, מספק בידור מושלם לצופים המורגלים בתוכניות ריאליטי. תעשיית המוזיקה, כך מראה לנו קאפדיה, שיתפה פעולה עם הפרעות האכילה של ווינהאוס, וניסתה לגזור עוד קופון מבריאותה המידרדרת. היא נוצלה וניטרפה סופית על ידי בעלי אינטרס צמאי דם ותאבי בצע. פילדר וווינהאוס אפילו נכנסו ל- rehab ביחד, רעיון חולני ומטומטם כשלעצמו. באחד מהרגעים המחליאים בסרט, פילדר שואל את ווינהאוס איפה הם נמצאים, ולוחץ עליה לזמזם את מילות השיר המפורסם שלה (״I don't want to go to rehab, I say no no no״). ווינהאוס, חצי בן אדם כבר, ממלמלת מול המצלמה ״דווקא לא אכפת לי להיות כאן״. קאפדיה מתמקד ברגע הזה והופך אותו בסלו מושן לתמונה קפואה על פניה המותשות והעצובות של ווינהאוס. עוד רגע שאומר הכל בפריים אחד.

amy-winehouse (1)

ווינהאוס: נוצלה וניטרפה סופית על ידי בעלי אינטרס צמאי דם ותאבי בצע.

אבל אין ספק שהרעה החולה, ואולי המטרידה ביותר בסרט, מגיעה מכיוונו של מיץ׳, אביה של ווינהאוס. אם ננסח את זה בזהירות, מיץ׳ היה בעיקר אב נעדר מחייה של ביתו, אך דאג להופיע בהם מחדש מתי שהיה לו נוח, או יותר נכון, מתי שביתו החלה לגלגל מליונים. הוא הסכים להשתתף בסרט של קאפדיה, אך מאז שראה את התוצאה הסופית הוא מכנה את הסרט ״בושה״ ומתכנן לעשות בעצמו סרט אלטרנטיבי שיסתור את הטענות של קאפדיה. בשלב הקריטי ביותר בהתמכרות שלה, מיץ׳ מסרב לתת את תמיכתו בשליחתה של איימי ל- rehab. הטעמים הם ברורים: ישנם חוזים פתוחים והופעות שצריך לקיים, וכל עוד ווינהאוס מטילה ביצי זהב לא כדאי לפגוע בתנובה הזו. הדאגה והאהבה האמיתית שעטפה את ווינהאוס בחציו הראשון של הסרט מתחלפת בציניות ובחמדנות אין קץ, וכשזו מגיעה מאביה, שברון הלב והתדהמה רק גדולים יותר. בסצנה אחת מזעזעת שמתרחשת לקראת סוף הסרט, כשווינהאוס בורחת לסנט לוצי׳ה כדי להתחמק מהתקשורת ולעבוד על האלבום החדש שלה, אביה מגיח לפתע עם צוות צילום. הוא עובד על פרק לתוכנית ריאליטי בה הוא מככב, ובלי להודיע מראש, הוא מצלם את ביתו הפגיעה והחלשה. האיש שהיה אמור להגן עליה מהעיתונות הצהובה ומלחצי ההצלחה הופך להיות ברגע אחד משתף פעולה עם האויב הגדול ביותר של ביתו, זה שהביא למותה בטרם עת. מדוע אביה של ווינהאוס הוא גם האיש שאת האדמה עליה הוא מתהלך היא העריצה כל חייה איננו לגמרי מבינים.

זה תמיד בעייתי ליצור סרט תיעודי על סובייקט אשר בזמן הכנת הסרט כבר לא נמצא בין החיים ולא יכול לאשר או לפחות לחוות דיעה על השימוש שעושה היוצר בחומרים הקיימים עליו. כמה מהסרטים התיעודיים הבולטים של השנים האחרונות מעלים תהיות אתיות בדבר הטיפול בפוטאג׳ קיים (״גריזלי מן״ של ורנר הרצוג או "Kurt Cobain: Montage of Heck״ של ברט מורגן הם רק שניים מהסרטים עליהם ניתן לכתוב עבודה סמינריונית שלמה העוסקת באתיקה תיעודית). כאן, גם הטיפול הרגיש והזהיר שעושה קאפדיה בחומרים הביוגרפיים מעלה תהיות דומות: האם קאפדיה משתף פעולה בעצמו עם המבט ההרסני עליו הוא מצביע, והופך לחלק בלתי נפרד מתעשיית המוזיקה והבידור אשר כלפיה הוא מפנה אצבע מאשימה? בהחלט ייתכן. קאפדיה כמעט לא מצלם דבר בעצמו, ומשתמש בפוטאג׳ בו לא היה שימוש עד כה, חומרים שצולמו בעיקר על ידי אלו שהכירו את ווינהאוס מקרוב. הוא משתמש גם בחומרים רבים מתוך סרט תיעודי קצר על חייה של ווינהאוס בשם Amy Winehouse: The Untold Story. בכלל, כולם צילמו, הקליטו ותיעדו את ווינהאוס, אישה שהקריירה המוזיקלית שלה הגיעה לפסגה בעידן הדיגיטלי של הרשתות החברתיות, כך שחומרים לעבוד איתם היו לקאפדיה בשפע. הוא לוקח את הפוטאג׳ הנרחב, משחק איתו ועושה בו מניפולציה. לעיתים הוא מתמקד בחלקי גופה, ומבקש מאיתנו להתבונן בהם באופן פטישיסטי ואירוטי לא ממש בשונה מהצלמים האחרים הקיימים בסרט (אחד מהם, טרי ריצ׳רדסון, מצלם אותה ואת בלייק פידלר בתנוחות מעוררות חלחלה). לעיתים הוא מראה לנו שוב את הבדיחות סרות הטעם של ג׳יי לנו על חשבונה של ווינהאוס. גם בהופעה המזעזעת בבלגרד, שהתקיימה ימים ספורים לפני מותה, הוא מאלץ אותנו לצפות שוב. ווינהאוס הוכרחה להשתתף בה בניגוד לרצונה וליכולתה הפיזית, עלתה על הבמה וסירבה לשיר לקול זעקות הבוז של אלפי מעריצים. אבל אולי גם אנחנו לא ראינו, לא שמנו לב, או שפשוט היה לנו נוח להתעלם מהזעקה הנואשת לעזרה שעלתה מהסרטון האומלל הזה. הרבה יותר פשוט לעשות לייק, ללחוץ ״שתף״ ולכתוב איזו הערה צדקנית בפייסבוק. אבל גם אנחנו, כולנו, שיתפנו פעולה עם המפלצת ההרסנית שחיסלה את ווינהאוס. היא מתה מאה מיתות לפני כן, עד שנעלמה כליל.

צפו בטריילר של ״איימי״:

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה