זה שוב אותו הגעגוע: על ״שבעה ימים בסנט פטרסבורג״

שני הסרטים הבולטים בתחרות הישראלית של פסטיבל דוק אביב האחרון היו, כל אחד בדרכו הייחודית, מחווה קולנועית ושיר אהבה של בן לאימו. ב"עד קצה הזריחה", זוכה פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר, מתעד סילבן ביגלאייזן באופן אינטימי, מלא רוך וחמלה, את ימיה האחרונים של אימו בת ה-95. ב״שבעה ימים בסנט פטרסבורג״, סרטו היפה והמרגש של ראובן ברודסקי, שקטף שלושה פרסים בפסטיבל (עריכה, פסקול וציון לשבח), נוסע הבמאי עם אימו כדי לבקר את אחיו המתגורר ברוסיה, ועימו לא נפגשה כ-12 שנים. ״שבעה ימים״, המוקרן בימים אלו בערוץ יס דוקו ובמספר מצומצם של בתי קולנוע ברחבי הארץ, מתאר את הצלקות הנפשיות שמותירה אחריה הגירתו של בן מישראל על נפש אימו, ובוחן האם קיימת אפשרות אמיתית לאחות את הקרעים המשפחתיים להם גרמה.

נושא ההגירה טופל בקולנוע הישראלי באופן נקודתי ומצומצם. אולי הבולט שבסרטים העוסקים בסוגיה הזו הוא סרטו של עמית גורן ״שנת 66 היתה טובה לתיירות״ (1993), בו מתמקד גורן בסיפור ההגירה של משפחתו לארה“ב כשהיה בן 9, ובבחירתו מנגד לחזור לישראל ולהקים בה בית. בפסטיבל קולנוע דרום האחרון הוקרן סרטה של דנאי איילון ״פה ולא שם״, בו מבטאת דנאי התנגדות בין-דורית דומה כשהיא מחליטה לחפש את ביתה בירושלים למרות רצונו המפורש של אביה המנוח שתנהג אחרת. בשני הסרטים משתמשים היוצרים בבני משפחתם כדי לבנות דיון סביב עצמם, והבחירה שלהם מוצגת כאנטי-תזה לבחירה של הדור המבוגר יותר. סרטו של ברודסקי שונה משני הסרטים הללו לא רק משום שבו הדור הצעיר הוא דווקא זה אשר מחליט להתגורר בחוץ לארץ למרות הכאב הרב שהוא גורם לדור ההורים, אלא בגלל שהבחירה הזו היא למעשה גם סוג של אילוץ. משפחתו של ברודסקי עלתה לישראל בשנת 2000 והשתקעה בירושלים. אחיו הגדול ליאוניד היה אמור להתגייס לצה״ל, אך הודיע במהלך לימודיו שהוא פורש מהם וחוזר לרוסיה לפני הגיוס. שאלת ההגירה מקבלת כאן משנה תוקף כשהיא שזורה יחד עם נושא אחר שעד כה היה כמעט סוג של טאבו בחברה הישראלית – סוגיית העריקות מהצבא. כשאמא ליזה מגיעה לבקר אותו במשך שבוע בסנט פטרסבורג, זהותו של ליאוניד כישראלי מחד וכבן משפחה מאידך עומדת למבחן. הוא נדרש להישיר מבטו אל המציאות לראשונה מזה 12 שנה ולנסות ולהבין מה תהיינה ההשלכות המעשיות לחזרתו לארץ, אם יבחר בכך.

7days CLEAR

״שבעה ימים בסנט פטרסבורג״: פגישה מחודשת ומרגשת בין אם לבנה לאחר שלא התראו 12 שנה.

״במשך שנים שכנע את עצמו אחי שהוא כבר לא יוכל להגיע לארץ, ושההורים יזדקנו בינתיים לאט לאט״, הסביר לי ברודסקי במהלך שיחה שקיימנו לפני מספר ימים. ״נוצר מצב שהוא ממש הרגיש שהוא יתום, והכל כמובן היה אצלו בראש, כי הוא לא ניסה אפילו לפתור את הבעיה.״ הסיטואציה הזו, בה בחור צעיר שעולה לארץ מחויב בגיוס, למרות שאינו ממש מבין מדוע עליו לשרת בצה״ל במשך שלוש שנים, היא מאוד נפוצה. ״בצה״ל לא מודעים אליה, או שלא כל כך רוצים לדעת עליה״, הוא מבהיר. ״היכולת של אותו עולה חדש להסדיר את מעמדו מול צה״ל היא אפסית, ואין כל הליך מסודר לגבי מה שצריך לעשות.״ לאחר שליזה מפצירה בו לעשות זאת, ליאוניד אוזר אומץ ומתקשר כדי לשוחח עם פקידה צבאית על הסטטוס שלו. ״אתה עריק״, היא מסבירה לו. ״אבל אני גר מחוץ לארץ במשך עשר שנים ועכשיו אני רוצה לחזור״, מסביר לה ליאוניד. ״תראה״, ממשיכה להסביר באדיבות הפקידה, ״ברגע שתגיע לארץ משטרת הגבולות תבחין בכך שאתה עריק, ולכן היא תעצור אותך״. השיחה, שאת תימלולה ידע ליאוניד לצפות מראש כמעט במדויק, מסתיימת בברכה מעושה: ״תודה רבה ובהצלחה!״. הגעגועים והערגה למשפחה שביקורם של ליזה וראובן מעוררים בליאוניד רק מבהירים לו היטב את הטראגיות הבלתי אפשרית של חזרה לארץ במצב הקיים: האם מחיר החזרה, כשנה וחצי בכלא צבאי, מתקבל בכלל על הדעת?

צפו בסצנה בה פקידת הצבא מסבירה לליאוניד שהוא עריק ושמשטרת הגבולות תעצור אותו ברגע שיגיע לארץ.

ראובן מתלווה לליזה בביקור כצלם נוכח/נעדר. כלומר, קולו נשמע רק לפרקים, והוא בעיקר מתבונן בסבלנות וברגישות על האינטימיות הנרקמת מחדש בין אימו לבין אחיו. החלטה סגנונית שכזו כלל אינה פשוטה, בהתחשב בכך שהביקור בבית אחיו מרגש גם אותו עד מאוד, אך היא נחוצה למרקם העדין שמתהווה בין ליזה לליאוניד. ״אנשים אמרו לי שהייתי חסר להם, ושהם רצו להרגיש אותי יותר בסרט״, מסביר לי ברודסקי. ״אבל הבחירה הזו קרתה באופן כל כך אינטואיטיבי מבחינתי, והיא חלק מהאופי שלי. בסיטואציה בה הגעתי עם אמא לבקר את אח שלי רציתי ללכת הצידה. לא רציתי שתיווצר שלישיה, אלא שהם ידברו ביניהם וישלימו את הפערים. מצד שני, כל פעם שהרגשתי שיש לי מה להגיד עשיתי את זה.״ שבעת ימי הביקור הקצובים, בהם כל יום שחולף מזכיר כי שעון החול הולך ואוזל, מלאים ברגעים קסומים של קירבה ואהבה. ליזה מתיישבת לראשונה בחדר הקטן והעמוס של בנה, מתבוננת בו אוכל בתאווה את המרק הביתי שהכינה לו, או מארגנת לו מסיבת יום הולדת ספונטנית — אל כל אלו מישיר ברודסקי מבט עם מצלמתו, ומתאפק שלא להגיב בעצמו. ״אני מרגיש את זה גם בסרטים תיעודיים אחרים בהם התערבות הבמאי ממש חונקת את הסיטואציה״, מבהיר לי ברודסקי. ״נדמה לי שבקולנוע התיעודי היעד הוא תמיד נראטיבי באופן כללי. אנחנו מקריבים את האסתטיקה בשביל הנראטיב, ורצים עם המצלמה אחרי רגע שמתרחש. מצד שני יש סרטים כמו ״Belovy״ של היוצר הרוסי ויקטור קוסקובסקי, במאי שמאוד השפיע עליי, שמזכירים לך שצריך לפעמים פשוט להתבונן. בארץ, בעיקר, הכל מאוד תכלס. אבל למה לא להעמיד מצלמה בצד ולהתבונן פשוט על מה שקורה?״

צפו בסצנה בה ליזה מתבוננת בערגה בבנה ליאוניד מסיים את קערת המרק שהכינה לו:

STILL2

״שבעה ימים בסנט פטרסבורג״: מרק רוסי עם טוויסט ישראלי.

אחד הדברים המרשימים בסרטו של ברודסקי הוא שלמרות היותו מסמך תיעודי נוקב העוסק בתופעה לאומית בעלת משמעות חברתית רחבה, הוא מסרב להפסיק להיות סרט יומן משפחתי. במילים אחרות, זהו קולנוע אישי שבו בזמן מצליח לספר סיפור בעל השלכות לאומיות. ״אני מסתכל על פסטיבלים ומנסה לראות על מה עושים סרטים לאחרונה,״ מסביר ברודסקי, ״ואני שם לב שיש הרבה סרטים עם אמירה חברתית מאוד גדולה. באופן אישי מעניין אותי יותר הסיפור הפרטי. היתה לי פגישה קצרה עם מפיץ בינלאומי לגבי ״שבעה ימים בסנט פטרסבורג״ והוא אמר לי שלדעתו הסרט שלי אינו אטרקטיבי כי הוא לא מראה את התמונה הרחבה יותר. אם הוא היה מראה שכל הצעירים בורחים מהארץ, כך הוא אמר לי, היה על מה לדבר. אני מרגיש שנתנו מנדט לקולנוע תיעודי כשלוחה של עיתונות, כניסיון לתקן את העולם באופן פוליטי. נלקחה ממנו האפשרות להיות קולנוע.״

ברודסקי, אולי גם תחת השפעתו של קוסקובסקי, מייצר קולנוע מתבונן בעל איכות פיוטית. ״העשייה הדוקומנטרית מזכירה לי קצת ציור, אמנות אותה למדתי באקדמיה ברוסיה. מדי פעם אני מצייר היום. כשאתה מצייר בצבעי מים אתה לא לגמרי שולט בחומר, ויש איזושהי סופנטניות אינהרנטית. כך גם בקולנוע תיעודי. אתה צריך ללמוד כיצד לא לחנוק את ההפתעות. אני רוצה ללכת עם ההפתעות שהסיטואציה הדוקומנטרית מביאה.״ הספונטניות שמתרחשת באופן מפתיע מול מצלמתו של ברודסקי שייכת בעיקר לאימו, מי שהיתה כבר סובייקט דוקומנטרי בסרטו הקודם. ב- "Home Movie", זוכה פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוק אביב 2012, מתעד ברודסקי את התפרקות משפחתו לאחר נטישת האב תוך אימוץ שפה פיוטית דומה המייצרת גם שם התבוננות אינטימית. ״למרות שהכרתי את היכולת הזו של אמא שלי לדבר בטבעיות מול המצלמה עוד מסרטי הקודם, מאוד הופתעתי במהלך העשייה מכל מונולוג שלה. סצנת יום ההולדת, למשל, אינה מתוסרטת כלל, והיא מבוססת על נראטיב שלם שהיא בנתה בראשה באותו בוקר. אני פשוט שאלתי את עצמי איך אני מצלם את זה.״ בסצנה אחרת בסרט עוקב ברודסקי אחר אימו, תוך שהיא משוטטת בגן פסלים בסנט פטרסבורג, ומשוחח עימה על מעגלי חיים כפי שהם משתקפים בפסלים עליהם היא מתבוננת. הטון הפואטי אינו מרוחק אלא אינטימי ומרגש.

צפו בסצנה בה ליזה תוהה על מעגלי החיים תוך סיור בגן פסלים בסנט פטרסבורג.

כששאלתי את ברודסקי על הפרויקט הבא שלו, הוא השיב: ״אני מציב לעצמי אתגר בסרט הבא לסיפור גדול יותר עם כלים דרמטיים. יכול להיות שאני אומר את זה מרצון להיכנס לתלם שכזה, שכן אולי הוא יהיה יותר אטרקטיבי לקהל.״ בהתחשב בכך שבינתיים כל סרט של ברודסקי זוכה, ובצדק, לתשבוחות ולפרסים, אני כבר מסוקרן. התלם שיבחר בו כבר פחות משמעותי בעיניי.

״שבעה ימים בסנט פטרסבורג״ מוקרן בערוץ יס דוקו, ובמהלך חודש יולי במבחר מקומות ברחבי הארץ:

סינמטק חולון 2.7 בשעה 20:30 הקרנה+מפגש עם הבמאי | 15.7 בשעה 18:00

סינמטק שדרות 15.7 בשעה 19:30 | 16.7 בשעה 21:00

סינמטק הרצליה 8.7 בשעה 19:30 הקרנה + מפגש עם הבמאי

קרית טבעון – הספרייה במרכז ההנצחה 4.7 בשעה 11:30 | 25.7 בשעה 20:00

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה