המסר הוא המדיום: הקולנוע המהפנט של ג׳סי מקלין

לפני כמספר חודשים נסעתי לצפון מדינת ניו יורק כדי להיות נוכח במשך שבוע באחד מארועי הקולנוע הייחודיים והמהנים ביותר בהם הייתי. ״סמינר פלאהרטי״, אשר נקרא על שמו של אבי הקולנוע התיעודי רוברט פלאהרטי (״ננוק איש הצפון״), נוסד על ידי אלמנתו פרנסיס לפני כמעט שישים שנה, ומאז הוא מפגיש מדי שנה קבוצה נבחרת של מבקרים, אוצרים, אנשי אקדמיה ובמאים אשר מבקשים לדון ביצירות ייחודיות ופורצות דרך בקולנוע התיעודי. כמה מהבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע, וביניהם האחים מייזלס, מירה נאיר, ג׳ון קסאווטס, יאסוג׳ירו אוזו או פדרו קוסטה, התחילו בהצגת סרטיהם בסמינר זה עוד הרבה לפני שהקרינו אותם לציבור. הרעיון הוא פשוט אך יוצא דופן. קבוצה של כ-150 איש נמצאת יחד במהלך שבוע בתנאי קומונה. כולם ישנים באותו המקום (מגורי סטודנטים בקמפוס פסטורלי), אוכלים את אותו האוכל (מזנון בופה בסיסי), ועושים אותו הדבר כל היום (בגדול, צופים בסרטים ומדברים עליהם). מכיוון שאין דבר אחר מעניין לעשות בסביבה, הנוכחות היא מלאה לאורך כל שבוע הסמינר, והתנאים האחידים מאפשרים נקודת פתיחה דומה לכולם. בתוך הקבוצה הזו נמצאים גם מספר יוצרים (צעירים וותיקים כאחד), אשר נבחרו מראש על ידי אוצרי הסמינר כאורחיו, ואלו מציגים את סרטיהם בפני שאר המשתתפים בתקווה לקבל ביקורת אינטנסיבית, חיובית ושלילית כאחד. האוירה האינטימית, לוח הזמנים הצפוף ותנאי המחייה האחידים מסירים את המחיצות בין יוצר לבין קהל, מאפשרים להכיר קולות קולנועיים מרתקים שלא ניתן לפגוש במקומות אחרים, ובעיקר מייצרים דיון ביקורתי עירני, מעמיק ונוקב שלא ניתן להגיע אליו בפורומים אחרים.

image4-27

סמינר פלאהרטי: פורום אינטימי ואינטנסיבי להערכה ביקורתית של קולנוע תיעודי פורץ דרך

מכל הסרטים התיעודיים שהוצגו בסמינר פלאהרטי השנה, יצירתה של האמנית האמריקאית ג׳סי מקלין, אותה לא הכרתי קודם לכן, סירבה להרפות ממני גם שבועות לאחר שחזרתי ארצה. מקלין היא אמנית וידאו ארט במהותה, אשר יוצרת קולאז׳ים מהפנטים מתוך חומרים תיעודיים מסוג של פאונד פוטג׳, ומלווה אותם בטקסטים מסתוריים ומדויקים. קשה קצת לקטלג את היצירה שלה, ואפשר למקמה איפשהו בין וידאו ארט, קולנוע תיעודי נסיוני ואמנות קונספטואלית. חויית הצפייה בעבודתה של מקלין היא מיידית, חושית ואמוציונלית מאוד, ובמהלכה אנו מתבקשים לבחון את הקשרים ביננו לבין עצמנו ובין העולם האמיתי אשר מתווך אלינו דרך דימויים מצולמים. מקלין היא אמנית חדשה יחסית, ויצירתה החלה להתגבש בערך משנת 2008, כלומר בעידן הדיגיטלי. יחד עם זאת, מקלין נחשפה במהלך לימודי הקולנוע שלה ללא מעט קולנוע עצמאי וארט האוס, בעיקר זה שצמח בארה״ב בשנות השישים וצולם ב-16 מ״מ, כך שיצירתה מושפעת מאוד מקולנוע אוונט-גארד מוקדם (ובמיוחד מארתור ליפסט הקנדי, שיצר קולנוע במסגרת היוקרתית של ה- NFB, ומאמן האנימציה הניו זילנדי Len Lye). מקלין הציגה את עבודותיה במוזיאונים רבים, בגלריות שונות ובפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם. היא מלמדת כיום במחלקה לקולנוע באוניברסיטת איווה בארצות הברית.

image12-43

ג׳סי מקלין

העבודה של מקלין, שמורכבת בעיקר מסרטים קצרים (כ-20 דקות ואף פחות מכך) בהם ניתן לצפות אונליין, עוסקת בנושאים מגוונים, אבל בעיקר מבקשת לפרק לגורמים את מערכת היחסים המורכבת שיש לנו לתרבות ההמונים ולמדיה פופולרית. היא מבקשת לבדוק כיצד טלויזיה, קולנוע הוליוודי, או מוזיקה יכולים, מצד אחד, לאחד אותנו עם האחר באופן כמעט מיסטי, ומצד שני ליצור מניפולציה, לבלבל אותנו, ולתרום לתחושת בדידות וניכור. מה שריתק אותי מאוד ביצירה של מקלין הוא העובדה שהיא אינה נסחפת בקלות לעמדה הביקורתית (בסגנון אדורנו והורקהיימר נניח) לגבי הכח המסמא שיש למדיה פופולרית בחיינו, אלא כל הזמן מייצרת מתח דינמי בין ביקורת מרוחקת לבין העניין המיוחד שיש לה באפקט האמוציונלי שיש למדיה פופולרית על הצופה. בעולם של מקלין יש לתרבות ההמונים פן מסחרי וציני, אבל גם קשר ישיר ואפקטיבי עם הקהל הצופה בה שקשה להתחמק ממנו. בסרטים שלה היא מנסה לבחון כיצד מגיב הצופה באופן רגשי וקוגניטיבי לחומרים קולנועיים או טלויזיוניים, מה מכונן חווית צפייה אולטימטיבית, וכיצד שונה צפייה אינדיבידואלית מצפייה קולקטיבית. כל הרעיונות התיאורטיים הללו מיתרגמים לאסתטיקה הייחודית של סרטיה, שמעודדים בעצמם צפייה חושית ופעילה. מכיוון שמקלין מתעניינת בתגובות רגשיות, היא מנסה לבחון כיצד חווית הצפייה בדימויים נעים יכולה לייצר אמפתיה. אם דרך מניפולציה ואסתטיזציה אנחנו מפתחים הזדהות עם גרסאות אידאליות ושקריות של המציאות, מהו ערכן האמיתי של תגובות שכאלו? באחד הראיונות איתה מתארת מקלין כיצד בכתה כמו ילדה כשצפתה במהלך טיסה בסרט ״צעצוע של סיפור 3״, תגובה שלטענתה לא קורית לה בדרך כלל בחיים האמיתיים.

אם הדימויים הם שקריים מטבעם, היא תוהה, האם הרגשות שאנו מפתחים כלפיהם אינם אמיתיים? זוהי שאלה בנאלית לכאורה, בה הרבו לעסוק באופן תיאורטי חוקרי הקולנוע והאמנות בכלל, אך אצל מקלין היא מקבלת טיפול קולנועי מיידי שמדלג בזהירות על הקו הדק בין רצינות לבין אירוניה ומתבל זאת בהרבה הומור. היא משתמשת בחומרים שקל ללגלג עליהם (מעריצים שמדברים על התגלויות רוחניות, חברי כתות שמספרים על רגעי ההתעלות שלהם, או כוכבי ריאליטי שעוברים טרנספורמציה) אבל מבקשת לחפש את האמירה הרצינית לגביהם. כך למעשה מצליחה מקלין להיות ביקורתית כלפי הסובייקטים שלה מבלי להיות גם אכזרית כלפיהם.

מקלין משלבת בסרטיה קטעי וידאו ביתי, סרטוני אינטרנט, קטעים מתוכניות טלויזיה וחומר ארכיוני מגוון, ובכך מייצרת שילוב בין מדיות שונות. היא גם עובדת הרבה עם פאונד פוטג׳, ומשתמשת בו בטכניקה של קולאז׳. כך היא יוצרת מתח בין אותנטיות לבין אירוניה: היא לוקחת פוטג׳ קיים, מוציאה אותו מההקשר המקורי שלו, ושואלת שאלות מהותיות לגבי תפקודו במערך התרבותי בו הוא נוצר (כמו, לדוגמא, סצנות מתוך תוכניות ריאליטי). רק שכאן צריך לסייג מעט: מקלין עובדת עם פוטאג׳ בעידן הדיגיטלי, לא בדיוק חפירה ארכיאולוגית אל תוך סלילי 16 מ״מ. בעידן הדיגיטלי היא לא ממש צריכה ״למצוא״ את ה- "found footage״, אלא, כפי שהיא עצמה מגדירה זאת, ״הפוטג׳ מוצא אותה״.

 

Magic for Beginners

ב״קסם למתחילים״, הסרט בן 20 הדקות אותו יצרה מקלין בשנת 2010 ובו ניתן לצפות אונליין, היא בוחנת את התופעה של תרבות המעריצים (fan culture) דרך שזירת סיפורים אישיים המועברים לצופה דרך קריינות ללא דמות. אישה מספרת על האובססיה שלה עם הסרט ״טיטניק״, בחור מספר על החויה המיוחדת שהייתה לו כאשר צפה בסרט ״טרון״, ואחר מתאר חויה רגשית ורוחנית שהתעצמה אצלו תוך כדי צפייה בהופעת רוק של להקת אוניידה. מקלין עובדת כאן במסגרת המורשת של הקולנוע הניסיוני: היא משתמשת בחומרי פאונד פוטאג׳ (קטעים מתוך ״היידי בת ההרים״, גרסאות כיסוי ביוטיוב לשיר של סלין דיון מתוך ״טיטניק״, או צילומי וידאו של ליאונרדו די קפריו מחלק חתימות), מלווה בעזרתם את הוידויים הרגשניים הללו, אבל לא מפסיקה לשחק איתם. היא משנה אותם בעזרת פוטושופ, ומנסה בעזרת ״הקסם״ של המדיה אותה היא בוחנת לבדוק את השפעתם על הצופה. מצד אחד, העמדה שלה היא כמובן ספקטית וביקורתית.  החויה המטאפיזית אותה היא מתארת מתרחשת רק לפרקי זמן קצרים מאוד בקרב הדמויות שלה ומוכיחה עצמה כשקרית. מצד שני, היא מעונינת לנסות וליצור בעצמה חויה קולנועית המושכת את הצופה פנימה, מייצרת אצלו תגובה פיזית למה שקורה על המסך, והופכת אותו למשתתף יותר מאשר לצופה.

image6-49

״קסם למתחילים״: תרבות מעריצים ופאונד פוטאג׳ בעידן הדיגיטלי

הסצנה המרכזית והמיוחדת ביותר בסרט היא סצנה המבקשת להכניס את הצופה בה למצב של טראנס, וכוללת דימויים המרצדים באופן מתמשך לצלילים מונוטוניים של להקת אוניידה. מסתבר שסצנה זו שייכת למסורת קייימת בקולנוע הניסיוני של ״סרטי ריצוד״ (flickering films), סרטים המבקשים שנחווה אותם באופן אינטנסיבי מבחינה פיזיולוגית ופסיכולוגית גם יחד. לשם כך אנו נדרשים לשחרר את המעצורים שלנו, את מודוס הצפייה הביקורתית, ולעבד את המידע המוצג בפנינו באופן מאוד לא שגרתי. כך גם כאן, מבקשת מאיתנו מקלין באמצע הסרט לאמץ באופן זמני עמדת צפייה שאינה ביקורתית, ומצליחה להשיג רגע קולנועי שמכה אותנו בתדהמה בתעוזתו הצורנית.

בין הוידויים של המעריצים השונים, משרבבת מקלין גם קטעים מצולמים של דמויות אשר מכריחות עצמן לבכות. זהו רפרנס מעניין למבחני הבד של אנדי וורהול, ובמיוחד למבחן הבד של אן בוקנן, אשר תוך דקה וחצי הזילה דמעה מתוך מבע קפוא ללא רגשות (זה גם היה הסקרין טסט החביב על וורהול). נראה לי שמה שמעניין את מקלין הוא פחות התהליך המפוברק עצמו, אלא העובדה שבסוף הם בוכים והשאלה הנגזרת מכך: אם אתה מכריח עצמך לבכות, אתה אולי מפברק את התהליך שמביא אותך לכך, אך האם הבכי עצמו אינו אמיתי? יש גם ציטוט נהדר בסרט מתוך הגיגיו של אנדי וורהול: ״אנשים הם הדברים היחידים שתופסים יותר מקום מהמרחב בו הם נמצאים. לפני עידן המדיה הדיגיטלית היה גבול אמיתי לכמות המרחב הפיזי אותו יכול אדם לתפוס״. נהדר, לא?

image4-47

״קסם למתחילים״: הומאז׳ למבחני הבד של אנדי וורהול

צפו בסרט ״קסם למתחילים״ (ולשם האפקט המלא, אנא שימו אוזניות):

 

The Eternal Quarter Inch

זהן סרט מוקדם יותר של מקלין (משנת 2008) בו היא מנסה לבחון באילו דרכים תמוהות אנשים מבקשים להגיע להתעלות רוחנית ופיזית, ל- ״eternal quarter inch״ שלהם. מקלין מתחילה בהתקהלות בכנסייה. ״מה היה קורה״, שואל המטיף, ״אם היינו מכבים את האורות?״. מיד לאחר מכן אנו רואים אנשים שהולכים באופן מדידטיבי בפארק חניה כאילו היו פוסעים על חבל דק. הטקסט (כרגיל אצל מקלין) תמציתי אך מדויק, ומתאר התעוררויות דתיות מגוונות: אדם שמרגיש ״מאושר באופן היסטרי״, אחר שטוען ש״מרגיש שמשהו זז״, או מי שנמצא ״רבע אינץ׳ משלום אינסופי״. גם כאן ממשיכה מקלין ״לנסות״ עלינו חוויית צפייה חזקה ואינטנסיבית, ומשחילה לתוך הסרט סצנת ״קליידוסקופ״, אשר באופן דומה לסצנת הריצוד מהסרט הקודם משאירה אותנו בהלם קוגניטיבי. הסרט מסתיים בסצנה מוזרה בה קהל מחכה בסבלנות ובשקט לאחר שלהקת רוק נוצרייה סיימה לשיר. הלהקה מבקשת מהקהל למצוא את השקט שלו, ומקלין מתבוננת על זה קצת בביקורתיות וקצת כמבקשת מאיתנו למצוא את השקט שלנו, רגע לאחר ההתקפה הקוגניטיבית אשר חווינו. זהו סרט קצר ומבריק שמרקד לסירוגין בין אקסטזה לדכאון, בין התעלות רוחנית לאבסורד קומי.

צפו בסרט ״רבע האינץ׳ הנצחי״:

 

Somewhere Only We Know

זהו אולי הסרטון הכי נצפה של מקלין, וזה שמרבים להקרינו בפסטיבלים. במהלך כחמש דקות מקלין מתמקדת במתחרים שונים בתחרויות ריאליטי המחכים לרגע בו עומדים להעיף אותם מהתוכנית. דרך מונטאז׳ של פרצופים שונים אנו מגלים כמה כל אחד מהם דומה לאחר, אבל גם מתבקשים לעמוד על השוני ביניהם: כל אחת מהדמויות כואבת על פניה את הציפייה לרגע ההדחה, ועושה זאת באופן דומה וייחודי בו זמנית. כיצד התגובה הרגשית מתבטאת על פניהם וכיצד ניתן להעבירה אל הצופה עצמו?

את הרעיון ליצירת הסרטון קיבלה מקלין כאשר גילתה בחדשות שרעידת אדמה אמיתית הפריעה למהלך השידור החי של התוכניות Judge Judy ו״האח הגדול״.

צפו בסרטון ״מקום כלשהו שרק אנו מכירים״:

 

אקנח בסרטון קצר (ונהדר בעיני) אותו התבקשה מקלין להכין לקראת ארוע שהתרחש בחג ליל כל הקדושים. זהו למעשה ניסוי מעניין ליצור סרטון קריוקי ייחודי לצלילי השיר ״Creep" של להקת רדיוהד. מקלין מלווה את המוזיקה בדימויים טעונים ומטרידים מבחינה מינית, ומבקשת מאיתנו לשיר את מילות השיר ולהיות מודעים בו זמנית למניפולציה ההומוריסטית שהיא מפעילה עלינו. זהו מעין ניסוי אינטראקטיבי עם הצופה שמבקש שוב להטיח ביקורת תוך כדי גיוס הצופה אל תוך החוויה עצמה.

 

 

ניתן לצפות בסרטים נוספים של מקלין ולקרוא עוד עליה באתר האינטרנט שלה.

 

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה