להיות ארנסט בכינסקי: זהויות מתחלפות ושתיקות רועמות ב״אתה מת רק פעמיים״

סרטם החדש של יאיר לב ודוד דרעי, אתה מת רק פעמיים, נפתח בתעלומה משפחתית שנדמה כאילו נבדתה מתוך מוחו הקודח של אחד מגדולי תסריטאי הוליווד הקלאסית. אימו של לב מקבלת הודעה מפתיעה ומשמחת על ירושה בלתי צפויה מבת דודתה. אבל השמחה הראשונית, כך מסתבר, היא מוקדמת מדי. מהרגע בו היא מבקשת להתחיל את תהליך שחרור הירושה, מתברר לה שישנו אדם נוסף הנושא את שם אביה ז"ל, ארנסט בכינסקי, ואשר נולד ממש כמותו באותו היום ובאותה השעה. האם מדובר בפשע או בטרגדיה? בהתחזות אמיתית למטרת השגת כספים שיש לחשוף אותה כדי למנוע מעשה פלילי, או בסיפור אישי סבוך שמניעיו חשובים יותר מתוצריו?

לב מבין היטב את הפוטנציאל הנפיץ של תעלומה שכזו, הן לצופה והן לו עצמו, המעורב בה אישית. האפשרות שאדם הקרוב אליו כל כך קשור למעשה של זיוף והתחזות, ואולי אף החזיק בזהות בדויה במהלך חייו, יכולה לטלטל את עולמו. מדוע שאדם יתחזה לסבו, והאם קיימת משמעות רחבה יותר לאקט שכזה? לב מחליט לעשות מעשה, ולתעד את מסעו אל עבר אוסטריה הרחוקה אליה הוא יוצא עם צוותו למסע של תחקיר וגילוי. ככל שנכנס לב אל עומק הפרשה, הוא מגלה סיפור מוזר ומורכב על האיש האחר שהתחזה לסבו, אותו מעולם לא הכיר. כך, למשל, הוא מגלה שהאיש היה ראש הקהילה היהודית באינסברוק בזמן השואה, למרות שלא היה כלל וכלל יהודי. מדוע שאדם שאינו יהודי יתחזה ליהודי אחר? לב מקיים מסע אל עבר נבכי הזכרון של השואה, בו כל ממצא מקרב אותו צעד אחד קדימה אל עבר האמת, אך עדיין מותיר סימני שאלה רבים. לא כולם רוצים להיזכר במה שהיה, במיוחד צאצאים של פושעים נאצים שחיו את רוב חייהם בתוך מעגל של שתיקה והדחקה. "בתקופה הזו היה צריך להתמודד עם כל כך הרבה דברים, ולנו קשה היום להבין זאת", מבהירה אחת הדמויות בסרט ללב ברגע של כנות, ולרגע נדמה כי האמת עלולה להיות כבדה מנשוא.

"אתה מת רק פעמיים״: מסע אל עבר נבכי הזכרון של השואה

לב ודרעי טווים את סיפור המסתורין הזה כנראטיב בלשי לכל דבר ועניין, בו לב מתפקד כבלש וכמתעד בו זמנית. במילים אחרות, שינוי הזהות אותה הוא חוקר, והכפילות המתעתעת באישיות שאת עומקה הוא נדרש להבין, גורמים לו לטשטוש תפקידים וזהויות עבורו עצמו. אי לכך, ובהתאם לעובדה שהמציאות בה הוא פועל מוזרה מכל סיפור דמיוני אחר, מדוע שלא יציית בעצמו למבנה הנראטיבי של הסיפור הבלשי ויארגן את תיעוד המסע הזה כמו כל סרט פילם נואר אחר? הפסקול המסתורי והכובש של יונתן בר גיורא דואג להזכיר לנו את המבנה הבלשי הזה כבר מכותרות הפתיחה. להחלטה סגנונית שכזו יש מספר תקדימים, הן בזירה המקומית והן בזירה הבינלאומית, והיא לא זרה כלל לקולנוע התיעודי העכשווי, במיוחד לאחר שאימץ בחום את אמצעי המבע של הקולנוע ההוליוודי. בשנת 2003 לקח על עצמו דוד אופק את תפקיד הבלש בסרטו ההרוג ה-17 כדי לצאת ולחקור את זהותו של החלל הלא מזוהה בפיגוע ההתאבדות בצומת מגידו, מסע שהפך לסנונית ראשונה וחשובה בסדרת סרטי הדוקו-אקטיביזם בישראל. הנרי ג'וסט ואריאל שולמן נקלעו אף הם לסיטואציה מורכבת של אימוץ זהות בדויה ויצאו לחקור אותה באופן עצמאי במציאות של עצמם בקאטפיש; בעוד שמאליק בנג'לול (זכרונו לברכה) תיאר גם הוא דרך הפורמט הבלשי של מחפשים את שוגרמן את מאמציהם של שני דרום אפריקאים מקייפטאון להתחקות אחר עקבותיו של המוזיקאי האמריקני סיקסטו רודריגז, שהקליט שני אלבומי מופת בתחילת שנות השבעים ואחר כך נעלם. אתה מת רק פעמיים משתייך בגאווה לעשייה תיעודית שכזו, ומצליח לרתק את הצופה מתחילתו ועד סופו. למרות שהסרט שוזר בתוכו שחזורים וערוך באופן מגמתי (וראוי לציין כאן את עבודת העריכה המצוינת עליה חתום יניב רייז שפי), הוא מעניק תחושת אמינות לכל אורכו, כאשר כל דמות מקרבת את דרעי ולב צעד אחד קדימה אל עבר גילוי הסוד.

