לפני שבוע חזרתי מפסטיבל הסרטים בקרקוב, לשם נשלחתי כדי לכהן כ- jury (או שמא עדיף לומר בפולין jewry) במסגרת צוות השיפוט הבינלאומי של ארגון FIPRESCI. שני השופטים האחרים היו שני גברים נוספים, האחד מפולין והשני מגרמניה. כבר מתחיל טוב, לא? פסטיבל הסרטים בקראקוב הוא לא רק הפסטיבל הותיק ביותר בפולין, בהתקיימו מדי שנה מאז שנת 1961, אלא גם אחד מהארועים הותיקים והמרכזיים באירופה המוקדשים לקולנוע תיעודי, סרטי אנימציה וסרטים קצרים. בעשרים השנים האחרונות נוטה הפסטיבל להעדיף באופן מובהק סרטים תיעודיים, גם בקטגוריות האחרות שלו, ובמאים פולניים גדולים כמו קז׳ישטוף קישלובסקי, וויצ׳ק וישנייבסקי ומרסל לוזי׳נסקי החלו את הקריירה הקולנועית שלהם בפסטיבל הזה.

אני שפטתי במסגרת התוכנית התיעודית הבינלאומית בפסטיבל, שכללה השנה עשרים סרטים (אותם ראינו במשך ארבעה ימים רצופים, אבל לא באתי לכאן כדי לבכות). כמעט כולם היו ממוקדים סביב נושא ה״אחרות״ (otherness) בוריאציות שונות, ועסקו בנושאים כגון מוגבלויות, בדידות, חוסר סובלנות וכד׳. זה נשמע מדכא להחריד, אבל כמה מהסרטים הטובים שבתחרות הצליחו לרומם את המציאות הקודרת אותה תיעדו אל עבר מחוזות הפנטזיה והבדיון ולייצר חוייה קולנועית שונה ומיוחדת. לקחתי איתי הביתה כמה בשורות קטנות, כמו העובדה שהקולנוע הליטאי נמצא בפריחה מחודשת. הפוקוס המיוחד שעשו עליו בפסטיבל כלל כמה סרטים נהדרים, ובמיוחד זה שהוקרן במסגרת התחרות התיעודית Master and Tatyana. סרטה של הבמאית גידרה זיקיטה מתאר את חיי האהבה הסוערים של צלם גאון מליטה בשם ויטס לוקוץ׳, ובאופן שמזכיר קצת את סרטו האחרון של וים ונדרס על הצלם הברזילאי סלגאדו, מצליח להעביר אל בד הקולנוע צילום סטילס באופן מרתק וחושני.

לפסטיבל קרקוב יש אובססיה ארוכת שנים, ומטעמים ברורים, עם נושאים הקשורים ביהדות ובישראל. מעבר לעובדה ששני סרטים ישראליים השתתפו בתחרות (תחנה סופי של ג׳ולי שלז וכמעט חברות של ניצן אופיר), סרט הפתיחה של הפסטיבל הציב אותנו ישר על המסך, וכמובן באופן לא מחמיא במיוחד. The Dybbuk. A Tale of Wandering Souls, בבימויו של קז'ישטוף קוז׳ינסקי, הוא סרט תיעודי שמתרחש באומן, אוקראינה, עיר הקדושה במיוחד לחסידות ברסלב, שכן שם נקבר מייסדה, הרבי נחמן מברסלב. אומן מהווה מוקד עלייה לרגל לעשרות אלפי חסידים מדי ראש השנה, וקוז׳ינסקי מבקש להתמקד במתחים הלא נעימים הנוצרים שם בין החסידים לבין האוכלוסייה המקומית מאוקראינה. בוא נאמר שהתכווצתי בכיסא לא מעט מההתנהגות המתנשאת והלא מתחשבת של אותם מבקרים והתעמרותם בתושבים, מבלי לשכוח שמדובר כמובן בטריטוריה עליה התרחשו מקרי טבח נוראיים באוכלוסיה היהודית במאה ה-18. אבל מעבר לכך, הסרט התנהל לו בגמלוניות מסויימת, ואסטרטגיית ההתבוננות אותה אימץ לא הצליחה לייצר עמדה מעניינת במיוחד. בכלל, אם הייתי צריך להכליל, זו הייתה אחת הבעיות המרכזיות שהיו לי עם כמה מהסרטים בפסטיבל. מצד אחד, זה כבר כמה שנים שההתבוננות בשיטת הקולנוע הישיר או הסינמה וריטה עושה קאמבק רציני בקולנוע התיעודי, ורבים היו הבמאים שאימצו אותה בפסטיבל. מצד שני, פעמים רבות הרגשתי שהבחירה בה לא היתה מוצדקת וגרמה לשעמום תיעודי על פני עניין אמיתי.

״הדיבוק״, סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע בקרקוב: התבוננות גמלונית במתחים מקומיים.

״המנצחת״ הגדולה בפסטיבל היתה במאית פולניה צעירה בשם קרולינה בילאווסקה (Carolina Bielawska), שקיבל את פרס ״קרן הזהב״ (הפרס היוקרתי בפסטיבל) ועוד שלושה אחרים, כולל פרס הסרט חביב הקהל, עבור סרטה התיעודי Call Me Marianna, בו היא עוקבת ברגישות ובאינטנסיביות אחר גבר בן 47 שעובר ניתוח לשינוי מין. המהפך המאוחר הזה מגבר לאישה הוא גם מעבר כואב עבור מריאנה, גיבורת הסרט, מחיקה החם והמחבק של משפחתה אל עבר הגשמה בלתי נמנעת של צורך אנושי לזהות אחרת, גם כזה הנעשה במחיר דחייה ונטישה. על סרטה של ביאלאווסקה, שהוקרן בבכורה עולמית, אין לי ספק שעוד נשמע.

הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל, ״קרן הכסף״, הוענק לבמאית פולניה אחרת בשם אגניישקה זוויפקה (Agnieszka Zwiefka) (לא, לא כל הסרטים הטובים היו מפולין, אבל התוצרת העכשווית שם בתחום התיעוד ללא ספק משובחת במיוחד). סרטה של זווייפקה, The Queen of Silence העיף לי את המוח לחלוטין. זהו סרט מרומם נפש ממש על ילדה צוענייה בשם דניסה המתגוררת בשכונת פחונים באזור עוני בפולין. דניסה היא חרשת מלידה, ומכיוון שהוריה העניים מעולם לא חשבו שניתן ללמד אותה לדבר, היא גדלה גם אילמת. היא מלאת שמחת חיים ואנרגיה, מתקשרת בתנועות ידיים ובנהמות לא מובנות. הילדים האחרים לועגים לה, מה גם שהבית שלה עומד להיהרס בקרוב על ידי הרשויות. היא לעיתים מחטטת בפחי האשפה, תרה אחרי צעצועים ישנים, ולפעמים מוצאת בובות ברבי זרוקות אותן היא שוטפת במי ברז ומלבישה בבגדים. יום אחד דניסה מחטטת בפח האשפה ומוצאת שם ערימה של DVDs עם סרטי בוליווד ישנים. כשהיא צופה בהם בטלויזיה היא לא יכולה להפסיק לשיר ולרקוד, והסרטים הללו הופכים להיות עבורה מפלט קסום ופנטסטי אל עבר הנורמלי והשפוי. במאית הסרט מבינה את העוצמה האדירה שיש בדמותה של דניסה, ומחליטה למקד את סרטה על נקודת מבטה. אבל היא הולכת רחוק יותר, ומטשטשת את הגבול בין המציאות העגומה בה היא נמצאת לבין הדמיון הפנטסטי שלה בעזרת שילוב של קטעי מיוזיקל במסגרת התיעוד. ״נאמברים״ שלמים מועמדים בכוריאוגרפיה מתוזמנת ומדויקת לצלילי שירי בוליווד, וגורמים לתיעוד המתבונן לקבל תפנית בדיונית. האסטרטגיה המבריקה הזו הזכירה לי סרט אחר, שלפני כשלוש שנים הכיר לי מייקל רנוב במהלך ביקורו בארץ, והוא Songbirds, סרט תיעודי בריטי במהלכו אסירות שרות על סיפורי החיים שלהן שהביאו לכליאתן. אבל מה שהופך את ״מלכת השתיקה״ לסרט כל כך נהדר הוא שבין הנאמברים האסקפיסטיים יוצרת הסרט מפנה מבט מתבונן ולא ממצמץ אל עבר הטראגיות של חייה של דניסה. עולמה הפנימי, שמתואר כספקטקל בוליוודי מתמשך, מספק לה בריחה רגעית בלבד מהמציאות הקשה אותה היא חווה בחיי היומיום שלה. לזוויפקה אין שום יומרות נאיביות לגבי האפקט של התערבות תיעודית, והיא מודעת לחלוטין לגבולות הפוטנציאל התראפיוטי של הסרט שלה. דניסה יכולה להיות מלכה לפרקים, אבל עולמה המאיים חייב להישאר דומם. מאז שיצא לאקרנים ״מלכת השתיקה״ בסוף השנה שעברה הוא התקבל כמעט לכל פסטיבל קולנוע תעודי אפשרי, ואני אישית מקווה לראות אותו כפיינליסט בתחרות האוסקר. הוא נראה לי מתאים.

״מלכת השתיקה״: מיוזיקל תיעודי המערבב תיעוד מתבונן עם ספקטקל בוליוודי.

אחד מהסרטים היפים, אך גם המאתגרים ביותר בתחרות, היה סרטה של הבמאית הבלגית איזבל טולנרה Battles, שזכה בפרס פיפרסקי בפסטיבל רוטרדם האחרון. זוהי מסה קולנועית ללא מילים (ללא ספק אחת מתצורות התיעוד החביבות עלי) אשר עוסקת בתופעה מרתקת ומוזרה: סימולציה ופיברוק של מלחמות. הסרט מחולק לארבע אפיזודות עיקריות, כשכל אחת מהן מתמקדת במקום גיאוגרפי שונה אשר נרדף על ידי רוחות מלחמה. קרבות העבר אולי הסתיימו במקומות הללו, אך השאריות והשרידים שלהם ממשיכים להיות נוכחים. כך, למשל, עוסק הפרק הראשון באלבניה, מקום בו בונקרים הופכים להיות מקומות מסתור לפרות. הפרק השני מתבונן ביחידה לפירוק נשק בבלגיה אשר מנטרלת פצצות באופן מבוקר, והשלישי באטרקציית תיירים מוזרה בלטביה, מחנה אסירים לשעבר בו מבקרים יכולים להשתתף במשחק סימולציה של מלחמה (ומדובר באחד מקטעי השחזור/העמדה מחדש המוזרים ביותר שראיתי לאחרונה). הפרק הרביעי הוא אולי המצחיק מכולם, ובו מצולם מפעל תעשייתי קטן ליד הכיכר האדמה במוסקבה בו תופרים מודלים מתנפחים של מטוסי קרב, טנקים וטילים.

ללא קריינות, כתוביות, ראשים מדברים או אסטרטגיות אינפורמטיביות אחרות, Battles נשאר שקט ברובו בפסקול ומתמקד בדימויים ויזואליים עוצרי נשימה. יחד עם זאת, הוא מציב בפני הצופה מעין סיפור רפאים בו העבר נמשך אל עבר ההווה וטרגדיה הופכת להיות סימולציה ומשחק. הדי המלחמות ששררו באזורים הללו עדיין קיימים, והם לא רק מעצבים את המרחב אלא גם משפיעים באופן ישיר על התושבים עצמם, אשר מוצאים דרכים יצירתיות כדי להתמודד עם העבר הטראומטי. במאית הסרט מאמצת גישה מתבוננת, מדוייקת באופן קליני (שמזכירה קצת את הסגנון של הבמאי האוסטרי ניקולאוס גיירהאלטר), ומשאירה את הצופה מרוחק רגשית מהאבסורד בו הוא צופה. האסטרטגיה הזו, המבוססת על צילום סטטי בלונג טייק ועיבוד התמונה בפוסט-פרודקשן, לוכדת כמה דימויים קולנועיים מפעימים, כמו מטוסי קרב אשר טסים אחורנית (!). הסרט הזה, שללא ספק דורש צפייה סבלנית וריכוז רב, השאיר אותי פעור פה, והמסתורין שבו גרם לי לחשוב עליו גם זמן רב לאחר הצפייה.

"Battles": מסה קולנועית ללא מילים העוסקת בסימולציה ופיברוק של מלחמות.

את הפרס בתחרות בה שפטנו היינו צריכים להעניק לסרט אחד בלבד, ללא אפשרות לציין לשבח סרט אחר או להעניק את הפרס לשני סרטים במשותף. זו לא היתה החלטה פשוטה, אבל ממש לא הלכנו מכות. סרט אחד בלט במיוחד על פני האחרים מבחינת החזון הקולנועי הנועז שלו, ובאופן לא מפתיע הוא היה בראש הרשימה שלי ושל השופט הגרמני. Shoulder the Lion, סרטם הראשון של זוג צעיר מניו יורק, אריניס ופטריק רביץ, מתמקד בשלושה אמנים הנאבקים בנכויות שונות הקשורות לראייה ולשמיעה. צלמת עיוורת, מוזיקאי עם זמזום מתמשך באוזנו, וציירת שהיא גם מתאבקת (ואשר סיפורה הטראגי היה הבסיס לסרטו של קלינט איסטווד ״מיליון דולר בייבי״), מייצרים אתגר לא קטן לשני היוצרים. כיצד לתרגם את הדרמה האישית שלהם, קוגניטיבית ואמוציונלית, לדימויים קולנועיים? היוצרים לא מסתפקים בשיטת הראשים המדברים ועורכים דימויים אבסטרקטיים יחד עם מרחב סאונד עשיר. הם מנסים, במידה רבה של הצלחה בעיניי, לדמיין קולנועית את הכאב, המאבק וההרגשה הכללית של אותם אמנים. בעזרת תאורה אקספרסיבית, זויות מצלמה לא שגרתיות, שימוש בלוקיישנים מיוחדים ועיצוב סאונד מורכב הם מייצרים חוייה קולנועית שהיא בעיקרה סנסוריאלית (ולא לחינם הם הזכירו ב- Q&A שלאחר ההקרנה את ג׳ון קייג׳ ואת המעבדה הסנסוריאלית בהרווארד כמקורות השפעה). בקיצור, הסרט הזה קנה אותי, ואני מקווה שמישהו יחטוף אותו בארץ לאחד הפסטיבלים. אולי לקטגוריית ״עומק שדה״ בשנה הבאה בדוק אביב?

"Shoulder the Lion": חוויה קולנועית חושית המנסה לדמיין את הכאב באובדן חושי הראייה והשמיעה.

בפסטיבל הזה יש גם הרבה אנימציה. למרות שלא היה לי זמן לצפות בכלום מעבר לסרטי התחרות, הוזמנתי לערב מיוחד בו הוענק הפרס הגדול Dragon of Dragons (מעין פרס על מפעל חיים, שהוענק בעבר לאלברט מייזלס, ורנר הרצוג ויאן סוואנמייקר, בין רבים אחרים) לאנימטור ענק מאסטוניה בשם Priit Pärn. פארן הוא אחת הדמויות החשובות בסצנת האנימציה של מזרח אירופה, אבל כמעט ואינו מוכר מחוץ לאיזור זה. סרטוני האנימציה שלו משלבים בדרך כלל הומור שחור, סוריאליזם ופוליטיקה מינית שערורייתית, תוך שהם מתעסקים בנושאים חברתיים בוערים בהקשר של קומוניזם במזרח אירופה. בפסטיבל היתה רטרוספקטיבה מקיפה לעבודותיו וכיתת אמן בהנחייתו. הצלחתי לראות בערב ההוא שלושה סרטים שלו, וזה, Triangle, הוא המוצלח ביותר מביניהם.