באמת שלא חסר מה לראות בפסטיבל הקולנוע בירושלים שייפתח היום בערב (9 ביולי) ויימשך עד ליום ראשון הבא (ה-19 ביולי). התוכניה שבו, כפי שרבים וטובים כבר ציינו לפניי, היא מהמשובחות בתולדותיו. תכלס, אני ממש לא אאשים אתכם אם תעדיפו לראות סרטים על הסולן של הביץ׳ בויז, ערפדים באיראן או אמנויות לחימה בסין לפני שתרצו לקבל חבטה של מציאות לפנים מקולנוע דוקומנטרי. יחד עם זאת, ההיצע התיעודי השנה גם הוא נפלא, וכולל כמה מהיצירות המדוברות והמעניינות של השנתיים האחרונות. הסרטים התיעודיים הבינלאומיים מתחבאים להם במספר קטגוריות. חלק מהם נמצאים תחת קטגוריה שנקראת ״דוקו בירושלים״, אחרים השתרבבו לקטגורית ״ברוח החופש״ או ״החוויה היהודית״, ויש גם כמה תחת ״מאסטרים״. יש בפסטיבל גם כמה מסגרות ייעודיות לקולנוע תיעודי שאני ממליץ מאוד לבדוק. המחווה הנפלאה שעושה הפסטיבל לבמאי הקולנוע הישיר אלברט מייזלס היא פנינה אמיתית (ומיד ארחיב עליה), ובמסגרת ״סינמאניה״ ניתן לצפות בכמה סרטים מרתקים על קולנוע ויוצרי קולנוע (אני ממליץ במיוחד על הסרט שעוסק בסידני לומט, ועל ״מקליגרי להיטלר״, עליו כתבתי בהרחבה כאן). במסגרת תחרות הסרט התיעודי הישראלי נמצאים כמה סרטים מעניינים במיוחד, אבל לא קיבלתי לאף אחד מהם סקרינרים, כך שלא צפיתי בהם עדיין. אני מקווה להמשיך ולעדכן בימי הפסטיבל עצמם. בכל אופן, בחרתי עבורכם חמישה סרטים תיעודיים שממש לא כדאי להחמיץ בפסטיבל. כל אחד מהם לא רק מרתק בזכות נושאו החשוב, אלא גם מספק חווייה אסתטית ייחודית שכדאי ואף רצוי לצפות בה על המסך הגדול.

״אייריס״ ("Iris")

הפסטיבל מקדיש השנה מיני רטרוספקטיבה מרשימה וראויה לפועלו של הבמאי האדיר אלברט מייזלס, שהלך לעולמו לפני כארבעה חודשים, והיה אחת מהדמויות המרכזיות והחשובות בהתפתחותו של הקולנוע התיעודי בעולם. זוהי הזדמנות מצוינת לצפות על מסך גדול ב״תנו לי מחסה״, הסרט אותו ביים עם אחיו דייויד על ההופעה הטראגית של להקת האבנים המתגלגלות באטאמאונט, או ב״גנים אפורים״, הדיוקן המקסים שעשו יחד לאדית בובייה וביתה, שתי נשות חברה שהתגוררו באחוזה ישנה בהאמפטונס וסירבו להתנתק מהעבר. הפסטיבל גם מקרין יצירות נשכחות של מייזלס כמו ״מורשת הכותנה״, בה הוא מתעד אם לשמונה ילדים המתגוררת בדלתה של המיסיסיפי, או ״מסע לירושלים״, סרט נדיר, שהקרנתו היא בגדר ארוע, במהלכו מתלווים אלברט ודייויד לליאונרד ברנשטיין במהלך ביקורו בארץ בתום מלחמת ששת הימים. סרט שכדאי מאוד לא לפספס הוא ״אייריס״, סרטו האחרון של מייזלס אותו ביים כ-45 שנים (!) לאחר ״תנו לי מחסה״, ובו הוא מייצר דיוקן מקסים ושובה לב של אייריס אפפל, אשת אופנה בת 93. אך בל תטעו — זה בפירוש לא עוד סרט בנאלי על איקונת אופנה וחיי המסלול המשמימים כמו ״גליון ספטמבר״ (שעסק בעורכת של מגזין ווג), אלא משהו אחר לגמרי. ״אייריס״ הוא סרט שאינו תחום בזמן מסוים, או ממוקד בפרויקט ספציפי עליו עבדה אפפל, אלא תיעוד מלא חיבה המטייל בחופשיות בתוך נבכי חייה הארוכים, וקופץ בזמנים ללא מחויבות לאיזושהי קשת נראטיבית. זהו גם אחד הפרויקטים היותר הומניים של מייזלס (למעשה, כולם כאלה).

המצלמה של מייזלס נמצאת, כרגיל אצלו, במקום הנכון ובזמן הנכון, במשך כל הסרט. היא נמצאת שם כדי לתעד רגעים אינטימיים ומקסימים בין אפפל לבעלה קארל (בן המאה!), או כדי לצלם אותה מלבישה מספר בובות ראווה לתצוגה בשדרה החמישית. יחד עם זאת, ״אייריס״ הוא השלב האחרון בהתפתחות הסגנון המתבונן של מייזלס, ובו הוא מסיים את התרחקותו ההדרגתית מהטהרנות של הקולנוע הישיר, ממנה התחמק לאורך כל הקריירה הקולנועית שלו. יש בסרט רגעים אותם לא נוכל למצוא כמעט באף סרט אחר של מייזלס, כמו קטעי אנימציה או ראיונות בסגנון ראשים מדברים. אני כלל לא בטוח שזה עובד, במיוחד לאור העובדה שאלו אסטרטגיות מהן נמנע מייזלס במשך שנים, אבל לכל הפחות זה מעיד על האבולוציה המשמעותית שהקולנוע שלו עבר עם השנים. הצפייה בסרט הזה, כמו בשאר הסרטים במיני-רטרוספקטיבה, ממחישה היטב מדוע יש לבחון את המורשת של אלברט מייזלס מעבר לשלושת הסרטים שבדרך כלל מתייחסים אליהם (״תנו לי מחסה״, ״גנים אפורים״ ו״איש מכירות״) ומדוע הדמויות אותן הוא מתעד נראות כה נינוחות ומשוחררות תמיד. האהבה שמגיעה אליהן מהאיש שמחזיק את המצלמה היא אהבה של חבר, ולא רק מתעד.

״אייריס״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום שבת, 11/7/2015, בשעה 20:30

יום רביעי, 15/7/2015, בשעה 22:15

יום שישי, 17/7/2015, בשעה 15:45

 

״הגלריה הלאומית״ ("National Gallery")

במאי הקולנוע התיעודי פרדריק ווייזמן, הידוע גם הוא כאחד מחלוצי הקולנוע הישיר באמריקה, והאיש ששכלל את המסורת הזו בשלל דרכים, מתמקד בסרטיו בדרך כלל במוסדות שונים ("institutions״). בין אם מדובר בבית חולים לחולי נפש, בית ספר תיכון או אוניברסיטת ברקלי, ווייזמן מתבונן כדי להבין את האופן בו המוסד מכיל בתוכו את הפרט ואוכף עליו דרכי התנהגות והתנהלות בהתאם לחוקים פרוצדורליים ובירוקרטיים. בסרטו החדש והמדהים, שאורכו כמעט שלוש שעות, הוא מתמקד בבירוקרטיה הסבוכה והמרתקת שעומדת סביב מוסד אמנות אחד, ״הגרליה הלאומית״ בלונדון, ובצורך (האוטופי והרומנטי אולי) לחתור תחתיה כדי להגיע לטיבה האיכותי והאמיתי של יצירת אמנות. עם הרבה מלל, ללא מוזיקה, והמון סבלנות, ווייזמן מצלם בעיקר בין כתלי המוזיאון ומתמקד במה שמתרחש שם. התורים הארוכים בכניסה למוזיאון בזמן התערוכה על ליאונרדו דה וינצ׳י או הקהל הרחב שמסתובב בין יצירות האמנות עם אוזניות הדרכה, הכל מעניין אותו במידה שווה. אבל לעיתים הוא גם יוצא מגבולות המוזיאון, ומשלב שיחות עם אוצרים, אנשים שממסגרים תמונות, אנשי אדמיניסטרציה, כאלו שמדברים ברצינות על רסטורציה, ועוד רבים. בסופו של דבר, ״הגלריה הלאומית״ הוא לא ממש סרט על הגלריה הלאומית, או אפילו על הרשמים שקיבל ווייזמן מביקורו בגלריה הלאומית. זמן קצר יחסית מוקדש ליצירות האמנות או לאוסף כשלעצמו. כמו בסרטו הקודם ״בברקלי״, ווייזמן אוהב להתבונן באנשים אחרים מתבוננים, והסרט הזה משופע ברגעים רפלקסיביים בהם ווייזמן עוסק בחוויית ההתבוננות עצמה. בסצנה אחת אחד מהמדריכים במוזיאון משווה בין צייר לבין במאי, ובסצנה אחרת קבוצה של עיוורים לוקחת שיעור בהערכת אמנות. זהו סרט חכם שעוסק באופנים בהם אנו צופים באמנות, וכיצד אלו גורמים לנו להבין ולהעריך אותה. הצפיה בו דורשת סבלנות, אבל מתגמלת בהנאה רבה.

״הגלריה הלאומית״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום ראשון, 12/7/2015 בשעה 10:15.

יום חמישי, 16/7/2015 בשעה 14:15.

 

״על גברים ומלחמה״ (״Of Men and War״)

סרטו של הבמאי הצרפתי לורן בקו-רנאר עוסק בגברים הסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית שנים רבות לאחר שירותם במלחמות עירק ואפגניסטן. זה נשמע כבד, אולי אפילו קצת שחוק, אבל ״על גברים ומלחמה״ הוא סרט תיעודי מרגש ומרתק שמצליח להימנע מכל המלכודות הצפויות של סרטי ״יורים ובוכים״, ז׳אנר שנטחן לעייפה במחוזותינו המקומיים. בקו-רנאר בילה עם החיילים כמעט שנה במרכז טיפולים חדיש בקליפורניה, בו הם עברו תראפיה קבוצתית אשר מטרתה להעניק משמעות חדשה לחוויות הטראומטיות שרודפות אותם. לאחר מכן עקב אחרי תהליך קליטתם מחדש אצל משפחותיהם במשך ארבע השנים שלאחר מכן. בסגנון תיעודי אינטימי מסוג זבוב-על-הקיר, בקו-רנאר מתבונן בסשנים חושפניים בהם המצלמה נמצאת במרחק אפסי מכל אחד מהגברים. הסיפורים שלהם מטלטלים ומזעזים. אחרי שנה אחת בלבד של שירות בחזית, חייהם השתנו מקצה לקצה. אחד החיילים לשעבר מספר שהוא לא יכול לישון בלילה, כי הוא לא מפסיק לראות מולו את האיש בו ירה במהלך המלחמה. גבר אחר מתוודה שכשהוא תקוע בפקק בדרכים הוא מדמיין כיצד הוא שולף את הרובה שלו ויורה במכוניות לכל עבר, ממש כפי שעשה בזמן המלחמה בעירק. חלק מהגברים לא יכולים לראות את ילדיהם, כי בנות הזוג שלהם הוציאו כנגדם צוי ריחוק בגין התנהגות אלימה, וחלק מהם פשוט לא מצליחים לצלוח באופן סביר את משימות היומיום: לשחק עם ילדיהם, לעשות עימם שיעורי בית, או פשוט לנהל מערכת יחסים תקינה עם בת הזוג. הגברים, שעוטים על עצמם משקפי שמש שחורים במהלך הטיפולים, מצטיירים בתחילה כנרקיסיסטיים, א-סוציאליים, ואולי אפילו מצ׳ואיסטיים מרגיזים, אבל ככל שהסרט מתקדם ואנו מכירים אותם טוב יותר, אנו מבינים שמדובר בנכות רגשית, עוינות וכעסים עליהם אין להם ממש שליטה. ״על גברים ומלחמה״, שזיכה את יוצרו בפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי באמסטרדם (IDFA), הוא מסמך תיעודי נוקב ומרשים על גבריות במשבר ועל שברי המלחמה שנאספים גם שנים לאחר סיומה.

״על גברים ומלחמה״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום שבת, 11/7/2015 בשעה 21:00

יום שבת, 18/7/2015 בשעה 10:30

 

״כפתור הפנינה״ ("The Pearl Button")

זהו סרט ההמשך של הבמאי הצ׳ילאני פטרישיו גוזמן ל״נוסטלגיה לאור״ (יצירת מופת שנכנסה לאחרונה לפנתאון 50 הסרטים התיעודיים הטובים ביותר על פי מגזין ׳סייט אנד סאונד׳). גוזמן, שידוע בעיקר בזכות סרטו המונומנטלי ״הקרב על צ׳ילה״, זונח שוב את הרטוריקה הפוליטית הנוקבת לטובת מודוס פואטי בסגנון המסה הקולנועית ומייצר רפלקציה בה ניתן דרור מוחלט לזרם החשיבה שלו. אם המטאפורה הבסיסית לחקר ההיסטוריה של צ׳ילה בסרטו הקודם היתה אסטרונומיה (שוטים ארוכים של כוכבים במדבר), הרי שבסרט הזה הוא מנסה לפתח את הקשר שבין מים לבין זכרון מודחק וטראומה לאומית. כיצד נושאים עימם המים את הזכרונות ההיסטוריים המוקדמים של האומה הצ׳יליאנית? ערכי ההפקה בסרט הזה גבוהים למדי, והמימד הויזואלי בו לא פחות ממהמם. דימויים דיגיטליים בהיי-דפינישן מלווים את הקריינות האיטית וחסרת האירוניה של גוזמן, ויוצרים מימד פואטי בעל עומק פוליטי והיסטורי. כך, למשל, צילום כמעט מיקרוסקופי של טיפת מים קפואה הופך למטאפורה ויזואלית לזכרונות היסטוריים שנקברו ועליהם לא דיברו מעולם. או מנגד, דיוקנות ביזריים של תושבים מקומיים ערוכים במונטאז׳ כנגד דימויים עוצרי נשימה של גלקסיות בשמיים. העניין הוא שגוזמן מנסה לתפוס כאן לא מעט, ומשלב דיון היסטורי בשתי תופעות שונות בתולדות הקולוניאליזם בצ׳ילה: האחת היא מחיקת ההיסטוריה המקומית של התושבים המקומיים שגרו במערב פטגוניה, והשניה היא הטבח שהתבצע בצ׳ילה בזמן הדיקטטורה של פינושה בשנות השבעים, כשאלפי אסירים פוליטיים נעלמו, וגופותיהם הושלכו אל הים. שם הסרט, יש לציין, ניתן לו מתוך הסיפור המרכזי בו על ג׳רמי בוטון, ילד צ׳ילאני שנמכר במאה ה-19 לקפטן בריטי בעבור כפתור פנינה אחד (ובאחד המשפטים הטעונים בסרט מסביר לנו גוזמן: ״He traveled from the Stone Age to the Industrial Age, and back״. הקשרים כאן בין צירי ההיסטוריה השונים סבוכים ומורכבים, וכלל לא בטח שהמודוס הפואטי בו נוקט גוזמן מצליח לחבר ביניהם תמיד בהצלחה. יחד עם זאת, ולמרות חוסר השלמות שבו, ״כפתור הפנינה״ הוא הוכחה נוספת לכך שגוזמן הוא אחד מהבמאים התיעודיים המוכשרים והמעניינים שפועלים כיום בעולם.

״כפתור הפנינה״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום שבת, 11/7/2015, בשעה 12:30.

יום שלישי, 14/7/2015, בשעה 10:15.

יום שישי, 17/7/2015, בשעה 17:30.

 

״פלישה״ ("Invasion")

סרטו של אבנר בן נאים, הראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר בתולדות פנמה, הוא אחת ההפתעות הנעימות והמקוריות בפסטיבל לדעתי. זהו מעין מסמך היסטורי ״אוראלי״ על פלישת כוחות ארה״ב לפנמה בשנת 1989. הפלישה, שהוצגה כפעולה צבאית האמורה לסלק את הדיקטטור העריץ נורייגה מהשלטון, התרחשה רק לפני עשרים וחמש שנים, כך שתושבי המקום זוכרים אותה לפרטי פרטים.

בן נאים לא ממש מתעניין בעובדות היבשות של מה ארע בפלישה, אלא בזכרון האישי של כל אחד מהתושבים, גם אם הוא כולל שקרים או זכרונות מוטעים. מסיבות שונות מעולם לא דיברו על הארוע הזה בפנמה, ולכן המיקרופון העצום שמציב בן נאים בפני כארבעים תושבים שונים גורם להם לדבר על הפלישה בהתלהבות רבה. בין ראיון לראיון בן נאים מחלק הוראות בימוי לתושבי המקום, ומנסה ליצור עימם שחזורים שונים ומקוריים, כמו בקשה לשכב על האדמה כאנשים מתים או לכסות את עצמם בבוץ עד המותניים כדי לשחזר את תנאי השטח בהם היו צריכים לעמוד החיילים האמריקאיים (״אנחנו לא עושים את זה הוליווד-סטייל״, הוא מסביר לניצבים). לעיתים כל זה מזכיר את ההעמדות מחדש השערורייתיות של ג׳ושוע אופנהיימר ב״מעשה ההרג״, אם כי כאן זה מקבל נופך קליל ובעייתי הרבה פחות. בכלל, יש בסרט הזה, באופן מפתיע למדי, הרבה הומור, ובין כל הטראגיות הוא מנסה גם להציג כיצד הארועים של הפלישה היו סוג של פארסה עבור חלק מהתושבים (באופן אירוני, הביזה ברחובות איפשרה לכמה תושבים לערוך ארוחת חג מולד לראשונה בחייהם).

הרבה מהם מפחדים לדבר למצלמה, ומביעים את החשש הזה באופן מפורש. אחרי הכל, הנושא הזה היה טאבו מוחלט בפנמה במשך שנים. בן נאים, שלמד קולנוע בתל אביב וגדל בפנמה סיטי, יכול היה בקלות לנבור בארכיונים ולמצוא קטעי צילום או וידאו בנוגע לפלישה. אבל אז היה יוצא לו סרט אחר לגמרי. בבחירתו להקליט את וידוייהם של למעלה מארבעים תושבים בפנמה הוא ״מרפרף״ במודעות מוחלטת מעל פני השטח ויוצר סרט מיוחד במינו על זכרון מוטעה ומיתולוגיזציה של ההיסטוריה. איש רדיו אחד, למשל, מתוודה ששידר שקרים ברדיו במהלך הפלישה, והמסמכים שמתעדים את המספר המדויק של ההרוגים בה פשוט נעלמו באופן מסתורי. לקראת סוף הסרט מראה לנו בן נאים קטע ראיון קצר עם נורייגה, שיושב בכלא בפנמה, ומזכיר לנו עד כמה הפלישה ותוצאותיה נשכחו מהזכרון הציבורי לחלוטין. אין בגינה יום זכרון מוסדר, לא מלמדים עליה בבית הספר, ודור חדש גדל מבלי לדעת עליה דבר. ״פלישה״, באופן דומה מאוד ל״מעשה ההרג״ מלפני שלוש שנים, מטפל בטראומה מודחקת שמחכה לפרוץ החוצה. הקולנוע התיעודי מקדים את כולם ועושה את הצעד הראשון והחשוב כדי לדבר עליה.

״פלישה״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום שבת, ה-11.7.2015, בשעה 17:00.

יום שישי, ה-17.7.2015, בשעה 22:00.