המוזיאון של כולנו

לקראת סופו של המוזיאון, סרטו התיעודי החדש של הבמאי רן טל, מופיעה פמליה מובחרת של ממשלתנו הנוכחית בזמן חגיגות חמישים שנה למוזיאון ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו, בדרכו הטיפוסית, מיטיב לנסח ברכה ממלכתית: ״מוזיאון ישראל הוא קודם כל מוזיאון ישראל״. האבחנה הזו, שעוררה פרץ של צחוק בלתי נשלט וצפוי בקרב קהל הצופים שנכח בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל הקולנוע בירושלים השבוע, היא אמנם טאוטולוגית, אבל מדויקת ביותר. רן טל (״ילדי השמש״, ״גן עדן״), התבונן במשך למעלה משנתיים במוסד האמנותי החשוב במדינת ישראל, על כל הפרטים שמפעילים ומתחזקים אותו, ומתוך פרגמנטים שונים יצר את המכלול. מתוך מאות רגעים, ספונטניים ומועמדים גם יחד, כולם תוצר של התבוננות סקרנית ונקודות מבט אסטרטגיות, הוא הרכיב פאזל תיעודי, מרתק ומשעשע גם יחד, שמנסה להגדיר את מהותו הייחודית של המוזיאון בירושלים ואת חשיבותו בהוויה הישראלית והיהודית גם יחד. הצפייה ברבע השעה הראשונה של הסרט מעוררת באופן טבעי ומתבקש השוואה לסרטו הנפלא של פרדריק ווייזמן הגלריה הלאומית, שהוקרן גם הוא בפסטיבל הקולנוע בירושלים לפני שנתיים. כמו ווייזמן, שמנסה לאפיין באופן אנליטי את חייו של מוסד האמנות הלאומי בלונדון תוך התמקדות בעבודתם של אלו המרכיבים אותו ובפרטים אשר פוקדים אותו, גם טל עוסק בעבודת פירוק שכזו. המצלמה מתבוננת בסדרנים, ברסטורטורים, במאבטחים, בכל חלק מתוך הפסיפס האנושי של המוסד הזה, כולל המבקרים עצמם. עם זאת, ובניגוד לווייזמן המתמקד בסכנת ההתמסחרות של הגלריה הלאומית ובשיח האמנותי העכשווי העולה ממנה, טל ממקם את ההתבוננות שלו בתוך הקונטקסט הגיאוגרפי, ההיסטורי והפוליטי המאוד ייחודי של המוזיאון, ובכך מקנה לסרטו איכות לוקאלית יוצאת דופן. מוזיאון ישראל הוא קודם כל מוזיאון ישראל, ובאף רגע במהלך הצפייה בסרט לא ניתן לשכוח זאת.

"המוזיאון״: פאזל תיעודי, מרתק ומשעשע המנסה להגדיר את מהותו הייחודית של מוזיאון ירושלים

המוזיאון הוא מהסרטים התיעודיים היפים והחכמים שנוצרו כאן בארץ בשנים האחרונות, ויש בו תמהיל נכון ומדויק של מורכבות אסתטית, רגישות אתית והבנה נראטיבית. טל, ושאר הצלמים המוכשרים העובדים עימו (כמו דניאל קדם, איתי מרום, אוריאל סיני, צבי לנזמן, זיו ברקוביץ' וגיורא ביח) ממעטים בתנועות מצלמה ומתמקדים בהעמדות נכונות של פרספקטיבה, בנקודות מבט שלוכדות סיפורים קטנים דרך קומפוזיציה מותאמת. מספר דמויות מרכזיות מנחות את ראציונל התיעוד, אך לרוב נותרות חסרות שם, ואינן מלווות בכתוביות מזהות. אנו מנחשים שיש לכל אחת מהן תפקיד חשוב במערך ההפעלה של המוזיאון, אך נדרשים להסיק אותו מתוך הדיאלוג האינטימי והרגיש שטל מייצר עימן. נוכחותן בסרט חמקמקה, אינה תחומה לחלק אחד ומוגדר בתוכו, והן עלולות להפתיע אותנו ולהופיע שוב בסרט בשלב מאוחר יותר (וכאן ראוי לציין את עבודת העריכה המבריקה של נילי פלר). רסטורטור מאייזרבג׳ן, לדוגמא, שמספר על הספקנות העזה שהייתה לו לגבי האפשרות שיעבוד בתחום המוזיקה לאחר עלייתו לארץ, מופיע שוב לאחר הופעתו הראשונה כקומפוזיטור במוזיאון. סדרן אחר במוזיאון הוא גם חזן, וכל אחד מהסיפורים האישיים שבסרט מלמדים על האופן בו חייהן של הדמויות שזורות בקשר עבות לעבודתן במוזיאון. האסטרטגיה בה משתמש טל כדי לתת לדמויות לספר את סיפור חייהן תהיה מוכרת לאלו שצפו בסרטו הקודם גן עדן, וזו גם הפכה זה מכבר לתחבולה דומיננטית בקולנוע התיעודי העכשווי: הדמויות שותקות על גבי הדימוי בעוד שקולן נשמע בפסקול ללא סינכרוניזציה לתמונה. דרך סיפוריהן האישיים של הדמויות מתבהר בהדרגה הקשר המורכב של מוזיאון ישראל עם היהדות: עובדת מוזיאון מגוללת את חוויותיה של אימה בזמן השואה, בעוד שג׳ימס סניידר, מנכ״ל המוזיאון, מספר על ילדותו למשפחה יהודית בפנסילבניה ועל היום הבלתי נשכח בו נכח בפתיחתו של מוזיאון ישראל. מבקר דתי המתלונן שיציאת מצרים אינה מוזכרת בתערוכה על פרעה מעלה את שאלת הנמען המורכבת במוזיאון: עד כמה צריך המוסד להתאים את תערוכותיו לציפיותיו של הקהל המקומי? איך ייראו הפנים של אדריאנוס, מי שהיה אחראי לגזירות ההשמד, בפני הצופה הישראלי שלא רואה אותו, כמו שאר העולם, כאייקון תרבותי שוחר שלום?

מיעוט תנועות מצלמה והעמדות נכונות של פרספקטיבה

עבודתו התיעודית של טל מונעת תמיד מתוך חשיבה אסתטית עמוקה והבנה של היחסים המורכבים בין דימוי לבין סאונד, והקשר ביניהם לבין טמפוראליות בקולנוע. בילדי השמש, למשל, קטעי הארכיון הישנים, בהם מתוארת באידיליה וברומנטיקה חוויית המגורים בקיבוץ, מתנגשים באופן תמידי עם מימד הקריינות המפוכחת של ההווה. המוזיאון, דיוקן של מקום שהוא גם פסיפס מורכב של האנשים המאכלסים אותו (ממש כמו סרטו הקודם גן עדן שעסק בסחנה) אינו יוצא דופן במובן הזה, והדימוי הויזואלי בו לעולם אינו מתרפק על הקול הנלווה אליו. כמעט תמיד הוא משחק עימו תופסת, מנסה לבחון מי משניהם יקדים את האחר בהשגת תשומת ליבו של הצופה. כך, למשל, נפתח המוזיאון בעלטה, אל תוך חוויה חושית שאינה מצייתת להתבוננות ויזואלית מתבקשת. מבקרת עיוורת במוזיאון מקבלת הסברים מפורטים לגבי יצירת האמנות אשר לידה היא נוכחת, ואנו הצופים מתבקשים לדמיין את חווייתה הסובייקטיבית. בהמשך הסרט ישוב המגע האנושי כמאפיין של החוויה המוזיאלית, כשנצפה בקבוצת עיוורים הממששים פסל של ג׳יאקומטי, או במספר נשים, עובדות מוזיאון, המתעסקות עם אברי המין הגבריים של פסלים ומסרקות את שיער ערוותן. הסצנה האחרונה, כמו רבות אחרות, מעניקה לסרט מימד סרקסטי ומשעשע, ומבהירה כי המחקר האנתרופולוגי המרתק שעורך טל מלווה תמיד בקריצת עין לצופה. ישנם שפע של רגעים מצחיקים כאלו בסרט, והמימד האירוני שבהם הוא תמיד חמקמק ומתעתע: שיעור בהחייאה לעובדי המוזיאון, ציוות סדרנים לאגפים השונים (ובר המזל הוא זה שמקבל את ״ארץ הקודש״) או ילד המצייר דגל מעורב של פלשתין וישראל, ותוהה לגבי הצבע הדומיננטי.

כמו בגן עדן, שהיה מחולק לפרקים על פי עונות השנה החולפות בו, קיימת גם בסרט זה חלוקה אנליטית לשלושה פרקים שאמורה להנחות את חוויית הצפייה שלנו: "בונה סיפור״, ״מקשיב לסיפור״ ו״סיפור״. אני מודה שבצפייה ראשונה מעט התקשיתי להבין כיצד הראציונל שבחלוקה זו אמור לאחד את הסצנות שבכל אחד ואחד מן החלקים, אך העמימות המאתגרת הזו מהווה סיבה נוספת עבורי לצפות בסרט שוב. בכלל, טל מודע למוגבלות של כל ניסיון ליצור נראטיב לאומי סביב המוזיאון, ומתייחס לאופן בו סיפור היהדות והציונות העובר דרך המוזיאון הוא רק דרך אחת ומסוימת מאוד לחשוב על הנראטיב ההיסטורי. המחשבה הזו עולה ללא דידקטיות ועם לא מעט רפלקציה עצמית כאשר הוא מצלם, לדוגמא, קבוצה של חיילים צעירים המקשיבים לאופן המגמתי בו בונה המדריכה שלהם היסטוריה המבוססת על חורבן הבית הראשון והשני. לאחר מכן, בסצנה מרגשת מעין כמוה, מתעורר בסרט דיון מורכב על האתגר בייצוג הבעיה הפלשתינאית במוזיאון ישראל ועל היעדר הייצוג שלה הלכה למעשה. האופן בו טל מתבונן בדיון המתהווה, ומתמקד בדמות הערבי הישראלי שמתחיל את השיחה הזו בעקבות זהותו החצויה, נעשה בעדינות וברגישות, ובעיקר, כמו בשאר חלקי הסרט, בצניעות רבה. טל הוא אמן ההתבוננות, והוא מצליח ללכוד רגעים טעונים, משעשעים ולעיתים נשגבים ביופיים בתחביר קולנועי מורכב וברגישות של צלם סטילס מיומן. אחרי הכל, הקולנוע התיעודי על פי רן טל הוא גם שפה.

הקרנה נוספת של המוזיאון תתקיים במהלך פסטיבל הקולנוע בירושלים ביום ראשון, ה-23.7.2017, בשעה 18:45 בסינמטק 3.

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה