זקיפת אגודל מטה לאוסקר: איברט, חודורובסקי והכתף הקרה של האקדמיה

טוב, אז על המועמדויות המפתיעות לאוסקר השנה דובר כבר מספיק. האוסקר הולך אינדי-סטייל הפעם, בלי ״כח עליון״ השבדי, מדיר נשים באופן בוטה, לא כולל שחקנים שחורים או אסייאתיים, וכמעט מתעלם מ״סלמה״, למרות שאובמה כבר מארגן לו הקרנה מיוחדת. אבל מה קרה בזירת האוסקר התיעודי? מהם הסרטים המועמדים, מיהו הפייבוריט לזכייה, למי הפנו כתף קרה ולמה זה מעניין בכלל?

כמו בשאר הקטגוריות השנה, הסרטים שלא נכנסו לחמישייה הסופית מעניינים לא פחות מאלו שמצאו את מקומם בה, ומיד ארחיב קצת לגבי ההשמטות הבולטות והסיבות האפשריות להן. אבל ראשית אדרג את המועמדים הסופיים בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר על פי סדר סיכוייהם לזכיה (לעניות דעתי כמובן). צריך לזכור שהקולנוע התיעודי הוא שדה רחב מאוד עם מגוון רב של נושאים וסגנונות, ולמצביעי האקדמיה לא היתה עבודה קלה לבחור חמישה מתוך חמישה עשר הסרטים המצוינים שהתברגו השנה לשורט ליסט.

הפייבוריט לזכייה:

סיטיזן פור (CitizenFour)

לורה פויטרס ("My Country My Country"), אחת מהבמאיות התיעודיות המוכשרות והמסקרנות שפועלות כיום, בילתה שמונה ימים בהונג קונג עם אדוארד סנודן, מי שהתפרסם בהדלפת מידע סודי על תוכניות המעקב של הסוכנות לבטחון לאומי בארה״ב. היו אלו ימים קריטיים, בהם ההדלפות של סנודן הפכו לארוע דיפלומטי ממעלה ראשונה, וגרמו לכך שהוא נאלץ לעבור לרוסיה. פויטרס כבר נמצאת על הרדאר של ה-Homeland Security בארה״ב לאחר שסרטה הקודם עסק במלחמת עיראק, והיא ממשיכה את הקו החתרני הזה גם פה. יש כאן אג׳נדה ברורה, הנוגעת לשאלות בוערות על הגנה על פרטיות באינטרנט ופוליטיקה בינלאומית, גישה נדירה לארוע שהתרחש תוך כדי הצילומים, ויח״צ לא נורמלי. פויטרס מטשטשת את הגבולות בין עיתונות לאמנות, בין קולנוע לרפורטאז׳. זה הפייבוריט הודאי לזכייה השנה.

 

 

נושף בעורפו של סנודן:

מלח הארץ (Salt of the Earth)

מצביעי האקדמיה החליטו ללכת השנה עם שני סרטים על צילום. האחד הוא הסרט על הצלמת הלא ידועה ויויאן מאייר (עליו ארחיב מייד), ואילו השני הוא סרטו המסקרן מאוד של וים ונדרס וג׳וליאנו סלגאדו ״מלח הארץ״ ("The Salt of the Earth"), העוסק בצלם הברזילאי הידוע סבסטיאו סלגאדו (אביו של ג׳וליאנו). כמעט כל האלמנטים בסרט הזה נוצצים והופכים אותו לקלף חזק בתחרות. זה סרט עם גב רציני של סוני פיקצ׳רס קלאסיקס, שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון וסחב אחריו גל של תשואות וביקורות חיוביות בפסטיבלים שלאחר מכן. הוא צולם, כמו שרק ונדרס יודע, בטכנולוגיה דיגיטלית היי-דפינישן שעושה חסד רב עם התמונות המרהיבות של סלגאדו. חוץ מזה, כמובן, זה סרט של וים ונדרס, במאי גרמני ותיק ומצליח, שידוע בחיבתו לעשיית סרטי תעודה על אמנים אחרים (״פינה״ על פינה באוש, שהיה אף הוא מועמד לאוסקר התיעודי, או ״ברק על המים״ על הבמאי ניקולס ריי). זה סרט מבטיח ומסקרן שנותן פייט רציני ללורה פויטרס.

 

 

בעל סיכויים לא רעים:

וירונגה (Virunga)

הבמאי הבריטי אורלנדו ון איינסידל ידוע בזכות סרטו הקצר ״To Live and Skate In Kabul״ משנת 2010, בו עקב אחרי קבוצה של רוכבים צעירים על סקייטבורד מאפגניסטן. הסרט הפך במהרה לאחד מסרטי התעודה הקצרים המוערכים ביותר בשנים האחרונות, מה שהופך מבחינתי את סרטו האחרון למסקרן מאוד. כאן הוא מפנה את תשומת הלב שלו לזירת מלחמה אחרת בקונגו, ומתמקד בנסיונות המרשימים להגן על חיות בפארק הלאומי הגדול ביותר באפריקה כנגד מתנגדים ומורדים. זה סרט שנעשה כנגד כל הסיכויים, עם לא מעט רגעים בהם סיכן את חייו שלו ושל צוות ההפקה. נטפליקס הצטרפה כמפיצה, וליאונרדו די-קפריו כמפיק בפועל. עוד מתמודד חזק.

 

 

אולי (עוד סרט על ויאטנם?):

ימים אחרונים בויאטנם (Last Days in Vietnam)

לא מעט סרטים תיעודיים מצוינים נעשו על מלחמת ויאטנם, ואולי הבולט ביותר בהם הוא "Hearts and Minds״, סרטו של פיטר דייויס שזכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר ב-1975. למרות זאת, הבמאית רורי קנדי הצליחה למצוא זוית ייחודית ומעניינת בסרטה תוך התמקדות במאמצים הכבירים והלא מוכרים של חיילים ודיפלומטים אמריקאיים להתנגד לפקודות צבאיות ולהציל את חייהם של עשרות אלפי תושבים בדרום ויאטנם בשלהי המלחמה.

 

 

חסר סיכוי לזכות, אבל מעניין בזכות הגילוי:

לגלות את ויויאן מאייר (Finding Vivian Maier)

כ-150 אלף תמונות סטילס נפלאות של צלמת מוכשרת בשם ויויאן מאייר, שהייתה מטפלת ילדים במקצועה וצלמת חובבת בזמנה הפנוי, מעולם לא קיבלו את ההכרה הראויה ולא מצאו את מקומם בפנתאון של היסטוריית הצילום. ״לגלות את ויויאן מאייר״ הוא סרט העוסק בתגלית המקרית של הכשרון הצילומי הנדיר הזה על ידי בחור צעיר בשם ג׳ון מאלוף, שגם ביים את הסרט יחד עם צ׳ארלי סיסקל, האחיין של ג׳ין סיסקל (שהיה שותפו המיתולוגי של רוג׳ר איברט – תיכך נגיע אליו). הסרט מתחיל באופן מרתק ואניגמטי, מזכיר קצת את ״לחפש את שוגרמן״ המצוין, אבל מתפספס בהמשכו כשהוא נופל למלכודת הנרקיסיסטית של יוצרו היומרני. הוא מעלה שאלות אתיות מטרידות הנוגעות לרווח הכלכלי אותו גורף מאלוף כתוצאה מהחשיפה של צלמת שאינה בין החיים יותר כדי ליהנות מהחשיפה או מהכסף.

 

 

בקיצור, יש הרבה מה לראות, אז תפעילו את מנועי הטורנטים ואתרי הסטרימינג.

אבל בואו נדבר רגע על המאוכזבים.

ההתעלמות הבוטה ביותר השנה היא מסרטו של סטיב ג׳יימס החיים עצמם (Life Itself), העוסק במבקר הקולנוע המנוח רוג׳ר איברט. לורה פויטרס, שסרטה CitizenFour מסתמן כאמור כפייבוריט לזכייה, הודתה בעצמה בראיון לעיתון ״וראייטי״: ״סטיב ג׳יימס היה צריך להיכלל ברשימה הסופית. אני בהלם מוחלט. כששמו לא הוזכר, חשבתי לעצמי ׳כיצד זה ייתכן׳? הוא אגדה בתחום שלנו. הנחתי שסרטו יהיה מועמד ולכן זה שובר את הלב״. פויטרס צודקת, וזהו אכן סוג של שברון לב, לפחות עבורו. סטיב ג׳יימס הוא אחד מבמאי התעודה האמריקאיים המוערכים ביותר כיום, אשר קיבל הכרה בינלאומית בשנת 1994 עם הופעת סרטו המונומנטלי Hoop Dreams. הסרט צולם במשך חמש שנים וגולל בדרמטיות מותחת את סיפורם של בני נוער שחורים בארה"ב אשר ניסו לצאת מה׳גטו׳ באמצעות כדורסל. זה למעשה סוג של ״בויהוד״ תיעודי, ואחת מהדוגמאות המושלמות לתיעוד אפי המתרחש על פני שנים רבות. הסרט החזיר את השקעתו הראשונית של חצי מיליון דולר עם הכנסות של כ-7 מיליון דולר, סכום בלתי נתפס באותה תקופה עבור סרט תיעודי, וסימן בכך למשקיעים שהסרט הדוקומנטרי יכול להיות השקעה טובה וצריך להתייחס אליו אחרת מבעבר. Hoop Dreams לא היה מועמד לפרס האוסקר התיעודי ב-1995, ורבים זוכרים זאת עד היום כאחת ההחלטות התמוהות ביותר בהיסטוריה של הקטגוריה הזו (איברט עצמו היה אחד התומכים הנלהבים של הסרט, מה שגורם להשמטה של ״החיים עצמם״ כמועמד להיות מרגיזה אף יותר). הסיפור הלא רשמי לגבי הסרט הזה הוא שמצביעי האקדמיה החליטו ביניהם על תהליך ייחודי להצבעה. במהלך הצפייה כל מי שלא אהב את הסרט התבקש לנופף עם פנס אל עבר המסך. כשרוב הפנסים נדלקו, הסרט הופסק. רוצים לנחש כמה זמן החזיק Hoop Dreams, שאורכו כשלוש שעות, בהקרנת האקדמיה? פחות מעשרים דקות.

