מה מצפה לנו במסגרת התיעודית של פסטיבל חיפה

פסטיבל הקולנוע בחיפה פרסם אתמול את רשימת הסרטים הישראליים שישתתפו בו, כאשר 14 סרטים תיעודיים נמצאים כרגע ברשימה (לעומת 12 בשנה שעברה). בהתחשב בכך שבאופן כללי כמות הסרטים התעודיים נמצאת במגמת עלייה מדי שנה בכל פסטיבל בעולם (בפסטיבל טורונטו, לדוגמא, כמות הסרטים התיעודיים עלתה בכ-30% השנה), זוהי כמות מרשימה בהחלט. לא הרבה ידוע לי כעת על הסרטים עצמם מעבר לתקצירים ולפרטים הטכניים שפורסמו בהודעה לעיתונות, אבל בכל זאת, מהיכרות עם כמה מהיוצרים וסרטיהם הקודמים, הבאזז שנדבק להקרנות מוקדמות בפסטיבלים אחרים, וסתם סקרנות אישית לגבי הפרויקטים, גיבשתי כמה מחשבות קצרות וראשוניות לגבי כל אחד מהם.

אגב, זה מעניין שכמעט כל ההתייחסויות העיתונאיות שקראתי אתמול פרסמו את תקצירי הסרטים העלילתיים כלשונם (שזה בסדר גמור) אבל כשהגיעו לתחרות התיעודית, התקצירים נעלמו להם והרשימה הפכה לרשימת מכולת פשוטה של שמות סרטים. מה נסגר? עד מתי נמשיך לקבור את הקולנוע התיעודי בתחתית החבית? מה, שם אין סיפורים? אין יוצרים מוכרים? אין צלמים או מלחיני פסקול?

אגב נוסף  – מעבר לעיסוק הרגיל בהגירה, קיפוח עדתי, סיפורים משפחתיים, ודיוקן של אמנים, אחד הדברים שבולטים השנה הוא המעבר של דוקומנטריסטים מהפורמט של סדרות תעודה טלויזיוניות לפורמט של סרט תיעודי (באורך מלא או בינוני). בעידן בו מירב הסרטים ממילא מגיעים להקרנות מיוחדות בטלויזיה אחרי סבב סינמטקים קצר, לא בטוח שיש כאן שינוי אסתטי משמעותי, אבל זה נתון מעניין.

 

אלו הם הסרטים שישתתפו במסגרת תחרות הקולנוע הישראלי התיעודי בפסטיבל חיפה:

 

הרחובות הם שלנו – We Own the Streets

בימוי: ניסן שור

תקציר:

״הרחובות הם שלנו״ עוקב אחרי שמונה אמני גרפיטי שמגיעים מרקעים ומקומות שונים בישראל. זהו סרט שמתנהל ברחובות. הוא עוסק בתעשייה שצמחה סביב אמנות הרחוב המחתרתית – סיורי הגרפיטי העירוניים, שיעורי גרפיטי בבתי ספר, וכניסתו של הגרפיטי לתוך המוזיאונים. הסרט עוקב אחרי אמני הגרפיטי בזמן אמת ומנסה לפענח את הסוד של אחת מהתנועות האמנותיות החשובות והבולטות של המאה העשרים ואחת, כפי שהיא מתגלמת בחברה הישראלית.

כמה מחשבות ראשוניות:

את ניסן שור אני מאוד מחבב, גם ככותב טור שבועי במוסף ״הארץ״ (שבדרך כלל מבקש לטעון הפוך ממה שכולם חושבים) וגם כיוצר סדרות תיעודיות. את הסדרה שלו ושל אורי סלעי ״לרקוד עם דמעות בעיניים״, העוסקת בתרבות הדאנס בארץ, מאוד חיבבתי, ואת ״מקום בצמרת״, הסדרה שבה הוא מנסה להחזיר כבוד לפופ הישראלי אהבתי עד מאוד. נראה שבשתיהן הוא מנסה לחתור תחת הנראטיב הישראלי המקובל לפיו תרבות קלה ומהנה איננה ראויה בארץ. אני חושב שהפרויקט שלו על הגרפיטי בישראל, שהוא כשלעצמו סרטו התיעודי הראשון, מסקרן עד מאוד. אי אפשר להתעלם מכך שמעתה והלאה כל סרט תיעודי שעוסק בגרפיטי מיד מעלה כמקור להשוואה את סרטו הנפלא של בנקסי ״יציאה דרך חנות המזכרות״, המשלב בדיון ותעוד באופן בלתי מובחן. אני בספק אם זה יהיה הכיוון בסרטו של שור, אבל הקונטקסט החברתי והפוליטי של גרפיטי בישראל, בו הסרט לבטח עוסק, הוא חשוב וחלוצי.

הרחובות הם שלנו 1

״הרחובות הם שלנו״

 

הרקדן – The Dancer

בימוי: אלכסנדר גנטלב

תקציר:

ואלרי פאנוב, רקדן בלט קלאסי, אחד בדורו, הופיע על בימות המחול החשובות בברית המועצות, בארה"ב ובאירופה. ברחבי העולם ידעו להעריך את כישרון הריקוד המדהים שלו, אלא שהיה לו חיסרון אחד: הוא היה יהודי. הסרט מביא מסע מרגש וכואב של אמן נדיר, מרדף עקשני אחר חירות מוחלטת לרקוד ולחיות. את המחיר האישי לדבקותו בריקוד שילמו נשותיו וילדיו."הרקדן" עוקב אחר הישרדותם של פאנוב ורקדניו במציאות הישראלית. וחושף את בדידותו של האמן. בסרט קטעי ארכיון נדירים של ריקוד שזורים בסיפור אהבה ומסע מרתק של הגיבור ברוסיה.

כמה מחשבות ראשוניות:

גנטלב הוא במאי עטור פרסים שעשה בעבר סרטים החושפים את מערך השחיתות ברוסיה, כמו ״ריידרס״ (2014), על פושטים מקצועיים, ״המשחקים של פוטין״ (2013), על הסיאוב והשחיתות במשחקי אולימפיידת החורף שהתקיימו שם לפני שנתיים, ו״האוליגרכים״, שהוא בדיוק על מה שאתם חושבים שהוא. ״הרקדן״ נשמע כמו סרט קצת אחר, עם סיפור אישי יותר, אבל אני בטוח שגם פה יהיה קונטקסט לאומי פוליטי מובהק.

 

יתומי המהפכה – Orphans of the Revolution

בימוי: יגאל בורשטיין

תקציר:

במהלך מסע בעקבות תולדות המשפחה נבחנות קלישאות המוסר והפוליטיקה שהסעירו את אירופה והמזרח-התיכון במהלך המאה ה-20 ומהדהדות עד עצם היום הזה. סרט על מקרבנים ועל קרבנות שהשתתפו בארועים ששינו את העולם – או ריסקו את התקווה לשנות אותו. 'יתומי המהפכה' מתחיל בכלא 'פוויאק' בוורשה, בו ישבה אימו של הבמאי על פעילות קומוניסטית; ומסתיים בכלא 'עופר' ליד רמאללה בו נדרש הבמאי, במהלך שירות מילואים, לשמור על אסירים פלסטיניים. הסרט בוחן את המסלול שעברה המשפחה בין שני בתי הכלא.

כמה מחשבות ראשוניות:

הסרטים של יגאל בורשטיין תמיד ריתקו אותי, שכן הוא היה אחד המורים האהובים עלי בלימודי התואר הראשון שלי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. המחשבות שלו תמיד היו פזורות לכל עבר, מלאות באנקדוטות, אבל מאירות עיניים ולא קונבנציונליות. ככה גם הסרטים שלו, כמו ״אצבע אלוהים״ (2008), ״מורה נבוכים״ (2005), או ״אושר ללא גבול״ (1996), שאינם תמיד מאורגנים למופת אבל מלאים בפיוטיות ובאהבה לקולנוע. הסרטים התיעודיים הקצרים שלו בכלל נפלאים, ולכן אני מסוקרן ביותר מהפרויקט החדש הזה שמייצר סוג של פרגמנטציה קולנועית סביב ארועים אמיתיים שקרו להוריו.

יתומי המהפכה 1

״יתומי המהפכה״

 

אסירת תודה – Grateful

בימוי: אילן דה פריס, שחר סגל

תקציר:

25 שנה לאחר שמסרה כוכבה וזנה את בתה היחידה למשפחת אומנה, באה זו לאמץ אותה. סיון תמרי שמואל, בת לשתי אימהות – האחת מרוקאית ירושלמית, השנייה מלב הקיבוץ הדתי ה"ייקי". בשל נסיבות הולדתה לאם נרקומנית, הועברה סיון בגיל חמש למשפחת אומנה, בהסכמת הוריה הביולוגים, עת התדרדרותה ההולכת וגוברת של אמה כוכבה. כוכבה שוחררה ממאסרה האחרון לפני כשמונה שנים והחלה בתהליכי גמילה ושיקום ארוכים. בשנת 2011 הרגישה סיון שכוכבה נמצאת במשבר קשה ובהחלטה של רגע חילצה אותה מרחוב שטרן בקרית יובל, שממנו הוצאה היא בילדותה. מאותו רגע ובתמיכת משפחת תמרי, סיון אימצה את אמה לשיקום היציב הראשון בחייה.

כמה מחשבות ראשוניות:

מעבר להיותו מנכ״ל ערוץ 1, לדה-פריס יש לא מעט ניסיון בהפקה ובטלויזיה מסחרית, ועל הסרט הזה הוא כבר עובד מספר שנים. חוץ מזה אני לא יודע דבר נוסף על הפרויקט הזה.

אסירת תודה 1

״אסירת תודה״

 

במרחק פעימה – A Heartbeat Away

בימוי: טל ברדה

תקציר:

ד"ר עקי תמיר הוא קרדיולוג ילדים ישראלי בכיר שנשלח לאפריקה כחלק ממשלחת רפואית המבצעת ניתוחי לב בילדים במדינות מתפתחות. תפקידו הוא להחליט איזה ילד כשיר לניתוח (וחייו יינצלו) ואיזה ילד סיכויו קלושים לעבור את הניתוח בשלום (וכנראה ימות). מתוך מאות ילדים חולים, עקי יכול לבחור פחות מעשרה. המצב מסתבך כשעקי "בטעות" מתאהב בג'וליוס, ילד בן 6 שהסיכויים להצילו קלושים מאוד. דרמה אנושית המתרחשת בצומת שבין מדע לאמונה, אתיקה רפואית, חיים ומוות – ובמרכזה רופא אחד שהתמנה, כמעט בעל כורחו, להיות אלוהים ולהכריע בין כל הניגודים האילו.

כמה מחשבות ראשוניות:

גם כאן אין לי ממש מידע נוסף או מחשבות כלשהן.

במרחק פעימה 1

״במרחק פעימה״

 

משולם – Meshulam

בימוי: אייל בלחסן, נועם שיזף

תקציר:

יהוד 1994. סכסוך בניה פעוט בערב פסח הופך לדרמה בשידור חי המעסיקה את המדינה כולה במשך חמישים יום. הרב עוזי משולם, מנהיג תימני כריזמטי, מסתגר בביתו עם תלמידיו החמושים, ודורש הקמת ועדת חקירה ממלכתית להיעלמותם של אלפי ילדים תימנים בשנים שלאחר קום המדינה. בזמן שהתקשורת עטה על הסיפור, הפוליטיקאים עולים לרגל לבית ביהוד והמשטרה מאיימת בפריצה אלימה לתוך המתחם, עולה פרשת ילדי תימן על סדר היום הציבורי בעוצמה חסרת תקדים, חושפת פצעים שמעולם לא הגלידו ומעוררת מחלוקות היסטוריות ופוליטיות.

כמה מחשבות ראשוניות:

אייל בלחסן הוא דוקומנטריסט ומפיק, שאחראי, יחד עם אורי רוזנווקס, לסדרה התיעודית הנהדרת "לוד: בין ייאוש לתקווה", בה הם מעוררים דיון אורבני פוליטי על העיר לוד שהופך במהרה למשל על ישראל כולה. בלחסן גם יצר סדרה תיעודית בת חמישה פרקים, "נחשון וקסמן: הספירה לאחור", המתמקדת בחמשת הימים מאז חטיפתו של וקסמן, דרך ההחלטה לצאת לפעולה צבאית כושלת, ועד ההודעה למשפחה על מותו. עבור העיתונאי והבלוגר נועם שיזף, ככל הידוע לי, זהו סרטו הראשון. אם לשפוט על פי איכותן של הסדרות הללו, לסרט הזה יש פוטנציאל רב.

 

פה ולא שם – P.S Jerusalem

בימוי: דנאי אילון

תקציר:

״פה ולא שם״ מספר את סיפור משפחתה של דנאי אילון, יוצרת הסרט, שמחפשת בית במקום בו היא נולדה וגדלה – בירושלים. במשך 3 שנים תיעדה אילון את בן זוגה ואת שלושת ילדיהם ויצרה פורטרט כן ואינטימי, שמציג את חיי המשפחה בתוך מציאות של הקצנה חברתית ופוליטית. דנאי, בתו של הסופר והעיתונאי עמוס אילון מחליטה לחזור לירושלים כנגד ציוויו של אביה בטרם נפטר. באמצעות עדשת המצלמה היא חושפת בצורה אמיצה ומורכבת את הקשיים שחווים בעלה ושלושת בניה בניסיון למצוא בית. מהסרט עולה תמונת מראה מכאיבה ופצועה של מציאות ישראלית עכשווית.

כמה מחשבות ראשוניות:

זו לא ממש הפתעה למצוא את סרטה של דנאי איילון בפסטיבל הזה, אחרי שהקרנת הבכורה שלו התקיימה בפסטיבל קולנוע דרום האחרון, ולאחר שהודעה על בחירתו לפטיבל הקולנוע בטורונטו התקבלה רק לפני כשבוע. סרטה של איילון עוסק בהגירה, נושא שהקולנוע התעודי לא הרבה להתמקד בו, ובו היא מבטאת התנגדות בין-דורית כשהיא מחליטה לחפש את ביתה בירושלים למרות רצונו המפורש של אביה המנוח עמוס איילון שתנהג אחרת. הסרט קצר שבחים רבים כשהוקרן בשדרות, אבל אני עדיין לא צפיתי בו.

פה ולא שם 1

״פה ולא שם״

 

פרדס כ"ץ אהובתי – My Beloved Uncles

בימוי: ערן ברק

תקציר:

לאחר שגילה שדודו הבכור ישראל נעלם לפני 65 שנה משכונת פרדס כ”ץ חוזר ערן ברק, במאי הסרט, אל המקום. הוא פונה לעזרה אל דודיו הנותרים: דוד גבריאל שהשתחרר זה עתה לאחר 35 שנה בכלא, דוד אריה ששקוע במחשבות והרהורים על ספת אימו, ודוד אורי שמחפש אהבה ואוסף ברזל בעזרת עגלון ברחבי השכונה. המסע הפואטי בעקבות הדוד האבוד מעורר שאלות של זהות, גורל, חלומות ותקוות.

כמה מחשבות ראשוניות:

ערן ברק ביים לפני כשלוש שנים את ״לצוד את הזמן״, אחד הסרטים התיעודיים המיוחדים שראיתי בישראל בשנים האחרונות, וגם הוא הוצג בפסטיבל חיפה. ב״לצוד את הזמן״, סוג של מסה קולנועית נסיונית, גיליתי שפה תיעודית חתרנית ושונה והתכתבות מרתקת עם ״המזח״, סרטו הנפלא של כריס מרקר. סרטו החדש, שאת הדברים שכתבה עליו יעל מונק קראתי בהנאה, מתמקד במוטיב דומיננטי בקולנוע התיעודי הישראלי, ומייצר ״נרטיב של חיפוש, חקירה, על אודות סיפור משפחתי מושתק״. על המוזיקה לסרט אחראי אבי בללי ואת הפסקול עיצב רונן נגל. גם הסרט הזה הוקרן בהקרנת טרום בכורה בפסטיבל קולנוע דרום האחרון.

פרדס כץ אהובתי 1

״פרדס כ״ץ אהובתי״

 

קיץ בערד – Summer in Arad

בימוי: ענת זלצר

תקציר:

"אנו המתעדים לרב עוברים ועוצרים רק לרגע במקומות אותם אנו מתעדים. בפרוייקט האחרון שלי, כביש 90, נסעתי במשך שנה לאורכו של הכביש, והתעורר בי את הרצון לא רק לחלוף על פני ערי הפריפריה אלא להתיישב באחת מהערים האלו לתקופה ממושכת. החלטתי לקחת פסק זמן, לשכור בית בערד למשך חודש ולתעד את תהליך ההיכרות שלי עם העיר… רציתי לנהל בה את חיי הרגילים – לשתות כל יום קפה בבית הקפה השכונתי, לקנות במכולת, ולהכיר את החיים ואת האנשים".

כמה מחשבות ראשוניות:

ענת זלצר יוצרת במשך שנים, יחד עם מודי בר און, כמה מהסדרות התיעודיות החשובות בישראל. מהבולטות בהן ניתן למנות את ״במדינת היהודים״, כרוניקה של הבידור וההומור הישראלי כביטוי לזרמי עומק בחברה הישראלית; ״האריה ששאג פעמיים״, המתמקד במלחמת לבנון השנייה; ״תל-אביב-יפו״, המתעדת את תולדות העיר העברית הראשונה בארץ; ו״הקיבוץ״, סדרה המתארת את ההשפעה העצומה שהייתה לניסוי הקיבוצי הנועז על כלל החברה הישראלית. ״קיץ בערד״, שהופק גם הוא על ידי מודי בראון ונולד מתוך הסדרה ״כביש 90״, עוסק בנושא הפריפריה הישראלית, ואם לשפוט על פי תוצרי העבר, לבטח יהנה מתחקיר מעמיק ומעשייה מיומנת.

קיץ בערד 1

״קיץ בערד״

 

קפה נגלר – Cafe Nagler

בימוי: מור קפלנסקי

תקציר:

מור קפלנסקי יוצאת למסע בעקבות הסיפור שמאחורי "קפה נגלר" המפורסם – בית קפה שהוקם ונוהל על ידי משפחתה בראשית המאה העשרים בברלין. סבתה של הבמאית, דוקומנטריסטית לשעבר, היא נכדתם של בעלי בית הקפה ומלווה את צילומי הסרט בהתרגשות מביתה בישראל. במהלך הצילומים קפלנסקי מגלה שההיסטוריה האמיתית מאחורי בית הקפה המשפחתי אינה זוהרת כפי שהמשפחה האמינה כל השנים וככל שהאשליה סביב בית הקפה מתפוגגת היא נאלצת לגשר על הפער שבין הזיכרון המשפחתי לאמת ההיסטורית. הסרט "קפה נגלר" עושה שימוש בכלים תיעודיים ועלילתיים בכדי לעסוק באותו פער.

כמה מחשבות ראשוניות:

הסרט הזה הוצג לפני כשנה במסגרת Next! של פסטיבל דוק אביב, המוקדשת לסרטים תיעודיים חדשניים הנמצאים בהכנה, ונדמה לי שגם עלה לגמר בתחרות קרן פרלוב לעשייה דוקומנטרית צעירה. על קפלנסקי לא שמעתי, אבל אני יודע שהיא בוגרת לימודי התואר השני בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ושהיא ביימה וכתבה בעבר סרט עלילתי קצר בשם ״ולוג״ אודות נערה שנמלטת מבית הוריה באישון לילה ומתעדת את מסעה במצלמת הוידאו שלה בשביל הוידאו-בלוג שלה. הסרט הקצר הזה הופיע בלא מעט פסטיבלים, ו״קפה נגלר״ הוא סרטה התיעודי הראשון.

קפה נגלר 1

״קפה נגלר״

 

רבין במילותיו שלו – Rabin in his Own Words

בימוי: ארז לאופר

תקציר:

"רבין במילותיו שלו" מספר את סיפור חייו של האדם והמנהיג האיקוני בקולו שלו. אנחנו זוכים למבט אינטימי על דמותו כשרבין מספר על חייו, מילדותו ונערותו כלוחם צעיר בפלמ"ח, מפקד בצה"ל, רמטכ"ל, שגריר, ראש ממשלה, אופוזיציונר ושר ביטחון, על ימי החתימה על הסכמי אוסלו ועד ימי כהונתו האחרונים כראש הממשלה.

כמה מחשבות ראשוניות:

מכיוון שאנו נמצאים בעיצומם של ארועים לרגל 20 שנים להירצחו של יצחק רבין ז״ל, ישנו גם מבול של סרטים בנושא. אחרי ״אל סף הפחד״ המאכזב ומעורר המחלוקת בו זמנית, ולפני שצפינו בסרטו החדש של עמוס גיתאי ״רבין: היום האחרון״ (שיוקרן בחודש הבא בפסטיבל טורונטו) אנו מתוודעים לפרויקט המסקרן הזה של ארז לאופר, שלפי מה שאני מבין מורכב כולו מחומרי ארכיון. לאופר הוא במאי תיעודי ותיק שיצר, בין היתר, סרטים דוקומנטריים על זהבה בן ויהודה פוליקר. סרטו "Laisse-Moi T’aimer", בו תיעד את חייו ומותו של מייק בראנט, זכה ב-2002 בפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר. סרטים תיעודיים שמורכבים מחומרי ארכיון בלבד יכולים להיות מאוד יצירתיים (וגם מאוד משעממים) כך שקשה לדעת כאן. עם זאת, במקרה הזה מדובר על יצירה בת כמעט שעתיים, כך שלבטח ניחשף לחומרים ייחודיים שלא ראינו בעבר. מסקרן.

רבין במילותיו שלו 1

״רבין במילותיו שלו״

 

שכנים – כרוניקה של אובדן – Neighbors

בימוי: דוד אופק

תקציר:

זהו סיפורם של שני אנשים: סופי, אם חד הורית וגבי, בעל פאב מיתולוגי באילת. אין דבר שמחבר ביניהם מלבד העובדה שהם גרים אחת מעל השני. סכסוך סביב הרחבה שביצעה סופי משנה את חייהם לבלי הכר, ככל שהוא הולך ומדרדר.

כמה מחשבות ראשוניות:

טוב, לכל סרט חדש של דוד אופק אני מצפה בכליון עיניים. ״האגדה על ניקולאי וחוק השבות״, שזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2008, היה סרט שהרים גבות ללא מעט אנשים. תוך טשטוש מוחלט בין בדיון לתיעוד, אופק יצר מניפולציה בסגנון דוקו-דרמה כדי לספר את סיפורם של העובדים הזרים. את הויכוח אם זה סרט תיעודי או לא אשאיר למתרחש בחדרי סמינרים. ״ההרוג ה-17״, אותו ביים בשנת 2003, עסק בחיפוש אחר זהותו של הרוג אנונימי מפיגוע התאבדות, והיווה דוגמה מופתית לדוקו אקטיביזם ישראלי. מאז אופק יצר סדרות תיעודיות מעניינות, כמו ״מלנומה אהובתי״ או ״30 ש״ח לשעה״, אבל לא סרט באורך מלא. זה אולי הסרט התיעודי שאני הכי מחכה לו בפסטיבל.

 

תרצה אתר – ציפור בחדר – A Bird in the Room

בימוי: ארי דוידוביץ׳

תקציר:

הסרט מביא, לראשונה למסך, את סיפורה של המשוררת והפזמונאית הישראלית תרצה אתר, אחת הדמויות האהובות, המסקרנות והבלתי מפוענחות של התרבות העברית החדשה. אתר, בתם של אחד מגיבורי התרבות הישראלים של כל הזמנים, המשורר נתן אלתרמן, ושל השחקנית רחל מרכוס, חיברה מאות שירים ופזמונים שחדרו ללבו של הקהל הישראלי, כתבה ספרי ילדים פופולריים ותרגמה מחזות שהועלו על בימות התיאטרון. עם זאת, דמותה השברירית ויפת התואר, וחייה הקצרים ומלאי התהפוכות, נותרו אפופי מסתורין גם שנים רבות לאחר מותה הטרגי בגיל 36.

כמה מחשבות ראשוניות:

גם זה כבר הפך לטרנד רשמי. סרטים תיעודיים על משוררות ישראליות. אחרי ״זלדה״ ו״שבעת הסלילים של יונה וולך״ של יאיר קידר מגיע גם תורה של תרצה אתר, הבת של אלתרמן שקפצה אל מותה בגיל 36. השנה גם אמור לצאת סרטה הבדיוני של דינה צבי ריקליס, המבוסס על חייה של אתר (ונינט אמורה לגלם את דמותה של אתר). לפי מה שאני מבין, יש בסרט הזה שימוש מעניין באסטרטגיות של בדיון ושילובן במערך התיעוד. את המוזיקה לסרט כתב אסף אמדורסקי, ואת פס הקול עיצב אביב אלדמע (״ואלס עם באשיר״). דוידוביץ׳ ביים בעבר את ״מחכים לגודיק״, סרט תיעודי מוזיקלי העוסק בעלייתו ונפילתו של המפיק והאמרגן גיורא גודיק, ואת ״אלוף העולם שלי״, העוסק בנער הזהב של האגרוף הישראלי.

תרצה אתר-ציפור בחדר 1

״תרצה אתר – ציפור בחדר״

 

ויש גם את הסרט הזה, שמוקרן מחוץ לתחרות הרשמית:

האשה מהסינמטק – Nazareth Cinema Lady

בימוי: נורית יעקבס-ינון

תקציר:

זהו סיפורה של ספאא דבור שנאבקת להגשים חלום ולהקים בנצרת את הסינמטק הראשון במגזר הערבי בישראל. הסרט עוקב במהלך עשור אחרי גיבורה בעל-כורחה: מוסלמית בנצרת, ישראלית בעיני מדינות ערב, ערבייה בישראל, ובעיקר אישה יחידה בעולם של גברים. אנחנו זוכים להכיר אשה אמיצה שמבקשת, כנגד כל הסיכויים, ליצור אי של תרבות בחברה שאליה היא משתייכת.

 

פסטיבל הסרטים בחיפה יתקיים בחוה"מ סוכות בין התאריכים 26 בספטמבר ל-5 באוקטובר 2015.

אמשיך לעקוב בבלוג אחרי הסרטים התיעודיים במסגרת הבינלאומית, ואפרסם ביקורות על סרטים ספציפיים לאחר שאצפה בהם.

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה