דוק אביב 2015 – ״בחלוף השנים״: עובדים עוזבים את המפעל

קבוצה מצומצמת של עובדי מפעל טקסטיל על גבול אוסטריה-צ׳כיה ערוכה ומצפה זה זמן מה לחדשות הרעות: המפעל בו עבדו כולם במשך שנים עומד להיסגר. המכונות ישנות, הביקוש מצטמצם, ואין ממש צורך יותר בעובדת בודדה שתארוז באופן ידני חבילות מגבונים לחים בעטיפות צלופן. ואכן, הבלתי נמנע מתרחש במהרה. במונחי זמן מסך זה קורה תוך פחות משלושים דקות. המפעל נסגר, הבנק סגר, הכח נגמר והלב נשבר. אבל כאן רק מתחיל לקרום עור וגידים סרטו האפי, המרגש והעדין של ניקולאוס גיירהאלטר, אשר עוקב אחרי העובדים הללו במשך עשר שנים לאחר הארוע הטראומטי זה. גיירהאלטר מבקש לבדוק האם מצאו עבודה, כיצד מתנהלת שגרת יומם ואילו שינויים חלו בחייהם האישיים. ״בחלוף השנים״ הוא סרט תיעודי הנפרש על פני שנים רבות (באנגלית קוראים לזה "longitudinal documentary") ומתאר חיים לא פשוטים של אנשים קשי יום שלא ממש הצליחו להשתחרר, כל אחד בדרכו הוא, מסגירת המפעל ועזיבת מקום עבודתם. אבל כל אחת מהדמויות שבסרט דוחפת עצמה להמשיך הלאה, ומנצלת את התפנית הצפויה והטראגית של סגירת המפעל כדי למצוא את רגעי האושר שלה במקומות אחרים. אחד מוצא עבודה חדשה, אחר בוחר לעסוק בעבודה ללא תגמול, ואחרת מנצלת את הזמן הפנוי כדי לבלות זמן רב יותר במחיצת נכדיה.

UEBER_DIE_JAHRE_2_(C)NGF

"בחלוף השנים״: עובדי מפעל טקסטיל שלא ממש הצליחו להשתחרר מסגירת המפעל בו עבדו.

איכשהו, החיים ממשיכים. הם חייבים להמשיך. חלק מהעובדים מדברים על כך שעתה יש להם זמן לפתח תחביבים חדשים, כמו עובד המתפנה לקטלג את אוסף הדיסקים שברשותו. בכתב יד זהיר ומאורגן הוא רושם את שמות כל השירים בטבלה, ומתאים אותם בקפידה להקלטות שברשותו. עובד אחר חותך את קוביות הבשר עבור החתול שלו באופן מדוד ומדוייק. הסדר המופתי בו הם פועלים והזמן הרב אותו הם משקיעים בעיסוקים זניחים באופן יחסי מעידים על כך שהעובדים הללו אולי עזבו את המפעל, אך המפעל מעולם לא עזב אותם. עובדת אחרת הפכה להיות מוכרת מקצוענית של כלי טאפרוור מפלסטיק, ומתארת את עבודתה ברצינות תהומית ובקצב דיבור שלא ניתן לעצירה. גיירהאלטר אפילו לא מעלה על דעתו להפסיק את שטף הדיבור שלה. הוא עומד מהצד ומתבונן בסבלנות, מדי פעם זורק שאלה מרחוק כדי לעודד אותה להמשיך ולספר על עיסוקה. הוא ממעט להזיז את המצלמה ולא קוטע את הצילום עד שהוא ממש חייב.

הדמויות כולן מהוססות, מעט נבוכות, אבל גיירהאלטר לעולם לא מנצל זאת. יחד עם זאת, הוא לרגע לא מרפה, ומבקש מכל אחת מהדמויות לתאר את שגרת יומה עד לפרט האחרון. הדייקנות והרצינות התהומית על פיהן מתנהלים הראיונות מזכירות במעט את ההקפדה על הפרטים הקטנים ביותר אצל קלוד לנצמן, הכל כדי להתחקות אחר המקום בו תתגלה האנושיות העמוקה והמרגשת ביותר. הקליניות האסתטית של הפריימים הקשיחים שלו מרמזת באופן שטחי על איזושהי קרירות מרוחקת, כזו שכל כך קל לייחס לבמאים אוסטרים וגרמנים כמו אולריך זיידל או מיכאל הנקה, אבל למעשה גם אצלו, כמו אצל השניים האחרים, ההיפך הוא הנכון. התיעוד מלא רוך וחמלה, ופורט על הנימים הדקים ביותר של החוויה האנושית. כשגיירהאלטר מתעד לאורך זמן ובסבלנות אין קץ את אחת העובדות המבוגרות מספרת על קשיה וברקע מתרוצצים ומשתובבים שני נכדיה הסובלים מפיגור שכלי קל, הסיטואציה שוברת את הלב ומחממת אותו בו זמנית. כשברגע אחר הוא שואל את אחד העובדים המבוגרים, שמעולם לא נישא או הביא ילדים לעולם, האם יש לו תוכניות בכיוון ומקבל את התשובה ״עכשיו, אני מניח, דבר אינו עומד לקרות לי יותר בחיי״, הצביטה שבלב תשאיר לכם סימן לימים רבים לאחר מכן.

UEBER_DIE_JAHRE_3_(C)NGF

קליניות אסתטית מלאת רוך וחמלה.

גיירהאלטר עסק בנושא העבודה בסרטו היפהפה והמטריד בו זמנית לחם יומינו (Our Daily Bread), בו הישיר מבט אסתטי וסימטרי אל עבר שגרת יומם של עובדים במפעלים לייצור תעשייתי של מזון. אך בעוד שב״לחם יומינו״ העובדים שימשו רק חלק קטן ולא מרכזי במערך כוחות אימתני יותר של שחיטה מסודרת ומאורגנת, העובדים בסרטו האחרון של גיירהאלטר הם לב העניין ומרכז הדרמה. באחת מהסצנות היותר מדכאות בסרט מצלם גיירהאלטר נציגים במרכז תעסוקה, אשר מחפשים עבור עובדי המפעל הצעות עבודה. הם מכניסים נתונים בפדנטיות וממתינים בסבלנות שהמחשבים האיטיים יואילו להגיב, אבל גיירהאלטר אפילו לא טורח להישאר שם בשביל התשובות. בעידן הפוסט-תעשייתי שגיירהאלטר מתאר עובד הכפיים בעל הצווארון הכחול אינו משמעותי יותר, והמקום המרכזי אותו מילאה העבודה בחייו מתחלף בריק שלא ניתן למלאו. לחלק מהעובדים דברים אינם מסתדרים מיידית, ולחלק מהם הם גם לעולם לא יסתדרו. ״משהו בטח קרה בשלוש השנים מאז התראינו״, מגשש גיירהאלטר אל עבר אחת הדמויות אותה הוא פוגש במקרה בחלוף השנים. ״לא, ממש כלום״, הוא עונה לו.

הצפייה ב״חלוף השנים״ דורשת סבלנות, ריכוז, וגם כמובן עירנות (הסרט נמשך קצת יותר משלוש שעות) אבל מתגמלת בסופו של דבר. אנו צופים בעובדים מתבגרים ומזדקנים מול המצלמה ונדהמים מהאופן בו שינויים, אף הקטנים ביותר, נתפסים אצלם כמשמעותיים מאוד. שאיפותיהם הצנועות של העובדים, המבקשים בסך הכל להזדקן בכבוד ולהסתפק ברגעי האושר המעטים בחייהם, מזכירות כי דבר אינו מובן מאליו, לעולם. הדימויים והדמויות ב״חלוף השנים״ לא הרפו ממני ימים רבים לאחר הצפייה, ומעטים הם היוצרים התיעודיים הפועלים כיום שמייצרים אפקט שכזה.

״בחלוף השנים״ יוקרן במסגרת פסטיבל דוק אביב במועדים הבאים:

יום א' 10.05 12:45 סינמטק 4
יום ד' 13.05 12:45 סינמטק 4

צפו בטריילר של ״בחלוף השנים״:

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

תגובה אחת

  1. […] שהוקרן בפסטיבל דוק אביב בשנה שעברה ועליו כתבתי בהרחבה כאן]. עשינו גם לא מעט תעודה טלוויזיונית בו […]

    הגב

כתיבת תגובה