הפורמט הבלשי בקולנוע התעודי: ניסיון להתחקות אחר עקבותיו של המוזיקאי האמריקני סיקסטו רודריגז ב״מחפשים את שוגרמן״

מעבר לסיפור המסתורין המשפחתי, הסרט מהדהד משמעויות רחבות יותר בנושא ההתמודדות של הדור השני והשלישי עם השואה בקולנוע. דמותו המרתקת של אנדריאס פוקה, בן למשפחה נאצית מאוסטריה אותו פוגש לב במהלך מסעו, מעניקה לסרט משמעות רחבה ועמוקה. פוקה הוא נכדו של בכיר באס אס, איש סימפטי ומחוייך שמתעניין עד מאוד במקרה של לב שכן יחד הם חולקים שותפות גורל מסתורית. במשך שנים הוא לא חקר בעבר האפל של משפחתו, ואולי כעת, בעקבות מסעו של לב, נקרית בדרכו ההזדמנות לעשות זאת בפעם הראשונה ולהתמודד עם השדים שנמצאים שם? לב ודרעי מזהים היטב שבדמותו של פוקה קיים פוטנציאל אדיר לסיפור משני מעניין ומרגש, ומעניקים למפגשים עימו זמן מסך ממושך. לב, שבעצמו פעל במסגרת גל סרטי הדור השני לשואה דרך סרטי התעודה שיצר על אביו – הוגו (1989) ו-הוגו 2 (2008) – מייצר כאן תמונת ראי לקשר שתיקה אחר, דומה לשלו אך גם שונה ממנו לחלוטין, בו הדור השלישי למעוולי השואה מתחיל לחטט בפצעי העבר ומנסה להכילם. ארנון גולדפינגר החל לחקור את הנושא הזה בסרטו הדירה (2011), אך זוהי תמה שנותרת עדיין לא מפותחת דיה, וספק רב הוא מיהם המתעדים הנכונים שאמורים לעסוק בה.

אנדראס פוקה (מימין) ויאיר לב: שותפות גורל מסתורית

אי אפשר לחשוב על מורכבות הפקתו של הסרט הזה ללא ציון עבודת התחקיר המעמיקה והמסועפת שנעשתה בו. במובנים רבים התחקיר כאן אינו שגרתי, שכן בניגוד לקולנוע תיעודי סטנדרטי הוא אינו נעשה לפני הצילומים, אלא תוך כדי צילומים וללא ידיעה מראש לאן יתגלגלו העניינים. שני אנשים חשובים חברו ללב במסע הזה, האחד הוא ניקו הופינגר, אשר חתום רשמית על עבודת התחקיר בסרט (שאף זיכתה אותו בפרס התחקיר בפסטיבל דוקאביב האחרון) ואף מופיע כדמות בסרט. השני הוא דוד דרעי, שיצר את הסרט יחד עם לב, הפיק אותו (יחד עם מרקוס גלזר), צילם אותו באופן מסוגנן אך אינטימי, ואף היה שותף לכתיבת התסריט שלו. דרעי חשף בפני הקהל הישראלי פרוטוקולים בדבר האפליה המכוונת של עולי צפון אפריקה בימיה הראשונים של הקמת המדינה בסרט סלאח, פה זה ארץ ישראל, עבודה חשובה מעין כמוה שהציתה מחדש את הדיון בנושא בשנה האחרונה. היסודיות והרצינות של עבודת התחקיר הזו מאפיינת גם את עבודתו של דרעי בסרט הזה.

ניקו הופינגר (מימין) ויאיר לב: עבודת תחקיר מעמיקה ומסועפת

אתה מת רק פעמיים זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל דוקאביב האחרון, ולמעשה המשיך את הקו שהתווה הסודות של איידה (אלון שוורץ, 2016) שנתיים קודם לכן, כשזכה ממש באותו הפרס ובאותו הפסטיבל. כמו סרטו של שוורץ, אתה מת רק פעמיים עוסק בתעלומה משפחתית בצילה של מלחמת העולם השניה, מספר את סיפור השואה בדרך לא שגרתית ומערבב ללא אבחנה בדיה ותיעוד. ייתכן והתעצבה כאן, גם אם באופן בלתי מכוון, נוסחה מקומית המפצחת את הדרך אל ליבו של הצופה הישראלי בקולנוע דוקומנטרי, וייתכן וזהו המשך ישיר לטשטוש גבולותיו של הקולנוע התיעודי העולמי. כך או כך, סרטם של לב ודרעי הוא קולנוע תיעודי במיטבו שלא כדאי להחמיץ.

אתה מת רק פעמיים מוקרן בהקרנות יומיומיות בסינמטק בתל אביב ויוקרן במהלך אוגוסט גם בירושלים.

צפו בטריילר של אתה מת רק פעמיים:

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה