זכרונות מאפריקה: מדוע ״ג׳יין״ הוא סרט כה מאכזב

 

הסיפור של ג׳יין גודול (Jane Goodall), שזכה כבר ללא מעט התייחסויות דוקומנטריות, הוא דוגמא מופלאה ונדירה לפמיניזם בקהילה המדעית של שנות השישים. מזכירה בריטית צעירה, וללא כל ניסיון מדעי קודם, נבחרה על ידי ד״ר לואיס ליקי להיות חלק מניסוי אנתרופולוגי תקדימי בגומבי, טנזניה. ללא שום דעות קדומות או הטיות אקדמיות, גודול היתה המועמדת האידאלית לשהות במחיצת שימפנזים ולחקור את התנהגותם הפרימיטיבית. התצפית הממושכת שקיימה גודול בסביבה הטבעית של השימפנזים הובילה לגילויים מסעירים. גודול הבינה שלשימפנזים יש מאפיינים אישיותיים והתנהגותיים שעד כה נדמו כשמורים לבני אדם בלבד. גם היונקים הללו, כך הסתבר, עסוקים בתהליכי חיברות, ולכן מסוגלים לגנוב בננות בערמומיות, להכין כלים מיוחדים כדי לאכול ולשרוד, להתנקם זה בזה באלימות מחרידה ולגלות אהבה והקרבה אימהית לצאצאיהם. כל זה אולי נראה לנו היום כמובן מאליו, אבל הגילויים הללו, תוצר של התבוננות מעמיקה ואינטנסיבית במהלכה רשמה גודול בפירוט רב את כל מה שראתה ממרחק אפסי, היו תקדימיים ופורצי דרך. המגזין היוקרתי נשיונל ג׳אוגרפיק עשה עליה כתבה נרחבת, והדימויים הצבעוניים מתוכה, בהם גודול מתקרבת לשימפנזים כאילו הייתה חלק מסביבת המחיה הטבעית שלהם, נראים כאילו נלקחו מאגדה ולא מהמציאות.

אל הסיפור המרתק הזה של גודול הגיע ברט מורגן, במאי הידוע בעיקר בזכות סרטיו התיעודיים שחקרו את תעשיית הבידור, כמו Kurt Cobain: Montage of Heck, או הילד נשאר בתמונה. הוא ניגש לטפל כאן בפעם הראשונה בסובייקט נשי, ויצר סרט תיעודי מעניין בשם ג׳יין, פרויקט שנשמע על פניו מבטיח למדי, אך בקלות יכול היה להיות משמעותי ומרתק הרבה יותר. נקודת הפתיחה הייתה סוג של מתנה משמיים. מורגן קיבל בשנת 2014 גישה ראשונית ובלעדית לחומרי ארכיון של הנשיונל ג׳אוגרפיק, דימויים מהפנטים הטבולים בצבעים עזים של טכניקולור. מדובר בכ-160 שעות של פאונד פוטאג׳, חומרים על גודול והמחקר שלה שצולמו באופן ארטיסטי ובפורמט 16 מ״מ על ידי צלם הטבע הוגו ון לאוויק (Hugo Van Lawick), מי שיהפוך בהמשך הדרך לבעלה הראשון. מורגן ארג את החומרים שנתגלו כאן לראשונה עם מקבץ ייחודי של הום מוביז, אבל בעיקר החליט לדלג בין חומרי הארכיון לבין ראיונות עכשוויים שקיים עם גודול בת ה-83 (אותם מצלמת אלן קוראס). ההחלטה הזו, לנוע כל הזמן בין החומרים הקסומים שניגלו בפניו לבין ראיונות סטנדרטיים בסגנון ראשים מדברים, הופכת את מבנה הסרט לדי קונבנציונלי. לעיתים נוצרת התחושה שאנו צופים בסרט טבע בנאלי למדי במסורת סרטי הטבע של הנשיונל ג׳אוגרפיק. האוצר הגלום שנפל לידיו של מורגן הגיע בעיקרו ללא סאונד, ואת החסך המשמעותי הזה החליט מורגן למלא בכך ששילב איתו הקראה של כתביה הפיוטיים של גודול. למרות שהיא עצמה מקריאה אותם, מה שמעניק לפיוט נופך אישי ואינטימי, דבריה עדיין נשמעים כיום לא יותר מאשר מקבץ של קלישאות בנוגע לטבע הפרימיטיבי וליחס של בני האדם אליו.

אוצר גלום: דימויים מהפנטים הטובעים בצבעים עזים של טכניקולור

ברור לי שמורגן ניסה לעשות איזשהו סדר נראטיבי בחומרים שצולמו במקור באופן רנדומלי לחלוטין, כדי שיוכל להפוך את סרטו, דרך עריכה יעילה, לסוג של biopic על חייה של ג׳יין גודול. זוהי שאיפה מובנת ואף לגיטימית, בהינתן שמעולם לא נעשה סרט הוליוודי על חייה של גודול. חבל רק שבחצי שעה הראשונה של הסרט הבלגן די חוגג. לא לחלוטין ברור למורגן כיצד הוא אמור להתייחס לחומרים ברשותו, ועריכתם מרגישה קצבית מדי, חסרת סבלנות וללא מעוף. גודול התבוננה בשימפנזים בסבלנות אין קץ, אבל מורגן משום מה ממהר ולא מאפשר לנו לצפות בחומרים הללו בקפידה הראויה לחומרים אנתרופולוגיים. מצד אחד, הנוכחות של גודול היא אולי הקלף המנצח של הסרט הזה, כי היא מלאה בחיוניות, כריזמה ותשוקה גם כבת 26 וגם בשנות השמונים לחייה. מצד שני, אהבה ותשוקה נוזלים מתוך גלגלי הפילם בהם מורגן משתמש, וקצת הולכים לאיבוד. הוגו צילם הרי את ג׳יין כמאהב גאה (נולד להם גם ילד, ממש כמו לטרזן ולג׳יין), והתמקד בפניה המחייכות הרבה מעבר למה שנראה נורמלי. זה מרתק, כי מדובר בשני סובייקטים שעובדים מתוך תשוקה ואהבה לסובייקטים בהם הם צופים, וגם מרגישים תחושות זהות זה לזה. מעט מכל זה עובר בעבודת העריכה של מורגן, פשוט כי יש לו מעט סבלנות או עניין בכך. נגיעה מרומזת יותר היתה מיטיבה כאן עם החומרים. יש גם לא מעט רגעי נשיונל ג'אוגרפיק קלאסיים בסרט הזה, כמו צילום מקרוב של אריה ולביאה הצדים בפאלו, או מונטאז׳ של אכזריות בין חיות, אולי כדי לסמן בבוטות שהג׳ונגל אינו מקום כה סימפטי. ייתכן בהחלט שהמגזין אשר הזמין את הסרט הזה ביקש להפוך אותו לכזה, אבל כל השבלוניות הזו עוררה אצלי בעיקר געגועים לסרט אחר, גריזלי מן של ורנר הרצוג. שם, כשהרצוג שירבב את דעתו בכל רגע אפשרי על האידיליה הרומנטית של הטבע כפי שעולה מתוך הצילומים החובבניים של האקטיביסט תימוטי טרדוול, נוצרה דיאלקטיקה רעיונית שהניעה את כל הסרט קדימה ועוררה את הצופה למחשבה. נכון, גודול איננה טרדוול, ומחקרה החלוצי והמבורך אינו שקול למשימת ההתאבדות הנאיבית שנטל על עצמו טרדוול, אך כסרט טבע המשתמש בחומרים של אחרים מצליחים להבחין טוב יותר בגריזלי מן ביד המכוונת של היוצר. איפה בדיוק נמצא מורגן בין ג׳יין להוגו?

ג׳יין והוגו: שניהם מתבוננים, אבל איפה מורגן?

אחד הפלופים הגדולים של ג׳יין, לטעמי, הוא השימוש הגמלוני והלא מעודן שלו בפסקול הרפטטיבי של פיליפ גלאס. במקום לתת לפוטאג' הנפלא והנדיר לדבר בעד עצמו, ואולי להעשירו ברחשי טבע מלאכותיים, מורגן בחר כאן לא נכון, ויצר אסטרטגיה ווקאלית שמשתלטת על הדימוי ומכבידה על הצפייה. ברגעים רבים בסרט הקריינות הרגועה והמעניינת של גודול נשמעת בווליום נמוך ומופרעת על ידי הפסקול של גלאס ממש כאילו הוקרנו בפנינו שני סרטים במקביל, ג׳יין ביחד עם Koyaanisqatsi (נגיד). אין ממש צורך להעצים את החומרים הטעונים הללו בעזרת פסקול, והטקטיקה הזו הופכת את הסרט ליותר מדי מלודרמטי וסנסציוני. זו לא פעם ראשונה שמורגן מקבל לידיו פוטאג׳ נדיר לשימוש בפעם הראשונה. בסרטו הקודם קוביין: מונטאז׳ אוף הק, שעסק בסולן להקת נירוונה קורט קוביין והוקרן כאן בפסטיבל דוקאביב בהצלחה חסרת תקדים, השימוש שלו בחומרים החושפניים של קוביין, אשר צולמו יחד עם קורטני לאב, העלה עבורי שאלות אתיות רבות ויצר בי תחושה שהגילוי הסנסציוני של החומרים האפיל על ההחלטה להשתמש בהם באופן מעודן ונכון.

ג׳יין יצא לאקרנים בארה״ב כבר בסתיו של השנה שעברה, והוקרן שם בהצלחה קופתית וביקורתית רבה. אכזבתי ממנו היא דעת מיעוט, ואני מניח שרוב הצופים יוקסמו למדי מחומרי הארכיון הנפלאים שמרכיבים אותו ומאישיותה הכובשת של גודול. הדיוקן התיעודי הזה לא רק מעורר מחדש דיונים מדעיים רלוונטיים, אלא גם מיטיב ללכוד אינטראקציה נדירה בין בני אדם לשימפנזים, התנהלות אינטימית שכיום בכלל אסורה על פי חוק. אף אחד לא עשה את העבודה הזו בעבר, מסבירה לנו גודול, והאפשרות שאישה תעשה זאת בשנות השישים נראתה אז הזויה לחלוטין. קשה לפספס לחלוטין כשלרשותך עומד אוצר גלום של חומר ארכיוני וסיפור מסגרת שכבר קיבל מעמד מיתי בתרבות המערבית. אבל בכל זאת, מגיע לג׳יין ולנו קצת יותר מאשר דימויי טבע צבעוניים בדולבי סראונד.

ג׳יין מוקרן במסגרת קולנוע דוקאביב בימים הבאים:

יום שבת, 17/2/2018 בשעה 20:30; יום שישי, 23/2/2018 בשעה 14:30.

צפו בטריילר של ג׳יין:

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה