צייד פרפרים, מפחלץ חיות ורועה צאן נכנסים לבר: על סרטו של אוהד מילשטיין ״כוכבי לכת״

באפריל השנה כיהנתי כשופט בפסטיבל דוק אביב מטעם פורום מבקרי הקולנוע. אני ועמיתיי עידו רוזן ושמוליק דובדבני בחרנו להעניק לסרטו של אוהד מילשטיין ״כוכבי לכת: ארבע וריאציות על ניתוק״ ציון לשבח במסגרת תחרות ״עומק שדה״, תחרות שהוקדשה ליצירה קולנועית מקורית ונועזת המבקשת לפרוץ את גבולותיו של השדה הדוקומנטרי. נימקנו זאת בכך ש״כוכבי לכת״ הוא סרט המציע ״נרטיב אנליטי ובלתי שגרתי״ ו״עוקב אחר מספר דמויות ייחודיות שדיוקנותיהן נארגים לכדי מסה קולנועית חכמה הדנה בקיום מתוך נבדלות והיפרדות בחברה הישראלית״. סיפורי הנבדלות הללו, או כפי שמילשטיין מכנה אותם דרך שמו של הסרט ״וריאציות על ניתוק״, הם ארבעה במספר: משפחה המנהלת משק אוטרקי לחלוטין במשך עשרים שנה בהרי יהודה (גם אם על קרקע שלא ממש שייכת להם באופן חוקי), צייד פרפרים שתום עין הרואה באובייקטים שלו התגלמות של היופי המושלם בטבע, גידם פצוע מלחמה שנעזר ביד ביונית ומערער על האבחנה בין האנושי למכני, ומפחלץ חיות מחמד שמחזיק ציפורים בפריזר. ארבע הדמויות הללו אינן פוגשות זו את זו במהלך הסרט, אינן קשורות ביניהן בהכרח במציאות, אך זיקה רעיונית מאחדת אותן באופן הדוק: כל אחת מהן חווה ניתוק מסוים (בין אם רעיוני, גופני או קיומי) וחיה אותו באופן מוחלט וללא שמץ של התנצלות. “חברה זו טרחה מבחינתי״, מסביר לנו אבשלום יערן, שמנהל את המשק האוטרקי עם בת זוגתו בר, ״אני לא מצליח להיות נינוח בחברה … מעדיף לחיות בחברת עדר עיזים מאשר עם בני אדם.״ מילשטיין, יש לציין, אינו מתנשא כלפי הדמויות הללו, וגם אם תיעוד מעשיהן כולל לא מעט רגעים הומוריסטיים, הן לרגע לא הופכות לקוריוז או למושא ללעג.

״כוכבי לכת״: סיפורי ניבדלות ללא שמץ של התנצלות

״כוכבי לכת״: סיפורי ניבדלות ללא שמץ של התנצלות

״כוכבי לכת״ עומד לצאת למספר הקרנות ייחודיות במהלך חודש אוקטובר בסינמטקים של תל אביב וירושלים, וזוהי הזדמנות מצוינת להיחשף ליצירה תיעודית לא שגרתית ומאתגרת. במאי הסרט אוהד מילשטיין הוא בוגר החוג לקולנוע וטלויזיה באוניברסיטת תל אביב (למעשה אנו בני אותו מחזור) ובעל תואר שני מהמחלקה לאמנות ולצילום בבצלאל. מילשטיין הוא גם אמן וידאו ארט, ועבודותיו הוצגו בגלריות ובמוזיאונים ברחבי העולם. הזליגה הזו שבין הקולנוע התיעודי אותו הוא עושה לבין עבודתו כאמן וידאו מורגשת מאוד ב״כוכבי לכת״, כמו גם בשני סרטיו הקודמים, ״סיסטמה״ (המתעד באופן אמנותי קבוצה של בנות צעירות העוסקות בשחייה צורנית) ו״אובססיה״ (סרט המאמץ שפה קולנועית נסיונית כדי לתעד מצבים כפייתיים). היא מעניקה לקולנוע התיעודי-ניסיוני אותו הוא עושה איכות אסתטית מוקפדת שנדיר למצוא במחוזותינו.

״כוכבי לכת״ נפתח בסצנה המתרחשת במרכז למיפוי מדינת ישראל, בו אנו שומעים הסברים מפורטים על מהותו של תהליך המיפוי של טריטוריה גיאוגרפית. בראיון שערך מילשטיין לעיתון ״הארץ״ לפני כשישה חודשים הוא הסביר סצנה זו כך: "את העשייה הקולנועית אפשר לראות כאנלוגית לשרטוט מפה – בידי היוצר יש את הכוח לעצב מציאות, להחסיר פרטים ולהוסיף אחרים, להחליט מה יבלוט, איך ייראה המרחב. זאת עמדת כוח. בהקשר הספציפי, האמביציה היתה לשרטט מפה של הישראליות באמצעות התעכבות על הקצוות שלה. אם השמש היא במרכז אז הם הלוויינים, אלה שנמצאים בתוך החברה אבל גם מחוצה לה". קשה לפספס את הראציונל הראשון בסרטיו של מילשטיין: המציאות מעוצבת ומחולקת באופן כזה שלא רק מבקש להדגיש את טביעת ידו של הבמאי אלא גם תובע מהצופה לבצע עבודת חיבור ופרשנות. מדוע דמות זו הועמדה לצד אחרת? כיצד קשורה התבוננות באובייקט מסויים להתבוננות באובייקט אחר? מילשטיין מספק את חומרי הגלם, ואף מאותת לעברינו עם הצעות לפרשנות בדמוי כיתוביות ביניים (״וריאציות על ניתוק״, ״לידה מחדש״ וכו׳), אך האינטרפטציה כאן היא חופשית למדי. ההסבר השני של מילשטיין, המדמה את הדמויות בסרטו לכוכבי לוויין הסובבים סביב השמש, מספק אף הוא מימד מרתק להבנת המרקם האנושי שבסרטו (אגב, אחרי שמישהו הסביר לי פעם שפי טי אנדרסון ניסה לדמות מערכת שמש דרך פסיפס הדמויות שלו בסרט ״מגנוליה״, לפיה האב הגוסס הוא השמש והדמויות סביבו הן כוכבי הלכת, הבנתי את הסרט אחרת לגמרי). מילשטיין מוקסם מדמויות המבקשות להתנתק, כל אחת בדרך אחרת, בין אם מתוך בחירה או מתוך הכרח, ומבקש מאיתנו לשפוט האם ניתוק כזה באמת אפשרי. האם מדובר באורח חיים המציע אלטרנטיבה של ממש למערכת הדומיננטית ממנה ניסו לחמוק, או שמא זוהי אוטופיה רומנטית שלא יכולה להתקיים ללא חיבוקה המחמם של ״השמש״, מרכז החיים המתועש והמיינסטרימי של כולנו? (ומילשטיין מבהיר לנו מהי אותה שמש בעיניו דרך השוטים האחרונים בסרטו).

הצפייה ב״כוכבי לכת״ הזכירה לי פעמים רבות את סרטו המיוחד של ארול מוריס משנת 1997 ״מהיר, זול וחסר מעצורים״ (Fast, Cheap and Out of Control) בו גם הוא מנסה למצוא את הקשר בין ארבע דמויות שפועלן נמצא בשולי החברה המערבית. מה הקשר, בוחן מוריס, בין מאלף אריות בפנסיה, מעצב גנים בוטנים, מהנדס רובוטיקה ומומחה לחולדות ללא פרווה? מוריס מאחד את ארבעת הסיפורים האישיים הללו לפסיפס קולנועי אחד, מציב אותם בעריכה צולבת זה מול זה (או זה על גבי זה), ומתבל את הראיונות ההזויים איתם בקליפים ובקטעים מסרטים מצוירים. אינני בטוח, אך אני יכול רק לשער, כי מילשטיין צפה בסרט זה לא פעם ולא פעמיים והושפע ממנו מאוד. בין אם זה נכון או לא, ״כוכבי לכת״ הוא מעין מחווה מקומית לסרטו של מוריס, בה הקצב הוא איטי וסבלני יותר, והאתגר העומד בפני הצופה קשה יותר.

״מהיר זול וחסר מעצורים״: מאלף אריות, מעצב גנים, מהנדס רובוטיקה ומומחה לחולדות.

״מהיר זול וחסר מעצורים״: מאלף אריות, מעצב גנים, מהנדס רובוטיקה ומומחה לחולדות.

 אולי סימן ההיכר האמנותי הבולט ביותר בסרטיו של מילשטיין הוא ה- Tableau Vivant (״תמונות חיות״): לרגעים עוצר מילשטיין את התנהלותן של דמויותיו ומקפיא אותן בצילום קולנועי ללא תנועה על הרקע בו הן פועלות. התוצאה, שנראית כהכלאה בין קולנוע לבין צילום סטילס, תיאטרלית באופיה וחושפת את מנגנון התיעוד באופן מובהק. הדמויות מחזירות את מבטן אלינו הצופים, ובוחנות אותנו ממש כפי שאנו בחנו אותן (גם אם זו אינה כוונתן האמיתית, החזרת המבט למצלמה מייצרת את האפקט הזה). מעבר לכך, יש באסטרטגיה הזו משום הודאה פשוטה וישירה של הבמאי על כך שאין לו כל יומרות לתעד את המציאות כפי שהיא. ההתבוננות כאן היא מסוגננת, מעוצבת, מתווכת, ואינה בהכרח לוכדת את הרגע התיעודי כפי שהוא התרחש במציאות. האם מיסגור שכזה מנכיח בתוכו גם אקזוטיזציה או סוג של התנשאות מנצלת כלפי הסובייקט? לא בהכרח. מילשטיין, באותו ראיון לעיתון ״הארץ״ הסביר לגבי דמויותיו כי "בכל אחד מהם יש ממד אנושי מאוד חזק, כך שלא היתה סכנה שהם ימוסגרו כקוריוז, כמשהו הזוי. מה גם שבשום שלב לא הסתכלתי עליהם מלמעלה, אלא מתוך רצון אמיתי ללמוד ולהכיר״.

תמונות חיות שמחזירות את המבט למצלמה

תמונות חיות שמחזירות את המבט למצלמה

המעבר בין הסיפורים השונים בסרטו של מילשטיין נעשה תוך חלוקה דווקנית לפרקים: ״לידה מחדש״, ״התנועה הנצחית״, ״המרחק המדויק״ ועוד. לעיתים ממשיכה תת חלוקה נוספת בפרק מסוים, כמו למשל ״מכניקה-טכניקה: ניסוי בשלושה שלבים״. זוהי טקסונומיה סבוכה ותמוהה במקצת בהתחשב באורכו הקצר יחסית של הסרט (50 דק׳). בעיניי, המימד השכלתני הזה מאפיל קצת על הערפול המכוון בסרטו של מילשטיין וכופה עליו הכוונה מפורשת מדי, אך זוהי בעיה שאינה מאוד משמעותית. גם אם נדמה לאחר הצפייה שישנו משהו לא שלם, לא גמור, אולי אפילו מעט טיוטתי ב״כוכבי לכת״, הרי שזוהי איכות מיוחדת במינה שמציבה את סרטו של מילשטיין כיצירה השייכת לסוגת המסה הקולנועית. זהו ניסיון בלתי מתפשר בצורתו הקולנועית המבקש לחשוב, מבלי לשפוט, מהו אורח חיים של ניתוק. כיצד הוא מתאפיין, מה שונה בו ממה שאליו אנו רגילים בחברה המערבית בה אנו חיים, ואיזה מחיר עומד בצידו? עבור במאי המבקש ביצירתו לחרוג גם הוא מעשייה תיעודית קונבנציונאלית, הניסיון החשיבתי הזה הוא גם סוג של חשבון עצמי.

 

״כוכבי לכת: ארבע וריאציות על ניתוק״ יוקרן בסינמטק תל אביב בתאריכים הבאים:

7/10, יום שלישי, בשעה 20:00 (הקרנה חגיגית בנוכחות הבמאי); 9/10, יום חמישי (חג), בשעה 17:30; 10/10, יום שישי, בשעה 12:00; 11/10, יום שבת, בשעה 17:30; 16/10, יום חמישי (חג שני) בשעה 17:30; 18/10, יום שבת, בשעה 17:30; 25/10, יום שבת, בשעה 17:30.

ובסינמטק ירושלים:

9/10, יום חמישי (חג), בשעה 21:00; 14/10, יום שלישי, בשעה 21:15; 22/10, יום רביעי, בשעה 20:45.

 

צפו בשני קטעים מתוך סרטו של מילשטיין ״כוכבי לכת״:

 

 

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה