״חצי עזה חיה על הזבל פה״: סרט תיעודי חדש על כלכלה שאיננו רואים

שאריות, סרטם התיעודי של ורד ירוחם ואורן רייך, שהוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל חיפה האחרון, מתחיל בתנועת מצלמה אופקית הסוקרת פחי אשפה ומיחזור שונים לאורך רחוב. יחייא, אדם בן 85 שעובד באוטו עלטזאכן השכונתי, מרים מן האשפה פסנתר צעצוע, תקין לחלוטין, ותוהה בינו לבינינו מיהו האיש שיזרוק דבר כזה לרחוב. בהמשך הסרט נפגוש את אותו פסנתר בהגיעו לסלון של משפחה בדואית, כשקבוצה רועשת של ילדים קטנים תנגן בו ותפיק ממנו הנאה. שאריות, המאורגן סביב סיפוריהן של מספר דמויות מרתקות כמו יחייא, ערביות ברובן, המתפרנסות מאיסוף גרוטאות, שיפוצן ומכירתן, הוא סרט על מיחזור ושינוע המהדהד משמעויות פוליטיות. החפצים הללו, שמגיעים בזמן יחסית קצר על גבי משאיות ממדינת ישראל אל עבר השטחים, הופכים במהרה מאשפה חסרת תוחלת של אחד לבעלי ערך של ממש עבור האחר. ירוחם ורייך מתעדים כאן את התהליך הבלתי נראה, הנעלם מעיננו, שמקיים אוכלוסיות שלמות מבלי שאפילו נדע על כך. ״חצי עזה חיה על הזבל פה״, מסביר לנו אחד הסוחרים.

סוחר אחר בשם עמאר מספר שהישראלים לא נתנו לו אישור עבודה, ושבשב״כ ביקשו ממנו שיתוף פעולה בתמורה לאישור כזה. המצב הקיומי האבסורדי של עמאר ושל תושבים אחרים מהשטחים מייצר טריטוריות דמדומים כפתרון מסחרי, הלא הם שווקי הגרוטאות שסואנים בעיקר בלילות. שוק העלטזאכן ברמלה הוא כזה, מקום בו ניתן להשיג הכל ובזול, כלכלה של שוק חופשי המתאפשרת מהפסולת של כולנו ומתרחשת בעלטה ובמסתור. בכלל, יש לא מעט אירוניה בעובדה שהסוחרים הערבים נוהגים במכוניות העלטזאכן המיתולוגיות ומנגנים את הג׳ינגל הקבוע (״קונים הכל… מכונת תפירה, מכונת כביסה…״), שמסתיים בשפת אידיש במילים ״עלטזאכן״. מה שלא מצליחים למכור בשווקים נכנס לשקיות אשפה במשקל ונמכר לסוחרים המגיעים מהשטחים. יחייא מתלונן על כך שפעם המכירות של שקיות מלאות בחפצי אשפה על פי משקל היו טובות יותר. על שקית מלאה, ולא ממש משנה במה, היה ניתן בקלות לקבל 50 ש״ח, ואילו כעת צריך לומר תודה גם על 10 ש״ח בלבד. מסתבר שעולם העסקים של הזבל ידע גם הוא ימים יפים יותר.

שווקי גרוטאות שסואנים בלילות: טריטוריות דמדומים כפתרון מסחרי

ירוחם ורייך מיטיבים ליצור דיאלקטיקה מרומזת בין המתרחש בשתי הגאוגרפיות. הקניון ברעננה מסודר, מצוחצח ונקי, כזה העומד בראש שרשרת המיחזור ומציע את הסחורה במחיר מופרז לקונה הישראלי האמיד, יד ראשונה. ברגע אחר בסרט אנו מתלווים לשני מתקינים של מסכי טלוויזיה, שמדווחים לנו על הפטישיזם הנלווה להתקנה של המסכים הללו בבתיהם של הישראלים. ״האנשים שקונים אוהבים לראות כיצד אנחנו מוציאים את המכשיר מהארגז״, מסבירים לנו המתקינים, ״ומבקשים להיות נוכחים בהתקנה שלו״. מוקדם יותר בסרט, באישון לילה, ראינו עשרות מסכי מחשב זרוקים על משאית בשוק ברמלה, כל אחד מהם יימכר כנראה בפחות ממאה שקלים ליחידה; וכתמונת נגטיב של חלונות הראווה ברעננה, יוצרי הסרט מגיעים גם למחסנים בחלחול, שם מנקים את המסכים ועוטפים אותם בניילונים נצמדים, כמו חדשים.

יש כל כך הרבה סרטים תיעודיים על אשפה ועל מסעותיהם הארוכים של חפצים ומוצרי צריכה שהסרט גרם לי להיזכר בהם. בין הטובים שבהם יש לציין את אננס של עמוס גיתאי (1984), אודיסאה הומוריסטית העוסקת בגלובליזציה וביחסים בין מדינות העולם הראשון למדינות העולם השלישי תוך מעקב אחרי קופסת שימורי אננס (ועל הסרט כתבתי בהרחבה כאן). דוגמא נוספת היא סרט ברזילאי קצר ומעולה מ-1989 הנקרא אי הפרחים (Ilha sad Flores), אשר בוחן באופן אירוני את המסע הארוך שעוברת עגבנייה, מהגינה בה נקטפה ועד לפח האשפה אליו נזרקה. הבמאי, ז׳ורז׳ פורטאדו, קיבל השראה לסרטו מכתביהם של קורט וונגוט ואלן רנה, ויצר סרט חכם ומעניין הנחשב לאחד הסרטים הקצרים הטובים בכל הזמנים. אפשר לצפות בו, בדיבוב לאנגלית, כאן: 

ההיזכרות בסרטים אלו גרמה לי להבין כי החולשה העיקרית של שאריות קשורה לכך שהוא לא מצליח למקם באופן ממוקד יותר את התופעה אותה הוא בוחן בהקשריה הרחבים, כמו למשל מערכת היחסים הכלכלית בין ישראל והרשות הפלשתינאית. ההתמקדות בסיפור האנושי מאחורי שינוע הסחורות הללו בגאוגרפיה רוויה במתחים פוליטיים וחברתיים היא החלטה נבונה, שכן כל דמות בסרט הופכת לרבת פנים ולמעניינת בפני עצמה. מיקוד אנושי כזה הזכיר לי גם את אגורות, סרטו התיעודי המצוין של בדראן בדראן, המתמקד בשני אחים מכפר קטן ליד טול כרם, אשר נאלצים לעבוד מדי יום בקיבוץ נדבות בצמתי כבישים בישראל. גם כאן מדובר בתופעה שנעלמת מעיננו, תוצר של מערכת היחסים הכלכלית והפוליטית הלא שוויונית בין ישראל והרשות, ובדראן מעניק לה פנים ספציפיות דרך סיפור קורע לב על שני ילדים המתמודדים עם המציאות הטראגית בה הם חיים. עם זאת, יש להחלטה כזו מחיר, שכן שאריות אינו מתאר את הפן הרחב יותר של המסחר באשפה, ואינו בוחן כיצד הוא אך חלק אחד מתוך מגוון רחב של שיתופי פעולה כלכליים אחרים בין ישראל לרשות, כאלו שנעשים מתחת לרדאר של השלטונות ומבלי שנבחין בכך.

״שאריות״: התמקדות בסיפור האנושי שמאחורי שינוע הסחורות – החלטה קולנועית שיש לה מחיר.

אסוציאציה אחרונה עליה חשבתי בעקבות הסרט היא תיעוד אחר שעסק באשפה בהקשרים רחבים יותר – המלקטים והמלקטות, סרטה של אנייס ורדה משנת 2000. ורדה, בשנותיו הראשונות של העידן הדיגיטלי בקולנוע, גילתה את היופי הנשגב בקצוות של צילומים אותם אספה ממש כמו שאריות המזון שגיבוריה ליקטו. אשפת המזון בה התמקדה נדונה בהקשרים שונים, כמו גלובליזציה, איכות הסביבה, אמנות ואף קולנוע. ובחזרה לשאריות על רקע כתוביות הסיום של הסרט אנו שומעים ביצוע מקורי ומיוחד של אבי בללי ל״עידן האני״, שירו היפה של המוזיקאי הבריטי רוברט וואייט. השיר, שנכתב במקור ב-1982 כתמיכה בקהילת הכורים בבריטניה בתקופת התאצ׳ריזם, נפתח כך: ״אומרים שמעמד הפועלים כבר לא בין החיים, ועל קברו צמחה קידמה, נהיינו צרכנים.״ הרלוונטיות של השיר למחוזותינו, 35 שנה לאחר שהוקלט, נראית על פניה ברורה מאליה. עם זאת, קשה להתחמק מהתחושה שכותרות הסיום הללו פותחות הקשרים נוספים לדיון ולהתייחסות שמוטב היה לו היו מועלים קודם לכן במהלך הסרט. למרות שאינו מספק, שאריות הוא סרט חשוב ומעניין שיגרום לכם לחשוב אחרת על גורלם של החפצים אותם אתם משליכים מעליכם באופן יומיומי.

צפו בשיר ״עידן האני״ בביצוע של אבי בללי וגליה חי:

ההקרנות הבאות של שאריות במהלך חודש פברואר יתקיימו ב:

סינמטק תל אביב: ב- 4.2, 11.2, 18.2 בשעה  11:30.

סינמטק ירושלים: ב- 13.2 בשעה 21:00.

סינמטק שדרות: ב- 14.2 בשעה 19:15 (הקרנה + שיחה).

 

ובהזדמנות זו, אי אפשר שלא לציין את ההישג המרשים של תומר וברק היימן עם סרטם מיסטר גאגא, שדורג לאחר סוף השבוע הראשון להקרנתו בארה״ב כסרט הדוקומנטרי השלישי הכי נצפה בניו יורק באותו סוף שבוע. התגובות הביקורתיות גם הן נלהבות, עם סיקורים נרחבים הן בניו יורק טיימס והן במגזין ניו יורקר. הסרט מוקרן במקביל בשני בתי קולנוע חשובים בניו יורק המתמקדים בסרטי איכות – פילם פורום ולינקולן סנטר – ומציג בהם כחמש פעמים במהלך כל יום, כשלמרבית ההקרנות נמכרו כל הכרטיסים. בהמשך, כך דווח, הפצת הסרט תתרחב לכמאה ערים שונות בארה״ב. באופן די נדיר עבור קולנוע תיעודי בישראל, סרטם של האחים היימן עדיין מוקרן בארץ, זה החודש ה-16 ברציפות, לאחר שצפו בו כבר 120 אלף איש, מספר מרשים לכל דבר ועניין. על עומק הקשר האינטימי שנוצר בין תומר היימן לאוהד נהרין בסרט כתבתי כבר כאן, כמו גם על הבעייתיות העולה מתוך תהליך התיעוד המרוסן והנשלט של היימן. יחד עם זאת, צריך להסיר את הכובע כאן בפני היוצרים, ולהודות שמיסטר גאגא הוא תופעה דוקומנטרית, מהמרשימות שידע הקולנוע התיעודי כאן.

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה