חמש המלצות ראשונות לפסטיבל דוק אביב

הנה מגיע שוב הזמן החביב עלי בשנה, בו אני מזריק לווריד מציאות במשך עשרה ימים ומקווה לטוב. 117 סרטי תעודה חדשים יוקרנו בפסטיבל דוקאביב 2017, אשר יתקיים בסינמטק תל אביב ובאתרים שונים ברחבי העיר בתאריכים 20-11 במאי. בין הסרטים ניתן למצוא כמה מהסרטים התיעודיים המדוברים ביותר בשנה האחרונה, כמו אין לאן לברוח (זוכה הפרס הראשון בפסטיבל IDFA), אוסטרליץ (זוכה הפרס הראשון בפסטיבל דוק לייפציג) ואני לא הכושי שלכם (שהיה מועמד לאוסקר התיעודי השנה). יש תוכנית מוזיקה עשירה במיוחד, הכוללת ניסיונות תיעוד ייחודיים של במאים ידועים, כמו ניק ברומפילד על וויטני יוסטון, מייקל ווינטרבוטום על וולף אליס, ג׳ים ג׳רמוש על איגי פופ ורון הווארד על הביטלס; תחרות עומק שדה, שכרגיל מזקקת לתוכה סרטים פורצי גבולות, מהמעניינים בפסטיבל השנה; רצועה חדשה על סרטי true-crime, שהפכו לטרנד של 2016 בעקבות סדרות כמו הג׳ינקס בארה״ב או צל של אמת בישראל; סרטי אמנות מגוונים, תחרות בינלאומית חזקה במיוחד, ותחרות ישראלית מרתקת, שאליה אני מנוע מלהתייחס בינתיים. אכתוב בהרחבה עוד המלצות בהמשך, אך בינתיים אני רוצה להתייחס לחמישה סרטים נבחרים שיוקרנו בפסטיבל, כל אחד מקטגוריה אחרת, ובהם צפיתי כבר בפסטיבלי קולנוע אחרים בעולם. כדאי להיערך בהתאם ולרכוש אליהם כרטיסים מראש, כי אחרי הכל, הכרטיסים לדוקאביב נגמרים מהר.

 

אוסטרליץ (Austerlitz)

קבוצה של אנשים מתקבצת סביב השלט “Arbeit macht frei” (״העבודה משחררת״) בכניסה למחנה השמדה בגרמניה. כולם מצלמים תמונות, כל אחד עם המצלמה או הטלפון הנייד שלו, חלק אפילו משתמשים במקל סלפי. על מה הם מסתכלים? איננו יכולים לראות, כי גבולות הפריים מסתירים זאת. מה הם מנסים לתפוס בצילום? איננו יכולים להבין, משום שהמצלמים עצמם נראים אבודים. האם יש כאן באמת משהו לראות או לצלם? סרטו החדש של הבמאי האוקראיני המוכשר סרגיי לוזניצה הוא אחד הסרטים החכמים והיפים שתראו בפסטיבל השנה. אם בשנה הקודמת היה לנו את הומוסאפיינס המאתגר של ניקולאוס גיירהאלטר בקטגוריה של ״סרט מרהיב שדורש סבלנות״, הרי שאוסטרליץ הוא ללא ספק סרט שדורך באותה משבצת. אוסטרליץ, שהוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה, המשיך משם לטורונטו, ואז קטף את הפרס הראשון והיוקרתי בדוק-לייפציג, הוא סרט המתבונן על האופן בו אנשים אחרים מתבוננים, תיירים הפוקדים את שרידי מחנות ההשמדה בגרמניה בעיצומה של עונת תיירות חמימה. המצלמה של לוזניצה נשארת סטטית, ממוקמת בגובה העיניים ובמקומות אסטרטגיים כדי להתבונן מבלי למשוך תשומת לב על אלפי תיירים הפוקדים את האתרים הללו ומצלמים אותם ללא הרף. השוטים נמשכים דקות ארוכות, אינם מלווים בקריינות או בראשים מדברים, ואת הפענוח או הקריאה הביקורתית של התיעוד אנו נדרשים לעשות בעצמנו. קשה כמובן שלא לחשוב באופן ביקורתי על מה שאנו רואים. אנשים מסתובבים במחנות השמדה במכנסי ברמודה ובטי-שירטס, נושאים על צווארם מצלמות כאילו היו מבקרים בתערוכת מוזיאון או בפארק שעשועים. האם זה יהיה צדקני ומתנשא מצידנו לחשוב שהתיירים הללו לוקחים את מה שהם רואים במקומות הזוועה הללו בקלילות רבה מדי, אולי אפילו בהומור? (״חמש דקות הפסקה לשירותים ולסנדוויץ׳״, מכריז אחד ממדריכי התיירות ברגע מסוים). חוויית הסרט תשאיר אתכם חסרי מנוחה, תציף סימני שאלה רבים ותהיות פילוסופיות, ובעיקר תימשך הרבה לאחר שהסרט יסתיים. לדעתי הסרט הזה גם הולך מצוין עם סרטם של שגיא בורנשטיין ואודי ניר #מחנה_משותף (ראו המלצה נפרדת), העוסק בתופעה מטרידה אחרת בנוגע לשואה, והיא המסעות המאורגנים והפסוודו-ציוניים של בני נוער לפולין. הסרטים הללו כה קשורים זה לזה בתמה שלהם שכמעט בא לי להציע שהם יוקרנו כדאבל פיצ׳ר. כך או כך, סרטו החדש של לוזניצה הוא מדיטציה מבריקה על האופן בו אנו חווים מקום אשר צרוב על ידי טראומה, ועל היכולת (או אי היכולת) של צילום וקולנוע להעביר נוכחות שכזו. כדאי מאוד.

״אוסטרליץ״: על מה הם מסתכלים? מה הם מנסים לתפוס בצילום?

אוסטרליץ יוקרן במסגרת התוכנית ״מאסטרים״ במועדים הבאים:

שבת 13.05 15:30 סינמטק 2; יום ג' 16.05 15:00 סינמטק 4

 

יוסטון, יש לנו בעיה! (Houston, imamo problem)

הסרט הזה, שהוצג לראשונה בפסטיבל טרייבקה ומשם המשיך לקארלובי וארי (ושם צפיתי בו) הוא דוקו-פיקשן פר-אקסלנס שמציב יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה לגבי הסיפור המרתק והמופרך שהוא מציג. הוא נראה כאילו נתפר מראש למימדי התוכנית הייחודית בה הוא מוקרן, תחרות ״עומק שדה״. לפי הבסיס ההיסטורי המוצג לנו בסרט — כזה שאינו מבוסס באופן משכנע על עובדות אך גם לא נשלל באופן גורף בעמדה סקפטית — בשנות השישים המאוחרות גילה ה- CIA שליוגוסלביה יש טכנולוגיית חלל רצינית ביותר. כמה חודשים לאחר מכן מכרה יוגוסלביה את כל ציוד החלל שברשותה לארה״ב והעתיקה את מיקום הניסויים לשם (או שאולי לא). הבמאי הסלובני ז׳יגה וירק מתמודד באופן יצירתי עם מיתוס תוכנית החלל היוגוסלבית הזו ושומר אותנו כצופים מבולבלים ותמהים מתחילת הסרט ועד סופו. האם ייתכן שתשתית כזו, ששווייה מוערך כפי שלושה מהתקציב השנתי של נאסא, התקיימה בשנות השלטון של טיטו? האם היא אכן נמכרה לאמריקאים, כשכספי המכירה היו אלו שהפכו את יוגוסלביה למדינה הקומוניסטית המשגשגת ביותר במזרח אירופה? יוסטון, יש לנו בעיה! הוא סרט היברידי ששומר על קו מתמשך של ערפול בין האמיתי למפוברק, ובו כל פיסת ארכיון או עדות מימי המלחמה הקרה נחשדת על ידינו כמפוברקת במניפולציה דיגיטלית. זה סרט שתצפו בו סקפטים לחלוטין, אך למרות שהוא לכאורה מעניק לנו את כל הסיבות בעולם לחשוב שמה שאנו רואים בו הוא שקר אלגנטי, אנחנו עדיין נאחזים לכל אורכו בהדהודים של הסרט עם האמיתי והמציאותי. בהופעת אורח מיוחדת כאן תמצאו את התיאורטיקן הסלובני סלבוי ז׳יזק, שלא מפסיק לברבר על הטשטוש בין בדיון לאמת בתרבות העכשווית ועל תיאוריות קונספירציה. ״גם אם זה לא קרה, זה אמיתי״, הוא מסביר לנו באופן פרדוקסלי, ובכך מאשרר את הערך של תיאוריות כאלו מעבר להיותן פתרון פשטני להבין את העולם. בין אם מה שתראו בסרט הזה אמיתי או לא, הסיפור בו מתפקד כמשל חכם ומרתק על עלייתה ונפילתה של יוגוסלביה, מסוף מלחמת העולם השניה עד לקריסת הקומוניזם בתחילת שנות התשעים. ממליץ לא להחמיץ.

״יוסטון, יש לנו בעיה!״: התמודדות יצירתית עם מיתוס תוכנית החלל היוגוסלבית

יוסטון, יש לנו בעיה! יוקרן במסגרת תחרות ״עומק שדה״ במועדים הבאים:

שבת 13.05 17:15 סינמטק 4; יום ה' 18.05 12:30 סינמטק 1

 

#מחנה_משותף (#uploading_holocaust)

את סרטם של אודי ניר ושגיא בורנשטיין, המורכב כולו מסרטוני יוטיוב שהועלו על ידי תלמידי תיכון ומוריהם שיצאו למסעות מאורגנים לפולין, ראיתי כשהוקרן בסוף השנה שעברה בפסטיבל דוק לייפציג. את הבעייתיות האינהרנטית בפסטיבל הבכי המתמשך הזה, בו מדי שנה 30,000 ילדים נוסעים לפולין כדי ״להרגיש״ משהו ולבכות על פי הוראה, כולנו מכירים. את הדיונים המייגעים בנוגע לנחיצותם של המסעות הללו משאירים היוצרים בצד, ונותנים לחומרים הטעונים שמצלמים בעיקר הילדים לדבר בעד עצמם, ללא קריינות, ועם עריכה חכמה המעבירה את הצופה במסע דומה המלווה בריחוק ביקורתי ומנוכר ממה שמתרחש על המסך. לצפות בסרט הזה בבית קולנוע גרמני עם צופים מקומיים שנשארים פעורי פה ממה שהם רואים אך שוקלים בזהירות כל שאלה בדיון שלאחר הסרט היה חוויה ייחודית כשלעצמה. אבל גם אם לצופה הישראלי בדוק אביב הסרטונים ייראו מוכרים יותר, הם עדיין יגרמו לו לזוע בחוסר נוחות על כיסאו בבית הקולנוע. #מחנה_משותף הוא סרט מרתק וחכם, אשר מעלה שאלות רבות על אבל לאומי, תיירות שואה, ותיעוד במאה ה-21. בדומה לאוסטרליץ, סרטו של סרגיי לוזניצה (ראה המלצה נפרדת) גם סרטם של ניר ובורנשטיין מנסה להתחקות אחר הניסיון המתסכל ״להרגיש משהו״ בתוך שרידי מקום הספוג בהיסטוריה של סבל וכאב. אבל הביקורת המרומזת כאן פחות מכוונת למבקרים עצמם, אלא למערכת החינוך המייצרת אינדוקטרינציה באמצעות מסעות שכאלו, ומשקפת את ההתמודדות הקלוקלת של החברה הישראלית עם המצב הפוסט-טראומטי ממנו אינה מסוגלת להשתחרר.

״#מחנה_משותף״: מעלה תהיות על אבל לאומי, תיירות שואה ותיעוד במאה ה-21

#מחנה_משותף יוקרן במסגרת ״פנורמה״ במועדים הבאים:

יום ג' 16.05 21:30 סינמטק 4; יום ד' 17.05 10:30 סינמטק 1

 

קומיוניון (Communion)

סרט הבכורה של הבמאית הפולניה אנה זאמקה הוצג לראשונה בלוקרנו ומאז קצר שבחים ופרסים בכל רחבי אירופה, כולל בפסטיבל דוק לייפציג, בו צפיתי לראשונה. קומיוניון עוסק בילדה מתבגרת בת 14 בשם אולה אשר מטפלת באחיה הצעיר והאוטיסט ניקודם ובאביה השתיין גם יחד בעיירה קטנה ונידחת המרוחקת כשעה מוורשה. אולה מבקשת נואשות לאחד את המשפחה, לאחר שזו התפרקה כשהאם נטשה, ובמקביל להכין את אחיה לטקס החניכה הקתולי שלו שהולך ומתקרב. כילדה צעירה וקשוחה היא נושאת על גבה את כל המשפחה, ובמיוחד את ניקודם, ילד אינטליגנטי ומקסים, שמצליח לרגש ולספק רגעים הומוריסטיים לא מעטים. בעזרת הסיפור הקטן הזה מבטאת זאמקה בצורה מזוקקת ובעשייה תיעודית נפלאה את מאבקה של משפחה קשת יום ממעמד הפועלים. זאמקה, בוגרת בית הספר לקולנוע ע״ש ויידה היוקרתי ובעלת רקע בעיתונאות, אנתרופולוגיה וצילום, מצליחה ללכוד באינטימיות מרשימה רגעים נדירים המייצרים מתח וקליימקס רגשי. קשה להאמין במהלך הצפייה כי הדמויות שאנו רואים הן אמיתיות ושמדובר בתיעוד של אירועים המתרחשים בפני המצלמה. עם עין רגישה ליונאנסים ומיומנויות קולנועיות מרשימות מצליחה היוצרת לטשטש ממש בעדינות את הגבול בין תיעוד לבדיה ולתאר מעבר הדרגתי ומרגש בין ילדות לבגרות.

״קומיוניון״: עשייה תיעודית אינטימית ומרגשת

קומיוניון יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

שבת 13.05 19:15 סינמטק 1 בנוכחות היוצרת; יום ד' 17.05 14:00 סינמטק 3; שבת 20.05 17:30 סינמטק 2

 

קרובי משפחה (Rodnye)

סרטו החדש של ויטאלי מנסקי (היוצר של ״מתחת לשמש״, הסרט התיעודי על צפון קוריאה שהוצג בדוק אביב בשנה שעברה) הוא סוג של יומן אפל וקודר על משפחתו המורחבת ועל אוקראינה החצויה. מנסקי, שגם יגיע להקרנת הסרט ב-20/5, מתאר אותו כך בכותרת המשנה: ״המשבר האוקראיני, משפחתי ואני״. קרובי משפחה צולם על פני שנה אחת, בין מאי 2014 למאי 2015, תקופה בה אוקראינה מצאה עצמה במלחמה על קיומה עם המורדים של רוסיה לאחר שזו סיפחה באופן חד צדדי את חצי האי קרים. מנסקי, שנולד באוקראינה אך התגורר ברוסיה רוב חייו, חצוי בין הסנטימנטים הפרו-רוסיים שלו לבין התיעוב שלו כלפי הלאומנות הדורסנית של ולדימיר פוטין. הוא מסתובב ברחבי אוקראינה ומבקר את קרוביו, כלומר את אימו, דודיו, דודותיו, ובנות דודותיו. לרוב אנו שומעים אותו מקריין על רקע מוזיקת פסנתר מלנכולית, או רואים אותו נוכח כפרובוקטור אשר מנסה להוציא החוצה סיפורים אישיים שיטילו אור על הסערה הפוליטית והצבאית באוקראינה. הוא מאפשר לבני המשפחה שלו להתווכח זה עם זה מול המצלמה ולא בהכרח להגיע להסכמה. ברגע מסוים שיחת סקייפ נוקבת ומתנצחת בין שתי נשים, קרובות משפחה של מנסקי, הופכת למטאפורה נפלאה למאבק המתמשך בין שני המחנות הפוליטיים.

קרובי משפחה הוא סרט פסטיבלים קלאסי. הוא יותר קונבנציונלי בפורמט שלו מסרטו הקודם, והטון שלו רציני, אם כי מתובל במעט הומור שחור. נקודת החולשה העיקרית של הסרט היא שהוא מניח ידע בסיסי מוקדם לגבי הקונפליקט בין רוסיה לאוקראינה, ולא מנסה לעשות לצופה חיים קלים בהקשר הזה. למרות ציר זמן גרפי שמוגש לצופה במהלך הצפייה, זהו סרט פחות ויזואלי מסרטיו הקודמים של מנסקי והוא נסמך בעיקר על שיחות ארוכות בין בני משפחה. הוא דורש מאיתנו עירנות וסבלנות במהלך הצפייה, אבל זו ללא ספק מתגמלת. מנסקי מעניק לנו מבט פנימי על משבר בינלאומי שהסעיר את העולם לאחרונה ומנסה לבחון בעזרתו מהי זהות לאומית וכיצד היא נוצרת. האם על ידי שפה, קשר דם או גיאוגרפיה? חלק מהמשפחה שלו נולדה בכלל בליטואניה, הפכה לאוקראינית, ועכשיו מה? יום אחד הם מגלים שהם בכלל רוסים? באחת הסצנות הראשונות בסרט מבקר מנסקי את אימו המזדקנת ומנסה לשכנע אותה להצביע. התור הוא ארוך ואין סיכוי שהיא תעמוד בקור בשביל זה, אז היא מוותרת. בסוף הסרט, מנסקי מודה בעצמו: ״אני לא מתגורר יותר ברוסיה, כך שהאירועים שם אינם יותר הטרגדיה האישית שלי.״ אבל האם יש רגע כזה באמת בו המולדת שלנו חדלה מלעניין אותנו?

״קרובי משפחה״: יומן אפל וקודר על משפחתו המורחבת של מנסקי

קרובי משפחה יוקרן במסגרת התוכנית ״מאסטרים״ במועדים הבאים:

יום א' 14.05 12:45 סינמטק 1; שבת 20.05 17:45 סינמטק 4 (הקרנה בנוכחות הבמאי)

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה