וידויים של מוח מנוון

הפוסט הזה של אפלטון הצליח לגרום לי להבין למה אני כל כך מתוסכלת מהחברה שסובבת אותי.

אני חושבת שזה התחיל בתקופה של “עופרת יצוקה” והמשיך בויכוח על גירוש עובדים זרים לא חוקיים. אלו שני נושאים שמחייבים אותך לבחור אחת משתי עמדות מנוגדות. אתה יכול לנסות ליצור עמדה אחרת, אבל זה ילווה בויכוחים רבים ובטענות קשות כלפיך שישמיעו אנשים שאת דעתם אתה מכבד ומעריך.

בסופו של יום אדם צריך לבחור אם להתפשר על דעותיו הפוליטיות או על זהות, איכות וכמות החברים שלו.

זה מתסכל אותי מאוד.

אני מחפשת עכשיו מקום ללמוד בו ערבית מדוברת. מסתבר שקיים שוק פורח של בתי ספר ללימוד ערבית. זה משמח אותי, כי זה אומר שהרבה יהודים מעוניינים ללמוד ערבית. מי יודע, אולי עוד יהיה כאן דו-קיום…
אחד המקומות, “מינרוה”, רוצה להציג את עצמו בצורה מקצועית. אולי בגלל זה הוא מפרט ומסביר על סוגים שונים של ערבית. מסתבר שערביה-ישראלית מנצרת תדבר “ערבית פלשתינאית עירונית נצרתית”. אחד מהמאפיינים של הסוג הזה הוא ביטוי האות “ק” כ-”א”. זה מאוד מבלבל! לא מספיק שאינני יודעת לבטא חצי מהאותיות בשפה הערבית, אני גם צריכה להתמודד עם מכשולים כאלו של חילופי אותיות?! אני דורשת שליברמן יעביר חוק הכופה על ערביי הגליל לבטא “ק” כ-”ק”.
מקום נוסף הוא “דיוואן” שמתחייב ללמד אותך בנוסף לברכות גם קללות. זה פלוס אדיר מבחינתי. הבעיה היא שהמינוס גם כן אדיר - “דיוואן” ממוקם בתל אביב הרחוקה.
המקום האחרון הוא בית שמואל. ברשימת הנושאים הנלמדים מוזכר “ניהול שיחה יומיומית בנושאים אקטואליים”. ואני שואלת, האם זה באמת חכם שהשיחה הראשונה שלי בערבית עם ערבי תהיה על נושאים אקטואלים?!?! זהו מתכון לאסון. מבחינתי, הנושא האקטואלי היחיד שיש לדבר עליו הוא מזג האויר (וגם אז, לנסות לא לסטות לתופעות טבע נדירות).

טוב, אני צריכה להחליט לאיזה מקום להרשם.

מעסלאמה לכולם!

היום, בעודי מחכה לקו 19, הבחנתי באיש מוזר המתקרב אלי. אני קוראת לו מוזר כי הוא צלע בצורה משונה, כאילו הרכיבו את אחת מהרגלים שלו הפוך. הוא צלע וצלע וכאשר הגיע לתחנת האוטובוס בחר להתיישב על שפת המדרכה שלפניה. הוא לבש חליפה זולה בה הז’קט היה קצר והמכנסים ארוכים. הוא החזיק פחית קרלסברג ירוקה ושתה ממנה תוך כדי שהבירה מטפטפת לו על החולצה. בהמשך, הוציא מכיס הז’קט חפיסת סיגריות זולה וקופסת גפרורים. הוא שרף שני גפרורים לפני שהצליח להצית לעצמו סיגריה. את הגפרורים הוא זרק על הכביש ומהסיגריה הוא ינק כאילו שאיפת הניקוטין נותנת משמעות לחייו.

