החל מהערב, יום רביעי ה-22 ביוני, יתקיים בסינמטק חולון, זו השנה השישית ברציפות, פסטיבל ״פרינט סקרין״ (Print Screen) לתרבות דיגיטלית. במהלך ארבעת ימי הפסטיבל יוקרנו סרטים בדיוניים ותעודיים, יוצגו מיצבים ותערוכות אינטראקטיביות ויתקיימו סדנאות ופאנלים, כולם בהקשר לנושא המרכזי: עונג (pleasure). תוכנית הפסטיבל, המגוונת במיוחד השנה, מתמקדת באופן בו החיבור המתעצם בין טכנולוגיה דיגיטלית לגוף האדם משנה כיום את יחסנו לאוכל, שינה וסקס. בכלל, מה צופן לנו העתיד ההדוניסטי בעידן הוירטואלי של מציאות מדומה ורשתות חברתיות? תוכנית הסרטים של הפסטיבל, שהשתפרה מאוד בשנים האחרונות, סובבת סביב התמה הזו בדרכים שונות וכוללת עשרה סרטים. בין היתר, ניתן יהיה לצפות בפסטיבל בהקרנת בכורה ישראלית ב״ניסוי הכלא של סטנפורד״, המאפשר הצצה עוכרת שלווה לניסוי הפסיכולוגי המפורסם של ד״ר זימברדו; בהקרנה מיוחדת במלאת 20 שנה לסרטו המטורלל של האנימטור יאן שוונקמאייר ״קונספירציית העונג״; או בסרטו המוצלח למדי של מייקל אלמרידה ״הניסוי״, המתאר באופן בדיוני ומסוגנן את הניסוי המדעי על ציות לסמכות שערך בשנות השישים סטנלי מילגרם. את רשימת הסרטים המלאה המוקרנת בפסטיבל ניתן למצוא כאן. 

בשלושה סרטים תיעודיים מתוך התוכנית צפיתי באופן מוקדם, ועל כולם אני ממליץ, יחד עם הסתייגויות קלות. הנה כמה מחשבות קצרות עליהם.

אל תוך הרשת האפלה

(ישראל/צרפת 2016, 54 דק׳)

יום חמישי  |  23.6  |  19:00  |  אולם 1

סרטם החדש של צחי שיף ודוקי דרור עוסק ב- deep web, או במה שמכונה גם ״הדארקנט״ (הרשת האפילה), והוא יוקרן בהקרנת טרום בכורה בפסטיבל. מדובר במסמך תיעודי חשוב, גם אם שגרתי מעט באופן עשייתו, על ההיבטים המפחידים והמעודדים כאחד של מאגרי המידע המוצפנים והלא נגישים באינטרנט. כיום, בעזרת התקנת תוכנה פשוטה למדי, ניתן לקיים מסחר לא חוקי ולא ממושטר. האם מרחב בו ניתנת לגיטימציה לסחר בסמים, פדופיליה, התעללות בחיות ואפילו קניבליזם, הוא מרחב שיש להילחם בו בקנאות, או שמא החלפת מידע סודי יכולה להניב גם פעילות חיובית? האם אנונימיות ועקרון הפרטיות הם ערכים שכדאי להגן עליהם מנגד ולקדם אותם בכל מחיר? כיצד העברת מידע מקוונת יכולה לעורר מהפיכה בעולם אותו אנו מכירים? תוך קיום ראיונות עם אנשי חוק, תיאורטיקנים ומומחים למחקר הרשת, שימוש בחומרי ארכיון ויצירת העמדות מחדש, יוצרי הסרט חולשים על ארועים מרכזיים וסוגיות שעלו לגבי הדארקנט, כמו המדינה הוירטואלית ביטניישן, מטבע המסחר ביטקוין, או חשיפת המעקבים הממשלתיים של אדוארד סנודן. התוצאה מעניינת, מעלה שאלות חשובות, ומומלצת לצפייה.

בתום ההקרנה יערך דיון עם היוצרים.

״מדוגדג״

(ניו זילנד 2015 ,92 דקות)

שבת  |  25.6  |  18:00  |  אולם 1

סרטם המדובר של דייויד פרייר ודילן ריב מתחיל באופן משעשע כמחקר קליל על תופעה מרתקת: פגישות קבוצתיות של גברים למטרות דיגדוגים הדדיים. מהר מאוד הסרט לוקח כיוון אפל וקודר יותר, כאשר יוצרי הסרט מגלים שמאחורי התופעה הזו מתקיים תהליך מתמשך של סחיטה וניצול המגיע למימדים מפחידים. הנבל הרשמי שבסרט הוא דייויד אמאטו, מי שנחשף בפני הצופה כאדם שמושך בחוטים ובעל משאבים בלתי מוגבלים לפעילויות המפוקפקות בהן הוא עוסק. הסרט עורר תגובות נלהבות כמעט בכל מקום בו הוקרן לאחרונה, והוא כרגע סוג של תפוח אדמה לוהט שממשיך להתגלגל ולקיים דיאלוג מרתק בין קולנוע ומציאות. בשבוע שעבר, למשל, נערך סשן של שאלות ותשובות לאחר הקרנת הסרט בלוס אנג׳לס, וכמה מהדמויות המופיעות בו, ביניהן אמאטו בעצמו, הגיעו לארוע באופן מפתיע. מה שקרה אחר כך היה מהומת אלוהים. אמאטו הצהיר באופן מפורש שימרר את חייהם של היוצרים בתביעה משפטית ובאופן משתמע איים על חייהם. ״מדוגדג״ ללא ספק יעורר את שיחת היום בפסטיבל, אבל משהו בו גם הרגיש לי קצת מפוספס. זהו סיפור מסתורין שאמור להתעצם במימדיו מדקה לדקה, אבל מוגש לצופה באופן מעט בנאלי ומסורבל, אולי אפילו קצת משעמם. חבל שהיוצרים, שבידיהם היה חומר נפץ של ממש, לא השכילו להבין את רזי השפה הקולנועית העכשווית בסיפורי מתח ואימה תיעודיים כמו ״המתחזה״ או ״מחפשים את שוגרמן״, כי במהלך הצפייה קשה היה לי להשתחרר מן ההרגשה שהסרט הזה יכול, וצריך היה, להיות טוב יותר. מה גם שיש ב״מדוגדג״ מימד מוסרי וצדקני על הסכנות אשר אורבות ברשת, מימד שאופף את הסרט לכל אורכו, ונעלם לחלוטין, לדוגמא, בסרט אחר כמו ״קאטפיש״, יצירה קולנועית טובה בהרבה על זהויות בדויות ובשימוש לרעה שנעשה בהן ברשת. בעוד ש״קאטפיש״ מצליח להפוך עצמו במהרה מתמרור אזהרה מוסרני לדרמה אנושית מרגשת, ״מדוגדג״ נשאר קצת תקוע במשל של עצמו. כמעט התחשק לי לדגדג את הסרט קצת.

צפו בטריילר של ״מדוגדג״:

הקול עובר: עלייתה ונפילתה של טאוור רקורדס

(ארה"ב, יפן 2015 ,94 דקות)

שבת  |  25.6  |  22:30  |  אולם 1

מבלי להתבלבל עם אלבומו של ג׳ורג׳ האריסון בעל השם הזהה, סרטו של קולין הנקס הוא מבט נוסטלגי, משעשע וגם עצוב, על עלייה ונפילתה של חנות התקליטים האגדית ״טאוור רקורדס״. הסיפור מוכר וישן כבר: ב-1999 שווי החברה עמד על ביליון דולר, ואילו כשש שנים אחר כך היא פשטה את הרגל, כחלק מנחשול ענק של חנויות תקליטים אחרות שקרסו. מצד אחד, רבים יראו בסרט הזה ניסיון לשחזר את החוויה הטקטילית של קניית תקליטים ותקליטורים בחנות אמיתית, לפני עידן ה- mp3 וקבצי הטורנט, וייהנו מהמימד הנוסטלגי. מצד שני, זהו סרט שמבקש לגולל את סיפורה של תעשיית המוזיקה כולה, שלא השכילה לצפות את תהליך קריסתה שלה. מה גרם לנפילתה של תעשיית המוזיקה החזירית והאדישה, מלבד המעבר החד לעולם האינטרנט? יש בסרט הזה שימוש מעניין בחומרי פוטאג׳, אבל עיקר סודו הוא בדמויות הכריזמטיות והסוחפות שמתראיינות בו. הנקס מראיין את המייסד רוס סלומון, את עובדי החברה הבכירים והזוטרים, ומוזיקאים כמו ג׳ון לנון או דייב גרוהל. התחושה העולה מהצפייה היא שטאוור רקורדס היתה כמו משפחה עבור העובדים בה, וחלק מהמרואיינים שוטחים בפני המצלמה את סיפור הצלחתם בחברה מתפקיד זבני פשוט עד למשרה בהנהלה הבכירה. אני כלל לא בטוח שצופים צעירים, שלא חוו את הביקור בחנויות התקליטים בזמן פריחתם, יגיבו לסרט הזה באותו אופן כמו צופים מבוגרים יותר, אבל לדעתי נקודת החוזקה של הסרט נעוצה במקום אחר, פחות נוסטלגי. יש בו ניסיון מעניין להעניק פנים אנושיות, ואפילו חיוביות למדי, לתאגיד קפיטליסטי שאצל רבים מאיתנו נתפס כמעוול, כאחד השחקנים הראשיים בתהליך הניתוק שחל בין תעשיית המוזיקה לבין צרכניה. אבל טאוור רקורדס, כפי שנזכר בסרט בערגה ברוס ספרינגסטיין, היה גם המקום בו ״כל אחד הפך להיות חבר שלך למשך עשרים דקות״.

הסרט ״הקול עובר״ יוקרן ביום שבת במסגרת ארוע נעילת הפסטיבל. לאחר פגישת מחזור בלייב של וותיקי "טאואר רקורדס" בישראל, וקיום אליפות ישראל בטריוויה מוזיקלית, יוקרן הסרט.