אחד הארועים המרכזיים במסגרת פסטיבל הקולנוע בחיפה, שייפתח ביום שבת הקרוב, הוא הגעתו לישראל של במאי הקולנוע האירני מוחסן מחמלבף. חוץ מעבאס קיארוסטמי וג׳אפר פנאהי, קשה לי לחשוב על שם יותר חשוב בקולנוע האיראני העכשווי ממחמלבף, אדם שעשייתו הקולנועית הייחודית סללה את הדרך להפיכתו של הקולנוע באיראן לאחד החשובים והיוקרתיים בעולם מאז שנות התשעים. מחמלבף היה מאז ומתמיד אחד הבמאים הכי שערוריתיים שיצאו מאיראן לאחר המהפכה ב-1979, בעיקר כי במשך השנים הוא כל הזמן שינה את עמדותיו כלפי המשטר באיראן ופעל באופן רדיקלי כנגדו. חלק אוהבים את מחמלבף, חלק שונאים אותו, אבל אף אחד לא נשאר אדיש לגביו באיראן. רק לפני כשנתיים הוטלו כנגדו וכנגד משפחתו סנקציות קשות בעקבות ביקורו השערורייתי בישראל לרגל פסטיבל הקולנוע בירושלים. אני חושב שהיחס האמביוולנטי כלפיו מייצג בצורה מושלמת את החשדנות הרבה כלפי הקולנוע האיראני, חשדנות אשר מגיעה בעיקר מצד האיראנים עצמם. מהרגע שבו הקולנוע של איראן "עלה לכותרות" בשנות השמונים והתשעים, גם הלאומנים והפטריוטים הגדולים ביותר של המדינה לא ממש ידעו איך לקבל זאת, אולי כי האירנים מעולם לא היו רגילים לכל כך הרבה תשומת לב.

לדעתי, הקולנוע של מחמלבף, אשר רק מעט ממנו יוצג בפסטיבל חיפה, הוא קולנוע שקשור בקשרי עבותות לתת המודע הקולקטיבי של האומה האיראנית, אומה המצולקת משנים ארוכות וקשות של דיקטטורה מונרכית, של מהפכה אלימה, של מלחמה עקובה מדם ושל תיאוקרטיה ברוטלית. הצלקות הללו הן גם הצלקות שנמצאות לכל אורך יצירתו של מחמלבף. אבל לפני שנגיע לזה, אני רוצה לציין שעבור אלו שלא ראו מעולם קולנוע איראני, הסרטים של מחמלבף יהיו בגדר הפתעה נפלאה. כי הקולנוע הזה הוא פשוט אדיר. למה? קודם כל, הוא מגיע ״משום מקום״. עם כל הכבוד לדיונים על הגרעין האיראני ולבלוגרים שמדווחים על דיכוי וסילוף תוצאות בחירות מהרחובות בטהרן, מי לעזאזל יודע באמת מה קורה שם? זה קולנוע שכתוב עליו לכל אורכו "עולם שלישי", אבל הוא מייצר דימוי שונה לחלוטין ממה שאנו יודעים על איראן דרך המדיה בעולם המערבי, למעשה מאז המהפכה האיסלמית. כמו כן, מדובר בקולנוע פשוט, כמעט נזירי באופן שבו הוא מספר סיפור, קולנוע המנוגד לחלוטין לאסתטיקה רווית הספקטקל של הוליווד. למרות שהוא ״אקזוטי״ באופיו, קל מאוד לחדור אליו ולהבין אותו. הוא לא מצריך חשיבה נשגבת או תיאורטית כדי לפענח אותו, והוא כאילו "מצפצף" על תיאוריות קולנועיות ומורכבות טקסטואלית. זהו קולנוע ישיר ואפקטיבי.

פסטיבל חיפה מקרין רק מעט מסרטיו של מחמלבף, וזה קצת חבל. בנוסף לשניים מסרטיו האחרונים (״הגנן״ ו״הנשיא״), סרט קצר שביים לפני כשנה (״הדייר״), וסרט תיעודי שנעשה עליו (״בית ספר של אבא״), יוקרן סרט מוקדם מאוד של מחמלבף בשם ״רוכב האופניים״. זהו סרט אותו ביים ב-1986, ופשטותו הטכנית (הכמעט בוסרית) לא מונעת ממנו להיות כתב אישום פולמי ופוליטי על הקרבה וניצול. ״רוכב האופניים״ מתכתב באופן כמעט צפוי עם גדול סרטי הניאו ריאליזם באיטליה ״גונבי האופניים״, גם הוא סרט על ניצול והשפלה, המתרחש ברומא מוכת האבטלה שלאחר מלחמת העולם השניה. סרטו של מחמלבף לא ניתן היה לצפייה במשך שנים, והקרנתו בפסטיבל היא הזדמנות נהדרת להשלים את החסך הזה. אבל האמת היא שכל המיני רטרוספקטיבה הזו מתנקזת בעיניי לסרט אחד בלבד, והוא ״רגע של תמימות״, סרט אוטוביוגרפי אותו מביים מחמלבף ב-1996 בהתבססו על ארועים טראומטיים שהתרחשו בחייו.  כדי להבין מדוע זה סרט נפלא שלא כדאי להחמיץ, צריך להבין קצת יותר על חייו של מחמלבף ועל נסיבות הפקתו של הסרט הזה.

מחמלבף לא נולד עם מצלמה ביד. הוא נולד ב-1957 אל תוך המשטר המונרכי של פאחלבי, תקופה מאוד גועשת מבחינה פוליטית בהיסטוריה של איראן. לאחר שהוריו התגרשו בגיל צעיר, מחמלבף גדל במשך שנים ללא אב ותחת חינוך דתי ומאוד קפדני. אימו, סבתו ודודתו היו שלוש הדמויות הנשיות המשמעותיות בחייו, והן גידלו אותו במשך השנים, תוך כדי שאביו האמיתי מנסה לפרקים לחטוף אותו מחיק המשפחה. כארבע שנים לפני המהפכה, כשהיה בן 17, מחמלבף היה מעורב בפעילות פוליטית אופוזיציונרית, וניסה לפרק שוטר מנשקו בעזרת סכין. הרעיון המקורי שלו היה לחטוף לשוטר את האקדח, ובעזרתו לארגן שוד כדי לגייס כסף לפעילות פוליטית. מחמלבף נכשל בניסיון. הוא דקר את השוטר ארבע פעמים אבל השוטר ירה בו בבטן. אנשים ברחוב מצאו את מחמלבף שוכב על המדרכה והסגירו אותו למשטרה. הוא נלקח לבית החולים ומייד לאחר מכן בילה ארבע שנים תמימות בבית הכלא (למזלו של מחמלבף, לא ניתן היה להוציא להורג באיראן את מי שעדיין לא מלאו לו 18 שנה). בבית הכלא מחמלבף עבר עינויים קשים מאוד, ועד היום הוא מספר שהוא לא יכול ללכת, לשבת או לישון כהלכה (!). זו היתה גם תקופה בה החל לקרוא פילוסופיה, פסיכולוגיה, היסטוריה וכתבים על האיסלם.אני חושב שיהיה זה נכון לטעון שבאופן חלקי האסתטיקה המינימליסטית של מחמלבף מאוד הושפעה מתקופתו הטראומטית בכלא, תקופה שללא ספק עיצבה את שארית חייו ואת הקריירה הקולנועית שלו. מחמלבף שוחרר מהכלא במסגרת המהפכה שהונהגה על ידי הייטולה חומייני ב -1979, והקדיש את כל מאמציו לאחר מכן בתמיכה בלתי מתפשרת במהפיכה. כשפרצה המלחמה בין עירק לאיראן ב-1980, מלחמה ברוטלית שנמשכה כשמונה שנים, מחמלבף שינה לחלוטין את העשייה הקולנועית שלו והפך לאופוזיציונר בלתי מתפשר.

פה צריך לקפוץ כ-15 שנה קדימה, כי זו התקופה שנדרשה עבור מחמלבף כדי לחזור לארועים הטראומטיים אותם חווה בהיותו בן 17 ולביים עליהם סרט. בסתיו של 1995 מחמלבף מתחיל לכתוב את "רגע של תמימות" ומבסס אותו על ארועים אמיתיים (בהערת אגב כדאי לציין ש-1995 היא גם השנה בה ארה"ב מתחילה לחץ והסגר מאסיבי על איראן, ומנסה לבודד אותה מבחינה תרבותית ופוליטית בגין החזקת נשק להשמדה המונית ועידוד טרור בינלאומי. כלומר, כשהסרט ייצא ב-1996 תהיה לו הרבה עבודה לעשות מבחינת תיקון התדמית הרעה של איראן בעיני העולם).

״רגע של תמימות״ הוא סרט במהלכו מייצר מחמלבף הכלאה ייחודית בין בדיון למציאות, דרכה הוא מנסה לשחרר שדים מן העבר שלו ולחזור לרגע טראומטי מתקופת נעוריו, הרגע בו כחבר בתנועת המיליציה כנגד השאה האיראני הוא דקר שוטר. ההכלאה הזו מתחילה למעשה בסרט אחר. ב-1995, כחלק מאודישנים שמחמלבף עושה עבור סרט תיעודי שלו בשם "סלאם סינמה", הוא פוגש את אותו השוטר שהוא דקר בעבר (!), ומבקש ממנו לעשות יחדיו סרט על הארועים הללו. מחמלבף מוצא שחקן צעיר שישחק את השוטר בצעירותו, ויחד הם עושים דרמטיזציה, העמדה מחדש של כל הסיפור הטראומטי הזה. אבל מחמלבף מסבך את העניינים — הוא לא רק מצלם את הארוע מנקודת מבטו שלו, אלא מבקש מהשוטר שגם הוא יצלם את הארוע מנקודת מבטו שלו, ושיככב בסרט בעצמו. כלומר, ב״רגע של תמימות״ אנו רואים את השוטר המבוגר "מביים" את הנער הצעיר ומורה לו איך להתנהג, כמו גם מחמלבף.

מסובך? בקושי התחלנו. הסרט אותו עושה מחמלבף מנסה להתבונן אחורנית לרגע הטראומטי האישי שלו, והוא סרט מאוד מורכב מבחינה רפלקסיבית: מצד אחד זה סרט העוסק ביצירת סרט על חייו של הבמאי, מעין מייקינג אוף של סרט יומן, ומצד שני זה גם סרט שעוסק בקולנוע ובכוח שלו לשנות מציאות. ככל שמחמלבף הולך אחורה בזמן, גם הוא וגם השוטר מגלים דברים שלא ידעו קודם, ומתחילים להרגיש סוג של חרטה לגבי האופן בו התרחשו הארועים בעבר. לדוגמא, בזמן שהשוטר המבוגר צופה בשחזור שעושה מחמלבף, הוא מבין שהנערה בה היה מאוהב במשך 20 שנה שיתפה למעשה פעולה עם מחמלבף והיתה אחראית לכך שהוא נדקר. הרגע הזה הופך להיות לרגע טראומטי אמיתי שגורם לשוטר להישבר ולרצות לעזוב את הסרט. הרגע הזה, בו ההליכה אחורה בזמן במהלך הצילומים חושפת טראומה אמיתית של מציאות, הוא רגע קלאסי של הקולנוע האיראני החדש: בדיון ומציאות נפגשים ברגע שעושים קולנוע. האם זהו הרגע ממנו אין חזרה, הרגע המכונן בו החיים מתחילים והמשחק נגמר? הרגע בו הבדיון מסתיים והמציאות מתחילה?

״רגע של תמימות״ הוא אולי אחד מהסרטים האוטוביוגרפיים המורכבים והטובים ביותר בתולדות הקולנוע. יש בו תהליך מרתק של ״סיפור מחדש״ של המציאות. כלומר, כשמחמלבף מספר משהו אחד, הוא למעשה מספר סימולטנית משהו אחר. מצד אחד, יש כאן נראטיב אישי על אקטיביזם פוליטי. מחמלבף מבקש לשחזר את מה שהיה: הוא תקף שוטר, כמעט נהרג בעצמו, נלקח לכלא, ועבר מסכת עינויים קשה, הכל כדי "לשנות את העולם", ולהחליף באלימות את משטרו של השאה. בכלא הוא הפך להיות יותר מודע מבחינה פוליטית, מיליטנטי, ונחוש לעשות קולנוע אחר. אבל ל"רגע של תמימות" יש גם צד אחר – הצד של ה"What if": אותו שוטר אירני, שלפני שנים רבות כמעט נהרג בדקירות ממהפכן אירני, מגלה יום אחד, 15 שנים לאחר המקרה, שזה שניסה להרוג אותו בשנות השבעים הוא לא אחר מאשר הקולנוען הגדול והמוערך מוחסן מחמלבף!

הוא מבקר אותו על הסט, ומבקש ממנו שייתן לו לשחק באחד מהסרטים שלו, אבל מחמלבף אומר לו לא, ומציע לו משהו אחר בסגנון "במקום לשחק בשבילי, בוא נלך למצוא את הנעורים שלנו, שלי ושלך". השוטר הצעיר מסכים ויחד הם מוצאים את השחקנים הצעירים שישחקו את עצמם. מחמלבף מביים את הגרסא שלו לימים ההם, והשוטר מביים את הגרסה שלו. הבעיה מתחילה כשהשחקנים הצעירים מסרבים לעשות מה שמבקשים מהם… אולי הם עושים זאת כי הם שחקנים צעירים חסרי כשרון ובגרות, ואולי יש בסירובם העיקש ניסיון להימנע מלחזור על הטעויות הטפשיות של המבוגרים. אולי אם יסרבו לשחק את מה שמבקשים מהם הם יוכלו לשנות את העבר?

כשמתסכלים על הסרט באופן הזה, יש בו מעין ערבוב מרתק בין שחזור של המציאות העגומה והטראגית לבין יצירת סוג של make believe, פנטזיה בדיונית של "מה יכול היה להתרחש אילולא". אם תרצו, ב״רגע של תמימות״ מחמלבף מבקש לא רק לשחזר את ארועי העבר ולהתמודד עימם, אלא לבחון מציאות אלטרנטיבית שיש בה משמעות רחבה יותר מסיפורו האישי בעבור האומה האיראנית כולה. מה היה קורה לו מחמלבף לא היה דוקר את השוטר? האם ניתן, לפחות בעולם הבדיוני של הקולנוע, לכוון מחדש את ההיסטוריה של אומה שלמה? במילים אחרות, הצפייה ב״רגע של תמימות״ חולשת הרבה מעבר למה שנראה על המסך באופן מפורש ומייצרת סוג של פרדוקס פנטסטי אשר מעורר מחשבות ורעיונות באופן שונה אצל כל צופה וצופה. אולי יותר מהכל, מחמלבף בוחן בסרטו את האפשרות לקבל סליחה ומחילה בגין התנהגות עליה הוא מצטער. מחמלבף "ההיסטורי" מחנך את השחקן הצעיר שמגלם אותו להרוג, בעוד שמחמלבף ה״לא היסטורי" מבקש מהקורבן שלו לסלוח. האם במקום אקדח וסכין אפשר להציע לחם ופרחים? (הסרט, אגב, נקרא במקור "לחם וכד פרחים״).

וכאן, אני מבקש, יותר נכון מתחנן, שתישארו עד הסוף ותשימו לב לפריז-פריים שחותם את הסרט. הוא יישאר איתכם עוד הרבה זמן. אפשר לדבר המון על משמעות התמונה הקפואה בסיומם של סרטים קלאסיים, ולחשוב על דוגמאות כמו מבטו הזועק לעזרה של אנטואן דונל בסיום ״400 המלקות״ או הבעתו הספק מחויכת ספק טראגית של רוברט דה נירו בסוף הסרט ״היו זמנים באמריקה״, וגם כאן המשמעות היא טעונה עד מאוד. מחמלבף אמר פעם שכל הסרט הזה הוא סוג של גלויה. כלומר, הוא ביים אותו אך ורק כתירוץ להשתמש בדימוי הויזואלי האחרון הזה.

אגב, למרות שהפוסט הזה מתמקד רק ב״רגע של תמימות״, צריך לתת עוד קצת קונטקסט לגבי הפילמוגרפיה של מחמלבף באותה תקופה. ב-1996, השנה בה יוצא לאקרנים ״רגע של תמימות״, מחמלבף עושה גם סרט בשם ״גאבה״, עם סגנון קולנועי שונה לחלוטין: זהו סרט פואטי, עם נראטיב סימבולי, ויש בו משהו מאוד לא ריאליסטי, כמעט חלומי. זהו מעין סרט המסכם מבחינת היוצר שני עשורים של סערה פוליטית. כשנתיים לאחר מכן מחמלבף מוציא את הסרט "השתיקה" (1998), סרט מקסים על ילד שאין לו על מה להתבונן, כי הכל מסביבו מכוער ונוראי, ולכן הוא עיוור. הילד הוא למעשה פרוטג׳ה של מחמלבף בעצמו, שלא נותר לו דבר להתבונן עליו מעבר להתבוננות עצמית אל תוך תוכו. "השתיקה" (באופן מפתיע אולי) הוא סרט מאוד יפה ואסתטי, כי הוא מייצר עולם מתוך נקודת מבטו של ילד, מתוך עולמו הפנימי של מחמלבף. "גאבה", "רגע של תמימות" ו״השתיקה״ מהווים יחד סוג של טרילוגיה, וחבל שבפסטיבל חיפה לא מקרינים אותם כמקשה אחת. יש הטוענים ששלושת הסרטים הללו, אשר יצאו בין השנים 1996-1998, הם סרטיו הטובים ביותר של מחמלבף, ושהוא לעולם לא הגיע לשלמות הקולנועית אליה הגיע בטרילוגיה הזו. בכל אופן, הרגע הזה הוא גם רגע קולנועי חשוב, כי בו מתחיל הקולנוע האיראני לפרוח ולהפוך להיות לאחד מקולנועי הלאום החשובים בעולם.

צפו בוידאו אסיי מרתק על הסרט ״רגע של תמימות״ (עדיף לצפות רק לאחר צפייה בסרט כולו).

״רגע של תמימות״ יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע בחיפה ביום ג׳ 29.9.2015 בשעה 10:00 באולם רפפורט.