״ציפור בחדר״, סרטו החדש של ארי דוידוביץ׳ על חייה ומותה המסתוריים של המשוררת והפזמונאית תרצה אתר, הוא מצבה קולנועית ראויה וייחודית לאמנית גדולה שהסתלקה מחיינו בטרם עת. הוא יוקרן היום בהקרנת בכורה בערוץ ״יס דוקו״ וימשיך להקרנות בסינמטקים בחודש ינואר. אתר, שהיתה ביתו היחידה של נתן אלתרמן ושל השחקנית רחל מרכוס, זכתה למעמד מיתי וטראגי במחוזות השירה העברית. היא היתה יוצרת מוכשרת כשד, יפה ללא גבולות, והיא מתה בדמי ימיה, בגיל 36 בלבד. במהלך חייה הקצרים היא הספיקה לחבר מאות שירים, כתבה ספרי ילדים פופולריים, ותירגמה מחזות. אך מי היתה באמת תרצה אתר, וכיצד יצירתה היתה קשורה באופן בלתי נפרד לחייה העצובים ומלאי הדרמה בביתה? ב״ציפור בחדר״ יוצא דוידוביץ׳ לחקור את השאלה הזו, ואותה בעיקר, תוך ניסיון לחבר בעדינות וברגישות בין אמנות לביוגרפיה, בין יצירה מלאה בכשרון לאישה השברירית שעומדת מאחוריה. ההנחה שנראית כמובילה את הפרויקט התיעודי היפהפה הזה היא שתשובות ברורות לא תיתכנה, והעמימות האופפת את יצירתה המורכבת של אתר משקפת גם את ארועי חייה.

״ציפור בחדר״: ניסיון לחבר בעדינות וברגישות בין יצירה לביוגרפיה.

בין שחזורים, צילומי נוף עירוני וביצועים ידועים לשיריה של אתר, ״ציפור בחדר״ שוזר את סיפור חייה מתוך עדויות של אנשים שהכירו ואהבו אותה. כמה מהאנשים הללו, שסיפורם מגיע אלינו דרך ראיונות אינטימיים בסגנון ראשים מדברים, הם עודד קוטלר, שהתאהב באתר מעל הראש ומספר על כך בלהט; גילה אלמגור, שהיתה קולגה ומעריצה גדולה של רחל מרכוס; או פרופ׳ דן מירון, חבר של המשפחה אשר טיפל באתר בזמן המשבר הגדול שלה, ומסביר באופן משכנע למדי כיצד אלתרמן היה המשורר הציוני שלימד אותנו למות. אבל אותו משורר ציוני היה גם צל גדול ומאיים בחייה של ביתו. הוא אהב אותה מאוד אך גם האפיל עליה בנוכחותו המאיימת. חיבוקו החזק, אותו העניק לאתר גם כשנעדר מן הבית בפרשיית אהבים כלשהיא, היה גם חיבוק חזק מדי, טבעת חנק שהלכה והתהדקה סביב צווארה עם השנים. צילו של אלתרמן, אולי גדול משוררי השפה העברית לדורותיהם, מופיע בסרט מהרגע הראשון, ודוידוביץ׳ משכיל להבין כי המפתח להבנה רחבה של חייה ויצירתה של אתר טמון במערכת היחסים המורכבת הזו שהיתה לה עם אביה. ״ציפור בחדר״ סובב ברובו סביב הציר המרכזי הזה ומאפשר לדמויותיו לשפוך אור על קשר אניגמטי בין אב לביתו. דרך היכרותם האישית עם אתר ואלתרמן, מספרים המרואיינים אנקדוטות, חלקן מרגשות חלקן מזעזעות, ולא חוסכים את דעתם ושיפוטם. ״הוא אחראי להרס האישיות של ביתו״, מבהיר פרופ׳ מירון ברגע מסוים. ״הוא תרם את תרומתו״.

תרצה אתר ונתן אלתרמן: קשר אניגמטי שהפך להיות טבעת חנק.

