סרט המוזיקה האבוד שאתם חייבים לראות בפסטיבל דוק אביב

אחת התגליות התיעודיות הגדולות שיוקרנו בפסטיבל דוק אביב בשבוע הבא היא בכלל סרט שצולם לפני 43 שנה. מדובר בסרט תיעודי על מוזיקאי בשם לאון ראסל, אחד מיוצרי הפולק והקאנטרי המרכזיים של שנות השבעים. אם לא נולדתם לדור ה״בייבי בום״ באמריקה, הסיכויים ששמעתם עליו או על המוזיקה שלו הם די נמוכים, אבל זה לא ממש חשוב. ״שיר הוא אדם מעורטל״ ("A Poem is a Naked Person״) הוא פנינה קולנועית ייחודית שנוצרה על ידי הבמאי התיעודי האמריקאי לס בלנק, נאסרה להקרנה פומבית במשך למעלה מארבעים שנה, ויצאה לאויר העולם רק בשנה שעברה בהוצאה מחודשת.

הסיפור מאחורי הסרט האבוד הזה מעניין לא פחות מהסרט עצמו. בתחילת שנות השבעים קיבל בלנק הצעה מהשותף של ראסל, דני קורדל, ליצור סרט תיעודי על המוזיקאי מאוקלהומה. ראסל נמצא באותו הזמן בתהליך הקלטה של האלבום שלו Hans Wilson's Back, והוא החליט להשקיע בעצמו בפרויקט סכום לא מבוטל של כ-650 אלף דולר (ראסל רשום בקרדיטים כמפיק שותף). אפשר לומר כי ראסל שכר את שירותיו של בלנק לשם הפקת סרט תיעודי עליו, ובהתאם לכך היו לו ציפיות למבנה שגרתי של סרט רוקומנטרי שיתייחס בחיוב לביוגרפיה ולמוזיקה שלו. בלנק, לעומת זאת, העדיף מבנה קצת אחר, ובמקום להתמקד בראסל כסובייקט תיעודי סטנדרטי, החליט לצלם סביבו בספונטניות, ולתעד כל מה שנקרה בדרכו וצד את עיניו. ליתר דיוק, בלנק אמנם הצליח ללכוד לא מעט סצנות אינטימיות המתרחשות במהלך הקלטות האלבום באולפן, יחד עם קטעי הופעות סוערות בהם המצלמה מכוונת אל הקהל, אבל סך כל מרכיביו של ״שיר הוא אדם מעורטל״ הוא הרבה מעבר לכך. הסרט אותו השלים בלנק הוא תיעוד מאוד לא שגרתי של מוזיקה המתקדם ללא מבנה לינארי או אפילו קוהרנטי, ועוקב בסקרנות אחרי כל מה שמעניין את בלנק באותו הרגע, ללא שום מחויבות. לעיתים קרובות נדמה שראסל הוא הדבר האחרון שמעניין את בלנק. הסרט אינו עושה שום מאמץ משמעותי ליצור היכרות עם ראסל, ואינו מספק קונטקסט רחב ליצירתו או איזושהי אינפורמציה על פועלו. ״שיר הוא אדם מעורטל״ בנוי כקונסטרוקציה פואטית הנבנית באופן אינטואיטיבי: משהו תמיד מרמז ומוליך לקראת משהו אחר. סוג של דיוקן לא מחייב בסגנון חופשי.

poem_000

לאון ראסל: לא היה מרוצה מהגרסא הסופית.

ראסל הגיב בחוסר שביעות רצון כשהסרט הושלם ב-1974. ״חשבתי שזה סרט יותר עליו מאשר עלי״, כך אמר לאחרונה בהתייחסו לחזון הארטיסטי יוצא הדופן של בלנק. מכיוון שראסל השקיע כסף בפרויקט, הוא הרגיש שיש לו זכויות לבוא בדרישות לגביו, וסירב לחתום ולאשר את הגרסא הסופית שלו. במשך שנים ארוכות התגלו חילוקי דעות מקצועיים וארטיסטיים בין בלנק לבין ראסל, והם גרמו לכך שהסרט לא יצא לאקרנים במשך למעלה מארבעים שנה. ראסל הצליח למנוע את כל ההקרנות של הסרט באופן פומבי, ובלנק יכול היה להקרין את הגרסא שהיתה בידו רק בארועים פרטיים ללא מטרת רווח. ״לפעמים התחשק לי להרוג אותו״, הודה ברצינות תהומית ראסל באחד הראיונות שערך לאחרונה, כשהוא בן 73 (!). בקיצור, כל החומרים של הסרט הוחזקו בידי ראסל, גלגלי הפילם שלו העלו אבק במרתף במשך שנים ארוכות, עד שמישהו החליט לעשות מעשה. זמן קצר לפני שבלנק נפטר בשנת 2013, בנו הארוד יצר קשר עם ראסל בפייסבוק וביקש ממנו רשות לטפל בסרט ולהוציא אותו לאקרנים מחדש. ראסל, שהתיידד עם הארוד יותר ממה שהוא היה מיודד עם אביו, הסכים לבסוף לחדש את הסרט. חברת ההפצה האיכותית Janus Films, בשיתוף עם Criterion Collection, לקחו חסות על הפרויקט והצליחו לשמר את המבע הארטיסטי של בלנק. למרות שראסל העדיף אולי שלא מעט קללות וקטעים בהם הוא מעשן יוצאו החוצה מהפיינל-קאט, הוא די חי בשלום עם הגרסא הסופית של הסרט.

את מה שלמעשה מתרחש ב״שיר הוא אדם מעורטל״ קשה לתאר במילים. מצד אחד, יש בו לא מעט רגעי תיעוד של מוזיקה בהם ראסל מנגן בהופעות, מחלטר בחתונה, או עושה ג׳מינג עם מוזיקאים מנאשוויל. הסגנון המתבונן אינטימי מאוד, משופע בתצלומי תקריב, וישנן לא מעט הופעות אורח של מוזיקאים שכל חובב מוזיקת קאנטרי יזהה. ווילי נלסון וג׳ורג׳ ג׳ונס מגיחים לפרקים, והויכוח הלוהט בין ראסל לבין אריק אנדרסן (השניים יקליטו אלבום שייחשב כאבוד במשך 25 שנה לאחר מכן) הוא כשלעצמו אחד מהרגעים המדהימים בסרט. ראסל פונה לצוות הצילום, משתף עימו פעולה, לפעמים קצת מתבדח איתו. הוא בעיקר נראה כמו מישהו שנהנה מאוד לתקשר עם הקהל, והסרט מבקש להראות את הדרכים הכמעט מיסטיות שהקהל מתחבר למוזיקה שלו. אבל היופי הפיוטי והייחודי של הסרט מתגלה כשבלנק חותך לפרקים מקטעי המוזיקה או הראיונות ונושא את מילותיהן של הדמויות על גבי דימויים אסוציאטיביים. מתי בפעם האחרונה צפיתם בסרט מוזיקה בו באמצע השיר מצולם נחש שבולע אפרוח במלואו (כמה פרשנים התייחסו לקטע המוזר הזה כסוג של אלגוריה לקפיטליזם), איש שאוכל כוס זכוכית לאחר שמבצע קפיצה חופשית, מלון דירות שקורס בפיצוץ מבוקר או טריפ אסיד שהתחרבש איפשהו במהלך הדרך? אה, ויש גם ילדה קטנה וחמודה בשם מליסה בייטס ששרה פתאום וללא קשר את "Joy to the World״.

poem_044

יופי פיוטי וייחודי מתגלה כשבלנק חותך לפרקים מקטעי המוזיקה או הראיונות ונושא את מילותיהן של הדמויות על גבי דימויים אסוציאטיביים.

סרטו של ראסל שייך באופן רשמי — למרות שבמקרה הזה התיוג הרשמי לא ממש מוביל אותנו לאפיון עם משמעות רבה — לסרטי הקולנוע המתבונן שנוצרו בשנות השישים והשבעים בארה״ב על מוזיקאים. בסרטים הללו תיעוד פועלו של האמן והופעותיו נעשה בדרך כלל תחת מודוס הקולנוע התיעודי המתבונן (observational documentary), זה שהפך לדומיננטי בתחילת שנות השישים וזכה בארה״ב לכינוי ״הקולנוע הישיר״ (direct cinema). מדובר בסרטים המייצרים בדרך כלל תיעוד סימפטי עד מאוד כלפי האמן אותו הם מתעדים: בוחנים בחיוב את כשרונו, את פועלו ולרוב לא מאמצים גישה שלילית או ביקורתית כלפיו. אבל מכיוון שמדובר בסובייקטים שהם פרפורמרים ובמציאות תיעודית שבבסיסה היא תיאטרלית, הדברים אף פעם לא היו כה פשוטים. כך למשל, ״אל תביט אחורה״ (Dont Look Back) — סרטו המופתי של ד״א פנבייקר מ-1967 המתעד את מסע ההופעות של בוב דילן באנגליה בשנת 1965 — מתמקד בדמות אניגמטית שמנסה למצוא כל דרך אפשרית כדי להציג מול המצלמה מבלי לשבור את החוקים של הקולנוע המתבונן. למרות שקשה שלא לחשוב על הסרט של פנבייקר כשצופים בסרטו של בלנק, האחרון לוקח את הקולנוע הרוקומנטרי אלפי צעדים קדימה, ואינו דומה לאף סרט על מוזיקה שנוצר באותה תקופה. ה״שיר״ (poem) בכותרת הסרט הוא כמובן הסרט עצמו: בלנק יוצר קולנוע פיוטי שמסרב לציית לסינמה וריטה הסטנדרטי ולוקח את תיעוד המוזיקה למחוזות נסיוניים ואסוציאטיביים.

poem_021

״שיר הוא אדם מעורטל״: הרוקומנטרי נלקח למחוזות נסיוניים ואסוציאטיביים.

זהו סרטו הראשון באורך מלא של לס בלנק, ובהתחשב בקריירה הקולנועית המרשימה שלו מאז ועד למותו בשנת 2013, יציאתו לאקרנים בשנה שעברה היא אחד הארועים החשובים של הקולנוע התיעודי בזמן האחרון. מעריציו של בלנק יגלו כאן את כל מה שבדרך כלל מושך את עיניו ואוזניו: מוזיקה, גסטרונומיה, דמויות הזויות בשולי החברה וביטויים ביזאריים של האמריקנה. מעריציו של ראסל (ואני כלל לא בטוח שנשארו עוד כאלו), יקבלו משהו אחר לגמרי ממה שהם עלולים לצפות לו. ראסל משמש כחוליה המרכזית המקשרת בין כל הדימויים שבלנק בוחר להציג, מה שהופך את ״שיר הוא אדם מעורטל״ לסרט על התרבות האמריקאית שסובבת את ראסל בתקופה בה הוא יוצר. כל מה שבלנק בוחר להראות לנו שייך באופן מובהק לשנות השבעים והכל מרגיש כמו איזושהי קפסולה נפלאה בזמן שנפתחת לפתע ובאופן פלאי. על מה בעצם הסרט הזה ומה קיווה בלנק להשיג? זה לא לחלוטין ברור. מבקר הקולנוע קנט ג׳ונס, במאמר הנלווה לגרסת ה- DVD של הסרט, שיצאה לאחרונה בהוצאת קריטריון, סבור שהסרט הזה הוא לא פחות מאשר תהייה קולנועית על המשמעות של להיות בחיים. אבל גם אם פילוסופיות חיים בגרוש של היפיז מהסבנטיז כבר לא עושות לכם את זה, וגם אם על השם לאון ראסל לא שמעתם מעולם, אני מבטיח לכם שלסרט הזה לא תוכלו להישאר אדישים.

״שיר הוא אדם מעורטל״ יוקרן בסינמטק תל אביב (אולם 2) ביום ו׳, 20.5, בשעה 18:00. הילה אברהם תקדים דברים לסרט.

כרטיסים ניתן לרכוש כאן.

 

צפו בטריילר של ״שיר הוא אדם מעורטל״:

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

תגובה אחת

השאר תגובה