13 מי יודע: הסרטים המסקרנים בפסטיבל דוק אביב השנה

שלשום נחשפו שמותיהם של כמה מהמטעמים התיעודיים שיוקרנו במסגרת הבינלאומית של פסטיבל דוק אביב בחודש הבא (7-16 במאי, 2015). אם לשפוט על פי מה שידוע עד כה, והמסגרת הבינלאומית כוללת לא פחות מ-70 סרטים, מארגני הפסטיבל מוכיחים שוב כי מדובר באחד מארועי הקולנוע החשובים והמרתקים בישראל. תצוגת הקולנוע שנבחרה בקפידה השנה משקפת היטב את היבול הדוקומנטרי הנפלא שמסתובב לו בפסטיבלי העולם והופכת את דוק אביב לאחד מארועי הקולנוע התיעודי הרלוונטיים בעולם. בחרתי שלושה עשר סרטים שאני לא מתכוון להחמיץ. בחלקם כבר צפיתי, ולאחרים אני מצפה בכליון עיניים.

ההכרזה שהתקבלה שלשום, לפיה הפסטיבל ייפתח בהקרנה חגיגית של הסרט זוכה האוסקר “Citizenfour”, היא שיחוק כשלעצמו. לאחר שנים שהפסטיבל הנהדר הזה נפתח בהקרנת סרטים שאינם מספיק מרכזיים או מעניינים (לטעמי לפחות), הקרנת סרטה של הבמאית לורה פויטראס היא ארוע ענק שיש בו כדי להעיד על הליינ-אפ המובחר שיש לפסטיבל להציע השנה. מדובר במותחן דוקומנטרי מרתק, המעניק לצופים מבט מקרוב על המהלכים הדרמטיים של אדוארד סנודן לקראת הדלפת המסמכים המסווגים החושפים את תכנית המעקב של ארצות הברית אחר מערכות התקשורת העולמית. פויטרס, אחת מהבמאיות התיעודיות המוכשרות והמסקרנות שפועלות כיום ("My Country My Country"), בילתה שמונה ימים אינטנסיביים עם סנודן בהונג קונג. היו אלו ימים קריטיים, בהם ההדלפות של סנודן הפכו לארוע דיפלומטי ממעלה ראשונה, וגרמו לכך שהוא נאלץ לעבור לרוסיה. פויטרס כבר נמצאת על הרדאר של ה-Homeland Security בארה״ב לאחר שסרטה הקודם עסק במלחמת עיראק, והיא ממשיכה את הקו החתרני הזה גם פה. יש כאן אג׳נדה ברורה, הנוגעת לשאלות בוערות על הגנה על פרטיות באינטרנט ופוליטיקה בינלאומית, גישה נדירה לארוע שהתרחש תוך כדי הצילומים, וטשטוש גבולות מעניין בין עיתונות לאמנות, בין קולנוע לרפורטאז׳. למרות שכבר צפיתי בסרט, אני לא מתכוון להחמיץ את ארוע הפתיחה.

CITIZENFOUR_-_Copyright_LAURA_POITRAS

סרטה של לורה פויטרס Citizenfour: טשטוש גבולות מעניין בין עיתונות לאמנות, בין קולנוע לרפורטאז׳

Citizenfour נמנה בין אחד עשר הסרטים שנבחרו להשתתף בתחרות הבינלאומית. על אחד מתוך עשרת האחרים, Approaching the Elephant, אני שומע כבר חודשים. זהו סרטה התיעודי הראשון באורך מלא של אמנדה רוז וויילדר, ובו היא מתמקדת בבית ספר חופשי ופתוח בניו ג׳רזי אשר בו נהוגה פרקטיקה של למידה עצמית. במה שכבר הפך בשנים האחרונות לסוג של רנסנס מרתק בקולנוע התיעודי, וויילדר חוזרת לקולנוע המתבונן של שנות השישים, וצופה במתרחש בבית הספר בסגנון הקולנוע הישיר, ללא מוזיקה, ללא קריינות וללא עדים. אנחנו כצופים, הנמצאים באמצע ההתרחשות עצמה ועדים להתפתחותה, חופשיים להחליט בעצמנו מה כוונת המשורר ומה חשוב או מעניין במוסד הזה, בו ילדים מגיל 6 ועד 11 מחליטים מה ללמוד ואיך ללמוד. מה הופך בית ספר לבית ספר טוב? ומעבר לכך – מה הופך סרט תיעודי על חינוך חופשי לטוב? איזה סוג של חופש תיעודי נושא כזה מחייב? נכון שבמאי הקולנוע האמריקאי פרדריק ווייזמן כבר עסק בחינוך אלטרנטיבי בסרטו ״בית ספר תיכון 2״, אבל סרט הביכורים של וויילדר נשמע מרשים ומבטיח. את הסרט, אגב, ערך רוברט גרין, מי שבעצמו ביים את אחד הסרטים התיעודיים המדוברים של השנה האחרונה, ״שחקנית״ (Actress), שבינתיים אני לא רואה בליינ-אפ של דוק אביב, אבל אולי הודעה על כך תגיע בהמשך.

צפו בטריילר של Approaching the Elephant:

 

סרט אחר, ״The Look of Silence״, היה ללא ספק הסרט המוערך ביותר בפסטיבל הקולנוע התיעודי בשנה האחרונה, ובאופן מוצדק לגמרי. לאחר שצפיתי בו לפני מספר חודשים אני לא מצליח להוציא אותו מהראש, ולצפייה חוזרת בו על מסף גדול איני יכול לחכות. סרטו של ג׳ושוע אופנהיימר יוצא לאקרנים כשנתיים לאחר ״The Act of Killing״ (שגרסת הבמאי שלו גם היא תוקרן בפסטיבל), סרטו מעורר המחלוקת מ-2012. זהו אינו סיקוול כפי שאנו מבינים את המושג מתחום הקולנוע הבדיוני, אלא סרט נוסף המציע תיעוד מתוך נקודת מבט אחרת. מעין יצירה נלווית. בעוד ש״מעשה ההרג״ התמקד ברוצחים הנתעבים של הטבח באינדונזיה מ-1965, ״מבט הדממה״ מתמקד בקורבנות ובמשפחותיהם. זהו הסרט שאופנהיימר רצה לעשות מלכתחילה, אבל לקח כיוון אחר לאחר שהקורבנות חששו לדבר עימו. מכיוון ששתיקת הקורבנות הידהדה כה חזק ב״מעשה ההרג״, סרט שכלא את הצופה לכל אורכו בתוך התודעה הפסיכוטית של הרוצחים שבו, הרי ש״מבט הדממה״ נותן לכך מענה. במרכז הסרט עומד עדי (Adi) רוקון, המתגורר עם אשתו וילדיו הקטנים בכפר קטן באינדונזיה, ואשר אחיו הצעיר היה אחד מהקורבנות שנרצחו בזמן הטבח. (עדי הוא גם הבמאי-שותף של הסרט, והוא מופיע בקרדיטים, באופן טבעי וכדי להגן על ביטחונו, כ״אנונימי״). עדי יוצא למשימה במהלכה הוא מנסה להגיע למספר רוצחים בדימוס תחת זהותו כאופטומטריסט. תוך כדי שהוא מעניק להם טיפול רפואי, עדי חוקר אותם ממושכות לגבי התנהגותם במהלך הטבח וחופר עמוק אל תוך העבר הטראומטי. זוהי כמובן המטאפורה הויזואלית המרכזית בסרט, אותה אנו רואים על הכרזה הרשמית שלו: עדי מרכיב על עיניהם של הרוצחים עדשות צבעוניות כדי לבחון את הראייה שלהם, אך גם מבקש מהם ״לראות״ דברים אחרת, באופן שאולי לא חשבו עליו במהלך התנהגותם בעבר. ככל שעדי פותח מחדש פצעים מדממים, כך גם הוא נתקל ביותר כעס והתנגדות מצד הרוצחים, והוא לא מצליח לשכנע אותם להודות ממש באשמתם. אופנהיימר מתעניין כאן בשאלה שהעסיקה אותו גם בסרטו הקודם: מה זה אומר להתגורר בחברה שבה אלו אשר רצחו את בני משפחתך ממשיכים להסתובב באופן חופשי, מתכחשים לאשמתם, ואף מקבלים מעמד מיתי של גיבורים? ההחלטה לעמת את משפחתו של עדי עם הרוצחים שמתגוררים לידה היא אחת ההחלטות האתיות המורכבות והטעונות ביותר שנראו לדעתי על מסך הקולנוע, והיא לא מפסיקה להטריד אותי שבועות לאחר הצפייה הראשונה בסרט.

The_Look_Of_Silince_-_Copyright_Cinephil

The Look of Silence: לא סיקוול, אלא סרט נוסף המציע תיעוד מנקודת מבט אחרת.

סרט אחר שמסקרן אותי מאוד הוא A German Youth. הבמאי ז׳אן-גבריאל פריוט, הידוע בעיקר כיוצר של סרטים קצרים, עושה כאן את סרטו התיעודי הראשון באורך מלא על כנופיית הבאדר-מיינהוף, ארגון הטרור השמאלני הרדיקלי שפעל בגרמניה משנות השבעים. הדיונים שהתעוררו בהקשר לפעולתו (כיצד ניתן היה להבין דמוקרטיה באופן שונה במדינה המתעוררת מפאשיזם?) מקבלים כאן הקשר חשוב לתקופה הפוליטית של היום. זהו סרט מעניין שמתבסס על פאונד פוטאג׳ ועיקר קסמו הוא כנראה בעריכה המחושבת שלו. הוא משתמש בפוטאג׳ של חדשות, בתוכניות טלויזיה, בסרטי אקטיביזם פוליטי, ובונה את הטיעונים שלו באופן שאינו דוגמטי, אלא מעודד את הצופים לחשוב.

A_German_Youth_-_Copyright_Local_Film

A German Youth – תיעוד של כנופיית הבאדר-מיינהוף, ארגון הטרור השמאלני הרדיקלי שפעל בגרמניה משנות השבעים.

אין מצב שאני עומד להחמיץ את The Wolfpack. מה שנשמע כמו גרסה ניו יורקית לסרטה של סמירה מחמלבף ״התפוח״, סרט שעסק ב-1998 במקרה אמיתי של שתי אחיות שנכלאו בביתן על ידי אביהן במשך רוב שנות חייהן, הוא אחת ההצלחות הגדולות של פסטיבל סאנדנס השנה. ה- Wolfpack, שנחטף להפצה על ידי חברת מגנוליה ועתיד לצאת לאקרנים בארה״ב כבר בקרוב, מתמקד בשישה אחים שבמשך שנים כמעט ולא עזבו את דירתם בלואר איסט סייד בניו יורק. אוסקר, אבי המשפחה, אדם ממוצא פרואני וחבר לשעבר בכת ההארי קרישנה, חשש מגל הפשע הגואה בשכונה הניו יורקית, ולכן כמעט ולא איפשר להם לצאת מהבית. הם יצאו ממנו כשש פעמים בשנה, ובשנה אחת לא יצאו ממנו בכלל. הקשר היחיד שלהם עם העולם החיצון התקיים בעזרת אלפי הסרטים בהם אביהם הרשה להם לצפות, קשר מרתק שהוביל לכך שהאחים עוסקים באופן תדיר בשחזורים ובהעמדות מחדש של סצנות מפורסמות מסרטים (כמו שחזור הפתיחה של ״כלבי אשמורת״, המופיע בפתיחת הסרט). קריסטל מושל, במאית הסרט, נפגשה איתם ממש במקרה ברחובות ניו יורק, התיידדה עימם, והחליטה לעשות עליהם סרט ללא ראיונות וללא קריינות. האפשרות הבהחלט הגיונית שהאחים הללו עברו ניצול במהלך חייהם על ידי האב נשארת פתוחה, כך הבנתי, ומושל מנסה להיות זהירה מאוד באופן בו היא בעצמה לא מנצלת את האחים לצרכי התיעוד שלה. הסרט זכה בפרס הגדול של חבר השופטים בתחרות הקולנוע התיעודי האמריקאי, והוא מגיע לדוק אביב כאחת מהסחורות החמות בקולנוע התיעודי השנה.

Wolfpach_-_Copyright_Magnolia_Pictures

The Wolfpack – שישה אחים שכמעט ולא עזבו את דירתם בניו יורק וקיימו קשר עם העולם החיצון בעזרת קולנוע.

בשנה שעברה היה לי הכבוד והעונג לכהן כשופט מטעם ״פורום מבקרי הקולנוע״, לצד עמיתיי היקרים שמוליק דובדבני ועידו רוזן, בקטגוריית ״עומק שדה״ בפסטיבל. זוהי תחרות המעניקה פרס כספי לסרטים בעלי חזון יצירתי יוצא דופן, כאלו שלרוב גם מטשטשים את הגבולות המסורתיים בין בדיה לבין תיעוד. כל ששת הסרטים המועמדים השנה בקטגורייה זו נשמעים מרתקים, ואני לא הולך להחמיץ צפייה באף אחד מהם. על שניים מהם כבר שמעתי רבות.

האחד הוא סרטו של מתיו בייט Sam Klemke’s Time Machine. סם קלמקה החל בשנת 1977 לתעד את עצמו ואת חייו באופן אובססיבי על גבי סרטים, והוא החל לעשות את זה עוד הרבה לפני שסלפיז היו פופולריים. באותה שנה שבה קלמקה החל את הפרויקט שלו, נאסא שיגרה לחלל את תקליט הזהב, דיוקן מוקלט של האנושות שינסה להסביר ליצורים מהחלל החיצון מיהם בני האדם המאכלסים את כדור הארץ. הסרט של הבמאי האוסטרלי מתיו ביייט מנסה לעשות הקבלה סימולטנית בין שני הדיוקנות הללו, האחד נשלח לחלל אל תוך הלא נודע והאינסופי, והשני תקוע בפרברים של כדור הארץ, והוא נשמע כמו סרט היברידי מסקרן מאוד על גבול האוונט-גארד.

סרט אחר הוא The Visit. סרטו של הבמאי הדני מייקל מדסן הוא תיעוד אימפרסיוניסטי והיפותטי לגבי האפשרות שיום אחד נזכה לביקור של חיים אחרים מהחלל החיצון. מה תהיה תגובתה של האנושות לביקור שכזה? הסרט, ששייך למסורת מרתקת של סרטי תעודה (או מוקומנטציה, השאלה איך מסתכלים על זה) על ארועים שעדיין לא התרחשו אבל עלולים להתרחש, מבקש להיות לעיתים ריאליסטי, לעיתים מדיטטיבי, ובעיקר די אמין. מדסן, אמן קונספטואלי ובמאי תיעודי, מאמץ את האפשרות שמספר חוצנים יגיעו לכדור הארץ ויפגשו כמה אנשי מפתח דיפלומטיים. האפשרות הזו, שבמהותה מנוגדת לכל חזון דיסטופי אליו אנו רגילים מהדמיון הפרוע של הוליווד, מניחה שניתן יהיה לדבר עם החוצנים הללו ושהם יישארו לא מאיימים ולא מסוכנים. מדסן התייעץ עם מדענים, נציגי צבא ומומחים לתקשורת בחלל והתעניין לגבי השאלות שהמומחים הללו ירצו לשאול חוצן אשר יגיע לכדור הארץ, כמו: ״מה עושה אותך מאושר?״, ״האם אתה יודע להבדיל בין טוב לרע?״, וכמובן ״מדוע אתה כאן?״. תוך ניסיון לטשטש את הגבולות בין בדיון לבין תיעוד, מדסן נותן לסובייקטים שלו לדבר ישירות למצלמה, כאילו היו משוחחים עם חוצן, ומשלב את הראיונות הללו עם קטעים בדיוניים קצרים ופוטאג׳ מצולם שאמור לתת תחושה כאילו נלקח מנקודת המבט של החוצנים. המטרה נשמעת פילוסופית יותר מאשר פרקטית, אבל בהחלט מעוררת אצלי הרבה עניין.

The-Visit-02

The Visit – תיעוד אימפרסיוניסטי והיפותטי לגבי האפשרות שיום אחד נזכה לביקור של חיים אחרים מהחלל החיצון.

מתוך מקבץ הסרטים שיציג הפסטיבל השנה על אמנות, לפחות שלושה בולטים מאוד. האחד, שלבטח ישמח חובבי אנימציה רבים, הוא The Kingdom of Dreams and Madness. ״לעשות סרטים רק מביא סבל״, מסביר לנו במאי האנימציה האגדי היאו מיאזאקי בסרט התיעודי הזה על חייו ופועלו. מיאזאקי, שהצהיר זה מכבר שלא יעשה יותר סרטים לאחר סרטו האחרון ״הרוח העולה״, מצטייר בסרט הזה כגאון, עובד חרוץ, אבל גם ציניקן לא קטן ועם צד אפל. מיאזאקי הוא בשנות השבעים לחייו, אבל הוא מגיע לסטודיו שלו (סטודיו גיבלי, אותו ייסד עם הקולגה והיריב שלו איסהו טקאהטה) מדי יום ונשאר בו עד 9 בערב. ״הסטודיו הזה יקרוס יום אחד, אני יודע זאת״, הוא מסביר לנו, ״אבל מה הטעם לדאוג לגבי זה? זה בלתי נמנע״. עבור מעריצים מושבעים של מיאזאקי ושל סטודיו גיבלי הסרט הזה הוא בגדר צפיית חובה: הוא מתאר בפירוט מה קורה בין הקירות של הסטודיו, כיצד צוות האנימטורים עובד תחת פיקוחו של מיאזאקי, ועד כמה יסודי ומדוייק הוא כבמאי וכאנימטור.

סרט אחר הוא Banksy Does New York. בשנת 2010 יצא לאקרנים ״יציאה דרך חנות המזכרות״, סרטו של אמן הגרפיטי הנודע בנקסי, ועורר מהומה ועניין לגבי האופן בו טשטש גבולות ברורים בין המתועד למומצא. והנה מגיע סרט נוסף על האמן, אם כי הפעם ללא נוכחותו, ומתמקד בשהייתו המסתורית בשנה שעברה בניו יורק. בנקסי בילה כחודש בעיר והציג בה עבודת אמנות חדשה כל יום, בין אם זו היתה אינסטלציה כלשהיא או סוג של גרפיטי. בנקסי פרסם תמונות של העבודות החדשות אך סירב לומר היכן הן נמצאות. המעריצים הרבים של בנקסי נאלצו להסתובב בעיר ולחפש את היצירות, מלאי תקווה שאלו לא הוסרו עד שהגיעו אליהן. בנקסי יצר כל מיני פרובוקציות פוליטיות בתוך היצירות הללו, וניסה לעורר מחשבה ותהיות נוספות לגבי השאלה האם גרפיטי היא צורת אמנות לגיטימית או ונדליזם יומיומי. האמנות עצמה, כך מראה לנו הסרט, היתה כולה מבוססת על האינטראקטציה של תושבי ניו יורק עם היצירות, באופן בו הם צילמו אותן, תיעדו את חיפושיהם בוידאו, וכו׳. זהו גם סוג מעניין של תעוד אמנות חולפת המציג לצופים שאינם מתגוררים בניו יורק או בכל אחת מהערים הגדולות בהן פועל בנקסי את אמנותו.

960

גרפיטי ב- Banksy Does New York: אמנות לגיטימית או ונדליזם יומיומי?

ואולי הסרט שאני הכי מחכה לו בקטגוריה הזו הוא How to Smell a Rose: A Visit with Ricky Leacock in Normandy. בשנת 2000 ביקר במאי הקולנוע התיעודי לס בלנק בחווה של ריצ׳רד ליקוק בנורמנדי. ליקוק, אחד מהשמות המרכזיים בתנועת הקולנוע הישיר של שנות השישים באמריקה, דיבר איתו על קולנוע תיעודי, המסתורין שביצירתיות ו… על סודות הבישול. ליקוק הלך לעולמו לפני כארבע שנים, ולס בלנק נפטר בעצמו לפני כשנה. ועל כן, המסמך התיעודי המסקרן הזה, ששמעתי עליו רבות, הפך למעין מצבה כשלעצמו לשני כוחות מרכזיים בהיסטוריה של הקולנוע התיעודי.

הפסטיבל יציג השנה מספר סרטים מרתקים על מוזיקה, ביניהם סרטו של אלכס גיבני על ג׳יימס בראון (תיכף נגיע שוב לגיבני), סרטו עטור הפרסים של אלן היקס על החצוצרן האגדי קלארק טרי, וסרט על המוזיקאי המוערך והמצליח אליוט סמית, שהלך לעולמו בגיל 34. אבל הסרט הבולט והמסקרן ביותר הוא Kurt Cobain: Montage of Heck. סרטו החדש של ברט מורגן (״שיקגו 10״), שגם יגיע כאורח מיוחד של הפסטיבל, נעשה עבור HBO בשיתוף פעולה מלא עם משפחתו של קוביין. בתו של קוביין ובת זוגתו קורטני לאב אף רשומות כמפיקות בפועל של הסרט. זהו מבט אינטימי ומאוד לא שגרתי לתוך חייו ומוחו של סולן להקת נירוונה לשעבר, אשר מאפשר הצצה לארכיון הפרטי שלו הכולל סרטי משפחה, הקלטות שונות, ספרי שירים ועוד. כמו בסרטו האחר של מורגן, The Kid Stays in the Picture, אשר עסק באחד מהמפיקים האגדיים בהוליווד, יש כאן גם שימוש נרחב באנימציה. הסרט, שיוקרן ברשת HBO רק בתחילת מאי השנה, ילווה בספר הכולל צילומים נדירים ואוצרות מהארכיון הפרטי של קוביין.

MONTAGE_OF_HACK_-_Copyright_The_End_of_Music,_LLC

Kurt Cobain: Montage of Heck – מבט אינטימי ולא שגרתי לתוך חייו ומוחו של סולן להקת נירוונה לשעבר

 

צפו בטריילר של Kurt Cobain: Montage of Heck:

 

חוץ מזה יש המון סרטים אחרים שכרגע רשומים תחת ״הקרנות נוספות״ בפסטיבל. אחד מהם, בו כבר צפיתי, הוא What Now? Remind Me. סרטו של הבמאי הפורטוגלי יואכים פינטו הוא אחד הסרטים המדוברים והמרגשים ביותר בשנה האחרונה. כבר בפתיחתו, פינטו מתנצל בפני הצופה על קולו המוזר בקריינות, שכן בעקבות מחלתו שיניו נהרסו והוא עדיין לא הצליח להתרגל לדיבור בעזרת השיניים התותבות שלו. פינטו, חולה במחלת האיידס מזה למעלה מעשרים שנה, הגיע למדריד לפני כשלוש שנים כדי לעבור סדרת טיפולים נוספת במסגרת מחלתו והחל לתעד זאת. אך מעבר לניסיון ליצור יומן המסקר את ההתמודדות של פינטו עם מחלתו ואת חייו היומיומיים עם בן זוגו נונו, הסרט הוא בעיקרו מסע מהורהר ופילוסופי בו חולק איתנו פינטו את מחשבותיו על נצרות, אמונה, זמן והטבע האנושי. באורך של כמעט שלוש שעות של תיעוד אינטימי, כנה ומאוד פואטי, פינטו הופך את הביקורים לבית החולים, הבדיקות הגופניות והחרדה מהמוות להרבה פחות כבדים ממה שהם נשמעים. עבור אדם שעמד בצילו של המוות במשך שנים כה רבות, הפחד והחרדה מתחלפים להם בהשלמה ובהבנה. זהו סרט מקסים שלא תשכחו זמן רב, מעין שילוב של תיעוד יומני, הרהורים פילוסופיים וצוואה אחרונה לפני המוות.

צפו בטריילר של What Now? Remind Me

השנה יוקרנו בפסטיבל שני סרטים של אלכס גיבני. האחד, הוא כאמור, על ג׳יימס בראון, והשני הוא Going Clear: Scientology and the Prison of Belief. לקח לי כמה שנים להתאושש מהאכזבה מ״המאסטר״, סרטו של פול תומאס אנדרסון, אכזבה שנבעה לא כל כך מאיכותו של הסרט כי אם מחוסר יכולתו להיות עוקצני וביקורתי דיו לגבי אחד מהמוסדות החולניים והנפשעים ביותר בעידן הניו אייג׳, כת הסיינטולוגיה. אבל הנה מגיע פרויקט מדובר אחר, סרטו של גיבני (שעושה בדרך כלל סרטים תיעודיים די קונבציונליים לטעמי) על הסיינטולוגיה, פרויקט המבוסס כולו על ספרו של כתב הניו יורקר לורנס רייט, וזה נשמע מעט חריף יותר. הסרט מתאר את התפתחותה של כת הסיינטולוגיה החל מימי הקמתה ועד למצבה הנוכחי ככנסייה בה חברים ידוענים רבים כמו השחקן טום קרוז או הבמאי פול האגיס. על פי מה שקראתי, זה נשמע כמו כתב אישום כלפי הסיינטולוגיה, שאוסף לא מעט עובדות ומאגד ראיונות מרתקים עם מייסדיה וחבריה, אבל עדיין נכשל בלהסביר מה כל כך אטרקטיבי בה. מעבר להתמקדות ברכילות סלבריטאית, מעניינת ככל שזו תהיה (כמו העובדה שהסיינטולוגיה היא זו שגרמה לפרידה בין טום קרוז לבין ניקול קידמן), גיבני מבקש לטפל גם בהאשמות הקשות כלפי הניצול הפסיכולוגי והפיזי של הכנסייה. בכלל, זה נשמע כי הוא מנסה לחשוף סודות, לייצר כתב קטגוריה, אבל אולי להבין קצת פחות.

Going_Clear_-_Courtesy_of_HBO

Going Clear – ניסיון לייצר כתב אישום חריף כלפי הסיינטולוגיה

 

 

 

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה