חיים בסרט רע: למה ״מאורת הזאבים״ הוא פספוס קולנועי שחייבים לראות

על כמה מהסרטים התיעודיים של השנים האחרונות ניתן לומר שהם מוזרים יותר מכל דמיון. קחו למשל את ״קאטפיש״ (2010), סרטם המפתיע של הנרי גו׳סט ואריאל שולמן, העוסק בזהויות בדויות בעידן הרשתות החברתיות. אופן השתלשלות הארועים שבו, שעליה לא ארחיב לטובת אלו שעדיין לא ראו, הניב אינספור דיונים סקפטיים לגבי האפשרות, שאינה ממש לגיטימית בעיניי, לפיה הסרט כלל אינו תיעודי אלא מפוברק. סרטו של בארט לייטון ״המתחזה״ (2012), כדוגמא עכשווית אחרת, הוא סרט תיעודי על בחור צעיר מספרד שהתחזה במשך שנים לבנם האבוד של משפחה טקסנית. הסיפור המדהים והבלתי נתפס הזה, אשר מוגש לצופים כאסופת שחזורים מותחים בסגנון הוליוודי, מטייל על התפר בין בדיון לבין מציאות גם ימים לאחר הצפייה בו. אי אפשר לשכוח, כמובן, את זוכה האוסקר מאותה שנה, סרטו הנפלא של הבמאי המנוח מליק בנג׳לול ״לחפש את שוגרמן״. מה שנפתח כחיפוש אחר מוזיקאי אמריקאי נשכח משנות השבעים מתפתח והופך לאחד הסיפורים המפתיעים והמרגשים שנראו על המסך לאחרונה, סיפור שהוא כלשעצמו מופת של כתיבה תסריטאית בקולנוע תיעודי.

יש עוד המון דוגמאות מהקולנוע התיעודי העכשווי ולא מעט אחרות מהקולנוע המוקדם יותר, בהם המציאות המתוארת היא כה מוזרה וכה בלתי צפויה, עד שנדמה לנו שמה שאנו צופים בו נלקח מתוך מוחו הקודח של תסריטאי הוליוודי. ברור גם שחלומו הרטוב של כל יוצר תיעודי הוא ליפול על סיפור מטורף ולא ייאמן שכזה. חומרי הגלם יכולים להיות כל כך טובים, שבידי במאי מוכשר הבקיא ולו מעט בהיסטוריית הטשטוש בין בדיון לבין תיעוד, יכולים להפוך למטעמים קולנועיים.

סרטה הראשון של הבמאית הצעירה קריסטל מוסל ״מאורת הזאבים״ ("The Wolfpack") — סרט שהיה חביב הקהל בסאנדנס השנה ומאז לא הפסיק לעשות גלים בפסטיבלים שונים, כולל אצלנו בדוק אביב, עם הקרנות מלאות עד אפס מקום — שייך ללא ספק לקטגוריה הזו. הסרט, שיוקרן בערוץ יס דוקו בשבוע הבא, מגולל סיפור כל כך מדהים ובלתי נתפס, שהאכזבה המתמשכת מהפוטנציאל הבלתי ממומש שבו היא בלתי נמנעת. מוסל משרטטת דיוקן של קבוצת אחים (שישה בנים ובת אחת) שנכלאו בדירתם המוזנחת שבקומה ה-16 של בניין דירות בלואר איסט סייד בניו יורק במשך כל חייהם. אוסקר, אביהם המגונן והפסיכופט, נולד בפרו, גדל כחבר מאמין בכת ההארי-קרישנה, ואימץ עם השנים עמדות שמרניות ופרנואידיות לגבי החברה האמריקאית אליה היגר, לפיהן כל אזרחי ארצות הברית הם רובוטים אשר עובדים עבור ממשלה מושחתת. המרד האישי שלו התבטא בכך שהוא החליט לא לעבוד כלל, ולאמץ פילוסופיית חיים מעוותת אשר השחיתה את חייהם של כל בני משפחתו. בשיתוף פעולה תמוה עם אשתו, המעלה כשלעצמו שאלות רבות הנותרות ללא מענה בסרט, אוסקר מנע מילדיו לצאת מגבולות הדירה בה הם חיו באופן נורמלי, מחשש שמא יטומאו על ידי החברה המושחתת שבחוץ. ילדיו לא הכירו אף מסגרת חינוכית אחרת מעבר ל״הום-סקולינג״ (תרתי משמע), ויצאו החוצה אל רחובות ניו יורק רק לעיתים רחוקות. היו שנים בהן הם יצאו מהבית רק פעם אחת.

אבל זהו רק קצה הפוטנציאל במציאות ההזויה של הסיפור הזה. הילדים, שלא נחשפו כראוי לעולם שבחוץ, בנו לעצמם עולם פנימי המורכב כולו מסרטי הקולנוע בהם צפו עם השנים. כשברשותם אלפי DVDs וקסטות VHS של סרטי קולנוע, אשר הוכנסו לדירה בעידודו של האב, הילדים למדו את כל מה שהיו יכולים על העולם שבחוץ מתוך קלאסיקות קולנועיות ויצרו לעצם עולם פנימי עם חוקיות סינמטית. את התסריטים של סרטים ידועים כמו ״חלף עם הרוח״, ״הסנדק״, ״ספרות זולה״ או ״האביר האפל״ הם שיננו בע״פ, ואת התחפושות לדמויות הם יצרו מקופסאות קורנפלקס ומזרני יוגה. סרטה של מוסל נפתח למעשה בשחזור (העמדה מחדש) של סצנת כריתת האוזן מתוך ״כלבי אשמורת״, סצנה משעשעת אשר מקבלת משמעות אחרת במהלך הסרט ככל שנחשפת בפנינו הזוועה המשפחתית. בכל סצנת שחזור של רגע קולנועי מוכר, ויש לא מעט כאלו בסרט, הטון ההומוריסטי והקליל שהילדים מעניקים לשחזור מתובל באופן בלתי נמנע בתחושה קשה של מחנק בגרון. מצד אחד, הסצנות הללו הן ממתק אמיתי לכל חובב קולנוע באשר הוא (כלומר, חובב קולנוע של טרנטינו ונולאן בעיקר), אך מצד שני הן עדות מזעזת לעולם מחניק בו הצוהר אל הקולנוע ההוליוודי הוא הפתח היחיד למציאות, והכח המשחרר והמעצב של הקולנוע מבוטא במלוא עוצמתו. באחד הערבים הנערים הולכים לראות סרט בקולנוע עם מוסל, והאם נפרדת מהם בנשיקות וחיבוקים כאילו היו בדרכם לטיול במזרח הרחוק. לאחר הצפייה בסרט הם מתהלכים ברחובות ניו יורק, לבושים בתחפושות בסגנון כלבי אשמורת, ובטוחים שמישהו עוקב אחריהם. הגבול המטושטש הזה בין בדיה לבין מציאות זועק לפיתוח קולנועי נוסף, אך מוסל אינה עושה דבר בנדון. בכלל, היא בונה על כך שהסיפור המוזר שהיא לוכדת במצלמתה ידבר בעד עצמו ושההיבטים הללו יזלגו ממנו בטבעיות, וחבל. היא לא עושה את הנדרש כדי לנצל את האפשרויות הטמונות ברגעים הטעונים הללו ומושכת מתוכם כל יד מכוונת.

1035x578-4

״מאורת הזאבים״: שחזורים של קלאסיקות קולנועיות כעדות לכח המשחרר והמעצב של המדיום.

ארול מוריס אמר פעם שבקולנוע התיעודי הדבר החשוב ביותר הוא לקבל גישה לסובייקט ולסיפור (כלומר, ״access" בלעז). למוסל היה מזל, והיא קיבלה כאן גישה נדירה להציץ אל תוך בית סגור ומבודד שכל יוצר קולנוע היה רק חולם עליה. איך זה קרה? מי נתן לה רשות ולמה? כיצד התייחס לנוכחותה האב, שבמשך שנים החזיק רק הוא את המפתחות לדלת הכניסה? אלו הן שאלות שמוסל לא מספקת לגביהן תשובה מעבר לכתוב בתיק העיתונות של הסרט, וחבל. על פי מה שהבנתי, מוסל פגשה את האחים ממש במקרה באחת הפעמים הנדירות בהן יצאו מביתם, ומאז צילמה אותם במשך חמש שנים תמימות. מדוע פרטים אלו אינם מובהרים בסרט?

אם להשתמש בדימוי מתוך העולם שמתארת מוסל, סרטה ״כלוא״ בתוך נקודת המבט של האחים וההורים, כשהסיפור שנפרס בפנינו מוגש לנו בקולם. היא מדלגת בין סגנון הסינמה וריטה, במהלכו היא פונה ומראיינת את בני המשפחה, לבין אסופת קטעים של הום מוביז המתארים את תקופת ילדותם של הנערים בבית. הנערים הללו — אשר קיבלו מהוריהם שמות בשפת הסנסקריט על שם אלות הודיות וגדלו כל השנים עם שיער ארוך — הם סובייקטים תיעודיים מושלמים. הם מדברים בבהירות ובהתלהבות ומשתפים פעולה לחלוטין עם כל השאלות של מוסל. בסצנה מבהילה למדי, אחד האחים מנסה לברוח מהדירה כשהוא עונד על ראשו מסכה של מייק מאיירס. הוא נתפס על ידי המשטרה ומוכרח לבלות זמן מה בבית חולים פסיכיאטרי. הארוע כולו מסופר לנו מנקודת מבטם של האחים בלבד, ואין לנו כל מושג כיצד הגיבו הרשויות למה שארע.

the-wolfpack-bruce-weber

שישה אחים בתחפושת: חלום רטוב של כל יוצר תיעודי

בכלל, הרבה מאוד שאלות אתיות ומוסריות נשארות ללא מענה בסרט הזה. איך ייתכן שהאם שיתפה פעולה עם הזוועה הזו במשך כל כך הרבה שנים, היתה ״תקועה באמצע״, כפי שהיא עצמה מגדירה זאת, ולא עשתה דבר? מה היתה היקפה של האלימות המשפחתית אליה רומזים האחים, אך נשארת בגדר אנקדוטה שמוסל נזהרת שלא לפתח? מדוע רואים כל כך מעט את האחות, בניגוד לשאר האחים, ומה הסיפור הייחודי שלה? בכלל, מדוע מוסל אינה מבדילה בין האחים הכה דומים לאורך הסרט או קוראת להם בשמותיהם? היא לא מעניקה לאף אחד מהם קיום אינדיבידואלי עם סיפור ייחודי, והם מדברים כחלק ממקשה משפחתית אחת עד לכותרות הסיום (!), אשר מצמידות לכל אחד מהם את שמו רק בסוף הסרט. ובכלל, כיצד ייתכן שהמשפחה יוצאת מהבית עם יוצרת הסרט כל כך הרבה פעמים במהלך הצילומים (לקטוף תפוחים, ליום כיף בקוני איילנד, או לסרט בערב)? האם מוסל קיבלה אישורים חריגים לכך מהאב, או שבהתחשב בכך שהצילומים ארכו כחמש שנים מדובר בממוצע סטנדרטי למדי?

Wolfpack2

״מאורת הזאבים״: יום כיף בקוני איילנד – מי נתן אישור יציאה?

ברור לי לחלוטין שמוסל ניסתה באופן מכוון לא לאמץ כאן עמדה של עיתונות חוקרת וביקשה להפוך את התיעוד שלה לסוג של אלגוריה חברתית, משל נוקב על ניסוי חינוכי מזעזע. אבל נותרה בי התחושה שמוסל היתה יכולה ללכת רחוק הרבה יותר עם סרטה, וליצור סרט מאורגן וקוהרנטי, בו ברור היה טוב יותר מה היא רוצה להשיג. הסרט מרגיש מבולגן, ולא הבנתי לאורך הצפייה בו מה מנסה מוסל לטעון בו, או לפחות מהו הכיוון המסוים אליו היא מנסה לחתור. מה שזועק במיוחד מבחינתי זה המימד האתני המפוספס, שהיוצרת מחליטה ממש לשתוק לגביו. כי בסופו של דבר זהו סרט תיעודי אתנוגרפי על סוג של ניסוי פסיכוטי בבני אדם, פרויקט אוטופי מזוויע שבבסיסו ניסיון לשמר שבט משפחתי קטן מדרום אמריקה בתוך החברה האמריקאית שקלטה אותו אליה כמהגרים. כל כך הרבה פוטנציאל לא ממומש.

 חשבתי על שני סרטים במהלך הצפייה ב״מאורת הזאבים״. האחד הוא ״פוטו וקבנגו״ (1980), סרטו התיעודי הנפלא של הבמאי הצרפתי ז׳אן פייר גורן, אשר עוקב אחר שתי תאומות מקליפורניה אשר במשך שנים, וללא חשיפה לעולם שמבחוץ, דיברו בשפה שרק הן מבינות. המחקר התיעודי שמבצע גורן מתבונן במשפחה מכמה זויות שונות ובולש אחר תופעה של בידוד חברתי תוך תשומת לב מדויקת לשאלות של שפה ותקשורת בין אישית. השני הוא ״התפוח״ (1998), סרטה של סמירה מחמלבף, המשחזר מקרה אמיתי שארע בטהרן, בו אב כלא את שתי בנותיו במשך 12 שנים. מחמלבף, אז בת 17 בלבד, החליטה לספר את הסיפור המזעזע הזה באופן ייחודי, וביקשה מהתאומות לשחזר את המאורעות ולשחק את עצמן בסרט. ההיברידיזציה שהיא מייצרת בין בדיון לתיעוד, בין קולנוע למציאות, מנסחת כתב אישום סימבולי כנגד דיכוי, ומתפקדת כמטאפורה לאומה הנאבקת במשך שנים להתשחרר מכבלי הדת והמסורת. שני סרטים אדירים שמצליחים לקחת תופעה דומה של בידוד ילדים מן העולם החיצוני ולתאר אותה באופן קולנועי מקורי אשר מבטא את ייחודה. מה חבל שמוסל לא הולכת בעקבות מחמלבף וגורן.

Apple-The

״התפוח״ של סמירה מחמלבף: כתב אישום סימבולי כנגד דיכוי באירן

באחד הרגעים היחידים בסרט בו מתקרבת היוצרת ליצור איזשהו מתח אנגטגוניסטי ולעמת את ההורים עם המציאות המעוותת אותה יצרו, היא שואלת את אוסקר בקול ענות חלושה האם הוא אי פעם הרגיש צורך לבקש סליחה מבניו. ״כולנו קורבנות של נסיבות החיים״, הוא מסביר לה. הנערים, מנגד, מספרים לה באופן קוהרנטי וקולח על רצונם העז לברוח ועל האופן בו למדו עם השנים לשנוא את אביהם. ״יש דברים עליהם אינך סולח לעולם״, אומר אחד האחים לקראת סוף הסרט (שוב, אח שנותר ללא שם). כמעט מתחשק לנו כצופים לצרוח ולבקש ממוסל לעשות מעשה, אך הסרט לא מעניק לנו את האפשרות הזו. מה יהיה בסופה של המשפחה הזו? האם יצליחו הנערים להתחמק מהמרות הנוקשה של אביהם ולפתוח פרק חדש בחייהם? כיצד מקווה היוצרת, אם בכלל, לשנות בעקבות הצלחת הסרט את מערך המציאות הקיימת? שאלות אלו, שעולות באופן כה טבעי ובלתי נמנע מהצפייה בו, נותרות ללא מענה.

״מאורת הזאבים״ יוקרן בהקרנת בכורה בערוץ יס דוקו ביום ראשון, ה-20 בספטמבר, בשעה 22:00.

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

2 Comments

  1. תיאור מדויק מאוד. סיפור כל כך ייחודי שנותר ללא כל פיתוח. הצופה, מלבד תחושת תדהמה מהסיפור, לא נותר עם הרבה חומר למחשבה. חבל.

    הגב

  2. אני חשבתי שהסרט היה יפהפה ומפעים, אחד הטובים שראיתי, בדיוק בגלל הסיבות שהוצגו כאן כמגרעות. זה לא כתב אישום כנגד ה"זוועה" שהתרחשה בבית הזה, ובטח שלא רצון לקבל פרספקטיבה "אובייקטיבית" דרך ראיונות עם פסיכולוגים, שוטרים, עובדים סוציאליים וכך הלאה. זהו כוחו של הסרט, זוהי הבחירה שבו, זה מה שמבדיל ומייחד אותו. הוא מעביר תחושה של שהות לצד המשפחה, הכרות בינאישית, היקסמות מהנערים והכוחות שלהם. גם לחברויות (ונראה שחברות קרובה שוררת בין היוצרת לבין המשפחה) ולקשרים משפחתיים אין "נרטיב" בטח שלא אחד ובטח שלא ליניארי.
    כך גם תוארה עבודה של הבמאית בביקורות האוהדות המרובות של הסרט (למשל בניו יורק טיימס).
    חוץ מזה לגבי שאלתך- זה מובן שככל שהם מתקרבים וככל שהנערים מתבגרים, העצמאות שלהם הולכת ומתחזקת. הם יוצאים יותר ויותר (לא באישורים חריגים מהאב, שכבר מזמן לא מצליח לשלוט בהם), האמא יוצאת לריצה ומתקשרת לאמא שלה, וכך הלאה. זוהי התפתחות שמתרחשת מבלי להאמר באופן מפורש, וזו אחת הסיבות שהסרט כל כך מלא בתקווה, וסקרנות, לא רצון להסביר ולמשמע (שבעיני הוא גם ככה תמיד עקר).

    הגב

כתיבת תגובה