כל כך הרבה שירים מוכרים כתבה אתר, ורבים מהם הפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הזמר העברי. חלק מהם נזכור תמיד דרך הביצועים המוזיקליים הידועים שלהם, כמו ״פתאום עכשיו, פתאום היום״ (שלמה ארצי), ״מערבה מכאן״ (ריקי גל) או ״אני חולם על נעמי״ (חדוה ודוד). כל אלה, ועוד רבים אחרים, כלולים בסרט והופכים יחד למעין מצבת זכרון חיה ובועטת למשוררת המנוחה. אבל מה אנו יודעים באמת על המציאות ממנה הורכבו מילות השיר? איזה סיפור רחב יותר עולה מתוך כל אחד ואחד מהם וכולם יחד? אחד ההיבטים המרתקים בעיניי בסרטו של דוידוביץ׳ הוא הקשר שנוצק בו בין ביוגרפיה לבין יצירה בעזרת דימויי קולנוע. דרך הסברים של מומחי ספרות, וידויים של מקורבים, או אפילו הדגשים גרפיים ביצירה עצמה, הולכת ומתעצבת בפנינו תמונה נוקבת של מציאות מרתקת. עכשיו, בכל פעם שאשמע את ״עיר עצובה״ בביצועו של מתי כספי, אדע שזה שיר שנכתב לאור שהותה הלא מוצלחת של אתר באמריקה. כשאפתח את ספר הילדים ״נוני נוני אין כמוני״, שמאז ימי ילדותי עדיין יושב על מדפי, אזכור שזהו ספר שנכתב עבור נתן סלור, בנה של אתר, המספר בחינניות כיצד כל ערב לפני השינה היה מאתגר את אימו על מה לכתוב לו שיר, וכך בדיוק עשתה. אבל ״שירה היא מכשפה״, כפי שמסביר לנו פרופ׳ מירון, ולמילים בה יכולה להיות משמעות הרסנית, משחק של ממש בחייו של אחר. דן אלמגור, באחד הרגעים המרתקים בסרט, פותח את אוסף השירה שערכה אתר לאביה לאחר מותו, וחושף את העצב הרגיש ביותר בשירתם. לאחר שהותה באמריקה כתב אלתרמן לאתר את ״שיר משמר״, ובו מילים מצמררות כמו ״נפשך שמרי ובינתך, שיער ראשך״ כמעט מנבאות את מותה המתקרב. ״שיר הנשמרת״, שנכתב על ידי אתר בתגובה לאביה, מטריד עוד יותר. ״״אני נזהרת מדברים נופלים,״ כותבת אתר, ״מאש, מרוח, משירים״. קשה לחשוב על התכתבות פואטית עוכרת שלווה יותר מזו בשירה העברית, ודוידוביץ׳ משרטט את הדיאלוג הזה באופן נבון ומדויק.

אם יש היבט מסוים ב״ציפור בחדר״ אשר פוגם בעיניי באחידותו של הסרט הוא ההישענות הנרחבת שלו על שחזורים. אני חובב גדול של העמדות מחדש בקולנוע התיעודי, אך פנים רבות ואפשרויות סגנוניות שונות יש לאסטרטגיה שכזו. תחושתי האישית היא שההעמדות מחדש נעשות כאן במידה מסוימת של פשטנות ריאליסטית שאינה מוסיפה דבר לחומרים המקוריים בהם הסרט משתמש. לפעמים מרצדות על המסך מילותיה של השירה ושחקנית מקריאה אותן בטון מעט מנוכר. ברגע מסוים אחד אנו מאזינים להקלטה אמיתית ומרטיטה של אתר הצעירה כשהיא מזמרת את ״שיר אליפלט״, אך זו מלווה בסרטון צבעוני ועכשווי שבו שחקנית לבושה כחיילת בלהקת גייסות השריון. ברגע אחר, אנו מאזינים להקלטה אמיתית של ראיון חושפני ברדיו, בו אתר מודה על הקשר ההדוק שקיים בין יצירתה לבין שירתו של אביה, אך אנו צופים בשחקנית מלווה את ההקלטות בסנכרון שפתיים. פעמים אחדות במהלך הצפייה תהיתי שמא השחזור יכול היה לקבל משנה תוקף חזק יותר אם היה נעשה בדרכים אחרות שאינן בהכרח מנסות להשלים פערים מימטיים, כמו הקראת השירה על ידי המרואיינים עצמם, או אולי אפילו שימוש באנימציה.

״ציפור בחדר״ (קרדיט צילום: רותם ירון)

הגרסה הרשמית לסיבת מותה של אתר, אותה נכונים לאמץ בסרט (עם מידה מסוימת של ספקנות) נתן סלור, בנה של אתר, וזיוית אברסמון, חברתה הטובה, היא שמדובר בתאונה, נפילה לא מכוונת מהקומה השישית. תמוהה ככל שתהיה הגרסה הזו, במיוחד לאור הכתובות הרבות שהיו מפוזרות על הקיר לאורך השנים, ״ציפור בחדר״ נמנע מלקבוע לגביה עמדה נחרצת. זו החלטה נכונה ורגישה בעיניי, שכן כאשר הרגע הזה מגיע בסרט, לא נותר עוד מה לומר או להוסיף. מילות השירים, העדויות, קטעי הארכיון, ואפילו השחזורים, יוצרים פסיפס קולנועי המישיר מבט אל המציאות הכואבת ומבקש מאיתנו להחליט בעצמנו. אך גם בלי החלטה לכאן או לכאן, דוידוביץ׳ לוכד הרבה במצלמתו. יש משהו שובה לב, וגם עצוב נורא, בראיון האחרון עם סלור, שהיה עד כילד צעיר למותה הטראגי ובטרם עת של אימו. ״תמיד זה היה ׳נפלה מהחלון׳. עם זה גדלתי, וזה נראה לי בסדר״. ״ציפור בחדר״ הוא סרט שמסתיים עם תחושה של מועקה בלב על אובדן בטרם עת, אך גם העלה בי חיוך רחב ושביעות רצון על כך שיצירתה הנפלאה של אתר קיבלה את הכבוד הראוי לה על בד הקולנוע.

—

״ציפור בחדר״ יוקרן בהקרנת בכורה ביום רביעי, 18.11, בשעה 21:00 בערוץ yes דוקו ובהקרנת בחינם ב-yesVOD. שידור נוסף יתקיים במוצ"ש 21.11 בשעה 22:40, והסרט יוקרן בסינמטקים מחודש ינואר.