דוק אביב 2015 – ״הביקור״: האם ניתן לתעד את מה שעדיין לא התרחש?

הביקור (The Visit), סרטו של הבמאי הדני מייקל מדסן (לא, לא השחקן ההוא שחתך את האוזן) הוא תיעוד פואטי והיפותטי לגבי האפשרות שיום אחד נזכה לביקור של חיים אחרים מהחלל החיצון. מה תהיה תגובתה של האנושות לביקור שכזה? מה יהיה הפרוטוקול על פיו יתנהל הביקור וכיצד הוא ישנה את החיים על כדור הארץ כפי שאנו מבינים אותם? מדסן, אמן קונספטואלי ובמאי תיעודי, מאמץ את האפשרות שמספר חוצנים יגיעו לכדור הארץ ויפגשו כמה אנשי מפתח דיפלומטיים, ובניגוד לכל חזון מאיים אליו אנו רגילים מהדמיון הפרוע של הוליווד, ניתן יהיה לתקשר עם החוצנים הללו והם לא יהוו סכנה קיומית לאנושות ולכדור הארץ. מדסן התייעץ עם מדענים, נציגי צבא ומומחים לתקשורת בחלל וביסס את סרטו על הנחה ברורה ולא משתמעת לשני פנים: מעולם לא זכה כדור הארץ לביקור של חוצנים, וכל הסיפורים על חטיפות ועב״מים הם (מן הסתם) קשקוש מקושקש. הנחה אחרת שמדסן מבצע, ובעייתית הרבה יותר, היא שהחוצנים הללו ילבשו צורה אשר תאפשר לבני כדור הארץ להבחין בהם וידברו בשפה תקשורתית ומובנת לנו. בהינתן כל זה, מדסן מנסה לדמיין מה יקרה כאשר ביקור כזה יתרחש בעתיד, ומה יהיו השאלות המעניינות ביותר שהמומחים השונים ירצו לשאול חוצן המבקר כאן בכדור הארץ. פורמט הראשים המדברים הקלאסי משעמם אותו, ואולי גם לא לחלוטין מתאים לסרט העוסק בהיפותזה, ולכן מדסן מאפשר למומחים אותם הוא מראיין לדבר ישירות למצלמה, כאילו היו משוחחים עם חוצן, ומשלב את הראיונות הללו עם קטעים בדיוניים קצרים ופוטאג׳ מצולם שאמור לתת תחושה כאילו נלקח מנקודת המבט של החוצנים. הפורמט הזה מרשים במקוריותו בתחילה, אבל ממצה את עצמו במהרה וקצת מתיש ככל שהסרט מתמשך. מה גם שהשאלות מתמקדות בעיקר באינטראקציה המדומיינת בין החוקרים לבין החוצן, ועל כן הופכות מהר מאוד לשאלות אבסטרקטיות ופילוסופיות (כמו ״מה עושה אותך מאושר?״, או ״האם אתה יודע להבדיל בין טוב לרע?״, או ניסיון לענות על השאלה ״מהי תרבות אנושית״). התשובות השטחיות שמדסן מספק לגבי השאלות הללו הופכות את הסרט עצמו ליומרני ומנופח ללא הצדקה. כמו כן, המלל הרב של השיחות עם המומחים מלווה באופן תדיר בדימויים אבסטרקטיים של צילומים בסלו-מושן. גם זה מרשים מאוד בדקות הראשונות של הסרט אבל הופך למפרך ולגימיק שלא מצדיק את השימוש המתמשך בו לכל אורך הסרט.

THE VISIT_Main still_ Orange_man_in_blue_room_(C)Heikki_Faerm

״הביקור״: חוצנים שניתן להבחין בהם ולדבר איתם.

שמעתי שהחבר׳ה מפסטיבל ״אוטופיה״ למדע בדיוני ופנטזיה מתעניינים בסרט הזה. אני חושב שזה מעניין כשלעצמו, כי מצד אחד זה אולי סרט מדע בדיוני, אבל מצד שני הוא מוצג כאן בפסטיבל דוק אביב, פסטיבל העוסק כולו בקולנוע תיעודי, כזה מעוגן במציאות המתרחשת בעולם בו אנו חיים. אז האם יש דבר כזה מדע בדיוני תיעודי, או מה בדיוק הסיפור כאן? צריך לזכור שבעוד מדע בדיוני מעסיק את עצמו בעתיד שעדיין לא התרחש, הרי שקולנוע דוקומנטרי מתבסס בדרך כלל על העבר. באופן מסורתי קולנוע דוקומנטרי מתעסק בהיסטורי, בכל מה שהתרחש כבר. אפשר לומר שקולנוע דוקומנטרי הוא ההיסטורי, ובכך הוא גם מבדיל עצמו מהקולנוע הבדיוני אשר עוסק בארועים שעדיין לא התרחשו, או שלעולם לא יתרחשו. בקיצור, ההנחה היסודית לגבי קולנוע דוקומנטרי היא שיש לו קשר לארועי עבר ושאפשר לוודא את התקיימותם.

אבל האם ניתן גם לדמיין קולנוע תיעודי אשר צופה אל העתיד, אל עבר מה שעדיין לא התרחש? האם ההגדרה המוגבלת של קולנוע תיעודי כמתמקד בעבר בלבד לא מפספסת את האפשרות ליצור נרטיב של מציאות שלא התקיימה כלל, אך מסופרת באופן שמניח כי האירועים העתידיים הללו כבר התקיימו? במילים אחרות, אפשר לטעון שסוג קולנוע כזה, אליו משתייך סרטו של מדסן, מתמקד בעבר הספקולטיבי ובכך מייצר קשר אפשרי בין קולנוע דוקומנטרי לבין העתיד. קולנוע שכזה פועל בזמן הקרוי conditional tense: הארועים שאותם הוא מתאר עדיין לא התרחשו (אבל אולי הם עומדים להתרחש). מצד שני, רוב הסרטים הללו מתארים מצב שעל פי הקריינות שלהם "התרחש כבר", או מתרחש בזה הרגע (כמו הראיונות שמתקיימים עם החייזר על ידי המומחים). כלומר הם מתייחסים על העתיד כאל סוג של עבר (מתוך נקודת מבט שהיא בעצמה ממוקמת בעתיד לאחר העתיד אליו הם מתייחסים. נסחפתי לגמרי, אה?). אבל בדיוק בגלל זה ניתן אולי לטעון שהסרטים הללו כן עוסקים בהיסטוריה, כי הם הופכים את הארועים העתידניים שהם מדברים עליהם לסוג של היסטוריה.

THE VISIT_Escaping_from_a_car_(C)Heikki_Faerm

״הביקור״: קולנוע תיעודי אשר צופה אל העתיד

מעט מאוד נאמר לגבי סרטים כאלו בלימודי הקולנוע התיעודי. יש הטוענים כי בניגוד לקולנוע תיעודי סטנדרטי אין הם מבצעים ״העמדה מחדש״ (re-enactment) אלא ״העמדה מראש״ (pre-enactment). אני מוצא שזו הבחנה נחמדה, אבל סמנטית למדי. ויש גם כאלו המכנים אותם ״קולנוע דוקומנטרי היפותטי״, כזה המתעסק בשאלות מסוג: מה היה קורה אילו כך וכך ארועים היו מתרחשים בעולם.

אבל אולי בכלל הסרטים הללו שייכים לקטגוריה הבדיונית של הקולנוע המוקומנטרי ולא התיעודי? כלומר, צורה בדיונית לחלוטין שמאמצת את המאפיינים והקודים של קולנוע דוקומנטרי כדי לצפות אל העתיד? במילים אחרות, ״הקולנוע המוקומנטרי של העתיד״? האם זה לא מה שעמד בבסיס בדיחת הרדיו המפורסמת של אורסון וולס ב"מלחמת העולמות", בדיחה שיצאה לחלוטין מכלל שליטה כששודרה בשנות השלושים? כך או כך, מדובר בצורה יחסית נדירה בקולנוע, והדוגמאות הבודדות שאני יכול לחשוב עליהן מעולם לא נתפסו כיותר מאשר קוריוז, למרות שכל אחת מהן מעניינת אולי בדרכה. קחו למשל את CSA: Confederate States of America, סרטו של קווין ווילמוט משנת 2004 המתאר מציאות אלטרנטיבית בה צבא הקונפדרציה ניצח במלחמת האזרחים. מה היה קורה לו לינקולן היה נרדף ומגורש לגלות בקנדה? CSA מוצג כאילו היה סרט דוקומנטרי בריטי המוקרן ברשת הטלוויזיה הבריטית של צבא הקונפדרציה באיזושהי מציאות אלטרנטיבית. כך, למשל, משולבים בין הראיונות שבו גם פרסומות עדכניות (וגזעניות) וסרטים שהיו יכולים להיות מבויימים על ידי הבמאי הגזען די ווי גריפית. סרט אחר שעושה מהלך דומה הוא מותו של נשיא (Death of a President), הפקה בריטית משנת 2007 על ההתנקשות (שמעולם לא התרחשה) בנשיא ג׳ורג׳ בוש ג׳וניור בשיקגו. גבריאל ריינג׳ (הבמאי), שניסה כבר לדמיין בעבר מה היה קורה אילו הרכבת התחתית היתה מפסיקה לפעול בסרט אחר בשם The Day Britain Stopped, לוקח כאן פוטאג׳ אמיתי של בוש ובעזרת אפקטים דיגיטלים משלב אותו בתסריט בדיוני. הסרט מתרחש כביכול כשנה לאחר ההתנקשות, ודמויות המפתח שבו מתראיינות ומנסות להבין מה קרה שם. כלומר, גם כאן הדימויים העתידנים מוצגים כארועי עבר.

PhotoELF Edits: 2009:12:08 --- Saved as: 24-Bit JPEG (EXIF) Format 98 % --- batch crop --- crop 2009:12:07 --- Batch Resized 2009:12:07 --- Batch Resized

CSA: מה היה קורה אם צבא הקונפדרציה היה מנצח במלחמת האזרחים?

אבל הסרט הכי מוצלח שאני יכול לחשוב עליו בסגנון הזה הוא משחק המלחמה (The War Game) של פיטר ווטקינס מ-1965. זה סרט שאם ראיתם אותו, בוודאי לא שכחתם, ואם לא ראיתם, לבטח לא תשכחו במהרה (עניין הזמנים בפוסט הזה כבר טמטם אותי לגמרי). ווטקינס מתאר בשנות השישים כיצד עלולה להיראות שואה גרעינית בזמן המלחמה הקרה, וכיצד ניתן לשרוד שואה כזו. הוא מדמה משבר בינלאומי בין רוסיה לאמריקה אשר מסתיים בכך שהסובייטים זורקים פצצת אטום על אנגליה, ומתאר את האסון המתממש באופן אכזרי למדי. מדובר בגיהנום מוחלט. ילדים הופכים להיות עיוורים, גנבי אוכל נורים בגבם, ואנשים מתים ברחובות. ״משחק המלחמה״ הוא סרט שנאסר להקרנה על ידי ממשלת בריטניה, וכונה על ידי רשת ה- BBC ״כשלון ארטיסטי״ ועל ידי המפלגה הימנית ״פרופגנדה קיצונית״ הקוראת לפירוק המעצמות מנשק גרעיני. אך לאחר שנאסר להקרנה במשך שנה, ״משחק המלחמה״ ייצג את בריטניה בפסטיבל הקולנוע של ונציה ב- 1966 וזכה בפרס הגדול בו. שנה לאחר מכן הוא קטף את פרס האוסקר התיעודי, מה שהגחיך למדי את מדיניות משרד החוץ. החיפושיות, אגב, אימצו את הסרט כמניפסט שלהם נגד המלחמה, ויוקו אונו וג׳ון לנון הפכו למעריציו הגדולים.

אני מקווה שהביקור יעורר עניין מחודש בסרטים מהסוג הזה, גם אם הוא כשלעצמו אינו יצירה שלמה או מוצלחת במיוחד. הביקור יוקרן בהקרנה נוספת במסגרת פסטיבל דוק אביב בסינמטק תל אביב ביום ב', 11.05 בשעה 19:30 (אולם 4).

צפו בטריילר של הביקור:

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

תגובה אחת

  1. מיכאל גדעון 4 בספטמבר 2015 ב 16:36

    על "סרט" זה המציא לפני שנים הסופר אתגר קרת את המונח" חרטבונה." לצערי בזבזתי כעשרים וחמש דקות עד שהבנתי שיותר משום דבר אין פה כלום.

    הגב

כתיבת תגובה