התבוננתי בו בתחושת גועל מעורבת ברחמים. הסיגריה שהוא עישן היתה נראית לי הדבר הכי מגעיל בעולם. באותו רגע לא הייתי מוכנה לעשן סיגריה מהחפיסה שלו עבור שום דבר בעולם. סיגריות הן באמת מגעילות. הבעיות הרפואיות שהן גורמות ידועות לכולנו מהכיתובים ההיסטריים שעל החפיסות. והריח? בואו לא נתחיל לדבר על הריח שדובק בכל ואי אפשר להפטר ממנו. ממש כמו חול מהים, רק במצב צבירה גזי.

אבל לא תמיד הרגשתי כך כלפי סיגריות ואני בטוחה שגם אתם. לפעמים סיגריות נראות לי כמו הדבר הכי מגניב בעולם. כי סיגריות, כמו הרגלים מגונים אחרים שברגע שנעשים על ידי מישהו במעמד הסוציואקונומי הנכון או שנראה לנו נכון, נהפכות לדבר נחשק.

מהסיגריות אני רוצה להגיע לקללות. כן, קללות. אני לא נוהגת לקלל. הכי רחוק שאני מגיעה אליו זה “שייסה”. קללות נאמרות על ידי אנשים בזויים, לא אינטיליגנטים, גסים ודוחים. לעולם לא אקלל. והנה, בשבוע שעבר, שמעתי מישהי מקללת. היא קיללה משהו ארוך ומתנגן בשפה שלא הכרתי. היתה לה הבעה חצי כעוסה וחצי משועשעת על כך שהיא כעוסה. באותו רגע, לקלל היה נראה לי הדבר הכי נכון לעשות. הרגשתי שאיבדתי מעט שיווי משקלי ובקושי הצלחתי להתייצב כאשר דלת המעלית נפתחה.

“מה אמרת?”, שאלתי אותה, בקושי מצליחה להסתיר את התלהבותי. היא הסמיקה עד שורשי שערה השחור והיפה וסירבה לענות לי. “זה לא משהו יפה”, ניסתה להעביר נושא ולבסוף כאשר התייאשה ממני צעדה הלאה והתרחקה.

ועכשיו? עכשיו אני יושבת מול המחשב ומדמיינת שאני מקללת משהו ארוך ומתנגן בשפה זרה. זה עושה לי ממש נעים בבטן וגורם לי לחייך לעצמי. אוף, חבל שהיא לא גילתה לי מה אמרה… שייסה איתה.

לפעמים אני שמחה בכך שאני לא מגבילה את עצמי לקריאת מאמרים רק באתרים המזוהים עם דעות הקרובות לדעתי[1]. מדוע? כי כך מתגלות לי פנינים מפתיעות ומענגות.
הנה למשל מאמר ב”העוקץ” המבקר את סיקור נאום אובאמה ההיסטורי (אתם בטח זוכרים אותו בע”פ, שכן הוא כל כך הממ היסטורי).

(אל תבינו אותי לא נכון, אני לא פוסלת את אל-ג’זירה. זאת תחנה נהדרת[2], אבל אפילו אני לא חולמת להתפייט כך על התחנה הקטארית.)

[1] או רק באתרים המזוהים עם הגיון ושכל ישר, למשל.

[2] במיוחד אם אתם צריכים תזכורת לכך שישראל היא מקור כל הרשע והפשע בעולם.

הספר שאני קוראת כרגע נקרא “הבא להרגך” וחיבר אותו ראש השב”כ לשעבר, יעקב פרי. הספר מתאר את שנותיו של פרי בשירות, מאז הימים הזוהרים שאחרי מלחמת ששת הימים ועד הימים הזוהרים פחות של תחילת תהליך אוסלו.

נהניתי מקריאת הפרקים הראשונים בספר. עכשיו אני נמצאת בפרקים האחרונים המתארים את ההכנות והסיכומים לקראת הסכמי אוסלו. מצאתי שקשה לי להמשיך לקרוא. הסיבה? פרי מתאר את הצעדים הראשונים של מה שיוביל להסכמי אוסלו, והוא אופטימי. אופטימי להחריד.

זה נורא לקרוא את התיאורים החביבים שלו “לפני ישב אדם שעד לא מזמן היה מבוקש על ידי כוחות הבטחון שלנו. כעת, אדם זה מיועד לתפקיד ראש הבטחון המסכל בעזה…” ובהמשך את התרשמותו החיובית מאותו אדם, כאשר אני יודעת שבסוף הכל הולך להתפוצץ. פרי נשמע כאילו הוא מאמין בכל מאודו שהסכם השלום שנרקם יכול להחזיק מעמד ו”להוביל דינמיקה חיובית ביחסי העמים”. כן, אני משערת שפיגועים וסיכולים שרודפים זה את זה הם סוג של דינמיקה. אבל לא הייתי קוראת לה חיובית. כמה מדכא ועצוב לקרוא.

זה כמו לקרוא את “שרה גיבורת נילי” של דבורה עומר כשאתם יודעים שבסוף היא מתאבדת ביריה.

זה כמו לראות בפעם השניה את “מיליון דולר בייבי” של קלינט איסטווד כשאתם יודעים בדיוק כיצד הולך להסתיים הסרט (לא פירטתי איך, כך שאין כאן ספויילר).

זה עצוב. זה קורע לי את הלב. לעזאזל, בא לי לחבר שיר במזרחית.

בקיצור, החלטתי לעזוב את הספר הזה לעת עתה וללכת לקנות לעצמי ספרים חדשים לקריאה. צעדתי לחנות הספרים הגדולה בש”ץ במרכז העיר ונכנסתי לחדר המלא בכל טוב על המזרח התיכון, מלחמות, ערבים, יהודים, ישראל, ציונות, דמוקרטיה ושאר הנושאים שגורמים לי לרייר.

רכשתי ספר של עזמי בשארה וכששילמתי עליו ידעתי שזהו, הסיווג הבטחוני שלי נהרס לעד ולא ניתן יהיה לשקמו. אני רואה בעיני רוחי את עצמי עוברת בדיקה בפוליגרף לפני כניסה לתפקיד נחשק במשרד הבטחון. “האם אי פעם תמכת כלכלית בעוכרי ישראל?”, “אהה… לא… כן… קניתי ספר של עזמי בשארה!”. אוף, ודווקא היה לי פוטנציאל להפוך לציפי לבני2.

רכשתי ספרון הסוקר את תיאור ישראל והיהודים בספרות הערבית שלאחר מלחמת העצמאות. אני לא יודעת למה עשיתי את זה. אני כנראה מזוכיסטית ללא תקנה. מה אני מצפה לקרוא שם? שבערב הסעודית ובתימן ישראל מתוארת כאוטופיה? שבלבנון היהודים מוצגים כבני העם הנבחר? פחחח.

לסיכום, יש לי ספרים חדשים לקרוא אבל אני יודעת שאכנס לדכאון כאשר אקרא אותם. אין לי מושג מה לעשות, שהאל הטוב יעזור לי. (אולי עוז 77 של אביגדור קהלני? הבטחתי לעצמי שאקרא אותו מתישהו)

בברכת “שבוע הספר מעבר לפינה, לא?”,

שני.

בערב שבת אני נוהגת לסעוד אצל אחותי הגדולה. מאז שעברתי לירושלים, לפני שלוש שנים, לא יוצא לנו להתראות באמצע השבוע. לכן, סעודת השבת הזאת קדושה אצלי. אני נהנית להגיע ולהתקל בשלושה אחיינים שקופצים עלי (למען הדיוק, שניים מהם קופצים עלי בעוד השלישי זוחל לכיווני ומרייר עלי). אני שמחה להתעדכן בחדשות מהענף הזה של משפחתי. בכל שבוע מחדש אני מפקפקת בהחלטתי לעבור לירושלים. הפקפוק מחזיק מעמד עד יום ראשון בבוקר, בו אני חשה את הלב שלי מתרחב מרוב האושר על החזרה לעיר הבירה. (מצד שני, יכול מאוד להיות שליבי מתרחב מכעס על הפקקים בבוקר. אין לדעת)

כל ההקדמה הארוכה הזאת היתה כדי לספר על שאלה משעשעת ששאל אותי אחייני הגדול, בן ה-10. הוא פנה אלי במבט מהורהר ושאל:

“שני, את שמאלנית? כי יש לך מחשבות ערביות…”

ההגדרה שלו לשמאל הפוליטי בישראל הצחיקה אותי. לא יכלתי להתאפק ועניתי לו ש”אני באמת לפעמים חושבת עם ח’ גרונית”. (אני לא בטוחה שהוא הבין, אבל כבר נואשתי מכך שכלל הציבור יבין את ההומור הביזארי שלי)

אז מה אני באמת? שמאל? ימין?

מכרי הימנים טוענים שאני שמאלנית. מכרי השמאלנים טוענים שאני ימנית. אכן קשה איתי. אני רוצה לחבר פוסטים בעלי גוון פוליטי. זה מה שמעסיק אותי רוב שעות היום. וגם בלילה- לאחרונה חלמתי שאני בונה את גדר הבטחון. היה לי גם חלום בו אני נלחמת במלחמת ששת הימים, החלום הסתיים כאשר צמד ליגיונרים ירדנים ירו בי. התעוררתי שטופת זיעה, ליבי פעם מהר. מלמלתי לעצמי “הר הבית בידינו” וכך, רגועה יותר, חזרתי לישון.

לכתיבה פוליטית יש יתרונות וחסרונות. היתרונות- ובכן, אין לי מושג מה הם. החסרונות- אני עלולה לצאת כאנטי ציונית או פאשיסטית או כל קללה אחרת והקוראים יתרגזו ויתייגו אותי. אני לא רוצה שיתייגו אותי. אני נהנית לחשוב מיליון מחשבות במקביל, מכל מיני מקומות ונקודות מבט, אני רוצה להיות מסוגלת לכתוב עליהם מבלי שיתייגו אותי. אנא קוראים יקרים, אל תתייגו אותי.
ועכשיו, לנושא אחר לגמרי:

הנה קטע מידיעה שהתפרסמה בוואינט.

זעזע אותי ששר החוץ של צרפת (שאמורה להיות מדינה מתקדמת ומכובדת, למיטב ידיעתי) לא מכיר את הא”ב הבסיסי של הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. אני מנסה לחשוב על תגובה דומה ברמת הקלולסיות שלה. נניח, אולי כאשר כבוד השר יבקר בעיראק הוא יוכל לפנות לתושבים ולשאול, “אולי תפסיקו לפוצץ אחד את השני? הרי כולכם מוסלמים, אז מה הבעיה?”.

בקיצור, שר החוץ הצרפתי יצא newbie לגמרי. אני מאוד מקווה ששאר המדינות שמנסות להתערב לנו בחיים ידאגו להעסיק אנשים קצת יותר מעודכנים, חכמים וראויים.

אני צריכה להכין רשימה קטנה של כל הטעויות שעשיתי בחיי שהתחילו בחיוך לבן ומושלם.

הנה תיאור של אחת:

ביום שישי הגעתי לחדר הכושר ותפסתי את אחד מהמכשירים האליפטיים. בדיוק כשסיימתי 3.6 ק”מ, הגיח טל המדריך וחייך אלי את חיוכו הלבן והמושלם.

“אני מתחיל עכשיו את שיעור תרגילי הבטן של ארבע”, הודיע, “רוצה להצטרף אלינו?”.

למה לא. במילא אני אצטרך לעשות את התרגילים המסריחים האלו בסוף. עדיף מוקדם מאשר מאוחר. ויפה שעה אחת קודם. לא?

אז גררתי מזרן דקיק ואפור והתיישבתי עליו. רק אז הבחנתי שחברותי לשיעור הן קבוצה צחקנית של בנות טיפש עשרה.

מה שהיה כל כך נורא במתבגרות הקטנות הוא הכושר הנהדר שלהן, בלי טיפת מאמץ נראית לעין. אני זוכרת שגם אני הייתי פעם כזאת. הייתי יכולה לזנק לספרינט של מאות מטרים לאוטובוס ולהספיק אליו. היום, למראה קו 19 עוצר בתחנה, אני בדרך כלל עייפה ומותשת מדי מכדי לנפנף לנהג מרחוק.

עוד דבר נורא הוא הגזרה הנהדרת. גם לי הייתה פעם כזאת, נשבעת. וכמובן אכלתי כל מה שרציתי. מבדיקה ברישומים שלי מאותה התקופה עולה שבכיתה י’ לבדה חיסלתי משהו כמו 98 טון שוקולד. ולא ראו את זה עלי. היום? אני יכולה לאכול בוטן מצופה בשוקולד ושעתיים אחרי אני אעלה שתי מידות במכנסים.

בקיצור, שיעור תרגילי הבטן התנהל בצורה מביכה בשבילי: הילדות הצעירות ממני בעשור ביצעו את כל התרגילים בשלמות ותוך כדי נראו סקסיות כמו ג’ודי פוסטר במלון ניו המפשייר (מומלץ!). ניסיתי לעמוד בקצב, אך מהר מאוד עברתי לבצע רק 70% מכל תרגיל. זה היה יכול לעבור בסדר, אלמלא המדריך טל שצעק עלי לפני כולם: “קדימה שני! עוד עשרים פעם! אל תוותרי לעצמך!”

רציתי לענות לו שאני רוצה לוותר לעצמי, אבל התנשפתי מדי ולא הצלחתי להוציא משפט שלם מהפה אלא רק אנחה ארוכה ולא סקסית בעליל. הילדות שלצידי הביטו בי ברחמים. אני חושבת שקלטתי אחת מהן אומרת לחברתה: “כאשר אגיע לגיל 27, תירי בי”.

זונה.

אני מתעוררת ותופסת אוטובוס בשעה שבה אני מקווה שגם הוא יתפוס. ביני לבינו יש עשר תחנות מורטות עצבים. האם הוא יעלה או שלא? האם השתכר אתמול ויגיע מאוחר? האם הלך לישון מוקדם ויצא כבר לפני שעה?

לפעמים עוקף אותנו אוטובוס ריק עם אותו המספר. אני נלחצת- מה אם הוא יגיע ראשון לתחנה שלו והוא יהיה שם? מה אם האוטובוס שלי יגיע ראשון והוא לא יהיה שם?

בתחנה שלו תמיד עולים הרבה אנשים. בכל אחד מהם אני מזהה מרחוק משהו שמזכיר אותו ונדרכת. לוקח לי חמש דקות להירגע ולהבין שהוא לא עלה.

אידיוטי? ללא ספק. והאידיוטיות הזאת ממשיכה כל היום.

אני הולכת למעבדה בדרך הארוכה, מקווה שאתקל בו.

בחדרי, מעמידה פנים כעובדת ובעצם צופה דרך החלון, מקווה לראותו חוצה את הכביש.

ואחר כך הפסקת הקפה הבלתי נמנעת. מנסה להתעכב כמה שיותר בערבוב הסוכר וסגירת כוס הקרטון, שולחת מבטים סביבי. “הכל בסדר?”, שואלת מכינת הקפה. “כן כן”, אני מאשרת בחיוך ובליבי חושבת “לא לא…”.

כמה כסף הוצאתי על קפה? בקפיטריה הזאת ובשניה? כמה כסף הוצאתי על חטיפי אנרגיה ושוקולדים קטנים כאשר הלב שלי פועם במהירות ולא זקוק להם?

היום נגמר בציפיה מדכאת לאוטובוס הביתה. כולם מסתכלים לכיוון ממנו האוטובוס מגיע. רק אני מסתכלת לכיוון ההפוך, הכיוון שממנו הוא אולי יגיע היום. כולם מחכים בקוצר רוח. רק אני מוכנה לחכות דקות ארוכות ואפילו שעות, בתקווה שיגיע פתאום.

זה מצחיק כשזה קורה יום אחד בשנה. זה עצוב כשזה קורה יום אחר יום, חודש אחר חודש.

(צפיתי היום בפעם השניה בואלס עם באשיר. זה לא היה קל יותר ועדיין בכיתי לתוך טישו משומש.)
התרשמתי שוב מהיכולת של הסרט להעביר אירוע כל כך נורא בצורה כל כך אסתטית ויפה. איך זה אפשרי? זה אבסורד? אירוניה? מילה אחרת שלא נמצאת באוצר המילים שלי?

זה הזכיר לי תמונה שמצאתי באינטרנט. של נערה יפנית בת 15 שהתאבדה בשכיבה על פסי רכבת. בתמונה רואים את פלג גופה העליון של הנערה. היא ערומה, כנראה צולמה בחדר מתים. הפנים שלה יפות ועדינות, הצוואר ארוך, החזה שלה מפותח, הידיים ארוכות וביחס מושלם לחזה. נהדר. באמת נהדר. ואז מורידים את המבט ורואים שאין המשך. קצת מתחת לפופיק הגוף נגמר. הרכבת חתכה אותה במהירות ובחדות. אין בטן מרוטשת ומעיים נשפכים, אלא רק הפסקת הגוף בחתך אסתטי אחד.

הייתי רוצה שגם המוות שלי יהיה אסתטי ומרהיב.

כאשר את רוצה להתקשר למישהו שמוצא חן בעיניך את נתקפת פחד.

מה אם הוא לא יענה? כמה צלצולים עליך להמתין? האם תראי נואשת אם תחכי יותר משבעה צלצולים למשל? וגם כמובן, במידה ולא ענה, האם עליך להתקשר שוב למחרת או לסמוך על כך שהוא יחזור אליך (למרות שלא השארת הודעה)?

כל כך הרבה פחדים וחששות.

אבל הפחד הגדול ביותר. האימה האמיתית היא שהוא יענה. צלילי בזק של הקו המחייג יעלמו ובמקומו יופיע שקט רועש ביותר. את תנשמי עמוק. תרגישי כאילו את הולכת לגהק. או לשהק. או פעולה טבעית אחרת אשר מקושרת בבהמתיות ובחוסר נימוס. לבסוף, אחרי פרק זמן קצר, אך מספיק ארוך כדי שתרגישי אי נעימות והשיחה תהפך למוזרה, את תפלטי משפט כלשהו. בדרך כלל הקול שלך יהיה גבוה מדי או נמוך מדי. סימן השאלה בסוף המשפט יצא מאולץ. השקט הרועש יחזור בעוד שותפך לשיחה ישקול את תשובתו. את בינתיים תשקלי לקצוץ את שחלותיך ולוותר על עולם הזוגיות והרומנטיקה.

ואז הוא ידבר. יכול להיות שהוא ידחה אותך. בצורה מנומסת כמובן, אנחנו ילדים גדולים. זה עדיין יכאב ויגרום לך להסתובב מדוכדכת במשך ימים ארוכים. אבל בסוף זה יעבור. ישאר רק זכרון כואב שיבליח לתודעה לעיתים רחוקות.

אבל יכול להיות גם, את לא מאמינה שזה יכול לקרות למרות שאת מדמיינת את זה כל לילה, יכול להיות גם שהוא יסכים. הוא ישיב בחיוב. הוא יגיד משהו מצחיק ואת תצחקי בנימוס. השיחה תסתיים והלב שלך ירגיש כאילו הכפיל את גודלו ועומד כל רגע לנפץ לך את הצלעות מרוב אושר. זה מה שהופך את כל זה לשווה את הכל.