hero_EB20010708REVIEWS08107080301AR

Hoop Dreams: החזיק פחות מ-20 דקות בהקרנת האקדמיה.

אז נכון, השנה היו חמישה עשר סרטים תיעודיים מצויינים בשורט ליסט, ולמצביעים זה בודאי לא עשה חיים קלים. אבל בכל זאת, הסיפור של סטיב ג׳יימס הוא די טרגי. סרטו החשוב והמרתק The Interrupters משנת 2011, העוסק באלימות רחוב בעיר שיקגו, לא הגיע אפילו לשורט ליסט. אבל אולי ניתן להסביר את ההתעלמות של מצביעי האקדמיה מהסרט על איברט בכך שסרטים תיעודיים על תעשיית הקולנוע, או על שואו ביזנס בכלל, הם טריקיים כאן. חברי האקדמיה תופסים את הקטגוריה התיעודית ככזו המיועדת לנושאים ״רציניים״, ועם כל הכבוד לאיברט, הרי שזכויות אדם, מלחמות ופוליטיקה בינלאומית הם נושאים ״חשובים״ יותר. מעבר לכך, פעמים רבות מצביעי האקדמיה אוהבים לא ללכת עם הסרט שמסתמן כ״להיט״, והסרט על איברט ללא ספק נראה ככזה בחודשים שלפני ההכרזה.

אבל אם נחזור לרגע לנימוק לגבי סרטי תעודה על שואו ביזנס, הרי שהוא יכול לשמש כהסבר לכך שהסרט הנהדר חולית של חודורובסקי גם הוא הודר באלגנטיות מהחמישייה הסופית. את הסרט המצוין הזה, העוסק בסיפור הפקה קולנועית גרנדיוזית שלא הושלמה מעולם, אני כבר היללתי ושיבחתי כאן, וטענתי שיש בו הכל על קולנוע: היבריס, תשוקה, אמביציה וכמובן ההתרסקות הבלתי נמנעת אל צוק המציאות. אבל כנראה שזה לא הספיק בשביל אוסקר. עוד סרט שבולט בהיעדרו כאן הוא The Overnighters של ג׳סי מוס, אחד מסרטי התעודה המהוללים של השנה האחרונה. מדובר במעין גרסה תיעודית של ״ענבי זעם״. גברים חסרי עבודה הרודפים אחרי החלום האמריקאי השבור מגיעים לעיירה קטנה בצפון דקוטה. כומר מקומי והזוי מאפשר להם לישון בכנסייה שלו כמה לילות אבל נתקל בהתנגדות עצומה מתושבי העיירה. הסרט הזה מסופר כל כך טוב שלא תאמינו בכלל שהוא תיעודי, אבל אני אחכה להזדמנות אחרת כדי לכתוב עליו. עוד סרט שלא נכנס לחמישייה הוא סרטו החדש של ניק ברומפילד Tales of the Grim Sleeper, ובו הוא חוזר לעניין המתמשך שיש לו ברוצחים סדרתיים. כאן הוא מתמקד במצוד הארוך של משטרת לוס אנג׳לס (למעלה משלושים שנה) אחרי רוצח סדרתי שכיוון את פשעיו בעיקר לנשים שחורות. גם כאן הכל נשמע מבטיח בשביל אוסקר: סרט פשע עירוני בסגנון פילם נואר, שאלות רלוונטיות של גזענות בשורות החוק (ראו פרגוסון) ובמאי בעל שם עולמי. אבל גם זה לא הספיק לו באופן תמוה כדי להתברג לחמישייה.

the-overnighters

The Overnighters: בולט בהיעדרו

 

אוקיי, אוסקר שמוסקר, אבל כמה זה באמת משנה עבור הקולנוע התיעודי?

זו שאלה טובה. בניגוד לקולנוע הבדיוני, סרטים תיעודיים בדרך כלל אינם הופכים להיות פופולריים יותר או מכניסים יותר כסף בקופות בגלל מועמדויות לאוסקר. למרות שיש לא מעט דוגמאות של סרטים שהצליחו מאוד בקופות בעקבות המועמדויות שלהם (כמו למשל מצעד הפינגווינים או באולינג לקולומביין) יש יותר דוגמאות לכאלו שלא, וקצרה היריעה כאן כדי למנות אותם. מעבר לכך, מן הידועות היא העובדה שסמוך לטקס האוסקר ניתן למצוא ברשת יחסית בקלות סקרינרים של הסרטים המועמדים. אבל לא כך הדבר לגבי קולנוע תיעודי. האם באמת יותר אנשים טורחים לצפות בהם בגלל הכבוד שמוענק להם בהיותם מועמדים? בכל רשימה שנתית של סרטים המועמדים לאוסקר התיעודי תמצאו הרבה סרטים שלא תוכלו לצפות בהם בקלות ב- DVD או להוריד אותם בקבצי טורנט, פשוט כי יש לקהל הרחב פחות עניין בהם.

אם נתבונן ברשימות של סרטי התעודה הטובים ביותר בכל הזמנים (כמו לדוגמא, זו שהתפרסמה לאחרונה על ידי המגזין Sight and Sound) נגלה שרק קומץ מהסרטים המופיעים בהן היו מועמדים לפרס האוסקר. כשאנו חושבים על יוצרי תעודה פורצי דרך, אנו מגלים שדווקא סרטיהם הפחות חשובים או מעניינים היו מועמדים לפרס, אם בכלל (רוברט פלאהרטי היה מועמד כבמאי שותף על הסרט טיטאן בשנת 1950, ואילו אלברט ודייויד מייזלס היו מועמדים לפרס האוסקר על סרט תיעודי קצר עבור סרטם הזניח מ-1974 על האמן קריסטו). מעבר לכך, רבים מבמאי התעודה הגדולים היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריות אחרות מאשר הסרט התיעודי. כך, למשל, למרות שרבים מזכירים את ההתעלמות הגורפת מסטיב ג׳יימס בקטגוריית הסרט התיעודי, מעטים זוכרים שסרטו Hoop Dreams היה למעשה מועמד לפרס האוסקר על עריכה (ובצדק רב).

ובכל זאת, זכיה בפרס האוסקר מעניקה לזוכה המאושר תואר אצולה, מעין תוספת מקדימה לשם (כמו ״Sir״), ממנה הוא נהנה לכל החיים. ובפריבילגיה הזו יכולים להתהדר לא מעט שמות גדולים בזירה התיעודית, כמו ג׳יימס מארש (על איש על חוט), ארול מוריס (שזכה בפסלון עבור סרטו ערפל המלחמה, זאת לאחר שהאקדמיה סירבה להעניק לסרטו הקו הכחול הדק מועמדות בטענה שהוא אינו סרט תיעודי) וצ׳רלס פרגוסון (הג׳וב הפנימי). אבל האמת, מישהו זוכר את זה חוץ מהם?

אבל אולי בכל זאת יש משהו חשוב בהכרה הזו של הוליווד בקולנוע התיעודי, שמציבה אותו בשורה אחת עם הקולנוע הבדיוני. גם לסרטים דוקומנטריים יש עלילה דרמטית, פסקול מסוגנן או עריכה מותחת, ויציאתם מהגטו המיושן של ״ההרצאה הדידקטית״ התרחשה כבר לפני שנים רבות עם ההצלחה המפתיעה של כמה מהסרטים הללו בתיאטראות המולטיפלקס בארה״ב. אולי אנו באמת קרובים מתמיד למצב בו האקדמיה תתחיל לחשוב מחוץ לקופסא על קולנוע תיעודי, כפי שעשתה זאת עם אנימציה, ואז נראה סרטים תיעודיים רבים מועמדים בקטגוריות שונות כמו פסקול, עריכה, צילום. מי יודע, אולי גם הסרט הטוב ביותר?

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה