המלצות לפסטיבל דוקאביב 2021

הנה החגיגה מתחילה שוב. בעוד מספר ימים ספורים אפשר יהיה להגיע למתחם הסינמטק כדי לצפות באופן מרוכז ומזוקק בסרטים דוקומנטריים מעולים מהארץ ומהעולם. פסטיבל דוקאביב, שחוגג 23 שנים מאז היווסדו, יתקיים כרגיל בסינמטק תל אביב ובאתרים שונים ברחבי העיר בין התאריכים 1 עד 10 ביולי. כמו כן, ולאור הצלחתה המסחררת של פלטפורמת ה"דוקוסטרים", הוא גם יתקיים במודל היברידי, המציע הקרנות ושיחות עם יוצרים באופן מקוון. כ-116 סרטים נבחרו השנה על ידי ועדות הלקטורה הסלקטיביות של דוקאביב, אז יש המון מה לראות. הנה כמה המלצות ראשוניות לסרטים ולתוכניות נבחרות בפסטיבל. כדאי להיערך בהתאם, כי הכרטיסים לדוקאביב נגמרים מהר. 

 

מחפשים (Searchers)

הפילמוגרפיה של פא׳צו ולז אינה אחידה, והיא נעה בין האקספרימנטלי (״מאנאקאמאנה״, על אנשים שיורדים ועולים על רכבל בנפאל) לבין הקונבנציונלי (״המופע של רייגן״, על נשיא שנכנס ויוצא מהבית הלבן). בסרטו החדש מחפשים נדמה שהוא מצליח לשלב בין שני העולמות הללו, ולעשות דוקומנטציה שהיא מצד אחד על נושא כה מיינסטרימי וקונבנציונלי, סצנת הדייטינג המקוונת באפליקציות כמו טינדר, גריינדר, באמבל ודומיהן, ומצד שני ניסיונית ויוצאת דופן במונוטוניות ובמינימליסטיות האסתטית שלה. מחפשים הוא מעין הרהור מתמשך על הדואליות שבין השטחיות המטרידה והאפקטיביות המרשימה של סצנת ההיכרויות הוירטואלית. האם אותנטיות רגשית היא אפשרית בפלטפורמה המזמינה בעיקר שיווק עצמי ופרפורמטיביות? ולז, כמו אתנוגרף המתנהל עם כפפות של משי בעיר העוברת מהפכת פוליטיקלי קורקט רחבה, שומר על רב-תרבותיות ומקפיד על חתך גילאים רחב – מההומו הנרגן בן ה-50, דרך האישה בת ה-75 שלא מתביישת מלדבר על סקס, ועד שתי המילניאליות המקצועיות שכאילו נולדו לתוך האפליקציות הללו. כל אלו ועוד מרכיבים את סצנת הדייטינג בניו יורק. הטכניקה בה משתמש ולז באופן עקבי לכל אורך הסרט דומה קצת לאינטרוטרון של ארול מוריס. בעוד שהדמויות מתבוננות בקלוז-אפ אינטימי אל עבר מסך המחשב או הסמארטפון שלהן, התחושה הנוצרת היא כאילו הן מתבוננות ישירות למצלמה ויוצרות עימנו קשר עין. המסך השקוף בו אנו צופים הופך למראה דרכה ניתן לראות את האחר – כיצד הפרופיל של בן או בת הזוג מלמד לא מעט על המחפש ועל האופן בו הוא נראה בעיני עצמו?

"מחפשים": המסך השקוף כמראה דרכה ניתן לראות את האחר

הטשטוש המכוון של דמות האחר, הנמצאת בצד השני וממתינה בחרדה שגורלה ייחרץ לימין או לשמאל, נעשה כמובן מטעמי שמירה על פרטיות ואנונימיות, אך האפקט הוא חזק ומעניין יותר. אל ה׳רברס-שוט׳ המטושטש של בני הזוג הפוטנציאלים אנו כצופים נכנסים, ומתוך הפוזיציה הזו מוצאים עצמנו תוהים ושופטים בחזרה כל דמות ודמות הניבטת אלינו מהמסך כאילו היינו מחפשים בעצמנו. האם היינו עושים לה לייק או דיסלייק? מחליקים לימין ומקווים שגם היא, או מעבירים אותה לתהום הנשייה של הצד השמאלי? ולז מכניס גם את עצמו לתמונה באקט רפלקסיבי ושקוף, והופך לאחד המחפשים אחר רומן או פלינג חד פעמי. זהו צעד חושפני ומעניין, בעיקר כי הוא מציב את היוצר בצד הנמצא מעבר למצלמה, הצד של הסובייקטים אותם הוא מצלם, ובסגנון שמזכיר את אנייס ורדה ב״המלקטים והמלקטת״. הצעת הפצה – לתרגם באופן חופשי את שם הסרט ל״המחפשות והמחפש״. 

מחפשים יוקרן בפסטיבל בימים הבאים:

יום ו׳, 2.7, בשעה 21:15 (סינמטק 1, בנוכחות היוצר); יום ב׳, 5.7, בשעה 14:30 (סינמטק 2); יום ו׳, 9.7, בשעה 21:30 (סינמטק 1); הסרט גם יהיה זמין לצפייה אונליין בין 1-10.7

 

אחרון ההילבילים (The Last HillBilly)

מתי בפעם האחרונה שמעתם הילבילי מקנטאקי מדבר באינטליגנטיות וברגישות על הקיום האנושי? מתי בפעם האחרונה שמעתם או ראיתן בקולנוע איזשהו הילבילי מדבר בשם עצמו ולא מרודד לסטריאוטיפ שחוק ונחות? סרטם של דיאן בוזגארו ותומאס ג׳נקו מבקש לשנות את המצב הזה. מדובר בהרהור פואטי, לעיתים ממש פילוסופי, המוגש לנו דרך קריינות מתמשכת של ברייאן ריצ׳י, אשר מתגורר במקום שנדמה כסוף העולם, שטח הררי במזרח קנטאקי על רכס האפלאצ׳ים. המטרה שלו, כפי שהוא מצהיר עליה בתחילת הסרט, היא לחתור תחת הדימוי הסטריאוטיפי של ההילבילי באמריקה כלא מחונך, אלים, גזען וכמובן טראמפיסט. גם אם ברוב המקרים הדימוי הזה נכון, כפי שריצ׳י מודה בעצמו, מפיו תשמעו דברים קצת אחרת. אחרי הכל, אם העולם הזה הולך ונעלם, אולי מישהו צריך לספר את הסיפור של אבותיו באופן מדויק והוגן יותר.

"אחרון ההילבילים": ייצוגים של אמריקנה ללא התנשאות אנתרופולוגית

ריצ׳י מדבר על הקיום בשולי החברה באמריקה, על המהפכה הדיגיטלית שמגיעה אליו מאוחר יחסית מכל האחרים, או על גידול ילדים ואהבת הורים שאינה מותנית בדבר. זהו בעיקר ניסיון מתמשך ומרתק מצידו למצוא עבורו זהות היברידית, כזו הממוקמת בין דור העבר של כורי הפחם ומטפסי ההרים, ודור העתיד של ילדיו, שאינם יכולים להוריד את עיניהם ממסך הטלפון. באחת הסצנות החזקות בסרט, ריצ׳י עומד סביב מדורה עם ילדיו ומסביר להם מדוע כל הדברים שמעניינים אותם היום, ובעיקר הסמארטפונים שלהם, הם בעלי אורך חיים קצר ועתידים להיעלם מהעולם בקרוב. לפני שאתם מסננים ״אוקיי בומר״ במיידיות, תזכרו רק שמדובר במי שמשפחתו עסקה בכריית פחם ועדיין יורה בצבאים מדי פעם מכוח ההרגל. לעיים האוירה קודרת ואפילו מפחידה במקצת. סצנת הפתיחה, למשל, הכוללת דימויים של צבאים מתים לאורך הנהר, צלילי סקסופון מאיימים וקריינות הלובשת צורה של דרשה מטיפה, אינה דומה לשום דבר שראיתי לאחרונה. יש גם משהו מעניין בפורמט של הדימוי המוגש לנו ברציו אקדמי ריבועי, אשר ממסגר את הכל כעולם השייך לעבר ואינו מצליח לפרוץ את גבולותיו. כל מי שמתעניין בייצוגים אותנטיים של אמריקנה ללא התנשאות אנתרופולוגית ימצא עניין רב בסרט הזה.

אחרון ההילבילים יוקרן בפסטיבל בימים הבאים:

יום ב׳, 5.7, בשעה 21:00 (סינמטק 4); יום ד׳, 7.7., בשעה 17:00 (סינמטק 3); הסרט גם יהיה זמין לצפייה אונליין בין 1-10.7

 

פעם היינו גיבורים (When We Were Bullies) וסדרת הסרטים הקצרים

ג׳יי רוזנבלט הוא במאי אמריקאי עצמאי מסן פרנסיסקו, אשר מייצר סרטי יומן וקולאז׳ מאז שנות השמונים. אפשר לומר שהוא אחד מבמאי הסרט הקצר התיעודי הגדולים באמריקה, ובאמתחתו יותר מ-40 סרטים כאלה. אחד מהמאפיינים העיקריים בקולנוע  המופלא של רוזנבלט הוא הערבוב שהוא מייצר בין הפרטי לציבורי. בהיותו בעל רקע בייעוץ פסיכולוגי, הוא משתמש בדימויים שנלקחים מסרטים בהם צפה כחלק מעבודתו, כמו למשל סרטי הסברה ופרופגנדה שצולמו בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא הופך אותם לבעלי משמעות אישית בהקשר יומני, והפרובוקציה הזו הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהפואטיקה שלו. הצפייה בסרטיו של רוזנבלט מזכירה לנו עובדה שכבר כמעט נשכחה – שורשיו של הקולנוע היומני באמריקה קשורים באופן בלתי נפרד לאוונגרד ולקולנוע הניסיוני. האם סרטיו של רוזנבלט הם קולנוע תיעודי? מסות קולנועיות? אולי פשוט סרטים קצרים?

סרטו החדש, פעם היינו בריונים, אשר מוקרן במסגרת תחרות הקצרים האיכותית אותה אצר בתבונה וברגישות ניר פרבר, אינו שונה בצורה שלו מסרטיו האחרים של רוזנבלט. מבלי שראיתי עדיין את שאר סרטי הסדרה, אני יכול בוודאות לומר שהצפייה בו כשלעצמה שווה את התוכנית כולה. רוזנבלט משתמש בו בסרטוני הדרכה משנות החמישים והשישים כעיבוד יצירתי לזכרון טראומטי שרודף אותו במשך שנים. במסגרת לימודיו בבית ספר יסודי בברוקלין הוא היה חלק מקבוצה של ילדים שהציקה ורדפה אחרי ילד בשם ריצ׳רד. רוזנבלט, שרגשות האשם מסרבים להרפות ממנו, ביים בשנת 1994 סרט קצר שעסק בארוע בשם The Smell of Burning Ants (מומלץ מאוד!), שלח אותו לריצ'רד לצפייה אבל מעולם לא שמע ממנו חזרה. בסרטו החדש, אשר מתחיל ממקריות שאת טבעה לא אגלה, הוא חובר למספר חברי כיתה לשעבר ויחד הם מנסים לברר, בעזרת כוחו התראפויטי של הקולנוע, כיצד הם מתמודדים עם העבר שרודף אותם כיום. חלק לא זוכרים כלום מאותו היום, ואילו אחרים מתארים אותו לפרטי פרטים בצורה מדויקת. באופן לא מפתיע כולם מגלים שהיחס העוין שלהם כלפי ריצ'רד הצעיר היה קשור לדברים אחרים איתם נאלצו להתמודד אז כילדים. רוזנבלט מנצח על הכל בעזרת דימויי ארכיון ציבוריים אותם הוא 'מפריט' בתבונה, אנימציה ממזרית שמשלימה חסכים, ופסקול חכם. עוד פרט קטן שגורם להנאה להיות מושלמת – קירסטן ג'ונסון המהממת (דיק ג'ונסון מת) מצלמת עבורו את רוב הסרט.

"פעם היינו בריונים: עיבוד יצירתי לזכרון טראומטי שרודף את רוזנבלט במשך שנים

פעם היינו בריונים יוקרן בפסטיבל במסגרת תוכנית 1 של תחרות הקצרים במועדים הבאים:

יום ו', 2.7, בשעה 12:00 (סינמטק 2); יום ה', 8.7, בשעה 18:00 (סינמטק 5)

 

מכתב לעורך (Letter to the Editor)

ברלינר הוא אחד מיוצרי הקולנוע היומני המרתקים שפועלים כיום בעיניי. בכל אחד מסרטיו קיים איזשהו מימד אישי עמוק שמצליח להפליג הרחק ומעבר למיקוד נרקיסיסטי ולעניין את הצופה. בלא עסק של אף אחד (1996), סרטו החביב עלי, הוא מבקש לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלו למורת רוחו של אביו; בהצליל הכי מתוק (2001) הוא מזמין לארוחת ערב את כל האנשים שהוא מצליח למצוא עם שם דומה לשלו; וב-ער לרווחה (2006) הוא מתמקד באינסומניה שלו ומודה שאת הקולנוע שלו הוא יוצר רק בלילה. סרטיו משדרים כנות אותנטית ומנסחים שאלות עמוקות הקשורות לזהות וליצירה באופן ייחודי. בעיקר זה קשור לעבודתו המדויקת של ברלינר עם חומרי ארכיון ציבוריים, אותם הוא אוסף באופן אובססיבי, ומשתמש בהם ליצירת סרטים מאוד אישיים. הוא מלווה אותם בפסקול ייחודי הכולל צלילים שמייצרים מקצב עריכה מהיר ומדויק, כמו מכונת כתיבה או מטרונום, או אפילו צרחה או צפירה. זוהי מעין טקטיקת מונטאז' נוירוטית שהפכה למאפיין סגנוני אצל ברלינר, והיא מעניקה לסרטיו מקצב מוזיקלי שהוא מצד אחד מדויק מאוד ומצד שני מרגש ואפקטיבי. 

מכתב לעורך, סרטו האחרון המוקדש ברובו לקיצה המתקרב של העיתונות המודפסת, אינו שונה מהאחרים בסגנון שלו. זוהי מסה קולנועית אישית מאוד, המתנסחת בעזרת קריינות פואטית של ברלינר, אבל גם ובעיקר דרך דימויי סטילס, תמונות של הניו יורק טיימס אותן אסף באובססיביות עם השנים. מדובר על אוסף במימדים פסיכיים, מגירות על גבי מגרות שבהן ליקט ברלינר מ-1980 עשרות אלפי תמונות, וקיטלג אותן בלמעלה מ-1600 קטגוריות שונות. את הסרט, המורכב אך ורק מתמונות אשר הופיעו במהדורה המודפסת של העיתון מתישהו בעבר, לקח לברלינר חמש שנים להשלים (וכשתצפו בו תבינו מדוע). הפסקול, אשר מורכב לא רק מקריינות אלא גם מצלילים של צרחות וצפירות, מייצר אלמנט של תנועה עבור תמונות הסטילס, ובמובן הזה סרטו של ברלינר מזכיר לא מעט נסיונות עבר בקולנוע להשתמש בתמונות בלבד לאורך כל הסרט (המזח של כריס מרקר הוא דוגמא מובהקת לכך). 

מכתב לעורך הוא סוג של מכתב קולנועי הנשלח על ידי ברלינר אל עבר העתיד. הוא אמנם נכתב על ידו וממוען בעיקר אל עצמו, אך הוא הרבה מעבר ליומן אישי. זהו שיר קינה לעיתונות המודפסת, סיכום של ההיסטוריה האנושית של העת האחרונה, סימפוניה של העיר ניו יורק דרך תמונות, וניסיון לחשוב מה ניתן לעשות היום בעזרת דימויים. מהו האפקט שיש לתמונה חדשותית על קורא ומה על ברלינר כקורא וכאספן לעשות עם התמונות שברשותו? בימים בהם חופש העיתונות נמצא עדיין תחת מתקפה והמורשת הטראמפיסטית של פייק ניוז עדיין לא הסתלקה מנוף התקשורת הבינלאומית, סרטו של ברלינר הוא מסמך רלוונטי וחשוב עד מאוד. ביום שבת, ה-10.7 בשעה 19:00 אערוך שיחה עם ברלינר (אונליין).

"מכתב לעורך": מסה קולנועית אישית המתנסחת בעזרת דימויי סטילס

מכתב לעורך יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום שבת, 3.7, בשעה 19:15 (אולם מוזיאון ת״א: אולם אסיא); יום ב׳, 5.7, בשעה 10:00 (סינמטק 3); יום שבת, 10.7, בשעה 10:00 (סינמטק 3); הסרט גם יהיה זמין לצפייה אונליין בין 1-10.7

 

הקולנוע של גי׳אנפרנקו רוסי

פסטיבל דוקאביב עורך השנה רטרוספקטיבה לאחד מיוצרי הקולנוע התיעודי הפוליטיים המוערכים בעולם, הבמאי האיטלקי ג׳יאנפרנקו רוסי. סרטיו של רוסי שולחים אותו אל עבר מציאות עכשווית מוכת אלימות ושותתת דם, ומבקשים מהצופה לחוות את אזורי הקונפליקט באופן אחר ממה שמוכר לו מייצוגי המדיה. בפסטיבל יוקרנו ארבעה מתוך ששת הסרטים באורך מלא שהשלים עד היום רוסי, כולל סרטו האחרון, וכולם מומלצים עד מאוד. 

ב-איש הסירות (1993), סרט המתעד חיים ומוות על נהר הגאנגס בהודו, רוסי מציב את מצלמתו על קייאק של איש סירות מקומי, ומצלם באגביות וללא הפרעה את כל מה שמתרחש על פני המים. כל מה שאנו מצפים למצוא בסרט תיעודי קונבנציונלי לא נמצא כאן: אין מבנה סיפורי ברור, מטרה קוהרנטית למסע התיעודי לא קיימת, ואפילו הראיונות לא נראים חשובים במיוחד. דמויות פשוט חולפות על פנינו באופן אנקדוטלי, אבל האווירה והמהות של המרחב הסוריאליסטי של ורנאסי הופכים אותה למקום מוחשי ובלתי נשכח עבור הצופה. ב-אל סיקאריו: וידויו של רוצח שכיר (2010), מתמקד רוסי במתנקש מקצועי ממוצא מקסיקני אשר שירת במשך 20 שנים בקרטל הסמים. הסרט כולו מתרחש בתוך חדר בבית מלון בו נמצא המתנקש, ובו הוא משחזר בקור רוח כיצד עינה, חטף ורצח מאות אנשים. עצם טיבו של השחזור מיוחד ומרתק: כשפניו מוסתרות היטב והוא אוחז בידו עט עבה ובלוק של דפים, הוא מצייר תרשימים ודיאגרמות המלווים את הוידויים שלו וכביכול אמורים להמחיש אותם. זהו סרט מצמרר אשר מכניס אותנו למוחו המעוות של רוצח, ובוחן כיצד פשעיו נעשים בשיתוף פעולה עם בכירים במשטרה האמריקאית והמקסיקנית. ב-אש על המים (2016), אשר זיכה אותו בפרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין, מספק רוסי מבט שאינו ממצמץ לשניה על פעולות ההצלה האינטנסיביות להצלת מהגרים לא חוקיים המגיעים אל עבר חופי איטליה. הוא מצלם את הסרט באי הסיציליאני למפדוזה בעיצומו של משבר המהגרים, אך בוחר לדלג בין דימויי זוועה של אסון ההגירה לבין דימויי חיים יומיומיים של התושבים המקומיים. התוצאה היא נקודת מבט מאוד לא שגרתית של האסון אשר מצליחה להתמקד בסיפור האנושי, לטלטל את הצופה ולחמוק מדידקטיות. הסרט הרביעי שיוקרן ברטרוספקטיבה הוא נוטורנו (2020), סרטו האחרון של רוסי אותו צילם במשך שלוש שנים בין קורדיסטן, סוריה, עירק ולבנון. לאחר ששהה ממושכות באזורי הלחימה הללו במזרח התיכון, רוסי בוחן ברגישות ובאופן מרתק כיצד ההיסטוריה עקובת הדם פצעה את תושבי המקום והשאירה עליהם חותם עמוק.

"אש על המים": מבט שאינו ממצמץ על פעולות ההצלה האינטנסיביות להצלת מהגרים לא חוקיים המגיעים אל עבר חופי איטליה

במהלך הפסטיבל אקיים סדנת אומן (מאסטר-קלאס) עם רוסי, ובמהלכה אשוחח עימו על כל ארבעת הסרטים הללו ועל תהליך היצירה שלו. כפי שכתבתי בתקציר לסדרה הזו, נקודת המבט שלו מעניינת כי היא תמיד הומנית, כזו אשר מחפשת את הגרעין האנושי ומבקשת למקם אותו בחזית הפריים ולבחון כיצד הוא (האחר) חווה את העולם. במהלך הצפייה בכל אחד מארבעת הסרטים הללו מובטחת לכם חוויה מטלטלת, כזו אשר תייצר אצלכם חמלה ואמפתיה כלפי המתרחש על המסך ותחליף את האדישות, את ההדחקה או פשוט את חוסר הידע לגבי המציאות הקשה אותה הוא מתעד. קשה גם למקם את הסרטים הללו בתוך אסטרטגיה מסוימת של קולנוע תיעודי. למרות שנוכחותו של רוסי בהם אינה נראית או נשמעת לרוב, לא מדובר בקולנוע מתבונן או סינמה וריטה פשוט. רוסי אף מתנגד לשימוש במונחים הללו כדי לתאר דרכם את הקולנוע שלו. כמו כן, אין בסרטים גבולות ברורים בין הבדיוני לתיעודי, והמציאות המאיימת והלא פשוטה שמתועדת עוברת תמיד אצלו תהליך של עיבוד וליטוש יצירתי. רוסי הגדיר את הקולנוע שלו באחד הראיונות שקיים כ״קולנוע שמתחיל לאחר שהכתבה מסתיימת״, כלומר כזה שמגדיר מחדש את יעדו של הקולנוע התיעודי לאחר שהעיתונות והדיווח החדשותי סיימו את תפקידם. 

איש הסירות יוקרן בפסטיבל ביום ה' 1.7 בשעה 14:15 (סינמטק 2), ביום ג' 6.7 בשעה 14:45 ויהיה זמין לצפייה אונליין בין ה- 1-10.7.

אל סיקאריו: וידויו של רוצח שכיר יוקרן בפסטיבל ביום ו' 2.7, שעה 19:45 (אולם סינמטק 4), ביום א׳ 4.7, שעה 14:00 (סינמטק 1), ויהיה זמין לצפייה אונליין בין ה- 1-10.7.

אש על המים יוקרן בפסטיבל ביום ה', 1.7 בשעה 16:00 (סינמטק 2), ביום שבת 3.7 בשעה 16:45 (סינמטק 2) ויהיה זמין לצפייה אונליין בין ה-1-10.7.

נוטורנו יוקרן בפסטיבל ביום שבת, 3.7 בשעה 11:45 (סינמטק 1), ביום ב' 5.7 בשעה 18:45 (סינמטק 1) בנוכחות היוצר (לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם יוצר הסרט ג'יאנפרנקו רוסי בהנחייתי), וביום ה' 8.7 בשעה 18:30 (סינמטק 3). הסרט גם יהיה זמין לצפייה בין ה- 1-10.7

ֿכיתת אמן עם ג'יאנפרנקו רוסי תתקיים בהנחייתי ביום שלישי, 6.7 בשעה 16:00 (סינמטק 2).

 

איש ומצלמה (A Man and a Camera)

אחד הסרטים המוזרים והמרתקים ביותר בפסטיבל השנה יכול היה להיקרא גם בקלות ״האיש עם מצלמת הקולנוע״. אבל כדי לא להרגיז את דז׳יגה ורטוב המנוח, ואולי כי כלל לא ברור למצולמים בו האם יש איש מאחורי המצלמה אשר מבקשת לתעד אותם והאם יש לו יישות נפרדת מהמצלמה אותה הוא אוחז, הסרט נקרא איש עם מצלמה. מבחינתי אפשר גם היה ניתן לכנותו ״מצלמה ללא איש״. אבל הרשו לי לדייק, כי תהיה זו קביעה טיפשית לומר שאין איש האוחז את המצלמה אותנו אנו רואים לאורך הסרט. האיש הזה, כי עד כמה שידוע לנו מתגובותיהם של האנשים אותם הוא פוגש הוא איש ולא אישה, אינו מתנהג כצלם תיעודי רגיל. הוא שומר על שתיקה לכל אורך הסרט. הוא לא יוצר אינטראקציה עם האנשים אותם הוא מפתיע בנוכחותו או פולש (בהסכמה) לבתיהם, ואף לא עונה לאף שאלה המופנית אליו (״תרצה קפה? אתה יכול לסמן עם הראש אם כן או לא״, מנחה אותו אחד המארחים הנחמדים בסרט, אבל עדיין נענה בשתיקה). סרטו החדש של גווידו הנדריקס, במאי הולנדי שאוהב לבחון את יחסינו אל עבר האחר והשונה מאיתנו (״זר בגן עדן״ הוקרן לפני ארבע שנים בפסטיבל), הוא מעין הרהור קולנועי וניסיוני על טיבו של הקולנוע התיעודי ועל הגורם האנושי שעומד מאחוריו. 

"איש ומצלמה": ניסוי קולנועי ספונטני שמתקדם בהתאם לתגובותיהם של המרואיינים

אנסה לתאר את הסיטואציה באופן מדויק יותר. איש מתהלך עם מצלמת קולנוע ברחבי עיר הולנדית קטנה. את פניו או גופו אין אנו רואים, וקולו אינו נשמע. מה הוא מחפש? אחרי מי הוא תר? מדוע אנו צופים בזה? את השדות הירוקים והגינות הפורחות מחליפים במהרה אנשים, הנקלעים לסיטואציה מוזרה ביותר כשהאיש ומצלמתו ניצבים על מפתן דלתם – מה הוא רוצה מהם? האם הוא מצלם אותם לסרט? איך עליהם להתנהג וכיצד עליהם להגיב? ומדוע הוא שותק? התגובות נעות בין תסכול לסבלנות, בין התפרצות אלימה וקיצונית לבין התעלמות מוחלטת מנוכחות המצלמה. אנו כצופים מוצפים בשאלות ללא מענה: האם לתיעוד צריכה להיות מטרה? מהי משמעותה של הסכמה כאן? מאין נובעת אותה תחושת חוסר נוחות העולה כשהאנשים מבינים שהפכו בעל כורחם לחלק מאקט התיעוד? אלו הפרות אתיות, מוסריות או אפילו חוקיות מייצרת סיטואציה כזו? הסרט מעלה את כל סימני השאלה הללו בלי לספק להן תשובות ברורות. לעיתים זה אף נדמה כמו עניין דורי. קבוצה של ילדים מסתגלת במהירות הבזק לנוכחותה של המצלמה, וזו מאיימת עליה הרבה פחות מאשר היא מטרידה את המבוגרים. האם זוהי המשמעות של להיוולד לעידן הדיגיטלי? ובכלל, לאורך כל הסרט לא ברור לנו כצופים עד כמה פניו של המתעד מוסתרות מעיני המצולמים על ידי המצלמה. האם עינו דבוקה לעינית המצלמה ומתחבאת מאחוריה בסגנון מצלמת הפילם, או שמא פניו גלויים לחלוטין והוא צופה במתרחש דרך מסך ה- LCD הדיגיטלי? איש ומצלמה הוא ניסוי קולנועי ספונטני שמתקדם בהתאם לתגובותיהם של המרואיינים. אל ביתו של מארח נחמד חוזר הצלם שוב ושוב, עד לרגע מפתיע של ממש שישאיר אתכם אופטימיים למדי לגבי עתידה של האנושות (מצד שני, אולי הולנדים הם פשוט כאלה נחמדים). איך אומרת מיוריאל המינגווי לוודי אלן בסוף מנהטן? ״כדאי שתהיה לך קצת יותר אמונה באנשים״.  

איש ומצלמה יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום ה' 1.7 בשעה 21:15 (אולם סינמטק 4); יום ה' 8.7 בשעה 18:30 (אולם סינמטק 2); הסרט גם יהיה זמין לצפייה אונליין בין התאריכים 1-10.7

 

ארבע המלצות לפסטיבל הקולנוע בירושלים 2019

לא חסר מה לראות בפסטיבל הקולנוע בירושלים שייפתח ביום חמישי (25 ביולי) ויימשך עד ליום ראשון הבא (ה-4 באוגוסט). ההיצע התיעודי השנה הוא מגוון, כולל כרגיל כמה מהיצירות המדוברות בעולם בזמן האחרון, ומתחבא לו במספר קטגוריות. חלק מהסרטים הדוקומנטריים המעניינים נמצאים תחת קטגוריית ״התחרות הבינלאומית״ (כמו אומת הילד היחיד, סרט מרתק הבוחן את תוצאותיה של מדיניות הילד היחיד בסין); כמה מהם נמצאים בקטגוריית ברוח החופש (כמו M, סרט עטור שבחים העוסק בניצול מיני בקהילה החרדית, או קברים ללא שם, סרטו החדש של הבמאי הקמבודי ריתי פאן, העוסק באופן יצירתי, כמו בשאר סרטיו, בשלטון החמר רוז׳); ואחרים, כמו שתיים מההמלצות שלי מטה, נמצאים בסינמאניה, קטגוריה המוקדשת לקולנוע תיעודי על קולנוע. ויש עוד המון אחרים, אז צריך רק לנבור בתוכניה ולחפש. הנה מנה קצובה של ארבעה סרטים בהם כדאי מאוד לצפות בפסטיבל, שלושה תיעודיים ואחד שרשמית שייך לתחרות העלילתית, אבל מצליח לטשטש גבולות באופן נדיר.

 

הנוסע השמיני: מקורות (Memory: The Origins of Alien)

נדמה שהכל כבר נאמר או נכתב על הנוסע השמיני (1979) של רידלי סקוט, קלאסיקת מדע בדיוני ואימה שקיבלה מעמד-על כמקרה מבחן פורה במיוחד לתיאוריות פסיכואנליטיות ופמיניסטיות בלימודי הקולנוע. אם היה לי שקל על כל רפרט אקדמי שקראתי בחיי על הרגע בו ג'ון הארט נאנס על ידי יצור לא מזוהה בחלל וכורע למוות תחת נטל הלידה של העובר שהוטמע בבטנו, היה לי כסף לפחות לשני כרטיסי קולנוע בפסטיבל. אבל מה שהופך את סרטו התיעודי של אלכסנדר פיליפ הנוסע השמיני: מקורות למעניין ומחדש בשיח ביקורתי ואקדמי כה רווי הוא ההתמקדות שלו במקורות האמנותיים של הסרט, עם דגש מיוחד על הכוחות היצירתיים שחברו יחד כדי להפוך אותו לסרט אימה כה מטריד. למעשה, התזה של פיליפ היא משהו בסגנון הבא: הנוסע השמיני הוא כשלעצמו סוג של סימביוטיקה קולנועית בין מספר מוחות יצירתיים, כאשר כל אחד שואב מהאחר השפעות ומקורות, ממש כמו המפלצת הטפילית שעומדת במרכז סרטו של סקוט. מספר קולות מוקדמים הכינו את הקרקע ליצירה הזו, כמו ג'ון קרפנטר, שביים גרסא קומית יותר של הסיפור ב-1974, או אלחנדרו חודורובסקי, שסרטו חולית מזכיר במובנים רבים את הנוסע השמיני. אבל המשולש היצירתי החשוב ביותר, כך אנו למדים מהסרט, נוצר כתוצאה מחבירתו של סקוט לתסריטאי דן אובאנון, אשר הביא עימו השפעות חזקות של סרטי מדע בדיוני משנות החמישים ורפרנסים פסיכולוגיסטיים מהרומנים של לאבקרפט, ולאמן השוויצרי גיגר (N.R.Giger), אשר השתמש באמנות הסאדו-מזוכיסטית שלו כדי לייצר לסרט מיתולוגיה השואבת לא מעט מהתרבות המצרית. מסתבר גם שאובאנון סבל מתסמונת קרוהן, מחלת מעיים לא פשוטה שלבסוף הרגה אותו. הנה לכם אנקדוטה רפואית פשוטה לכאורה שמסבירה המון.

ואכן, מקום מרכזי ניתן כאן לסצנה המרכזית בהנוסע השמיני, אחת מהסצנות הזכירות ביותר בתולדות הקולנוע – במהלכה חייזר פורץ מתוך בטנו של ג'ון הארט בזמן ארוחת ערב שגרתית בחללית. מכיוון שפיליפ, יוצר הסרט שלפנינו, חתום גם על 78/52, סרט תיעודי המרוכז כולו בסצינת המקלחת בפסיכו, ההתעכבות שלו על סצנת אימה לא פחות איקונית מזו של היצ'קוק היא רק טבעית וצפויה. מרתק הדיון אותו מציע פיליפ על האופן בו נבנתה דמותו של היצור חסר השיניים ובעל השיניים הבולטות. הידעתם שההשראה המרכזית לעיצובו הגיעה מציורים של פרנסיס בייקון? הנוסע השמיני, כפי שמסכם לנו הסרט הזה, הוא יצירה נבואית – הוא משקף את התת-מודע הקולקטיבי משנות השבעים. זוהי כשלעצמה טענה נכונה אך לא מקורית במיוחד, שהרי כל סרט הוא כזה, ולבטח כשמדובר בסרט אימה אמריקאי. אבל הנוסע השמיני: מקורות הוא בסך הכל מסה קולנועית מעניינת ורבת-מימדים המציעה כיווני חשיבה שונים ומקוריים על סרטו של סקוט, החל מהאסתטי-אמנותי, הפסיכולוגי-פילוסופי ועד החברתי-פוליטי. חבל רק שהיא נשארת לכודה בתוך מבט של מעריץ, גם אם סינפיל גדול, המעניק לסרט נפח מיתולוגי ואיקוני עוד מעבר למעמד אותו צבר ביושר.

"הנוסע השמיני: מקורות": מה כבר אפשר לחדש בשיח ביקורתי ואקדמי כה רווי?

הנוסע השמיני: מקורות יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום שישי, 26.07.19, שעה 19:45 ביס פלאנט 2

יום שלישי, 30.07.19, שעה 16:30 ביס פלאנט 2.

יום רביעי, 31.07.19, שעה 14:45 ביס פלאנט 7.

 

משפחת חצות (Midnight Family)

אחד הדברים הנפלאים שמוקרנים השנה בפסטיבל הוא סרט תיעודי המתרחש במקסיקו סיטי ובמרכזו משפחה שנדרשת להתמודד עם סיטואציה בלתי אפשרית כדי להתפרנס – היא מפעילה אמבולנס פרטי המספק שירותי טיפול נמרץ. במקסיקו סיטי, כך אנו למדים מכתוביות הפתיחה, פחות מ- 50 אמבולנסים מסובסדים על ידי המדינה עבור אוכלוסיה של למעלה מ-9 מיליון איש. התשתית הממשלתית הרעועה הזו מביאה למצב עגום למדי, בו אנשים פרטיים ומעוטי יכולת בעצמם מעניקים שירותים רפואיים לכל מי שנזקק להם, גם אם אין לו בהכרח את האמצעים לתשלום. ברור שהביקורת החברתית העולה מסיטואציה אבסורדית שכזו היא ביקורת מוסדית, כלפי שירותי הבריאות הממשלתיים במקסיקו, ולכן בקלות ניתן לדמיין כיצד פרויקט תיעודי שכזה היה נלקח בחפץ רב ונעשה ברצינות תהומית על ידי במאי כמו פרדריק ווייזמן. אבל אז היינו מקבלים עוד דיוקן של מוסד ממשלתי בהתבוננות סבלנית. נחמד, אבל זה לא מה שלוק לורנצן, במאי הסרט שלפנינו, החליט עליו. משפחת חצות משלב בין הומור שחור ומקאברי לבין ביקורת חברתית נוקבת, ולורנצן משכיל להבין כיצד הטראגיות של התרחיש האבסורדי יכולה לדבר בעד עצמה, מבלי שיש צורך לחפש אשמים או לתלות אחריות אישית. 

משפחת חצות מרחיב למעשה את החזון הטכנולוגי של עבאס קיארוסטמי בסרטו 10 (2002), בו הציב הבמאי האירני שתי מצלמות דיגיטליות על דש מכונית כדי לצלם באופן אותנטי שיחות נוקבות בין שני נוסעים. לורנצן, לעומת זאת, לא רק מציב מצלמות דיגיטליות במקומות אסטרטגיים בתוך האמבולנס, אלא מלווה את הסיטואציה בעצמו כצלם המחזיק את המצלמה ולוכד את כל המתרחש בסגנון סינמה וריטה ובאינטימיות מרשימה. לפרקים, כשהמשפחה דוהרת באמבולנס ברחובות מקסיקו סיטי כדי להתחרות עם אמבולנסים פרטיים אחרים בדרכם אל הפצוע המיוחל, האירוניה הצורבת עדיין משעשעת מאוד, אפילו מותחת. אבל כשאימה של פצועה צעירה יושבת במושב הקדמי ליד הבן שנוהג והאבא שמחלק הוראות תנועה למכוניות במגפון, העצב מחלחל עמוק ללב, והמח מסרב להאמין שהסיטואציה אינה מבוימת. מאז מותו של מר לזרסקו, סרטו של הבמאי הרומני כריסטי פויו, לא זכור לי כזה שילוב קולנועי מרתק בין רגעים קומיים וביקורת חברתית שאינה מתייפייפת. אבל אצל פויו, אחת מיצירות המופת של הקולנוע הרומני, עדיין היה מדובר בסרט בדיוני. כאן תקבלו גם על הדרך טיפ לחיים – לעולם אל תטוסו למקסיקו בלי ביטוח בריאות מקיף מהבית.

"משפחת חצות": שילוב בין הומור שחור ומקאברי לבין ביקורת חברתית נוקבת

משפחת חצות יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום שישי, 26.07.19, שעה 10:15 בסינמטק 2

יום שני, 29.07.19, שעה 21:30 ביס פלאנט 2

יום שבת, 03.08.19, שעה 14:00 בסינמטק 3

 

עושים גלים: אמנות הסאונד הקולנועי (Making Waves: The Art of Cinematic Sound)

באופן מסורתי הסאונד הוא “הילד הממזר“ של הקולנוע: נוטים להתעלם מחשיבותו, שמים לב אליו פחות, ובכלל שוכחים שאמנות הקולנוע היא אודיו-ויזואלית ולא מבוססת על דימויים בלבד. אפילו העובדה שסאונד נכנס לקולנוע למעלה משלושים שנה לאחר המצאתו נלקחת לעיתים כהוכחה לנחיתותו. צופים רבים, ובאופן מצער גם לא מעט במאים, מתייחסים לסאונד במחשבה שניה בלבד, ויוצרים הירארכיה בה הויזואליות מקבלת קדימות עליו. כשאנו רוצים לתאר את החוויה שלנו באמנות השביעית אנו משתמשים בביטוי ״צופים בקולנוע״, וכשאנו מנתחים את הסרט ומפרקים אותו לגורמים, המונחים אותם אנו מאמצים הם כמעט תמיד ויזואליים: מיזנסצנה, תנועות מצלמה, אורכי שוטים ומיקומם, ועוד. לקסיקון המונחים של סאונד הוא מוכר פחות, ומעטים יודעים, למשל, שסאונד בקולנוע מורכב תמיד משלושה חלקים: מוזיקה, דיבור ואפקטים. כשהגבולות בין הקטגוריות הללו נחצים, וקשה לומר בבטחה האם אנו שומעים קטע מוזיקלי, אפקט או דיבור אנושי, אז העסק מתחיל להיות מעניין באמת. תחשבו למשל על הצרחה של מריון בסצנת המקלחת בפסיכו.

מידג׳ קוסטין, יוצרת הסרט הנפלא עושים גלים, היתה עורכת סאונד במשך שנים רבות (תפקיד שזוכה גם הוא להסבר מדוקדק בסרט), ולקחה על עצמה משימה לא פשוטה – כיצד להבהיר לצופה באופן מעניין, לא דידקטי, וללא שימוש במונחים טכנים מייגעים, שסאונד בקולנוע הוא כשלעצמו אמנות נעלמה? היא מראיינת מעצבי סאונד ובמאים נבחרים (כמו סופיה קופולה, סטיבן ספילברג, ג׳ורג׳ לוקאס או רוברט רדפורד) המדברים על כמה מורכב ומשמעותי הוא מקומו של הסאונד בקולנוע. השיח עימם חולש מעבר לפרטים טכניים ומתמקד באופן בו סאונד תורם לסיפור ומעצב דמויות. כשהסרט מתייחס לסצנת הפתיחה בסרטו של ספילברג להציל את טוראי ראיין, למשל, אנו מבינים עד כמה הסאונד הוא מרכזי בבניית האימה, וכשמגיע הזמן לדון במלחמת הכוכבים, יהיו לא מעט צופים שיידהמו כמה מעט הם יודעים על החלוציות של הסרט הזה בבניית אפקטים של סאונד בהקשר לדמויות האיקוניות בו. לא רק סטודנטים לקולנוע וחובבי המדיום יתמוגגו מהסרט הזה, אלא גם קהל רחב יותר. קוסטין מכריחה אותנו להאזין בקשב רב, ולהיווכח כי סאונד בקולנוע משמעותי לפחות כמו הדימוי, אם לא מעבר לכך. ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את דייוויד לינץ׳. הוא תמיד יהיה מוכן להישבע על כך.

"עושים גלים": סאונד בקולנוע הוא משמעותי לפחות כמו הדימוי, אם לא מעבר לכך.

עושים גלים יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום ראשון, 28.07.19, שעה 17:00 ביס פלאנט 2.

יום רביעי, 31.07.19, שעה 11:15 בסינמטק 1.

 יום שישי, 02.08.19, שעה 10:15 בסינמטק 2.

 

עיניים שלי (Chained)

דוקו-פיקשן, או כל טשטוש סיסטמטי בין בדיון לבין תיעוד, הפך לסוג של כותר פופולרי בפסטיבלים של השנים האחרונות עם משמעויות רבות ומגוונות. למעשה, בעידן הקולנוע התיעודי העכשווי כמעט כל סרט מייצר היברידיות כלשהי בין אלמנטים תיעודיים לפיברוק ובדיה, אבל סרט כמו עיניים שלי לא דומה לשום דבר שראיתם לאחרונה. אפשר למצוא את השורשים המקומיים בעג'מי, סרטו הראשון של ירון שני אותו ביים יחד עם סכנדר קובטי ב-2009, או לפנות למדיום הטלוויזיוני ולהיזכר במה שחולל שם חיים בוזגלו בתחילת שנות האלפיים עם סדרת הפשע זינזאנה, ואפשר כמובן ללכת עוד יותר רחוק בהיסטוריה הקולנועית ולהיתלות באילנות הגבוהים של סרטי הניאו-ריאליזם האיטלקי. כן, בכולם יש עבודה אינטנסיבית ומרתקת עם נונ-אקטורס (שחקנים לא מקצועיים), אבל צריך לצפות בעיניים שלי, ולהישאב אל תוך עולמו הסיפורי כדי להבין עד כמה ייחודית המתודה הקולנועית שלו. בסרט הזה, חלקה השני של ״טרילוגיה על אהבה״ אותה כתב ביים וערך ירון שני, צוות שחקנים לא מקצועיים עבדו עם הבמאי ללא תסריט, והתבקשו לאחר עבודה מאומצת וממושכת לאלתר את הסצנות במקום. לומר שהתוצאה היא בעלת איכות תיעודית זו תהיה קביעה נכונה אך לא מדויקת דיה כדי לתאר את רמת האינטימיות אותה תחושו כלפי הדמויות, ואת איכות המשחק המופלאה ששני מצליח להוציא מהצוות. לכל זה יש להוסיף גם את עבודת הצילום היעילה של ניצן לוטם ושי סקיף, המתבצעת בעיקר בחללים סגורים.

עיניים שלי הוא סוג של יצירת מופת קטנה, שעוד נשמע עליה רבות. במרכזה עומד קצין משטרה בשם רשי (אותו משחק באופן כה משכנע ומרגש ערן נעים, שהיה קצין משטרה בעצמו). רשי נשוי לאביגיל (סתיו אלמגור) והוא מתגורר איתה ועם יסמין (סתיו פטאי), ביתה מנישואיה הקודמים. לתוך מערכת היחסים הטעונה שלו בבית מחלחלת עבודתו השוחקת כקצין משטרה, במהלכה הוא נחשף לאירועים אלימים ועימם הוא מתמודד בקשיחות ובקור רוח. מקרה קשה בעבודה, שאת פרטיו לא אחשוף, גורם לחייו האישיים והמקצועיים של רשי לעלות על שרטון ולהידרדר בהדרגה. גבריות במשבר היא נושא שהקולנוע הישראלי מרבה לעסוק בו, בהקשרים שונים, ולרוב ביחס לטראומה הנגרמת כתוצאה משירות צבאי. סרטו של שני מפליג מעבר למיקוד המיליטריסטי ומתייחס באופן ישיר ועקיף לסיפורים אליהם אנו נחשפים לרוב רק מקריאה שטחית של כתבה בעיתון. אלו הן הידיעות החדשותיות שגורמות לנו לשחרר אנחת ״לא עלינו״, לצקצק קלות, ואז להמשיך בשגרת יומנו. עיניים שלי מתייחס בחוכמה רבה לאופן שבו המציאות היומיומית הקשה הזו נעלמת לרוב מעינינו. האותנטיות הבדיונית בה הוא משתמש מעלה אותה מחדש אל פני השטח, במלוא מורכבותה ובעדינות אין קץ. 

"עיניים שלי": מתודה קולנועית ייחודית ואפקטיבית

עיניים שלי יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום שישי, 26.07.19, שעה 13:15 בסינמטק 1.

יום שבת, 27.07.19, שעה 15:45, בסינמטק 3.

 

המלצות לקראת פסטיבל דוקאביב (פוסט מתעדכן)

הנה החגיגה מתחילה שוב. בעוד מספר ימים ספורים אפשר יהיה להגיע למתחם הסינמטק כדי לצפות באופן מרוכז ומזוקק בסרטים דוקומנטריים מעולים מהארץ ומהעולם. אז הלאה האסקפיזם המתקתק של האירוויזיון, קדימה המציאות הלא פשוטה בה אנו חיים, עם לא מעט עיבוד יצירתי. פסטיבל דוקאביב, שחוגג השנה 21 שנה מאז היווסדו, יתקיים כרגיל בסינמטק תל אביב ובאתרים שונים ברחבי העיר בין התאריכים 23 במאי עד ה-1 ביוני. כ-130 סרטים נבחרו השנה על ידי ועדות הלקטורה הסלקטיביות של דוקאביב, ובפסטיבל יתקיימו כמעט 300 הקרנות. אני עובד לאט, וכהרגלי כותב כאן המלצות קצת יותר ארוכות מן הרגיל, שהן גם ביקורות מנומקות, כך שאפשר (ואף רצוי) לחזור אליהן לאחר הצפייה ולומר לי אם הסכמתם איתי או לא. נתחיל בחמישה סרטים תיעודיים שיוקרנו בפסטיבל, כל אחד נפלא בדרכו שלו. כדאי להיערך בהתאם ולרכוש אליהם כרטיסים מראש, כי הכרטיסים לדוקאביב נגמרים מהר. בקרוב יתעדכן הפוסט עם המלצות נוספות.

 

אימי נעלמת (The Disappearance of my Mother)

בנדטה ברציני היתה דוגמנית-על באיטליה של שנות השישים, ופניה העדינות והיפות התנוססו על כריכות המגזינים הנחשבים ביותר לאופנה. ימי התהילה הללו חלפו להם, וכיום היא בת 76, מפוכחת וחכמה מאי פעם. בנה של ברציני, בניימינו בארזה, מחליט לתעד את אימו בהווה ומבקש ללכוד כל רגע בחייה, אם זו רק תאפשר לו לצלם. הוא מוקסם ממנה ומצליח להפנט גם את הצופה ביופיה החיצוני והפנימי. אבל בדמותה של האם ישנה דואליות מרתקת שעליה מושתת הסרט שלפנינו: לאחר שהיתה חלק בלתי נפרד מחיי האופנה הנוצצים של שנות השישים, והסתובבה בחברת סלבריטאים כמו אנדי וורהול או ריצ'רד אבדון, ברציני גילתה את המאבק הפמיניסטי והמרקסיסטי ("זעיר בורגני", כך היא מכנה את בנה כיום), והחלה לצאת כנגד החיפצון של נשים בחברה המערבית. היא עורכת הרצאות בפני קהל של סטודנטים ומבקשת לפקוח את עיניהם וללמד אותם על המבט הגברי הדומיננטי ועל שחרור האישה.

ברציני היא סובייקט חמקמק. לעיתים היא נעתרת לבנה, ונכנעת לקסמה של המצלמה אשר מזכירה לה תקופות יפות יותר. היא משחזרת עבור בנה תנוחות דוגמנות, אותן הוא עורך במונטאז' עם צילומים ישנים שלה משנות השישים. אבל בשאר הזמן ברציני טורחת להזכיר לבנה שדימויים לא מעניינים אותה כלל, ושהסצנה היחידה בה הייתה רוצה להשתתף היא סצנה במהלכה תשבור לו את המצלמה. במובנים רבים מדובר בניגוד מטריד שמתקיים לכל אורכו של הסרט – מצד אחד בארזה מצלם כאן דיוקן אינטימי מלא חמלה ואהבה לאימו, ומצד שני מבצע אקט של תיעוד כפייתי שנעשה בניגוד מוחלט לרצונה.

בנדטה ברציני: סובייקט חמקמק שהפסיק לציית לכוחה של המצלמה

אנו יודעים מעט מאוד על חייה האישיים של ברציני מעבר לדימויי הדוגמנות שלה ולהרצאות הפמיניסטיות אותן היא מעבירה לתלמידיה. האם הלאקונה הזו מכוונת ונשלטת על ידי האם, שמסרבת בכל תוקף להיות מרודדת לדימוי? לבארזה, שביים לא מעט פרסומות וקליפים מוזיקליים בעברו יש תפיסה חזותית מרשימה מאוד. הוא מדלג באלגנטיות אסתטית בין פורמטים שונים (שחור לבן מן העבר וצבע מן ההווה, מן הסתם) ומלווה את הכל בפסקול עדין וכובש. בסרט ישנו גם חלק מפותח מעט פחות, ובמהלכו מציג לנו בארזה תהליך קאסטינג שהוא עורך לשחקניות שונות המועמדות לשחק את דמותה של אימו. קשה להבין בדיוק מהי מטרתו של חלק זה בסרט, אשר מאגד שחקניות כדי להציג מחדש את יומניה של האם.

אימי נעלמת הוא מחווה קולנועית מקסימה ושובת לב שבאופן מודע איננה אתית, ועל מטרתה מצהיר בארזה באופן רשמי בתחילת הסרט: אימו מודיעה לו שהיא רוצה לעזוב את חייה במילנו ולחיות בניתוק, אך הוא מבין שהוא עדיין לא מוכן לשחרר אותה. התבוננותו הקולנועית של בארזה על אימו היא מעשה טהור של אהבה ושל סירוב להכיר במותה המתקרב והולך. ככזה הוא גם חייב להיות אנוכי.

אימי נעלמת יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום ג' 28.05, 17:15  סינמטק 1

יום ה' 30.05,  12:45 סינמטק 1

שבת 01.06,  16:45 סינמטק 3

 

העדים של פוטין (Putin's Witnesses)

סרטו המרתק של ויטאלי מאנסקי מספק לנו הצצה נדירה אל עבר ימיו הראשונים בשלטון של השטן הרוסי, הלא הוא ולדימיר פוטין. זהו תיעוד אישי ועצמאי, כלומר כזה שצילם מנסקי בעצמו בתוך הקרמלין בין השנים 1999-2000, שעה שעמד בראש קבוצת הדוקומנטריסטים שנשלחה על ידי הטלוויזיה הלאומית ברוסיה. מתוך החומרים הנדירים הללו מנסקי כבר זיקק מספר סרטים אחרים על המהפך הפוליטי הגדול שהתחולל ברוסיה עם התפטרותו של ילצין, אך כאן הם חותרים תחת עצמם באופן מובהק. תוך שהוא מתבקש לצלם פרופיל אוהד וחיובי של הנשיא החדש, מנסקי מקבל גישה נדירה לעמוד במרחק אפסי מן ההתרחשויות ולשוחח באופן אינטימי, חופשי וגלוי עם מי שעומד להפוך את העולם על פניו בעשרים השנים הבאות. פוטין טועה לחשוב שמנסקי משתף פעולה עם שליטתו המוחלטת בדימוי של עצמו, ועונה לשאלותיו באופן נוסחתי ופלקטי בהנחה שהמתעד הוא חלק מהקמפיין עצמו.

מנסקי מתעד גם את רגעיו האחרונים בשלטון של בוריס ילצין, סוג של בובה על חוט שיצאה מכלל תפקוד. ילצין תרם בעצמו לבחירתו של פוטין לאחר שתמך בו באופן מלא, אך גם התאכזב ממנו באופן מוחלט מיד לאחר שנבחר. בליל הבחירות, עת היוודע התוצאות הראשונות בדבר נצחונו של פוטין, ילצין מחכה ליד הטלפון לשיחת התודה שאמורה להגיע מפוטין. בשלב מסוים הוא מתייאש ונדמה כאילו הוא בעצמו מתחיל להבין עם מי יש לנו עסק כאן.

אבל האם הזמן הממושך שבילה מנסקי עם פוטין וחבורתו הפוליטית הפך אותו למשתף פעולה עם כוחות הרשע? באחד הרגעים המיוחדים בסרט מנסקי עומד בראש קבוצת צלמים שאמורים לתעד מפגש מרגש ומתוסרט מראש בין פוטין לבין מורתו לשעבר. קשה שלא לדמיין תוך כדי צפייה ברגע הזה כיצד ביבי היה מייצר מתוך מפגש דומה זיקוקים של רגשנות מלאכותית אל מול המצלמה. פוטין, למורת רוחם של כל הסובבים אותו, שומר על ארשת פנים קפואה וקרה. השאלה המעניינת יותר עבור מנסקי, אותה הוא מנסח בקריינות בטון רציני המהדהד תחושת אשם קשה – האם נוכחותו כאן כמתעד היתה טעות? ההתפכחות האישית של מנסקי מרתקת ומעניקה לכולנו שיעור עכשווי ונדרש באקטיביזם פוליטי.

מפגש מחודש בין ולדימיר פוטין לבין מורתו לשעבר ב"העדים של פוטין"

הסרט הזה ודאי לא ייצא לאקרנים ברוסיה, ובמהלך הצפייה בו די ברור שהוא לא נעשה עבור קהל מקומי. מנסקי מתגורר כבר שנים ארוכות בלטביה, כלומר הוא יוצר קולנוע שפועל בגלות. אין בכך כדי להסביר מן הסתם כיצד ידו הארוכה של פוטין עדיין לא הגיעה אליו, אבל זוהי פוזיציה שמאפשרת לו לפעול בחופש יצירתי ובביקורתיות פוליטית ללא מעצורים. האומץ הבלתי ייאמן של מנסקי כבר הוכח לפני שלוש שנים, כאשר יצר את מתחת לשמש (גם הוא הוקרן בדוקאביב), סרט מבריק וחתרני במהלכו שילב פוטאג' שצילם בצפון קוריאה ללא אישור השלטונות. גם כאן, מן הסתם, ישתמש מנסקי בחומר שצילם בתחילת האלף הנוכחי באופן מנוגד לחלוטין לציפיותיהם של מושאי התיעוד שלו. כשיגיע לכאן מנסקי כאורח הפסטיבל מתחשק לי לשאול אותו שאלה שהיא אולי קצת ישירה מדי, אבל באמת שאני לא מפסיק לחשוב עליה: תגיד לי, איך אתה עדיין בחיים?

העדים של פוטין יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום ו' 24.05, 21:30  סינמטק 4

שבת 25.05, 12:00  סינמטק 1

יום ד' 29.05, 09:45  סינמטק 3

 

לצלם את המאפיה (Shooting the Mafia)

סרטה החדש של הבמאית הבריטית קים לונג'ינוטו מתמקד בצלמת עיתונות מעוררת השראה בשם לטיציה בטאליה, מי שהעזה לחשוף את מעגל הדמים האכזרי של החיים באיטליה בצל שלטון הקוזה נוסטרה. בטאליה, בת 84 כיום, היא אישה כריזמטית וסוחפת, עם נחישות אין קץ ואומץ שלא יתואר.

חלקו הראשון של הסרט מתאר לנו בקווים כלליים את סיפורה האישי של בטאליה, במהלכו גדלה תחת אבא כפייתי ושתלטן, ולאחר שברחה מהבית, חיה עם בן זוג שלא איפשר לה ללמוד או להתפתח בעצמה. מתוך הדיכוי הפטריארכלי הזה בטאליה צומחת כאישה עצמאית אל עבר חיים מקצועיים של מחויבות טוטאלית לאקטיביזם צילומי. צילומי הסטילס שלה הופכים במהרה לאיקוניים באיטליה ובעולם כולו, וכמעט בכולם היא משרטטת קוים לדמותה של המאפיה האכזרית ששלטה בסיציליה במשך עשרות שנים. בטאליה לא נכנעה באף רגע נתון לרומנטיזציה שיצרה התרבות הפופולרית למאפיה האיטלקית, והישירה מבט נוקב ולא ממצמץ אל עבר חיי היומיום הטראגיים של אנשים פשוטים שנמצאו תחת טרור מתמשך של הקוזה-נוסטרה.

צילומיה של לטיציה בטאליה: קוים לדמותה של המאפיה האכזרית ששלטה באיטליה

ייחודו של הסרט נמצא בכך שהוא מתחיל כעוד דיוקן על צלמת הנמצאת בלב הסכנה, ונמשך כתיעוד נדיר וראשוני של אלימות בקנה מידה שלא תיאמן. ייתכן ולונג'ינוטו הבינה במהרה כי בטאליה מעדיפה לדבר פחות על חייה האישיים ועל הקריירה המקצועית שלה, ולפטפט הרבה יותר על מושאי התיעוד שלכדה ועל המציאות הקשה שתיעדה. לחלק מהצופים זה עלול להיתפס כחוסר מיקוד, אך בעיניי המהלך הזה מקנה לסרטה של לונג'ינוטו איכות מפתיעה. לונג׳ינוטו משלבת בין תמונותיה וזיכרונותיה האישיים של בטאליה לבין חומר ארכיוני נדיר מתוך תיעוד טלוויזיוני באיטליה. לעיתים נדמה שהקשר לבטאליה כצלמת הולך ומתרופף בסרט, אך כשזו מודה בפני המצלמה ש"התמונות שלא צילמתי כואבות לי יותר מכל התמונות האחרות", נדמה שאולי מדובר כאן בתיעוד של החמצה אישית. לונג'ינוטו בוחרת באסטרטגיה ייחודית נוספת, ומלווה את סיפור חייה האישי של בטאליה בעזרת קטעים מסרטים ישנים וקלאסיים. הקונטרסט שנוצר בין הדימויים הרומנטיים של הקולנוע לבין המציאות האפורה והכואבת שמתוארת בסרט שלפנינו מחדד עבורנו כצופים כמה מעט אנו יודעים על המאפיה האיטלקית.

גם מבחינה מגדרית יש בסרט הזה מורכבות מרתקת של דרכי התבוננות: לונג'ינוטו היא אחת הבמאיות המרתקות כיום שמתמקדות בדיכוי נשי, וכאן היא מתבוננת באינטימיות על צלמת אחרת ועל דרכי ההתבוננות הייחודיות שלה על עולם כוחני ומאיים שמעווליו הם כולם גברים (הקוזה נוסטרה). פעילותה האקטיביסטית של לאטיציה תרמה באופן משמעותי לסיום משטר האימה שהטילו בריוני המאפיה על כפרים רבים באיטליה. כשנזכרים בדיכוי האישי שעברה בביתה הפרטי שלה, הצורך להריע לבטאליה על הישגיה רק הולך וגובר.

לצלם את המאפיה יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום א' 26.05 21:00  סינמטק 1

יום ה' 30.05 14:45  סינמטק 3

שבת 01.06 21:00  סינמטק 1

כמו כן, הסרט ישודר בהמשך ב- HOT8.

 

צבא הקיסר צועד עירום (The Emperor's Naked Army Marched On)

סרטו של הבמאי היפני קאזו הארה, שיגיע כאורח רשמי של הפסטיבל, הוא אולי אחד מהסרטים התיעודיים המשמעותיים ביותר שנוצרו ביפן מעולם. כשיצא לאקרנים ב-1987 חשף הסרט בפני הצופים בו צד אחר של יפן שלא הכירו עד אותה עת – תרבות מודחקת של הדור הישן, זה אשר ממשיך להיאבק בשדים הנוראים של מלחמת העולם השניה. צבא הקיסר מתמקד באחת הדמויות האקסצנטריות והמרתקות ביותר שנראו על מסך הקולנוע אי פעם, בוגר מלחמה בן 62 בשם אוקוזאקי, המנסה במהלך הסרט לחפש אנשים ששירתו איתו ביחידה בזמן המלחמה, ואשר היו אחראים למעשי רצח וקניבליזם מזעזעים בתוך היחידה בה שירת בגינאה החדשה. אוקוזאקי הוא אקטיביסט פוליטי שלא בוחל בשום אמצעי ולא עוצר באדום. הוא מחפש את אותם המפקדים שביצעו פשעים בחיילים שלהם מהיחידה, נכנס לבתיהם באופן נימוסי למדי, אבל אז צולב אותם בחקירה נוקבת ולא מאפשר להם לברוח או להתחמק מאחריות.

צבא הקיסר הוא הסרט היפני הראשון מאז סרטו של קון איצ׳יקאוואה אש על הגבעות (1959) אשר מציג את החיילים היפנים לא כקורבנות אלא כמעוולים, ומעלה שאלות נוקבות לגבי התנהגותם הלא מוסרית ולגבי אחריותם במלחמה. אולי חשוב מכך, הסרט שם על השולחן את שאלת האחריות של הקיסר למלחמה, סוגייה שעלתה לדיון רק החל מתחילת שנות החמישים, שכן במשך שנים טושטשה באופן סיסטמטי. מיד לאחר המלחמה הצטייר הקיסר כמי שסיים אותה בהחלטה אמיצה, ומאמצים רבים נעשו כדי לראותו כפציפיסט. סרטו של הארה הוא כתב אישום חריף כנגד הקיסר, אשר מצטייר בו כפושע מלחמה אותו יש להעניש. אוקוזאקי, אשר נלקח כשבוי בגינאה החדשה, ואשר שירת ביחידת חיל ההנדסה (בה מתוך 1000 חיילים רק 30 שרדו – עשרה מהם מופיעים בסרט), אמר פעם: ״כחייל במלחמה הזו סבלתי. כל חבריי לקרב מתו, ואני שונא את האדם שהכי אחראי למלחמה הזו, והוא הקיסר״.

צבא הקיסר הוא סרט שנעשה באופן עצמאי ובמימון עצמי. הארה ואשתו הפיקו את הסרט בעצמם ובמסגרת חברת הפקה שברשותם, ללא כל מימון מהטלוויזיה או מאולפן קולנוע. חשוב לציין גם שהארה לא ידע כיצד הסרט יתפתח לפני שעשה אותו. הוא ערך עם אוקוזאקי מחקר מקדים שהוביל אותו למסקנה שחלק מחיילי היחידה שלו אכן הוצאו להורג באופן לא צודק, אך מעבר לכך לא היה לו מושג מה אוקוזאקי מתכנן לעשות בנדון. אוקוזאקי, שהיה מזועזע לגמרי מהתגלית הזו, ביקש מהארה לצלם אותו רוצח את אחד מהקצינים ביחידה שלו. הארה התלבט קשות אם להיענות לבקשה הזו, אך לאחר שקיבל ייעוץ משפטי המבהיר לו כי מדובר בסרט סנאף פוטנציאלי, הוא סירב לעשות זאת (עצם העובדה שהארה הסכים אפילו לשקול את זה מטרידה למדי). אחד הדברים הבולטים והייחודיים לגבי אוקוזאקי, כפי שעולה מתוך הסרט, הוא שהוא סובייקט בלתי צפוי, אשר עלול לעשות הכל, כולל לנקוט באלימות אם צריך. אחרי הכל, מדובר באדם שהשליך ג'ולות אל עבר הקיסר בסוף שנות השישים, רצח ב-1956 סוכן נדל"ן וריצה על כך עשר שנים בכלא, ובתחילת שנות ה-80 תיכנן התנקשות בראש הממשלה. זהו איש שכולו אקטיביזם תיעודי מהסוג הקיצוני ביותר, אשר מתנהל כדמות בסרט אקשן. כמו גיבור של סרטי בלש או פילם נואר הוא חותר תחת מערכת מושחתת (במקרה הזה – הצבא היפני והממשל) ולוקח את החוק לידיים בעצמו.

אוקוזאקי: אקטיביסט פוליטי שלא בוחל בשום אמצעי ולא עוצר באדום בדרכו אל האמת

באופן טיפוסי למדי לקולנוע החתרני של הארה, מערכת היחסים בינו כמתעד לבין אוקוזאקי כסובייקט חוצה את כל הקווים התוחמים את מה שמותר לעשות ולהציג בקולנוע התיעודי. במהלך הצפייה, לא רק שאנו לא יודעים מה הארה חושב על אוקוזאקי, אלא שהוא אף לא מתערב לעולם במעשי האלימות שלו. כשאוקוזקי מרביץ לחבריו ליחידה, הארה וצוות הצילום שלו עומדים מן הצד, ומצלמים את האקט בטייק ארוך. בהתאם לכך, יש כל הזמן התייחסויות למצלמה ועצם קיומה שם כעד מתבונן: אנשים צועקים אל עבר המצלמה והצוות, מכסים את העדשה, ומנסים למנוע מהארה לתעד. אנו, הצופים, הופכים בעל כורחנו לשותפים למעשי האלימות הללו, או לכל הפחות צריכים להתמודד עם שאלת האחריות של המתעד למה שמתרחש על המסך: האם נוכחותה של המצלמה מזמינה את אוקוזאקי, או לפחות מאתגרת אותו, לפתוח באקטים של אלימות?

מבחינת חשיבותו הפוליטית, יש אשר משווים את צבא הקיסר לסרטו המונומנטלי של מרסל אופולס הצער והחמלה משנת 1969, אשר השפיע על האופן בו הצרפתים היו מוכנים לקבל את שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים בתקופת משטר הוישי. לסרטו של הארה, שהיה שערורייתי מדי כדי להתקבל לבתי הקולנוע המסחריים ביפן ומעולם לא הוקרן בטלוויזיה, היתה חשיבות אדירה בכך שגם הוא הציג שינוי של ממש בדעת הקהל. הוא הפליג מעבר לרעיון של יפן כקורבן במלחמת העולם השניה ("המלחמה הרעה", כפי שכינו אותה היפנים) לעבר הכרה בהיותה של יפן גם מעוול צבאי אשר נדרש להתמודד עם העבר הטראומטי שלו. צבא הקיסר יוצא לאקרנים באותה שנה בה אוקוזאקי נשפט ומקבל 12 שנים של עבודות שירות. מתוך בית הכלא הוא יושב וכותב את הביקורת שלו על הסרט ואף מפרסם אותה. כמעט כל פרט עובדתי לגבי הסרט הזה מדהים יותר מקודמו.

צבא הקיסר צועד עירום מוקרן במסגרת מיני-רטרוספקטיבה הכוללת שני סרטים אחרים ונפלאים של קאזו הארה, אותה אצרתי יחד עם המנהלת האמנותית של דוקאביב, קרין ריבקינד סגל. ממליץ לכם מאוד לצפות גם ב-להתראות CP, סרט מטלטל ושובר מוסכמות על אדם הלוקה בשיתוק מוחין, וב- ארוס פרטי באופן קיצוני, תיעוד חושפני של מערכת היחסים הסוערת בין קאזו הארה לאשתו לשעבר. אחרי כל סרט אערוך שיחה עם קאזו הארה ובקרוב יתפרסם ראיון בלעדי שלי עימו.

צבא הקיסר צועד עירום יוקרן בפסטיבל ביום שבת 25.05 בשעה 14:15 (סינמטק 2).

 

21 יום ולילה

סרטה החדש של יוצרת הקולנוע הישראלית זהר וגנר מתחיל בסגנון ז'אנר הדוקו-פשע, אך במהרה מסמן פניה חדה ומפתיעה מהפורמט. על רקע צילומי נוף של הנגב מתוך מצלמת רחפן נשמעת שיחת טלפון מקוטעת בין בן משפחה מהעדה הבדואית לבין מוקדנית משטרה. זוהי הודעה קצרה המדווחת על ילד בן שנתיים שנעדר. בהמשך נבין כי גופתו של הילד נמצאה במעמקי באר מים בפזורה הבדואית ואימו היא החשודה העיקרית במותו. המוקדנית מתוסכלת מההודעה הלאקונית, דורשת לשמוע עוד פרטים, ומקבלת תגובה כועסת: "אני מודיע לך על ילד נעדר ואת רוצה לשמוע עוד פרטים?". השיחה מנותקת. הפער הנגלע בתקשורת בין השניים מסמן באופן כה חד ומדויק את הפער הרחב עליה תנסה וגנר לגשר בסרטה. ניסיונותיה הנואשים והמתוסכלים של המשטרה לחשוף את עובדות המקרה ייבלעו אל תוך תהום עמוקה של חוסר רצון או יכולת אמיתית להבין את מבנה החברה הפטריארכלית בפזורה הבדואית, תרבות ששולטת באופן טוטאלי בנשים הנמצאות בה ושמה אותן בעדיפות תחתונה בכל אורחות החיים. התהום הזו היא הבאר העמוקה של הסרט, ואל תוכה צוללת וגנר באומץ רב.

יהיה זה מפתה לכנות את סרטה החדש של וגנר כתפנית משמעותית מסרטי היומן האישי המוקדמים שלה. בניגוד לאופן החושפני והאינטימי בו הציבה את גופה וסיפור חייה בסרטים כמו סימני מתיחה, ימי הזהר או מעשה בשני בלונים כדי לעסוק בשאלות רחבות יותר על מקומה של האישה בחברה, מדובר כאן במבט אל עבר האחר והלא מוכר, אשר בו קולה של וגנר אינו נשמע והיא לרגע לא נראית על המסך. מצד שני, וגנר ממשיכה לפעול גם בסרט הזה בטריטוריה מוכרת, ומבקשת לעמוד על מקומן של נשים בחברה פטריארכלית, גם אם זו אינה החברה בה היא עצמה חיה. 21 יום ולילה הוא בראש ובראשונה סיפורה של האם רתיבה, אשה העוברת חקירות משפילות ומענות בדרך להוציא ממנה אמת בכל מחיר. אבל כאן לא מסתיים הדמיון לסרטיה הקודמים של היוצרת. וגנר מנסחת גם כאן קול אישי, אמיץ וברור, אותו היא מקדדת בתבונה רבה אל תוך הקריינות בערבית שמלווה את סיפור המקרה. לרגעים שופכת לנו הקריינות אור נוגה על המקרה בו אנו עוסקים, וברגעים אחרים מציבה את סיפורה של רתיבה בתוך נראטיב כללי יותר של נשים בדואיות שנאלצות למצוא את מקומן בתוך עולם גברי של כפייה ודיכוי. גופה וחייה של וגנר אמנם אינם מוקד החשיפה, אך המעבר האמיץ והבטוח מן הפרטי אל עבר הכללי מתרחש באותו ביטחון ונחישות. באותה באר עמוקה ו"מפחידה מאוד", כפי שזו מתוארת על ידי רתיבה, חיה גם מפלצת. זהו הסיפור הפולקלורי שמספרות אימהות בדואיות לילדיהן. אבל גם נשים נכנסות אליה ויוצאות, מסבירה לנו הקריינות. ובאותה באר נמצא תינוק מת. זוהי עובדה. אז מהי האמת? וגנר מחבקת את האפשרות שהיא לעולם לא תגיע לאמת צלולה וברורה, אך ברגישות רבה מבטאת את עמדתה הברורה והמדויקת לגבי מה שנעשה לרתיבה.

"21 יום ולילה": תהום עמוקה של אי הבנה.

חומרי המשטרה בהם משתמשת וגנר הם משלושה סוגים: צילומים במצלמות נסתרות של חדרי חקירה בהם ניהלו השוטרים שיחות ארוכות ומייאשות עם רתיבה, צילומי ארכיון המתעדים את רתיבה משחזרת בפני המשטרה את פרטי המקרה בלוקיישן עצמו, והקלטות אודיו שהוקלטו בסתר בתא המעצר של רתיבה. בעוד שחלק מהחומרים הללו מלווים באיורים מרהיבים של מאט רוטה, אשר מחיים מעט את האיכות הנמוכה של ההקלטות והצילומים, היינו מצפים מפורמטים קרים והוכחתיים כאלו שיניבו עובדות חד משמעיות לגבי הסיפור, או שלכל הפחות יסללו את השביל לקראתן. אבל 21 יום ולילה לא מציית לקונבנציית הטרו-קריים הזו, וחושף מעט לגבי המציאות המעורפלת. עם זאת, התמונה שעולה ממנו מציירת מציאות עגומה של פער מגדרי ותרבותי מקומם. “מה אתה צריך שתי נשים", אומר החוקר ברגע מסוים לאביה של רתיבה, "אני בקושי מסתדר עם אחת”. על רתיבה מופעל לחץ מתון, מתנשא ושוביניסטי במהלך חקירה משטרתית שבאף רגע נתון לא מצליחה להבין את הניואנסים הדקים של התרבות הבדואית, ושופטת אותה על פי השקפת העולם הצרה של הקיום הגברי הישראלי. וגנר חושפת כאן מציאות אשר נדמית כמבישה יותר עבור הצד הישראלי החוקר מאשר למיעוט הבדואי המואשם. החוקרים מניחים את פרטי הסיפור מראש ומבקשים מהנחקרת לאמת אותם. כשזו מסרבת הם אפילו משתמשים בתכסיסי חקירה לא חוקיים כדי להוציא ממנה הודאה בכח. 21 יום ולילה הוא סרט חכם ועדין שמצליח לתסכל ולתגמל את הצופה בו זמנית. התעלומה בו אמנם אינה נפתרת, אך המציאות הקשה שעולה מתוכו נחשפת בתבונה וברגישות.

21 יום ולילה יוקרן במסגרת התחרות הישראלית במועדים הבאים:

שבת 25.05, 18:30  סינמטק 3

יום ה' 30.05,  20:45 סינמטק 4

כמו כן, הסרט ישודר בהמשך ב- HOT8.

 

חמישה סרטים תיעודיים שכדאי לראות בפסטיבל הקולנוע בחיפה

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של חיפה, אשר יחל מחר, ה-22/9, ויסתיים ביום שני, ה-1/10, כולל גם השנה מבחר לא מבוטל של סרטים תיעודיים מרתקים ומשובחים. צריך רק קצת לנבור ולחפש אותם בנבכי התוכניה. אם עדיין לא סידרתם לכם את הלו"ז, הנה חמש המלצות חמות מתוך המבחר הבינלאומי.

 

רפסודה (The Raft)

לא רבים מכירים את ניסוי אקאלי (Acali), שנערך בתחילת שנות השבעים, אבל זה הולך בערך ככה – אנתרופולוג בשם סאנטיאגו ג׳נובס הציב אחת עשרה נפשות צעירות, זרות זו לזו לחלוטין, על רפסודה אחת בלב אוקיינוס. במשך מאה ימים הוא נתן להן להתערבב וניסה לבחון מה יתרחש. אפשר לנקב את הניסוי המוזר הזה של האנתרופולוג המנוח בעשרות בעיות אתיות ומוסריות, אבל הרעיון עצמו היה מקורי – לבחור דמויות צבעוניות ומיוחדות שביניהן יתקיימו מתחים וחיכוכים שונים, בעיקר מיניים, הרבה לפני שזה נעשה באופן תדיר בטלוויזיה. היום כל זה נשמע כמו קשקוש נאיבי, קלישאה חבוטה של תוכנית ריאליטי משנות התשעים, אבל 45 שנים לאחר מכן, במאי שבדי בשם מרכוס לינדן עושה את סרטו על הניסוי ומפיח בו חיים מחדש.

רפסודה, סרט ביכורים שזכה בפרס הראשון בפסטיבל CPH:DOX בקופנהגן, מעמיד מחדש את האנשים שהיו שותפים לניסוי על מודל בנוי הדומה לרפסודה המקורית, ומבקש מהם להעלות זכרונות לגבי כל מה שהשתבש על מה שכונתה עם השנים "ספינת הסקס". בסרט קיימים למעשה שני מישורים המתרחשים במקביל. מצד אחד, המסע המקורי מתואר באופן כרונולוגי על ידי קטעי פוטאג' מצולמים ב-16 מ"מ ומלווה בהקראת היומנים הכתובים של האנתרופולוג על ידי השחקן דניאל ג׳ימנז קאצ׳ו. המישור השני הוא ההיזכרות של הדמויות המבוגרות, אשר נשזרת לאורך הסיפור כדי לא רק להעלות זכרונות נוסטלגיים אלא גם לשאול שאלות נוקבות בפרספקטיבה של זמן. רוב אלו שנשארו בחיים כדי לספר על הניסוי הן נשים, וללא מעט מהן יש מטענים קשים כלפי האנתרופולוג. הן מאשימות אותו בגזענות, דעות קדומות ואפילו ניצול. האם ההחלטה להעניק כח ברפסודה לנשים, ולא כצפוי לגברים, היתה לא יותר מאשר מניפולציה מיזוגנית?

ההתבוננות לאחור והמודעות למרחק הזמן מאפשרת לבמאי השבדי לייצר תיעוד מרתק בו המתח הגזעני, המגדרי, והתרבותי שהתקיים לפני 45 שנה ממשיך לתת אותותיו גם במפגש המחודש. הכל בסרט טבול בהומור עצמי ובמודעות לעובדה שלבקר את ג'נובס זה קצת כמו לחבוט בדחליל. אחרי הכל, המטרה שלשמה כינס האנתרופולוג את החבר'ה על הרפסודה בשנות השבעים היתה כדי להשיג ״שלום על פני האדמה״ (אלו היו מילותיו המדויקות). כשהמתקפה על הניסוי האומלל של ג'נובס הולכת ומתלהטת בהדרגה, אנו רק יכולים להצטער שזה משחק קצת לא הוגן, כי את הצד המתגונן שלו אנחנו לא יכולים לשמוע. חבל שהסרט לא נעשה לפני שהוא הלך לעולמו ב-2013.

ספינת הסקס משנות השבעים – "האח הגדול" בלב אוקיינוס

רפסודה יוקרן בפסטיבל הקולנוע בחיפה במועדים הבאים:

יום שלישי, 25/9, 22:00 (טיקוטין)

יום חמישי, 27/9, 13:00 (טיקוטין)

 

שלושה זרים זהים (Three Identical Strangers)

אם לא שמעתם עדיין כלום על הסרט הזה, שעשה גלים בסאנדנס, זכה שם בפרס השופטים המיוחד, ומאז הפך לאחד הסרטים התיעודיים המדוברים של השנה, אז אני לא אהיה זה שאקלקל לכם עם ספוילרים. תנסו אפילו לא לקרוא את התקציר כי חוויית הצפייה בסרט הזה תהיה מושלמת מבלי לדעת עליו דבר. הסיפור כאן הוא כל כך הזוי ומוזר, שבמונחים בדיוניים אפשר לומר שהוא פשוט סיפור טוב מדי. זה לא מפתיע, בעיניי, שחברת הפקה בריטית כבר הרימה את הכפפה ועומדת להפיק סרט נראטיבי-בדיוני על פי המקרה. אבל לפני שצפיתי בדקה אחת מהגרסא העתידית, אוכל לומר רק בוודאות שלוש מילים על כך: ממש אין צורך. ועל הסיפור אגיד רק את זה: תתארו לכם בחור צעיר בן 18 שמקבל יום אחד טלפון ומגלה שיש לו אח תאום זהה לחלוטין. זמן קצר אחרי שהוא נוסע לפגוש אותו, שניהם מגלים שיש עוד אחד כזה, אח זהה שלישי. נשמע כמו אחד הסיפורים המרגשים והמקסימים ששמעתם לאחרונה בתוך עולם ציני ואכזרי? ובכן, לסרט יש 98 דקות…

הבמאי טים וורדל מגולל כאן סיפור אישי מרומם נפש שהופך במהרה לטרגדיה אנושית בתוך סיפור מסגרת גדול יותר, מפחיד ומאיים. הכוחות השטניים שפועלים כאן ישאירו אתכם עם הרבה סימני שאלה, אבל תסמכו על הבמאי שיבהיר לכם את התמונה עד כמה שניתן. וורדל יודע שבקולנוע תיעודי, ממש כמו בקולנוע בדיוני, צריך לעשות סדר וארגון בכל האלמנטים כדי שנדע בדיוק על מי לכעוס ולא נצא מבולבלים. ארול מוריס עשה את זה כבר בסוף שנות השמונים כשסידר תעלומת רצח כסיפור בלשי פילם נוארי שיש בו טובים ורעים והפי אנד. גם כאן, ובהתאם לרוח הזמן של הקולנוע התיעודי החדש, הסיפור של שלושה זרים זהים מוצג באופן נגיש, הוליוודי, פשוט, ומחליק בגרון כמו קוניאק רמי מרטן. אולי לפעמים זה ירגיש לכם כאילו זה מחליק יותר מדי טוב, אולי אפילו באופן פשטני מדי (לא צריך לחזור על סצנה שראינו לפני דקה שוב, בחייאת, לא נרדמנו). אבל בסך הכל, מדובר בסרט שיחזיק אתכם זקופים על משען הכסא מתחילתו ועד סופו.

שלישיית האחים הזהים בהופעת אורח קצרה ב"סוזן סוזן"

שלושה זרים זהים יוקרן בפסטיבל הקולנוע בחיפה במועדים הבאים:

יום ראשון, 23/9, 17:00 (רפפורט)

יום רביעי, 26/9, 22:00 (טיקוטין)

 

ג' זה גרינאווי (The Greenaway Alphabet)

פיטר גרינאווי, הבמאי הבריטי הנודע, הוא חובב גדול של רשימות, אוספים, אינציקלופדיות, ובעיקר כל דבר שיש בו קיטלוג עם מספרים ואותיות. אין זה מפתיע, לפיכך, שהסרט התיעודי החדש עליו, אותו צילמה וביימה אשתו סאסקיה בודקה, בנוי על פי סדר האלף-בית. אות אחת לכל אסוציאציה שהוא מעלה, דברים משמעותיים בחייו וביצירתו. סאסקיה מגדירה זאת כ”אינציקלופדיה של המי, המה והלמה של פיטר”, אבל מה שנשמע על פניו כמבנה סכמטי, יבש וראציונלי מדי, הופך ממש כמו הפילמוגרפיה כולה של גרינאווי, לתיעוד פיוטי, קליל למדי, משעשע מאוד, וכמובן לחלוטין מודע לעצמו. גרינאווי (שהיה אורח בפסטיבל הקולנוע בחיפה פעמים רבות) הוא אדם קר ומחושב, מרוחק ומתנשא. על ילדיו מאשתו הראשונה, למשל, אותם עזב לפני שנים ולא ראה שוב לעולם, הוא מסביר בקרירות: “אין כאן מעורבות רגשית; רק סקרנות לגביהם”.

אבל סאסקיה יודעת שהבטן הרכה של פיטר היא הקשר המיוחד שיש לו עם ביתו בת ה-15, זואי. את הסרט היא בונה בהתאם כמצבור של שיחות מרתקות בין השניים, כשזואי הכריזמטית מאפילה על גרינאווי לא פעם והופכת בעצמה למוקד הסרט. זואי מקשה על אביה עם שאלות לא פשוטות, ולא נותנת לו להתחמק גם כאשר הן הופכות להיות רגשיות מדי. קשה להאמין לפרקים שזואי רק בת 15, ותוך כדי צפייה אי אפשר שלא לתהות למה תהפוך זואי עם השנים עם אבא מוכשר כזה וחינוך תרבותי כה רחב. גרינאווי, לעומת זאת, מצטייר כדמות מורכבת ומלאת רבדים. מצד אחד, הוא קצת פוץ בריטי נפוח, שהיה רוצה שיזכרו אותו ואת יצירותיו גם בעוד חמישים שנה. מצד שני, הוא לא רק אבא מקסים לזואי ("קצת אוטיסט אמנם", מטיחה בו זואי, ובצדק) אלא גם אדם שמרתק להקשיב לו מדבר על יצירותיו. גרינאווי ידוע באמירותיו האפוקליפטיות על מותו של הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו, אבל סרטיו הם ההפך הגמור מאבל לא מוצדק שכזה. העניין המרכזי של גרינאווי הוא בציור, וכמעט כל סרטיו מבקשים לחקור את הקשר האפשרי בין שני המדיומים, כאשר הקולנוע הוא תמיד אילוסטרציה של טקסט ושל דימוי דומם. אם תהיתם פעם מדוע כל הסרטים שלו תמיד בפוקוס, את התשובה תקבלו כאן, יחד עם לא מעט אבחנות נוספות על פריימינג, זוויות צילום, וכמובן הרבה אותיות. סרטה של סאסקיה מרהיב לצפייה, מוקפד בכל פריים שבו, והוא ללא ספק אחד הסרטים התיעודיים המהנים לצפייה בפסטיבל.

פיטר גרינאווי וביתו זואי – לא נותנת לו להתחמק

 

ג' זה גרינאווי יוקרן בפסטיבל הקולנוע בחיפה במועדים הבאים:

יום שלישי, 25/9, 14:30 (סינמטק)

יום חמישי, 27/9, 9:30 (סינמטק)

 

העיניים של אורסון וולס (The Eyes of Orson Welles)

ועוד קצת על ציור וקולנוע. במאי הקולנוע אורסון וולס, דמות אגדית בקולנוע האמריקאי הקלאסי, היה בעל כשרונות רבים. הוא היה מפיק תפאורות לתיאטרון, יוצר תסכיתי רדיו (ביניהם המתיחה המפורסמת על הפלישה ממאדים), קוסם מחונן, סופר, תסריטאי, וכמובן במאי גדול. אבל מסתבר שהוא גם היה צייר מוכשר. מארק קאזינס, אחד השמות הגדולים של מסורת הוידאו-אסיי המחודשת בקולנוע, ומי שאחראי להברקה בת 900 הדקות The Story of Film, הצליח לשים ידיו על מאות איורים וציורים ששרבט אורסון וולס במהלך חייו. הוא נבר בארכיון של אוניברסיטת מישיגן באן ארבור וקיבל את ברכתה של ביאטריס, ביתו של וולס, שהעניקה לו במתנה מאות מהאיורים. התוצאה היא מכתב אהבה אישי לאורסון וולס שאהבת הקולנוע נשפכת ממנו והוא מעוטר ברעיונות מבריקים. קאזינס מנסה להבין את הקשר בין החשיבה הויזואלית של וולס לבין מה שעניין אותו באמת בקולנוע, ומבקש להסתכל על וולס מחדש, אולי אפילו לספר את סיפור חייו מחדש. מה חושפים בפנינו הציורים הללו כיום והאם ניתן להבין בעזרתם את סיפור חייו קצת אחרת? וולס שירבט כל הזמן, ועשה זאת תוך כדי שהוא עובד על כל אחד מסרטיו. הוא השתמש בפחם, בדיו, בעפרונות, בצבעי מים, בכל מה שהיה עבורו זמין. הקווים שלו תמיד גסים, אבל מלאי משמעות. אם חשבתם שבאמת כבר אין צורך בעוד סרט תיעודי על אורסון וולס, קאזינס יוכיח לכם אחרת. נקודת המבט הרעננה והייחודית שהוא מציע בוחנת כיצד סגנון הציור של וולס השפיע על האופן בו הוא התבונן על העולם ועל אנשים בפרט: מדוע הוא נמשך למנהיגים מטורפים ומבודדים? כיצד קשורות דמויות הנשים בחייו לאלו שמופיעות בסרטיו? מה פשר מערכת היחסים המורכבת שהיתה לו עם גברים? הסרט הזה יוצא לאקרנים בעיתוי נפלא, כחודש וחצי לפני שהצד האחר של הרוח, סרטו של וולס שלעולם לא הושלם, יופץ בנטפליקס. אם אתם מחפשים רענון אינטלקטואלי רציני לפני נובמבר, זה הסרט בשבילכם.

אורסון וולס: שירבוטים מלאי משמעות

העיניים של אורסון וולס יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום שני, 24/9, 9:30 (רפפורט)

יום חמישי, 27/9, 10:00 (רפפורט)

 

המשפט (The Trial)

זו היתה שנה מוצלחת במיוחד לבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה, אחד השמות החשובים בקולנוע העולמי כיום. אחרי יום הנצחון ו-דונבאס, שהוקרנו רק לפני כחודשיים בפסטיבל הקולנוע בירושלים, מגיע כעת המשפט, שהוקרן לאחרונה גם בוונציה ובטורונטו. זהו סרט שמורכב כולו מחומרי ארכיון אשר צולמו במהלך משפט ראווה ב-1930, זמן כהונתו של סטלין. קבוצה של מהנדסים וכלכלנים מואשמת באופן מפוברק לחלוטין בעוון השתתפות בקונספירציה כנגד ברית המועצות, בניסיון ליצור משבר בתעשייה ולהתערב בחקלאות המדינה. הנאשמים מודים באופן מלא בכל ההאשמות, בבגידה במולדת, ובפעילות אנטי-ממשלתית כנגד אמא רוסיה עליה הם מתחרטים עד מאוד. כל המשפט, כמובן, מתנהל כהצגה אחת גדולה, בה הסוף ידוע וקבוע מראש. אפשר לקרוא למה שאנחנו רואים כאן דרמת בית משפט, למרות שאין בה ממש מתח, אולי רק מעט פאתוס במהלך נאומי הסיכום. הכל מתנהל על מי מנוחות, והתחושה המתקבלת היא שכולם יודעים שלא נותר ואף סיכוי קטן להפוך את ההחלטה, את הכרוניקה הידועה מראש. במובן מסוים זה הופך להיות מופע מרתק של פרוצדורות.

אולי המימד המעניין ביותר בסרט הזה הוא הקונפליקט שטבוע באופן אינהרנטי אל תוך מהותו: קטעי הארכיון אמיתיים לחלוטין (חוץ מנגיעות מעניינות של סאונד) וערוכים באופן לינארי. מצד שני, כמעט כל מה שנאמר במשפט, ובמיוחד בהודאות של הנאשמים, הוא שקר מוחלט. לוזניצה, כרגיל, מבקש את סבלנותנו, ומתגמל אותנו בכך שמעניק לנו גישה חסרת תקדים לאירוע היסטורי מן העבר. מתוך ההיסטוריה הזו הוא רוצה לומר לנו משהו על ההווה. כחודשיים בלבד לאחר שאחד השמות הגדולים בקולנוע התיעודי הרוסי נרצח באפריקה ביחד עם צוותו, וכשבועיים לאחר שאחד מאנשי הפוסי ריוט שהתפרצו למגרש בזמן המונדיאל האחרון ברוסיה כדי למחות כנגד משטר פוטין הורעל, הצפייה בסרטו של לוזניצה מקבלת משמעות מחודשת.

"המשפט": מופע מרתק של פרוצדורות

המשפט יוקרן בפסטיבל חיפה ביום ראשון, 23/9, בשעה 16:00 (טיקוטין).

 

 

גליון חדש שערכתי ל"תקריב" על 20 שנות תיעוד מקומי

עם עלייתו לאוויר של גיליון מס' 16 של כתב העת תקריב, גיליון מיוחד וחגיגי אותו היה לי הכבוד לערוך, חוגג השנה פסטיבל דוקאביב עשרים שנה להיווסדו ומסמן בכך נקודת ציון משמעותית בהיסטוריה של התיעוד המקומי. לפסטיבל דוקאביב חלק בלתי מבוטל בהצלחה הביקורתית והמסחרית של הקולנוע התיעודי בארץ בשני העשורים האחרונים, שכן עצם קיומו כמרחב הקרנה שאין שני לו בארץ מהווה כר תמיכה חשוב מעין כמוהו לקידום יצירה מקומית. דוקאביב יצר אפשרויות חשיפה חסרות תקדים לקולנוע התיעודי בישראל והביא למציאות נפלאה שבה סרטים דוקומנטריים אינם קבורים יותר בתוך נישה שולית השייכת למתי מעט, על מדפי ספריות הווידיאו, בסינמטקים או במוסדות חינוך. במקביל להצלחתו הקופתית של הקולנוע התיעודי בעולם והגעתו למדפי הבלוקבסטר ולאולמות המולטיפלקס בארצות הברית, קיבל גם הקולנוע התיעודי המקומי תפנית משמעותית והחל פונה לקהל הרחב. הצלחה זו היא מוגבלת, מן הסתם, ובאופן יחסי ללהיטים דוקומנטריים בשוק האמריקאי היא כמעט שולית. עם זאת, אין זה עניין של מה בכך כאשר סרטי תעודה כגון פרינסס שואו (עידו הר, 2015) או בן גוריון, אפילוג (יריב מוזר, 2015) מוקרנים באופן תדיר ברשת בתי הקולנוע סינמה סיטי, או כאשר סרטים כמו הדירה (ארנון גולדפינגר, 2011) או הצלמניה (תמר טל, 2011) מציגים למעלה משנה וחצי בסינמטק תל אביב. הרעב והעניין המחודשים לקולנוע תיעודי גרמו אף לכך שמזה כמה שנים פסטיבל דוקאביב הפך למעשה לפסטיבל הקולנוע השני בגודלו בארץ במונחים של קהל, עובדה הראויה להתייחסות ולהסבר.

בגיליון אנו מבקשים לנצל את יום חגו של הפסטיבל כהזדמנות להתבונן אחורנית אל עבר עשרים שנות תיעוד מקומי, תקופה אשר הביאה עימה פריחה חסרת תקדים של הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי. מעבר להצלחה הכלכלית מדובר גם בשינוי מהותי. במשך שני העשורים האחרונים הושפע והופרה נוף התיעוד המקומי ממסורות תיעוד קיימות בקולנוע הדוקומנטרי העולמי, ושכלל את השפה האסתטית שלו באופן ניכר. דוקאביב, כמוסד קולנועי המשרטט דרך תהליך אוצרותו כמה מהתהליכים המשמעותיים שנוצרו כאן בקולנוע התיעודי בעשרים השנים האחרונות, היווה שחקן ראשי בתהליך הזה. אין ספק כי הגל המחודש של עשייה תיעודית בארץ הוא תוצר של כמה גורמים שונים, וביניהם ניתן למנות את נגישותן של טכנולוגיות דיגיטליות (מצלמות ניידות וזולות); שבירת המונופול של הערוץ הראשון והדרישה מערוצי הכבלים להפקות מקור; הקמתה של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ותמיכתה בסרטי תעודה; ומרכזיותו של רעיון הרב-זהותיות בקולנוע הישראלי העכשווי שנתן ביטוי לקולות קולנועיים חדשים ומגוונים. שני ארגונים חשובים נוספים, החוגגים השנה גם הם עשרים שנות פעילות, מקדמים באופן משמעותי את היצירה התיעודית הישראלית וקשה להפריז בחשיבותם. קופרו, הקרן לשווק סרטי תעודה ואנימציה, הביאה עם השנים משקיעים רבים מחו”ל וחוללה מהפכה אמיתית בהיקף הקו-פרודוקציות הבינלאומיות של סרטים דוקומנטריים בישראל. פורום היוצרים הדוקומנטריים, אשר תומך באופן תדיר בהפקתו של כתב העת “תקריב”, מארגן במשך שנים ארועי תעשייה שונים, מפיק ימי עיון וכנסים על קולנוע תיעודי, ובעיקר מהווה מרחב לדיון ולתמיכה בכל יוצרי הקולנוע התיעודי בישראל.

מאמרו החשוב של שמוליק דובדבני, אשר פותח את הגיליון הזה, סוקר את שלל הגורמים הללו ועוד רבים אחרים בכדי לברר כיצד השתנו פניו של הקולנוע הישראלי התיעודי מאז בואו של פסטיבל דוקאביב, ובאילו אופנים "העניק דוקאביב ליצירה הדוקומנטרית, הישראלית והבינלאומית, את מקום הכבוד הראוי לה". דובדבני מציב את רגע עלייתו של דוקאביב בתוך ההקשרים הרחבים יותר של ההצלחה המסחרית והמפתיעה של קולנוע תיעודי בעולם, ובוחן כיצד פריחה שכזו מורגשת גם בזירה המקומית. נוסף על כך, טוען דובדבני, התבססותו של דוקאביב כפורום משמעותי לחשיפתו של קולנוע תיעודי איכותי מתרחשת שנים ספורות לאחר שמתחיל להתגבש באקדמיה שיח ביקורתי חדש על קולנוע תיעודי, שיח המתרחב לאחרונה בהדרגה גם אל תוך הזירה הישראלית.

מאמרו של שמוליק דובדבני: כיצד השתנו פניו של הקולנוע הישראלי התיעודי מאז בואו של פסטיבל דוקאביב?

זו השנה החמישית ברציפות שבה אוצרת ועדת הלקטורה בדוקאביב תוכנית מיוחדת, קטנה ואיכותית, של קולנוע תיעודי מובחר בשם ״עומק שדה״ (Depth of Field). מדובר בסרטים דוקומנטריים ייחודיים המטשטשים בדרכים מגוונות גבולות בין בדיה לתיעוד, בין אם על ידי פרפורמנס, תפיסה ויזואלית שונה, שימוש באנימציה או כל טקטיקה אחרת המאפשרת להם לטעון טענה מרתקת על העולם האמיתי שבו הם עוסקים. כתב העת תקריב התמקד בסוגיות אסתטיות על קולנוע תיעודי מאז הגיליון הראשון שלו, שעסק בשפה הקולנועית, ולכן בחינה מהותית של "עומק שדה" נראית כמתבקשת בגיליון הנוכחי. עופר ליברגל מגולל את התפתחותה של הקטגוריה החלוצית הזו דרך ניתוח טקסטואלי של כמה מסרטי המפתח שהוקרנו במסגרתה, כמו מאנאקאמאנה (פאקו ולז וסטפאני ספראיי, 2013),תרמית (דין פליישר-קמפ, 2016) או סרט עכברוש (תיאו אנתוני, 2016). ליברגל מבקש לטעון כי אף על פי שהמסגרת הזו רחבה עד מאוד, ומכונה על פי רוב במונח המעורפל "קולנוע היברידי", יש לסרטים הנכללים בה מכנה משותף מרכזי וחשוב: הם כולם מבטאים הרהור רפלקסיבי על מהותה של היצירה התיעודית ומחייבים אותנו להתייחס לצורתם ולא רק למושא התיעוד שלהם. ממאמרו של ליברגל עולה אם כן לקח חשוב לגבי כתיבה ביקורתית על קולנוע תיעודי בעידן החדש שעליו מצביע דובדבני, כתיבה אשר נדרשת להתחשב באלמנטים של מבע קולנועי, זאת לעיתים על חשבון דיון תמאטי ומסורתי יותר על היבטיה השונים של המציאות בסרטים.

מאנאקאמאנה (פאקו ולז וסטפאני ספראיי, 2013): כיצד הכתיבה על קולנוע תיעודי משתנה בעקבות אבולוציה אסתטית של הז'אנר?

לכבוד הגיליון המיוחד קיימתי עם ענת אבן ורן טל, עורכי תקריב, ראיון עם קרין ריבקינד סגל, המנהלת האמנותית של פסטיבל דוקאביב. עבודת האוצרות היסודית ותהליכי החשיבה העמוקים שמקיימת סגל עם צוותי הלקטורה שלה מדי שנה, נותרים בדרך כלל מאחורי הקלעים. הראיון עימה מאפשר הצצה חד פעמית אל החזון האמנותי שמנחה אותה, אל תפיסתה הייחודית של מהות הקולנוע התיעודי ואל מקורות ההשראה שלה. בעקבות חשיפתה של סגל לכמות עצומה של סרטים מדי שנה, היא משרטטת בראיון תמונת מצב עכשווית של הקולנוע התיעודי העולמי ומזהה את המגמות והטרנדים העיקריים שבו.

בשלושה מאמרים בגיליון קיימת התייחסות לתמות עיקריות אשר בייצוגן חלה התפתחות משמעותית בעשרים השנים האחרונות. הקולנוע התיעודי הנשי בישראל, למשל, נאבק בתקופה זו כדי ליצור דה-מיסטיפיקציה לפרויקט הציוני, ולצאת בגלוי כנגד התפיסה שלפיה ההיסטוריה הציונית אמורה להיכתב אך רק בידי מי שמוגדרים באופן רשמי כנוטלים חלק אקטיבי בתהליך עיצוב המדינה – הלוא הם הגברים. סרטה החשוב של מיכל אביעד דימונה טוויסט (2016) הוא אולי האחרון בסדרה של פרויקטים תיעודיים שנועדו לחשוף את המיליטריזם והשוביניזם החבויים במיתוס הציוני הפטריארכלי. בעוד שמעמדן של הנשים היוצרות בקולנוע הישראלי נותר שולי ומעוות באופן מובהק עד תחילת שנות השמונים, הרי שגם התקופה שהחלה אז הביאה עימה שינוי תמאטי מוגבל. זאת משום שנשים יוצרות בקולנוע התיעודי העדיפו להיצמד לנושאים בעלי תוקף אוניברסלי או לפחות כזה אשר לגביו קיים סטטוס קוו לאומי, כמו השואה. מאז אותו רגע מכונן של גל סרטי הדור השני לשואה הלך והתעצם הדיון הביקורתי והאקדמי לגבי ייצוג נשים בקולנוע העולמי, ולא מעט נכתב ונאמר גם על הנשים בקולנוע הישראלי, על מקומן השולי, על הדרתן או על הפיכתן למושאי מציצנות ועונג. כך מתרחשת לה תופעה מעניינת בשנות התשעים, והיא הופעתו של קולנוע תיעודי של נשים שבו היוצרות בוחרות להציג את עמדתן בנוגע לסכסוך. בסרטים כמו הנשים ממול (מיכל אביעד, 1992) או אסורות (ענת אבן ועדה אושפיז, 2001), המבט הופך להיות נשי במהותו ושם במרכזו את סוגיית האימהות ביחס לסכסוך תוך ערעור מהותי על העמדה המתקרבנת. כיצד משתנה כיום העמדה הנשית הזו ביחס לסכסוך, שעה שחלק ממאפייניו הולכים ומתקבעים והתקווה לשנותם מתרחקת ונמוגה? מאמרה של ענת דן מתייחס לקולנוע תיעודי נשי מסוג זה, קולנוע שמושא התיעוד שלו, דמות המתנחל, שנוי במחלוקת כשלעצמו והמבט עליו הופך באופן רפלקסיבי למושא לדיון. דן מתרכזת בשני פרויקטים עכשוויים שהופקו עבור תאגיד השידור 'כאן', סדרת הרשת חמושות (איילת בכר, 2017) והסרט מתנחלת (איריס זכי, 2018), שמוקרן השנה בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב. היא נוגעת בשאלה הסבוכה של אקטיביזם פוליטי בקולנוע תיעודי כדי לבחון את עצם היתכנותה של קריאה לשינוי כאשר מבט המתעדת עצמו אמביוולנטי. האם המוטיבציה העיקרית של יוצרות תיעודיות ביחס לסכסוך היא אך ורק שאיפה וקריאה לשינויה של המציאות? בנוגע להתמקדות העכשווית בדמות המתנחל בסרטי תעודה, שואלת דן – האם מדובר במבט השבוי בהיקסמות או בניסוח ביקורתי מרומז?

"מתנחלת" (איריס זכי, 2017): מבט השבוי בהיקסמות או ביקורתיות מרומזת?

סרטי הפרופגנדה שמימנה התנועה הציונית בישראל בשנות הארבעים והחמישים, סיפרו את סיפור השואה כנרטיב של ”טראומה וגאולה“, שבה חווית השואה מביאה באופן מחויב להצלה לאומית, והאפשרות לספר את הנרטיב האישי של כל אחד מהניצולים נשללה לחלוטין. התקופה שהחלה בשנות השמונים הביאה לטרנספורמציה של ממש, והייתה אחת החשובות בתולדות התיעוד המקומי. סרטים שנעשו בעיקר בידי הדור השני לניצולי השואה, החלו לחשוף וידויים אישיים יותר, מלאי חרדות ופחדים, שלמעשה ניסחו את האמת שהסרטים המוקדמים הצליחו להדחיק. הניצולים הראשונים, כך חשף לפנינו הקולנוע התיעודי, לא ממש הצליחו להשתלב כהלכה בארץ, ונשארו אאוטסיידרים בחברה כל עוד הפצע שלהם לא הגליד. סרטים כמו בגלל המלחמה ההיא (אורנה בן דור, 1988),אבא’לה בוא ללונה פארק (ניצה גונן, 1995), או הבחירה והגורל (ציפי רייבנבך, 1993) הציעו תקומה אחרת, אישית יותר, והחלמה תרפויטית. בגיליון זה קיבלה על עצמה יסמין הדס ליפשיץ סימן טוב את המשימה הלא פשוטה של סקירת אופני הייצוג של נושא השואה לאורך תולדותיו של הקולנוע התיעודי המקומי, תוך מתן דגש על האופן שבו התיעוד העכשווי מייצר "יצירה דוקומנטרית חושפנית, מישירת מבט, חקרנית ומאתגרת". סימן טוב מתמקדת בשני סרטים, זיטרה על אמת והשלמה (ג'אד נאמן, 2008) ושתיקת הארכיון (יעל חרסונסקי, 2010), אשר נוצרו כאן בעשור האחרון, ומהם עולות שאלות חשובות ומורכבות לגבי יכולתו של הקולנוע לעצב זיכרון, לחקור את נבכי הטראומה ולהציע אפשרות לפיוס. במאמרה משרטטת סימן טוב את מסלול התפתחותו של התיעוד המקומי בנושא השואה מרגעי הכיסוי, ההדחקה וההשתקה המוקדמים; דרך הניסיון החושפני להעניק מרחב לעדות ראשונית; ועד לשלב העכשווי, שאותו היא מכנה "מסע אל עבר האין סוף של הגילוי ולעבר גאולת הביטוי והיצירה". דילמות אתיות מורכבות וחשובות עולות כאן ביחס לדימוי הקולנועי של השואה וביחס למגבלותיו וליתרונותיו של הקולנוע התיעודי בהתמודדות האתגרית שלו עם טראומת השואה.

"שתיקת הארכיון" (יעל חרסונסקי, 2010): "מסע אל עבר האין סוף של הגילוי ולעבר גאולת הביטוי והיצירה"

עם הופעתה של הטלוויזיה בישראל בסוף שנות השישים החל רנסנס חדש של הפקה דוקומנטרית. ממספר מינימלי של כעשרה סרטים תיעודיים מדי שנה בתחילת שנות השבעים המינון עלה לכ-20–40 סרטים תיעודיים בסוף העשור. מכאן יתחיל בישראל מחול מורכב וממושך בין הטלוויזיה לקולנוע ביחס לתכנים ולאופני הייצוג. השאלה מי משני המדיומים יהיה דומיננטי יותר ויאפשר ייצוג תיעודי רלוונטי יותר לקהל תקבל תשובות אחרות בהתאם לתקופות שונות. לאחר מלחמת יום הכיפורים, למשל, הטלוויזיה הפכה להיות המדיה העיקרית דרכה ניסו יוצרים ישראלים להבין את הטראומה. לעומת זאת, בסוף שנות השבעים ולאחר המהפך הפוליטי בישראל, פוליטיקאים ואנשי תעשייה ניסו להגביל את החופש היצירתי של הטלוויזיה ולהפוך אותה ל”לאומנית“ יותר ברוחה. בשלב זה, ובמיוחד עת פריצתה של מלחמת לבנון הראשונה, נכנס הקולנוע הפוליטי והביקורתי של שנות השמונים לתמונה ואיפשר לקולות ביקורתיים (כמו אלו של עמוס גיתאי, יגאל בורשטיין או רם לוי) לתקן את המעוות. לטלוויזיה בשנות השמונים היו בעיקר "במאי בית" שקבעו את הטון, והנושאים שבהם עסקה הטלוויזיה היו ניטרליים באופיים, וכמעט שלא נשמעו דרכה קולות פרובוקטיביים או חתרניים. השלב הבא, שהגדיר למעשה את השינוי המהותי שהתחולל בעשייה התיעודית הטלוויזיונית עד היום, הוא שלב פריצתם של הערוץ השני וערוצי הכבלים. הטלוויזיה שוב הפכה להיות מרכזית בעשייה הדוקומנטרית, ובהתאם לכך נדרש גם הקולנוע לשנות את צורת הבעתו ואת תכניו. מאמרו של יואב הלוי מבקש לחשוף את השינויים האסתטיים והתמאטיים שהתרחשו בקולנוע הדוקומנטרי בישראל עקב מרכזיותה של הטלוויזיה המסחרית. הוא עושה זאת תוך בחינת ייצוג הגוף המת בשתי יצירות תיעודיות ישראליות, הסרט דרך בן צבי 67 (רן טל, 1998) וסדרת הטלוויזיה המכון לרפואה משפטית (עמליה מרגולין, 2017). טענתו המרכזית של הלוי היא שייצוג גוף המת עבר טרנספורמציה מהותית לאורך השנים, מ"תיעוד קולנועי-טלוויזיוני חתרני, ישיר, נטול פניות וחודרני, שבו גוף המת חשוף למצלמה ולעין הצופה", כמו בסרטו של טל, "אל עבר ייצוג מאוחר בזמן ושונה לחלוטין… שבו גוף המת ואלמנטים נוספים של אלימות המופעלים עליו הועלמו, ויש שיאמרו 'נמחקו' לחלוטין מעין המצלמה ומעין הצופה, תוך מיקומם מחוץ 'למסך'", כמו בסדרת הטלוויזיה של מרגולין. הלוי מנסה להסביר את הפער הייצוגי בין שתי היצירות בעזרת תיאורית הביו-כוח של מישל פוקו (Foucault) והתיאוריה הסטרוקטורליסטית של מרי דגלס (Douglas). אך בו בעת חושף מאמרו את השלב הנוכחי, אם כי בהכרח לא האחרון, בדיאלוג הארוך בין הטלוויזיה לקולנוע ביחס לאפשרויות הייצוג וההבעה של תכנים רדיקליים.

במסגרת בחינתם של תהליכים ותמורות שעברו על הקולנוע התיעודי בארץ מאז היווסדו של פסטיבל דוקאביב, אנו שמחים לכלול בגיליון מיוחד זה שיחה עמוקה ומרתקת שקיים המפיק לירן עצמור עם הבמאי המוערך ארי פולמן. נדמה לי שלא יהיה זה מופרז לומר שסרטו ואלס עם באשיר (2008), אשר חוגג השנה עשור למועד יציאתו לאקרנים, הוא אולי הסרט התיעודי החשוב ביותר שנעשה כאן בתקופה הנדונה. במסגרת הראיון משווה עצמור בין יציאת הסרט ואלס עם באשיר לאקרנים לבין הפצעתו של היוצר דוד פרלוב בשמי הקולנוע הישראלי, ומתאר אותן כשתי המהפכות הגדולות ביותר בתולדות התיעוד המקומי, גם אם נתקל בהצטנעותו האופיינית של פולמן כתגובה. פולמן, שאינו מחבב הגדרות מדויקות או אבחנות ברורות בין בדיה לתיעוד, מעדיף את הכינוי "מחולל סרטים" במקום "במאי דוקומנטרי". הוא מבהיר בראיון כיצד הניסיונות לגיוס מימון לסרטו נתקלו שוב ושוב בקשיים כשההיברידיות שהציע נאלצה להיתחם באופן דווקני לפרקטיקה כזו או אחרת. שיתוף הפעולה ההדוק והפורה של פולמן עם ערוץ 8 לאורך הפקת סרטיו מהווה דוגמה מצוינת לאופן שבו שותפות מימונית של ערוץ טלוויזיה יכולה לייצר תרומה יצירתית משמעותית. כמו כן, פולמן מתאר את תהליך יצירת האנימציה בקולנוע תיעודי כיקר וסיזיפי, אולם גם ככזה שמאפשר חופש יצירתי מוחלט הפותר לא מעט בעיות אתיות במפגש עם סובייקט בקולנוע תיעודי מצולם. פולמן מדלג בין מחשבות באופן אסוציאטיבי ומלהטט ברעיונות מבריקים בספונטניות, אך עצמור מנתבו לדיון מקיף ומובנה בסך כל יצירותיו, כולל הניסיון העכשווי והאובססיבי להפוך את סיפורה של אנה פרנק לסרט אנימציה.

"ואלס עם באשיר" (ארי פולמן, 2008): הסרט התיעודי החשוב ביותר שנעשה כאן בעשרים השנים האחרונות.

כחלק בלתי נפרד מגיליון חגיגי זה, ובשונה מגיליונות קודמים של כתב העת, אנו גאים לפרסם חמישה ראיונות עומק עם יוצרים ויוצרות של קולנוע תיעודי שהתארחו במרוצת השנים בפסטיבל דוקאביב והקרינו בו כמה מסרטיהם. בראיונות אלו מתייחסים חלק מהיוצרים לחוויה האישית שלהם בפסטיבל ובכך מדגישים את חשיבותו של המוסד הזה עבורם ואת ייחודה והילתה של הקרנת הקולנוע בכלל. נוסף על כך, כל היוצרים המרואיינים כאן הינם שחקני מפתח בתנופה העכשווית של הקולנוע התיעודי בעולם, והראיונות עימם מספקים פרספקטיבה חשובה מעין כמוה להתפתחויות המקומיות שבהן אנו עוסקים בגיליון הנוכחי.

כך למשל, ישב אורון שמיר במהלך פסטיבל טרייבקה האחרון לשיחה צבעונית ומרתקת עם ברט מורגן, אחד הקולות המקוריים כיום בקולנוע הדוקומנטרי האמריקאי. מורגן, שנכח בפסטיבל לפני שנתיים והשתתף בהקרנת חוצות בלתי נשכחת של סרטו על קורט קוביין בנמל תל אביב, מתאר ללא הנחות ובכנות ישירה את דעתו האמיתית על הרנסנס שחווה הקולנוע התיעודי לפני כעשור ועל שלב הרגיעה שלטענתו הגיע כעת. ביטנו מלאה על שיטת ההפצה העכשווית של הקולנוע התיעודי, אשר לטענתו רומסת את פוטנציאל ההקרנה שלו בבתי הקולנוע. סרטו החדש ג'יין, שהוקרן לאחרונה במסגרת קולנוע דוקאביב, היה הסרט הדוקומנטרי השלישי הכי מרוויח בארצות הברית בשנה שעברה, אך נבעט החוצה מתיאטראות המולטי-פלקס לפני שהצליח למצות את הפוטנציאל שלו.

ברט מורגן: מבט מפוכח וללא הנחות על הרנסנס העכשווי של הקולנוע התיעודי

במאי 2016, אותה שנה שבה ביקר מורגן בפסטיבל, שוחחתי אני עם הבמאי האוסטרי ניקולאוס גיירהאלטר, אשר הגיע גם הוא כאורח מרכזי של דוקאביב. גיירהאלטר הוא אחד האוטרים המובהקים של הקולנוע התיעודי האירופי בשנים האחרונות, ומאחוריו קריירה קולנועית מפוארת של למעלה מ-25 שנה. דימויי הסרטים שלו עמוסים בפרטים, בעלי מיזנסצנה מוקפדת ועשירה, אך גם נשארים לרוב כאניגמטיים ולא מפוענחים. דיברתי איתו על אסתטיקה תיעודית, פוליטיקה עכשווית ועל נזילותן של הגדרות מסורתיות.

בראיון נוסף משוחח יאיר לב עם אלן ברלינר, מיוצרי הקולנוע האישי המעניינים באמריקה, שהתארח בפסטיבל דוקאביב בשנת 2013. ברלינר, אספן אובססיבי של קטעי ארכיון מכל סוג שהוא, מייצר בסרטיו קולאז׳ קצבי ונוירוטי אשר מגדיר מחדש את הקשר בין אסתטיקה לאינטואיציה בקולנוע תיעודי. לב סוקר עימו את הקריירה הקולנועית המגוונת שלו, שבמהלכה יצר דרכים אלטרנטיביות, מקוריות ומשעשעות, לתיעוד יומני שלו ושל בני משפחתו.

אלן ברלינר: אספן אובססיבי של קטעי ארכיון

במסגרת ההקשרים המיוחדים שיוצר קולנוע תיעודי עם אמנויות אחרות, ליאת סאבין בן שושן שוחחה עבור הגיליון עם אילה בקה ולואיז למואן, זוג יוצרים העוסקים בצילום מבנים אדריכליים איקוניים ומתעניינים בחוויה היומיומית של המשתמשים במבנים הללו. במסגרת פסטיבל דוקאביב הוקרנו שלושה סרטים שונים שלהם בדרך ייחודית ומחוץ לבתי הקולנוע הסטנדרטיים, תוך שימת דגש על החלל האנושי של מרחבי ההקרנה. בראיון עימם מתארים בקה ולמואן כיצד קולנוע יכול לייצר חוויה של מרחב, תחושה של קהילתיות, ואת האופנים המיוחדים שבהם הקולנוע יכול לקיים דיאלוג מורכב עם אדריכלות.

כמו כן, בגיליון מפורסם מחדש ראיון שקיים אריאל שווייצר עם הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה, ראיון שפורסם במקור בכתב העת הצרפתי "מחברות הקולנוע" (Les cahiers du cinéma) במאי 2017. לוזניצה, שגם סרטיו מתחקים בדרכם הייחודית אחר הטשטוש המתמשך בין קולנוע תיעודי לעלילתי, מפרט בבהירות את מחשבותיו לגבי סרטו הדוקומנטרי אוסטרליץ ולגבי סרטו העלילתי האחרון נפש עדינה. הוא מתאר את מקורות ההשראה שלו ומספק נקודת מבט מעניינת על המצב הפוליטי במזרח אירופה.

סרגיי לוזניצה: טשטוש מתמשך בין קולנוע תיעודי לעלילתי

וגם, אי אפשר בלי קצת תודות. תודה גדולה לענת אבן ורן טל, העורכים המייסדים של ״תקריב״, שהיו שותפים לגליון הזה בכל שלבי גיבושו ועריכתו ונתנו לי, יחד עם זאת, חופש פעולה והחלטה. המיזם הזה, שנמצא בדרכו כבר לגליון מס׳ 17, אינו מובן מאליו באף רגע נתון, אך השניים הללו מצליחים להרים אותו כנגד כל קשיי המימון כל פעם מחדש, ובכך להנגיש את הכתיבה הביקורתית על קולנוע תיעודי לקוראים באופן שאף כתב עת אחר בארץ אינו מסוגל לעשות. תודה ענקית ליערה עוזרי וקרין ריבקינד סגל, מדוקאביב, שהעלו איתנו רעיונות שונים וחשבו איתנו יחד; אירגנו עבורנו במהירות וביעילות ראיונות עם כל היוצרים שהיו האורחים בפסטיבל; יצרו בשביל הכותבים שלנו קטלוג של הסרטים הישראלים שהציגו בפסטיבל במשך השנים; ובכלל היה תענוג לעבוד איתן יחד; ,תודה לוורד שמשי, המפיקה והעורכת הלשונית של הגליון, שעשתה עבודה מדויקת ומקצועית, וממנה למדתי הרבה; ,usv לקרן רבינוביץ' שתמכו בגליון הזה, כמו גם בשאר הגליונות של כתב העת. ותודה כמובן לפורום היוצרים הדוקומנטריים שתומכים ב״תקריב״, והזמינו אותי להשיק אותו בכנס השנתי שלהם בפסטיבל.

קריאה מהנה!

אובססיות מסוכנות ואמונות תפלות: חמש המלצות לפסטיבל דוקאביב

הנה זה מתחיל שוב. בעוד כמה ימים ספורים אפשר יהיה להגיע למתחם הסינמטק כדי לקבל הזרקה מרוכזת של מציאות לפנים, כלומר על המסך, כלומר לא ממש מציאות, אלא יותר כמו עיבוד יצירתי למציאות. בקיצור, סרטים דוקומנטריים, מהטובים שניראו על המסכים בעולם בשנה האחרונה. עם כל הפייק ניוז, הפליק-פלאק והספינ-אוף, נדמה לי שהקולנוע התיעודי מעולם לא היה הכרחי וחשוב יותר. פסטיבל דוקאביב, שחוגג השנה 20 שנה, יתקיים כרגיל בסינמטק תל אביב ובאתרים שונים ברחבי העיר בין התאריכים 16-27 במאי. מעל 1000 סרטים נבחנו השנה על ידי ועדות הלקטורה הסלקטיביות של דוקאביב, ומתוכם נבחרו 125 סרטים, 12 מהם לתחרות הבינלאומית, 9 לתחרות עומק שדה ו-15 לתחרות הישראלית. בחרתי להמליץ על חמישה סרטים תיעודיים שיוקרנו בפסטיבל, כל אחד נפלא בדרכו שלו. כדאי להיערך בהתאם ולרכוש אליהם כרטיסים מראש, כי אחרי הכל, הכרטיסים לדוקאביב נגמרים מהר.

 

עבדו הנאמן של קובריק (Filmworker)

מאז מותו של סטנלי קובריק בשנת 1999 החלו להיחשף יותר ויותר פרטים על איש הסתרים הזה, על הגאון הפרפקציוניסט שהחזיק במהלך חייו את כל הקלפים שלו צמוד צמוד לחזה ולא גילה לעולם דבר על דרך פעולתו. עבדו הנאמן של קובריק, או בשמו המקורי והיפה "עובד קולנוע" ("filmworker"), מספר על איש שכבר היכרנו, אבל לא ממש מקרוב. ליאון ויטאלי, היום בשנות השישים לחייו, היה יד ימינו של קובריק במשך כשלושים שנה. חובבי הסרט בארי לינדון יזהו את ויטאלי מיד כשחקן הבריטי הבלתי נשכח שהופיע בדמותו של לורד בולינגטון, אויבו המושבע של גיבור הסרט. זהו הבחור הצעיר, בנה של ליידי בולינגטון, אשר לצידו אנו מתייצבים כעוגן להזדהות לאחר שבארי לינדון מחריב את כל מה שטוב בעולמו. מיד לאחר שהסתיימו צילומי הסרט, ניגש ויטאלי אל קובריק וביקש ממנו לעבוד אצלו. קובריק שלח אותו לאגור קצת ניסיון, ובסוף נתן לו משימה: לצאת וללהק את דני טורנס, הילד עם החוש השישי בהניצוץ. מכאן החל שיתוף פעולה ייחודי ומוטרף לחלוטין, במהלכו הפך ויטאלי לעוזר האישי של קובריק 24 שעות ביממה. 7 ימים בשבוע. ויטאלי עשה הכל כולל הכל. הוא תירגם טריילרים לשפות שונות; דאג לבדוק ביסודיות את הדיבוב של כל סרט וסרט לכל שפה אפשרית (קובריק היה ידוע כמי שטרח לשלוח הוראות טכניות מפורטות להקרנת סרטיו בכל מקום בעולם); צילם עבור קובריק אלפי תמונות סטילס של מלונות לפני ההפקה של הניצוץ; עבר על ערימות אינסופיות של גלילי פילם כדי לחפש ולו פריים אחד בלבד; וטרח לבצע בדייקנות עוד מאות משימות סיזיפיות שהיו גורמות לכל אדם אחר לנוס בבהלה. קובריק היה אמן אמיתי וגאון אובססיבי, ואת זה אנו כבר יודעים. אבל כאן הוא מצטייר גם כאדם הנוטה להתפרצויות זעם, דיקטטור משוגע שדרש מעוזרו כל דבר אפשרי, כולל טיפול מסור בחתול שלו. הוא נתן אמון מלא בויטאלי והאציל לו סמכויות באופן מפתיע למדי, זאת בהתחשב בכך שהיה "קונטרול פריק" לא קטן.

טוני זיירה, שכתב, ביים וערך את הסרט, מעניק לנו הצצה של ממש לעולם ייחודי ונפלא שכולו קובריק, ומענג אותנו באנקדוטות קולנועיות וברכילויות מרתקות (כמו התקפי הזעם של קובריק על שיירי ה-flare שנשארו בטעות על המסך, או ראיונות מעניינים עם מתיו מודין על ההפקה של פול מטאל ג'אקט). ויטאלי, כך אנו למדים, היה אחד משחקני המפתח ביצירתו האחרונה של קובריק, עיניים עצומות לרווחה. ויטאלי לא רק שיחק מספר דמויות שונות בסצנת נשף המסכות, אלא גם היה האישיות החשובה ביותר בעבודת השחזור המדויקת של הסרט לאחר מותו של קובריק. בזכותו הגרסה הסופית של הסרט נראית כפי שהיא נראית, בהתאם לחזון הארטיסטי המקורי של קובריק. ויטאלי הוא דמות כובשת בנוכחותה על המסך, מלאה בכריזמה ומרגשת עד דמעות. זוהי ללא ספק שוליית הקוסם הכי מוכשרת שניתן לדמיין, אבל המניע לפעולותיה נשאר תמוה. כיצד ניתן להבין מדוע אדם יקדיש את חייו באופן טוטאלי כל כך עבור בוס כל כך גרוע? זוהי כמעט עבודה דתית באופיה, עם דבקות עיקשת וחסרת כל הגיון ביחס לתגמול שהיא מעניקה. עבדו הנאמן של קובריק הוא סיפור על אובססיה אמיתית ועל התמכרות לעבודה שמכלה את חייו של אדם ומעניקה להם משמעות בו זמנית. ויטאלי מודה בפני המצלמה שלא היה משנה דבר בחייו, ושהעבודה אצל קובריק הייתה הדבר הטוב שאי פעם קרה לו, אבל התמונה שהסרט חושף בהדרגה גורמת לנו לתהות האם לא מדובר בהדחקה של חוויה עם מאפייני טראומה.  

"עבדו הנאמן של קובריק": סיפור על אובססיה אמיתית ועל התמכרות לעבודה שמכלה את חייו של אדם

עבדו הנאמן של קובריק יוקרן במסגרת תוכנית האמנות במועדים הבאים:

יום שבת 19.05 20:30  סינמטק 4

יום שני 21.05 22:00  סינמטק 1

יום רביעי 23.05 12:15  סינמטק 1

 

ממלא מקום (Standby Painter)

לפני שנה הוקרן בפסטיבל דוקאביב סרטו הקודם של האמן אמיר יציב פלנטה אחרת, מסה קולנועית מעוררת מחשבה על ייצוג וירטואלי של מרחבי זכרון וטראומה. השנה יציב מציג בפסטיבל את סרטו החדש, והאכסניה שלו, ממש באופן לא מפתיע, היא שוב קטגוריית "עומק שדה" הנפלאה. מדובר גם הפעם בסרט ייחודי, חכם ומורכב, העוסק במקרה אמיתי שארע לפני 18 שנה במוזיאון הלאומי בפוזנאן שבפולין. אדם פשוט בשם רוברט זוולינסקי ביקש וקיבל מהמוזיאון אישור מיוחד לשהות במשך שעות ארוכות מול ציור של קלוד מונה, וזאת כדי לעשות לעצמו איור פרטי משלו. הבקשה התמימה הזו הפכה לאירוע פלילי של החלפה וגנבה, ואת הסיפור המוזר הזה מגולל יציב בסרטו. הוא מדלג הלוך ושוב בין צילומי ארכיון של השחזור המשטרתי לבין ראיונות אינטימיים עם זוולינסקי. מצד אחד אנו מתוודעים לפרטים המדויקים והיבשים של המקרה: היכן עמד האיש? על מה הסתכל בכל רגע נתון? כמה זמן היה מבלה שם ביום? מצד שני, קטעי הארכיון ממסוגרים בפריים מוקטן ומצהירים על מוגבלותם לספק הסבר משמעותי למקרה התמוה הזה. יציב מתקרב אל זוולינסקי ומעניק לו מרחב לווידוי מרגש שמציף את הצופה בשאלות יותר מאשר מספק לו תשובות ברורות. מהי הסיבה האמיתית למעשה הגנבה אם לא תמורה כספית? האם זו הייתה פעולת הצלה אמנותית? אקט מחווה של אדם שהתאהב בציור? ממלא מקום הוא במובנים רבים הגרסה העכשווית והפולנית לסרטו המונומנטלי של עבאס קיארוסטמי קלוז אפ, שניסה אף הוא לבחון את הראציונל האמיתי מאחורי פעולה פלילית עם פן פסיכולוגי עמוק (במקרה של קיארוסטמי, היה זה אדם שהתחזה במשך זמן ממושך לבמאי האיראני מוחסן מחמלבף). יציב משלב כאן באופן אלגנטי ציורי אילוסטרציה של גאי סלאבינק, שאף שיתף פעולה עימו ביצירת הסרט, ומשתמש בפסקול עדין המורכב ברובו מקטעי פסנתר של פרדריק שופן. התוצאה היא סרט מעורר מחשבה על שכפול והעתקה, על היחס בין אמנות למציאות, ועל ההבדלים בין העתק למקור, שמעניק כבוד רב לדמות הראשית שנמצאת במרכזו.

"ממלא מקום": סרט מעורר מחשבה על שכפול והעתקה

ממלא מקום יוקרן במסגרת התוכנית ״עומק שדה״ במועדים הבאים:

יום שישי 18.05 12:30 סינמטק 4

יום שישי 25.05 18:30 סינמטק 2

 

שולה המוקשים (The Deminer)

זוכה הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל IDFA, שולה המוקשים, הוא חוויה קולנועית מורטת עצבים. סרטם של הוגיר הירורי ושינוואר קמל מתמקד בדמותו הבלתי נתפסת של קולונל פאח׳יר, אבא כורדי לשמונה שגם משרת במסירות בצבא העיראקי. פאח׳יר הוא שולה מוקשים אמיץ אשר מבקש לנקות את מוסול מהמוקשים אותם הטמינו בשטח אנשי דאע״ש. הוא נמצא בסכנת חיים מתמדת, כמו גם צוות הצילום שמתלווה אליו ומתעד את המתרחש ממרחק מינימלי, אבל נחוש בדעתו להפוך את מוסול למקום בטוח לאחר מלחמת עיראק ונפילת שלטונו של סדאם חוסיין. פאח׳יר עובד ללא ציוד הגנה כלל, מסתובב עם קאטר ביד (בחיי), ונכנס לתוך בתים נטושים עם אומץ בלתי נתפס וללא פחד. שולה המוקשים נערך מתוך עשרות שעות של צילומים אותם הוציאו היוצרים ממזוודה ביתית מלאה בהום מוביז שצולמו על ידי פאח׳יר וחבריו לעבודה. אלו הם קטעי סינמה וריטה קשוחים למדיי ולעיתים קשים מאוד לצפייה. בין לבין, מתארים היוצרים גם את האינטימיות המשפחתית של פאח׳יר, איש משפחה למופת, אבא מקסים ובעל אוהב שפשוט לא יכול להפסיק לנטרל פצצות.

שולה המוקשים אינו דומה לאף סרט אחר שתראו בפסטיבל, והוא מתנהל לפרקים כמו סרט אימה דוקומנטרי, בו כל מכשיר קשר שמזמזם או טלפון נייד שמצלצל יקפיץ אתכם מן הכיסא. התחושה בסרט בכל דקה של צפייה בו היא שהכול יכול לקרות. הכול פגיע וחשוף, ממש כמו הכבלים המאולתרים שמשתרכים אל לבנות החבלה, ובכל רגע יכול להתרחש הפיצוץ הנורא. אם חשבתם שמטען הכאב מרט את עצביכם, חכו עד שתראו את הסרט הזה. הצפייה בו נעשית בנשימה עצורה לא רק בגלל שמדובר באירועים אמיתיים, אלא גם כי דבר אינו ידוע מראש (ואזהר כאן במכוון מספוילרים). כשתיעוד המבצעים של פירוק מטעני החבלה הופך לדבר שבשגרה בסרט, אנו מבינים משהו מהותי מאוד שאינו שגרתי כלל בקולנוע תיעודי: העובדה שאנו צופים בחומרים מצולמים שהגיעו לידיהם של הבמאים אינה מעניקה לנו בטחון. ״אם אכשל, רק אני אמות״, מסביר למצלמה פאח׳יר; ״אבל אם אצליח אמנע את מותם של רבים אחרים״. הדמות של פאח׳יר נשארת חידתית ולא לחלוטין מובנת, גם אם לעיתים נדמה שהיוצרים מעדיפים למתוח את הציפייה הדרמטית על פני העמקה רצינית יותר בגיבור שלהם. האם פאח׳יר אכן מונע מתוך אלטרואיזם ורצון להציל חיים של אחרים בכל מחיר, או שמא התמכרותו האובססיבית לעבודה היא כה חמורה עד שהוא פשוט לא מבין באיזו סכנה יומיומית הוא מציב את עצמו ואת הסובבים אותו?

צפו בטריילר של שולה המוקשים:

שולה המוקשים יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום חמישי 17.05 17:15 סינמטק 1

יום רביעי 23.05 15:00 סינמטק 4

יום שישי 25.5 18:15 סינמטק 3.

 

הצד האחר של הכל (The Other Side of Everything)

סרטה של מילה טורג׳ליק, אשר זכה בפרס הגדול בתחרות הרשמית של פסטיבל אידפא בשנה שעברה, מספק מבט אישי ופוליטי בו זמנית על ההיסטוריה של סרביה מסוף המאה ה-20. טורג׳ליק, אשר יצרה לפני שמונה שנים את הסרט הנהדר סינמה קומוניסטו, משתמשת בחוכמה במרחב הביתי של דירת אימה כדי להמחיש לצופה את מערך הכוחות הפוליטיים שעיצבו את הקונפליקט במדינתה לאורך ההיסטוריה. לאורך שלטונו של טיטו, הקומוניסטים חילקו את דירת אימה והיא חלקה את השטח העצום עם דיירים נוספים. הדלת בין החללים לעולם לא נפתחה, ואילו השלטון האזין למתרחש בדירה באופן קבוע, שכן לאם היו דעות פוליטיות חתרניות. כשחברים הגיעו לבקר, לדוגמא, נאמר להם לצלצל שלוש פעמים כדי לא לפתוח את הדלת לאנשי השלטון. אימה של טורג׳ליק, סרביינקה, היא אקטיביסטית פוליטית ופרופסורית ידועה באוניברסיטת בלגרד. מילה מדלגת באלגנטיות בין קטעי ארכיון נוקבים לבין ראיונות שהיא מקיימת עם סרביינקה בהווה, ובכך מנסה להעניק לה את הכבוד וההכרה להם היא ראויה. סרביינקה היא אישה כריזמטית ובעלת לשון חדה, והיא מתארת את האכזבה הקשה שיש לה מגל הלאומנות ששוטף את ארצה לאחרונה. היא להוטה מבחינה פוליטית, בעוד שהבת שלה היא הניגוד המוחלט לכך, רגועה ופחות מוטרדת, כמעט א-פוליטית בהשקפותיה. יש משהו פשוט, יפה ואלגנטי בסרט של טורג׳ליק, שכמעט ואינו יוצא מגבולות הדירה אך מנצל אותה כמרחב היסטורי בעל חשיבות. בדירה, הממוקמת באמצע בלגרד, התקיימו מפגשים פוליטיים סוערים וממנה ניתן היה לצפות באירועים היסטוריים. המבט הפוליטי מתוך המרחב הפרטי מזכיר לעיתים את המהלך המבריק אותו מבצע דוד פרלוב ביומן, שם גם הוא מצלם את המאורעות המטלטלים של שנות השבעים מתוך חלון דירתו באבן גבירול. הצד האחר של הכל אינו מבריק מבחינה קולנועית, אך הוא מדויק ונכון, אינפורמטיבי וקומוניקטיבי בדיוק במינון הנכון, ממש כמו שאוהבים שם בפסטיבל אידפא. נראה לי שגם הקהל בדוקאביב יחבב מאוד את הסרט הזה.

"הצד האחד של הכל": משתמש בחוכמה במרחב הביתי כדי להציג את מערך הכוחות הפוליטיים בסרביה

הצד האחר של הכל יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום שלישי 22.05 18:30 סינמטק 1

יום שישי 25.05 18:15  סינמטק 1

 

הקללה (The Dread)

בכפר ארגנטינאי קטן בשם אלדוראדו, בו מתגוררים כמה עשרות תושבים מקומיים בלבד, המזור לכל מחלה רחוק מלהיות אנטיביוטיקה או אופטלגין. גם לא ניתוח או כימותרפיה למקרים קשים יותר. תחשבו על משהו שהוא יותר בכיוון של צפרדע קשורה בחוט, אותה משפשפים על הגוף, או מזמורים קבוצתיים שמרפאים כל מחלה. לכולם שם ממש סבבה עם זה, חוץ מזה שישנה מחלה מסתורית אחת שאף אחד לא מוכן לדבר עליה, והיא נקראת Espanto. היא תוקפת בכפר רק את הנשים, מעטים מוכנים לתאר מה היא באמת, ועוד פחות מהם מוכנים לספר על חורחה, האיש המסתורי שמרפא נשים עם אספנטו בביתו המבודד שבקצה הכפר. זוג היוצרים פבלו אפרו ומרטין בנסימול מראיינים את כל תושבי הכפר בשיטת הראשים המדברים, ומשרטטים תמונה של קהילה קטנה, מוזרה ותמוהה, מקום בו כולם מכירים את כולם, וללא יוצא מן הכלל מדברים בקול אחד. אלו סודות הם ממתיקים וממה הם בוחרים להתעלם? רב הנסתר על הגלוי בהקללה, אך מכאן גם קיסמו של הסרט המשעשע הזה. זהו סרט פשוט בישירותו, מלא בהומור ובמודעות עצמית, היוצר מתח מרתק בין ההכחשה וההשתקה שרוחשות על פני השטח ולבין האמת המוזרה שמבעבעת מבפנים, עליה אף אחד לא מוכן לדבר. מדוע מטפל חורחה רק בנשים? מדוע הוא מנסה לברוח מצוות הצילום? ומה היה הגורם האמיתי לתאונה המסתורית שהתרחשה בכפר? שיטת התיעוד, האופן בו דמויות מוצבות על רקע המאפיין אותן, והטון הסרקסטי שמאמצים היוצרים יזכירו לרבים את סרטיו המוקדמים של ארול מוריס, כמו ורנון, פלורידה או שערי גן עדן. יחד עם זאת, אין בסרט הזה טיפה של התנשאות או ביקורת, גם אם בהדרגה נחשפת בפנינו חברה קטנה ושמרנית המתנהלת על פי עקרונות שוביניסטיים והומופוביים. הכל, בסופו של דבר נאמר עם קריצה.

"הקללה": סרט פשוט בישירותו, מלא בהומור ובמודעות עצמית

הקללה יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום שני 21.05 18:00  סינמטק 1

יום רביעי 23.05 17:30 סינמטק 4

יום שבת 26.05 22:00 סינמטק 4

 

שמש שחורה: על ״אמת מטרידה יותר״

אמת מטרידה יותר (An Inconvenient Sequel: Truth to Power), סרטם של בוני כהן וג׳ון שנק, עוסק במשבר האקלים העולמי ובתוצאות ההרסניות של ההתחממות הגלובלית. הוא יוצא לאקרנים היום בזמן אקטואלי ורלוונטי מתמיד, עידן בו התחזיות הפסימיות של רוב מומחי האקלים כבר התגשמו מזמן, והפרוגנוזיס לעתידו של החולה, כוכב הלכת הקטן שלנו, הוא גרוע מאוד. יודעי דבר מדברים על כך שבסוף המאה הנוכחית חלקים נרחבים מכדור הארץ יהפכו לשטחים לא ראויים למחייה אנושית בסיסית. עד כך גרוע המצב. אבל ב-אמת מטרידה יותר צריך קודם כל לצפות בצמוד וביחס לסרט הראשון שיצא לאקרנים לפני אחת עשרה שנים ושינה את השיח הציבורי סביב התחממות גלובלית, אמת מטרידה (An Inconvenient Truth). כמה פשטות, ישירות ועוצמה היה לסרט הזה של דייויס גוגנהיים (שהפך מאז לבמאי תיעודי מוערך עם סרטים כמו אל תקרא לי מלאלה ו- מחכים לסופרמן). מעבר לכך ש-אמת מטרידה היה דיוקן של איש אחד, סגן נשיא ארה"ב לשעבר אל גור, במאבקו העיקש לחנך אנשים בדבר מצבו של כדור הארץ, היה לו מבנה כמעט בלתי נתפס עבור סרט תיעודי. הוא היה בנוי כולו כמצגת קינוט מהוקצעת ואפקטיבית, אותה העביר אל גור, על פי הערכתו, למעלה מאלף פעמים. אמת מטרידה הצליח לפצח את החידה – כיצד לגרום לאנשים להתעניין בנושא לא אטרקטיבי כאיכות הסביבה ולקדם שינוי מהותי במציאות עצמה? הסרט הכניס למעלה מ-25 מיליון דולר בקופות, קטף את האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, והיה גורם משמועתי בהחייאה מחדש של התנועה לאיכות הסביבה.

בשנת 2016, כעשור לאחר הצלחתו של הסרט הראשון, חוזר אל גור, קצת יותר שמן ועם הרבה יותר שיער לבן, לתעד את המאבק המתמשך שמעולם לא השלים. למעשה, אמת מטרידה יותר מתפקד כסוג של הוכחה תיעודית ויזואלית לאותן נבואות שלפני עשר שנים קיבלו ביטוי באנימציה בלבד בסרט הראשון. בעוד שב-2006 קשה היה למצוא אירועים אקלימיים שנגרמו באופן חד משמעי מהתחממות גלובלית, כיום המצב שונה לחלוטין. שיטפונות בפלורידה, קרחונים נמסים בגרינלנד, הצפות ענק בפיליפינים, כל אלו ועוד מקבלים בסרט זמן מסך נרחב ומהווים סוג של נבואה מטרידה שהגשימה את עצמה. אל גור, שנוכח בסרט בערך בכל פריים שני (ואני, בניגוד אולי למבקרים רבים אחרים, לא מוצא בכך שום דבר פסול), לוקח על הכל אחריות אישית. הוא לא הצליח להגיע מספיק רחוק ולשכנע מספיק אנשים, הוא מבהיר לנו. את התהליך הארוך הזה של פעילות ציבורית בנושא הוא החל ב-1992 עם אופטימיות זהירה, ומאז ספג כל כך הרבה מכות איומות בכנף שעצם העובדה שהוא בכלל ממשיך לעשות זאת היא בחזקת נס. כי למי בכלל אכפת בסנאט האמריקאי מקרחונים נמסים וגאות באוקיינוסים חוץ מאשר לאיש הזה? אל גור, שנחל הפסד כואב לג'ורג' בוש בבחירות של שנת 2000, מגדיר עצמו כ"פוליטיקאי בשיקום", ומסביר בחינניות ש״כדי לפתור את המשבר הסביבתי צריך לפתור את המשבר הדמוקרטי".

An Inconvenient Sequel: Truth To Power

אמת מטרידה יותר, ממש כמו קודמו, מבקש לגייס תמיכה ציבורית בנושא שנדחק לסופו של סדר היום, אבל עושה זאת הפעם לא על ידי הפחדה והרתעה. התחושה הכללית שעולה מתוך הסרט היא של עצב, כי שעון החול הולך ואוזל ומעט מאוד נעשה בנדון. עם זאת, יש בסרט גם לא מעט אופטימיות, משהו שהיה חסר לחלוטין בסרט הראשון. אל גור מתעכב על כך שחלקים נרחבים מהעולם המערבי עוברים לאנרגיה מתחדשת, כמו קולטנים סלולריים, והתופעה מתרחבת גם אל עבר המדינות המתפתחות. גם ועידת האקלים בפריז מצטיירת בסרט כהצלחה גדולה. יוצרי אמת מטרידה יותר בונים את הדרמה שהתחוללה בפריז בעקבות פיגוע הטרור שהפסיק את הועידה כסיפור דרמטי למדי. האם טרור ינצח את איכות הסביבה? האם ארה״ב תצליח לשכנע את הודו לחתום על ההסכם ולעבור לאנרגיה ירוקה יותר? עוד נקודה מעניינת היא שרוב הסרט צולם לפני עידן טראמפ, שהיה אז בחזקת מועמד הזוי וזניח. טראמפ מבליח מדי כמה סצנות למשך כמה שניות באמירות שמרניות ומטופשות: "מדהים אותי שהנשיא אובמה מבזבז את זמנו בועידת פריז", כך הוא נשמע אומר, "בעוד שיש לו דברים חשובים יותר לעשות בבית, כמו להילחם בדעאש". כלומר, גם אם התמונה שמשרטט גור בשנה שלפני עלייתו של טראמפ לשלטון קודרת למדי, הרי ממש עכשיו, כשהסרט יוצא לאקרנים, העתיד נראה אפור הרבה יותר. טראמפ, כידוע, כבר הודיע שארה״ב אינה רואה עצמה יותר כמחויבת להבנות באמנת פריז.

דווקא בגלל התכיפות שעימה מתמודד הסרט יש לו בעיני חסרון עיקרי. אמת מטרידה יותר לא מתפקד כלל כ-agit prop, כלומר כקריאה להתעוררות ולפעולה. למרות התוצאות החיוביות (יחסית) שהוא מציג עבור פעילי איכות הסביבה ב-11 השנים שחלפו מאז הסרט הראשון, רוב הפעילים מצטיירים בסרט כמועדון סגור ומצומצם שמהנהן בהסכמה בעיקר עם עצמו, ושעדיין לא מצא את הדרך הנכונה והאפקטיבית לפרוץ החוצה. בסצנה חזקה למדי בסרט, יושב אל גור עם השר לאיכות הסביבה בהודו כדי לשכנעו לעבור לאנרגיה מתחדשת. בהודו, כך מסביר לו השר, לשלושים אחוזים מהאוכלוסייה אין חיבור לחשמל, אז לפני שמבטיחים להם את הצורך הקיומי הבסיסי הזה, איך ניתן בכלל לדבר על אנרגיה אחרת? אל גור, שנראה כמאוכזב מהתשובה, גם אם משוכנע בצדקתה, עובר לרטוריקה אמוציונלית: "הייתי בחוץ קודם ולא ראיתי את השמש יוצאת החוצה". השיח הזה ביניהם מצביע לא רק על ההבנה שהולכת ומתגבשת בקרב פעילים לאיכות הסביבה, לפיה יש לשים את הדעת על האופן בו אנרגיה מתחדשת נראית מנקודת מבטן של המדינות המתפתחות, אלא גם על הדרך בו מסע השכנוע של פעילי איכות הסביבה חייב לגלוש לעיתים לפסים אמוציונליים כדי להיות אפקטיבי. אם ב-אמת מטרידה ניסה אל גור לפרוץ את המחסומים והדעות הקדומות בעזרת מבנה דוקומנטרי לא שגרתי של מצגת קינוט, בסרט ההמשך הסטנדרטי למדי הוא אפילו לא מנסה. זו בעיה לא קטנה לגבי הסרט, שכן המצב אותו הוא מתאר עגום למדי. את העצב הזה, הנלווה לחוסר היכולת של השיח הסביבתי להשפיע באמת על סדר היום הציבורי, אל גור אינו משרטט מעבר לתחושת הכישלון האישית אותה הוא מתאר. אבל ההפסד האישי של מי שהפך לנער הפוסטר האמריקאי של השיח הזה אינו מספק ברמת המאקרו, ומצריך הסתכלות רחבה ומטלטלת יותר שהסרט אינו מספק. אם אחת המטרות של אמת מטרידה יותר היא ליצור מה שהאמריקאים מכנים outreach, ולהגיע מחוץ לבית הקולנוע אל אלו שבידם המפתח והיכולת באמת לעורר שינוי, קשה לי לראות כיצד הוא יכול לעשות זאת דרך המבנה השבלוני למדי שלו.

צפו בטריילר של אמת מטרידה יותר:

חמישה סרטים תיעודיים שכדאי לראות בפסטיבל חיפה

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של חיפה, אשר יחל ביום שישי, ה-6/10, ויסתיים ביום שבת, ה-14/10, כולל גם השנה מבחר לא מבוטל של סרטים תיעודיים מרתקים ומשובחים. צריך רק לנבור ולחפש אותם בנבכי התוכניה בקטגוריות השונות. אך אל דאגה, ליקטתי עבורכם את המובחרים מביניהם. קצת סקירה כללית: במסגרת ״אקו סינמה״ יוקרן הסרט המסקרן אמת מטרידה יותר, שהוא סוג של סרט המשך ומאוד רלוונטי להרצאת הקינוט החשובה של אל גור על נזקי האקלים בעולם, ״אמת מטרידה״ מ-2007. יוקרן גם הפרס, הסרט התיעודי עטור השבחים על ציד חיות בר. במסגרת ״תחרות הכרמל״ יוקרן הסרט הארץ המובטחת (עליו אני ממליץ כאן בהרחבה), המנסה לייצר קשר בין קריסתו של אלביס פרסלי לעלייתו לשלטון של דונלד טראמפ. במסגרת תחרות ״עוגן הזהב״ יוקרן סרטה החדש והמקסים של אנייס ורדה אנשים ומקומות (גם עליו אני ממליץ כאן). בתוכנית המסורתית והמיוחדת של דייויד דארסי ״סינמארט״ ניתן למצוא את הסרט החדש של האמנית האירנית שירין נשאט על אום כולתום; התיעוד המקיף והשאפתני של אמיר בר-לב על להקת גרייטפול דד; ואת סרטו המעניין של ג׳ו ברלינגר כוונה להרוס, על רצח העם הארמני בטורקיה. הסרט עליו אני כותב בהרחבה מתוך הקטגוריה הזו היא הביוגרפיה המקיפה והמרתקת על סמי דייויס-ג׳וניור. במסגרת הנקראת פשוט ״קולנוע תיעודי״ נכללים השנה ארבעה סרטים בלבד (באמת?), כאשר על שניים מהם, הסדנה ו-גלגולו של מנהיג רוחני אני גם כותב בהרחבה כאן; ובמסגרת הנקראת ״בין יהדות לישראליות״, שאת אופי הסרטים בה ניתן רק לנחש, נמצאים מספר סרטים תיעודיים, כשהמעניין מכולם הוא האומה המתה. זוהי מסה תיעודית של ראדו ג׳ודה, מבכירי במאי הגל החדש של הקולנוע הרומני, המורכבת כולה מתצלומים ועוסקת בנושא שלא מרבים לדבר עליו, רדיפת היהודים ברומניה בזמן מלחה״ע השנייה. לסרטים המוקרנים במסגרת התחרות לקולנוע תיעודי ישראלי איני יכול להתייחס, משום שלא צפיתי בהם עדיין. בכל אופן, קיבצתי חמש המלצות מתוך המבחר הבינלאומי, כשהחמה מביניהן היא כמובן לסרטה החדש של הבמאית הצרפתייה אנייס ורדה. נתחיל ממנה:

אנשים ומקומות (Faces Places)

אני הולך לשים פתק בכותל בשבוע הבא, ולכתוב בו: ״אלוהים היקר, בבקשה תעשה שהסרט החדש של ורדה שראיתי בפסטיבל חיפה לא יהיה סרטה האחרון. בתודה מראש, אוהד״. רוב הסיכויים שהפתק הזה לא יגיע ליעדו, וגם אם כן, לא נראה לי שיש הרבה מה לעשות בנדון. ככל הנראה, ה״סבתא״ של הגל החדש הצרפתי, אנייס ורדה (88) הקרינה בפסטיבל קאן השנה את סרטה האחרון, גם מפאת גילה וגם משום שהיא מאבדת בהדרגה את ראייתה. אבל הסרט הזה, אנשים ומקומות, הוא פרידה ראויה, מתוקה, מלאת אהבה לאנשים ולקולנוע, שרק בשבילה שווה לעלות לחיפה. ורדה חוברת הפעם לז׳י-אר (JR), צלם רחוב בן 34, מוכשר אבל די אנונימי, שמצלם דיוקנאות ענק של אנשים. יחד הם נוסעים אל עבר המרחבים הכפריים של צרפת בקראוון הקטן שלו, אותו הפך למעין מעבדת פיתוח מיידי של תמונות, ומצלמים את העוברים והשבים. הכימיה ביניהם מושלמת מהרגע הראשון בו הם מופיעים יחד על המסך – שניהם חולקים תשוקה עזה לצילום וסקרנות עצומה כלפי האנשים אותם הם פוגשים, והאמת, למרות פער הגילאים העצום ביניהם, קשה לזהות למי מבין השניים יש יותר אנרגיית נעורים, חוש הומור ורוח יצירתית. אחרי פתיח אנימציה יפהפה המתאר כיצד נפגשו השניים, אנשים ומקומות הופך להיות מעין סרט המשך ליצירתה החשובה של ורדה המלקטים והמלקטות. גם כאן, מדובר בסרט מסע אל עבר המרחבים הפחות מוכרים של צרפת במהלכו פוגשים השניים דמויות מקומיות ומראיינים אותן עם אהבה שפשוט נשפכת כמו מים. הדגש, הפעם, הוא על צילום סטילס, ועל הקשר בין צילום, פנים אנושיות ומקומות. ורדה וז׳יאר מאפשרים לכל אחת מהדמויות אותן הם פוגשים לדמיין משהו מעולמן הפרטי דרך הצבה של צילומי ענק שלהן על מקומות העבודה והמחייה של כל אחת מהן (על אסם, קרון רכבת, צריף ענק, וכו׳). כמעט בכל פינה נמצאת כאן הברקה קולנועית פשוטה אך גאונית, משעשעת ומלאת חיות יצירתית, וכמעט תמיד, גם פשוטה לביצוע. ברגע נפלא אחד משחזרים השניים את סצנת הריצה המטורפת ברחבי הלובר מהסרט חבורה כזו של ז׳אן לוק גודאר, ויש עוד המון כאלה שתגלו לבד. באופן בלתי נמנע, ובהתחשב בגילה המבוגר של ורדה, השניים גם מדברים על המוות. ז׳י-אר מתלווה אליה כדי לקבל זריקה בעין, עקב בעיות הראייה שלה, ואילו היא רק חושבת במהלך האקט הרפואי הזה על כלב אנדלוסי של לואי בונואל. בכלל, לסרט יש מטרה נלווית ולא פחות חשובה מצילומי הענק. ז׳י-אר מזכיר לורדה את גודאר בצעירותו, חבר ילדות וקולגה מימיו הבועטים של הגל החדש הצרפתי. בדומה לגודאר, ז׳י-אר מסרב להסיר את משקפי השמש שלו. האם תצליח ורדה לגרום לו לעשות זאת? לא אגלה מה מתרחש בשבע דקות האחרונות של הסרט, אר אומר שהן מהמרגשות והמקסימות שראיתי לאחרונה בקולנוע התיעודי. אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם…

 

״אנשים ומקומות״ יוקרן במהלך הפסטיבל במועדים הבאים:

יום שבת, ה-7/10, בשעה 15:00 (רפפורט); יום שלישי, ה-10/10, בשעה 20:00 (טיקוטין)

 

הסדנה (The Work)

זוכה פרס הסרט התיעודי הטוב בפסטיבל SXSW, הסדנה הוא סרט שכלל אינו פשוט לצפייה, אך הוא יעביר אתכם חוויה מטלטלת ומתגמלת. שלושה גברים נכנסים לבית הכלא פולסום בארה״ב כדי להצטרף לסדנת תרפיה אינטנסיבית עם אסירים מסוכנים במשך ארבעה ימים. צוות תיעודי קטן משקיף על הנעשה במבט מתבונן ואינטימי וחושף תהליך קשה והדרגתי המציע בסופו לא פחות מגאולה נפשית ותיקון לחיים. מה שנדמה בתחילת הסרט כעוד ניסיון משמים להוכיח כי גם לרוצחים נתעבים יש נשמה טובה, הופך במהרה למסע פסיכולוגי מרתק המקלף את החספוס הגברי שכבה אחר שכבה, פוצע את המשתתפים עד לכאב של ממש, וחושף טראומות וחסכים שקשורים כמעט תמיד לילדות כואבת. הגברים משאירים את העכבות בצד, ומיישירים מבט לא ממצמץ אל עבר הכאב, הדיכאון, החסך האבהי, מחשבות ההתאבדות או האבל עימו לא הרשו לעצמם להתמודד. ללא קריינות, התערבות או ראיונות, ובצירוף כתוביות מינימליות המבהירות אך ורק את חוקי הסדנה, יוצרי הסרט ג'ריוס מקלירי וגת'ין אלדוס מצליחים להתבונן במתרחש מבפנים ולהאזין לכל רחש סביב מעגל הגברים. ברגע יוצא דופן אחד מתחבקים בחוזקה שני גברים נסערים והנק-מייק שעונד על חולצתו אחד מהם מטשטש את קולו אך לוכד את דפיקות הלב המואצות שלו. האינטימיות יוצאת הדופן של סגנון התיעוד הזה חושפת נשמות מעורטלות ברגעים קשים וכואבים, ומעלה לא פעם תהיות אתיות ומוסריות לגבי הלגיטימיות של הפרויקט כולו. בוודאי ישנם לא מעט סרטים המעלים בעייתיות דומה, כמו סרטו מעורר המחלוקת של פרדריק ווייזמן טיטיקוט פוליס, שתיעד ב-1967 טיפולים בעייתיים בממסד לחולי נפש, או דיבוק, צא!, שהוקרן בדוקאביב השנה ותיעד התפתלויות אקסטטיות של מאמינים נואשים שמבקשים מכמרים לגרש מתוכם שדים. נדמה לי, עם זאת, שהמודעות למצלמה והמימד הפרפורמטיבי שתמיד נלווה לכך הופכים לפחות רלוונטיים במקרה של הסדנה, סרט בו ההתרחשות באולמות בית הכלא היא כה אינטנסיבית ודרמטית שלמצלמה אין כמעט השפעה מתערבת. לקתרזיס הרגשי העצום שעוברים הגברים הללו, תוך שהם בוכים ומתפתלים מכאב על הרצפה, אין סיכוי שתצליחו להישאר אדישים.

״הסדנה״ יוקרן במהלך הפסטיבל במועדים הבאים:

יום שבת, ה-7/10, בשעה 14:30 (אולם טיקוטין)

יום שישי, ה-13/10, בשעה 10:00 (אולם טיקוטין)

 

הארץ המובטחת (Promised Land)

סרטו החדש של יוג׳ין ג׳ארקי (מדוע אנו נלחמים, 2005; הבית בו אני גר, 2013) הוא בלגן אטומי, מונטאז׳ רעיוני מלא בחורים ובסתירות פנימיות שמנסה למתוח חוט בין שני אנשים שלא הכירו זה את זה מעולם: אלביס פרסלי ודונאלד טראמפ. אם להיות ספציפי יותר, ג׳ארקי יוצא לחקור כיצד הקריסה הטראגית של פרסלי, זו שהתרחשה בהדרגתיות ובאופן בלתי נמנע לאחר נסיקתו המטאורית להצלחה חסרת תקדים, קשורה לקריסה רחבה יותר של החלום האמריקאי ולעלייתו האימתנית לשלטון של המיליארדר טראמפ. כדי להבין את התזה של ג׳ארקי, שמבוססת בסרט בערך כמו תיאוריות קונספירציה על יהודים ומגדלי התאומים, לא צריך כלל לצפות בו. אפשר פשוט להשתמש בשכל הישר. ג׳ארקי מאשים את החזירות הקפיטליסטית, הכמיהה הבלתי ניתנת לעצירה לעוד ועוד כסף, וטוען שזו לא רק הביאה לדעיכה הבלתי נמנעת של אגדת הרוקנרול, אלא גם לאובדן המוסרי של אמריקה. מכאן הדרך קצרה לדונלד טראמפ ולהדיוטיזם שהביא עימו. על פניו זה אולי שטחי, משעמם וקלישאתי, אבל איזה מזל שזה לא כל הסרט. ייאמר לזכות ג׳ארקי שכמו כל קולנוען תיעודי טוב לא היה לו מושג ברור ומוחלט איך לבסס את התזה הזו ברגע שיצא לצלם את הסרט. כך לפחות הוא מצהיר בלא מעט רגעים בהם הוא נוכח בסרט ומודה בפני מרואייניו שהוא הולך ומתבלבל. זה ראוי בעיניי לא רק כי זה הופך אותו לפחות זחוח ומתנשא מבמאים אחרים עם תזות גרנדיוזיות ופשטניות כמו מייקל מור או אפילו אדם קרטיס, אלא כי יש פן אחר לסרט שלא הולך לאיבוד. ג׳ארקי מצליח לבחון את מקומו האמיתי של פרסלי בתוך התרבות האמריקאית בראייה מפוכחת של עשרות שנים קדימה. האם היה מוזיקאי לבן שניכס לעצמו בחוצפה את המוזיקה השחורה והעלים את מקורותיו, או אחד הראשונים בתרבות האמריקאית הפופולרית שהצליח לעשות קרוס-אובר? אתם תשפטו. ג׳ארקי משתמש בקטעי ארכיון נדירים ומשלב אותם עם ראשים מדברים ותחבולה צורנית חמודה למדי – כוכבים הוליוודיים כמו מייק מאיירס, איתן הוק או אלק בולדווין עושים סיבוב במכונית האגדית של פרסלי ושוטחים בפני הצופה את הגיגיהם על חשיבותו של המלך הבלתי מעורער. התוצאה מרתקת, התיזה התרבותית נבנית בהדרגה, והסרט מצליח לא לעייף לאורך כמעט שעתיים.

״הארץ המובטחת״ יוקרן במהלך הפסטיבל בימים הבאים:

יום שבת, ה-7/10, בשעה 14:30 (סינמטק)

יום שלישי, ה-10/10, בשעה 14:00 (סינמטק)

 

סמי דייויס ג׳וניור: חייב להיות אני (Sammy David Jr.: I've Gotta Be Me)

הוא היה זמר נפלא, רקדן אדיר, קומיקאי בחסד ואפילו שחקן לא רע. אולי אחד הכישרונות הייחודיים והגדולים שידע השואו-ביזנס בארצות הברית. בכל זאת, במשך קריירה ארוכה שנמשכה למעלה משישים שנה, מאבקו ללגיטימציה כפרפורמר שחור בתעשייה שנשלטה על ידי לבנים לא היה לרגע אחד מובן מאליו. הביוגרפיה המקסימה של סם פולארד על הפרפורמר הענק סמי דייויס ג׳וניור אולי אינה מבריקה מבחינה קולנועית, אבל היא יסודית, מקיפה, וגם מהנה במיוחד. תוך שימוש בחומרי ארכיון מהופעותיו הרבות של דייויס ג׳וניור, ודרך חברים וקולגות כמו בילי קריסטל, ג׳רי לואיס או וופי גולדברג שמספרים בהערצה על פועלו, פולארד משרטט דיוקן מורכב של טאלנט ענק. למרות כישרונו המולד, הכריזמה שנטפה ממנו, והחיבוק היחסי שקיבל מהתעשייה, דייויס ג׳וניור נדרש להתמודד בשנות החמישים והשישים עם גזענות מובנית שהייתה חלק בלתי נפרד מהחברה האמריקאית באותה תקופה. נישואיו הפיקטיביים לאישה שחורה, שנועדו לטשטש את הרומן שניהל עם קים נובאק, הם רק דוגמא אחת מיני רבות לחשדנות עימה נאלץ להתמודד באופן תדיר. מצד שני, והסרט עושה עבודה מצוינת כדי להמחיש זאת, הוא היה השחור הראשון שהצליח לחצות את גבולות הלגיטימיות בשואו-ביזנס האמריקאי ולעשות קרוס-אובר אמיתי. דייויס ג׳וניור היה הראשון לעשות חיקויים של שחקנים לבנים (כמו האמפרי בוגארט או ג׳יימס סטיוארט), שיתף פעולה באופן הדוק עם פרנק סינטרה, ואפילו דפק נשיקה לארצ׳י באנקר הגזען בפרק טלוויזיוני בלתי נשכח. בשלב מאוחר יותר בקריירה שלו הוא פשוט התבלבל, או שהיה לא זהיר דיו מבחינה פוליטית, ושם החלה הקריסה הבלתי נמנעת שלו. פולארד מבסס היטב את התזה הזו כשהוא מזכיר לנו את הידידות העמוקה והשערורייתית שהיתה לדייויס ג׳וניור עם הנשיא ניקסון (שאף הזמין אותו ללון אצלו בבית הלבן) או את התגייסותו הכנה למען החיילים האמריקאים בויאטנם, הזדהות שקיבלה תיוג של עמדה פוליטית ימנית. ישנה כמובן גם התייחסות לשורשיו היהודיים, לתאונה המצערת בה איבד את עינו השמאלית, ולעוד לא מעט אנקדוטות מרתקות, כמו סירובו לעבוד ביום כיפור ותגובתו המשעשעת של סם גולדווין לכך. פולארד מביים את הסרט הזה במסגרת הסדרה הקונבנציונאלית למדי American Masters, אבל מצליח במסגרת הפורמט הסטנדרטי להוציא באמת את המיטב.

״סמי דייויס ג׳וניור: חייב להיות אני״ יוקרן במהלך הפסטיבל בימים הבאים:

יום שישי, ה-6/10, בשעה 17:30 (סינמטק)

יום ראשון, ה-8/10, בשעה 11:30 (סינמטק)

גלגולו של מנהיג רוחני (Becoming Who I Was)

הסרט היפהפה ומלא אהבת האדם הזה עוקב במשך שמונה שנים אחר ילד מצפון הודו בשם פדמה אנגדו, שבני כפרו מאמינים כי נשמתו של נזיר מטיבט התגלגלה אליו. לראשונה אנו פוגשים את הילד המתוק הזה בשנת 2013 כשהוא בכיתה ה׳, אבל הסרט הולך אחורה וקדימה בזמן כשהמטרה העלילתית שלו מופרכת ומקסימה בו זמנית – עליו להתאחד עם הנזיר שהיה בגלגולו הקודם כנגד כל המכשולים. בכפר החליטו שהילד הוא גם Rinpoche, כלומר סוג של נשמה טהורה של בודהה שמפזר ידע לכל מקום למרות גילו הצעיר, ואחד הדברים הנפלאים בסרט הוא ההחלטה של היוצרים לא לפקפק במעמד הזה. כלומר, ההנחה הפרועה הזו מניעה את כל המהלך הנראטיבי של הסרט, ומעניקה לו מימד רוחני ונאיבי בו זמנית. לאנגדו יש גם סוג של סנדק, מישהו בן שישים ומשהו ששומר עליו, אבל בגלל הסטטוס הרוחני הגבוה של הילד, הוא ספק אבא שלו ספק עבד לשירותיו. המתח הזה בין עליונותו הרוחנית לכאורה של אנגדו על הסנדק שלו לבין הקשר הסימביוטי ביניהם כאב ובנו מרתק ובעל נופך רגשי עמוק. השניים מקווים שאנשי המנזר בטיבט ישמעו על קיומו של אנגדו ויבואו לקחת אותו, אבל מבינים במהרה שאת המסע לטיבט יצטרכו לעשות בעצמם. את הטיול המפרך הזה, אותו הם עורכים בהרים המושלגים, לוכדים יוצרי הסרט בהתבוננות בלתי נוכחת ותוך שימוש במצלמות רחף. גלגולו של מנהיג רוחני הוא סרט מלא בערכים אנושיים, הקרבה וחמלה, ובעיקר שלווה משכרת שרק נזירים טיבטים יכולים לייצר. גם המתיחות הפוליטית בין נזירי טיבט לבין הממשלה הסינית נמצאת שם ברקע כל הזמן ומעניקה לסרט רלוונטיות חברתית. מוזיקת הפסנתר השמאלצית מוזילה קצת את האווירה, אך מעבר לכך גלגולו של מנהיג רוחני הוא סרט שלא רק חובבי בודהיזם ימצאו בו עניין. הוא בקלות יכול להפוך לסרט התיעודי חביב הקהל של הפסטיבל.

״גלגולו של מנהיג רוחני״ יוקרן בפסטיבל בימים הבאים:

יום רביעי, ה-11/10, בשעה 10:30 (רפפורט)

יום שבת, ה-14/10, בשעה 15:45 (רפפורט)

 

צלם לי כבשה: על הקולנוע הסנסוריאלי של לוסיין קסטיינג-טיילור וורנה פרבל

סיקוונס הפתיחה של סוויטגראס, סרטם המשותף של איליסה ברבש ולוסיין קסטיינג-טיילור,  נפתח בדימוי ייחודי של כבשים על רקע פסטורלי בשלג. המצלמה הדיגיטלית, שמנסה להיות נוכחת כמה שפחות, לוכדת את הכבשים בפורמציה קבוצתית ואז מתמקדת לפתע בצילום תקריב של אחת הכבשים. הכבשה שמה לב למצלמה, ובאופן מפתיע מפנה אליה את עיניה בדממה. זהו רגע מרתק, מצחיק ודי לא טיפוסי בסרט שבו הסובייקטים נראים כלא מודעים, או לפחות לא מתייחסים, לנוכחותה של המצלמה. הפרה משועשעת שכזו של החוזה הלא רשמי בין דמות לבין מתעד, לפיו בקולנוע המתבונן לא מחזירים לעולם את המבט אל עבר המצלמה, היא מעין קריצה מודעת אל עבר הצופה. היא מסמנת עבורו כבר מן ההתחלה שהסרט שלפניו עומד לחתור תחת עקרונות האתנוגרפיה המתבוננת בקולנוע, אחת מהתהפוכות החשובות בתחום האתנוגרפיה הויזואלית אותה הוביל קסטיינג-טיילור בכתיבתו ובסרטיו. סוויטגראס הוא סרט שמנסה להציג בפני הצופה את התנהלותם היומיומית של מגדלי כבשים ממונטנה, אנשים אשר דרך חייהם הייחודית עומדת להיכחד מן העולם. הוא עושה זאת ללא וויס-אובר, מבלי לכבד עקרונות של דרמה וסיפור, וללא כל אינטראקציה בין המתעד לבין הסובייקטים. כסרט שבבסיסו הוא קולנוע אתנוגרפי העוסק בטבע, וממנו אנו אמורים ללמוד ולשאוב ידע, הוא חותר תחת כל שאיפות פדגוגיות ומנסה לייצר ערפול וחוסר מוחלטות בכל הנוגע לדרך הנכונה בה יש להבין אותו.

ברבש היא אוצרת של אנתרופולוגיה ויזואלית במוזיאון פיבודי שבאוניברסיטת הארוורד, וקסטיינג-טיילור הוא פרופסור לאנתרופולוגיה העומד בראש מעבדת האתנוגרפיה הסנסוריאלית בהארוורד, מהמקומות המרתקים ביותר כיום לעשייה תיעודית נסיונית. קסטיינג-טיילור יגיע השבוע לפסטיבל קולנוע דרום בשדרות, ובו יציג סרט זה בנוסף למספר פרויקטים נוספים בהם היה מעורב, כולם סרטים אתנוגרפים מאוד לא שגרתיים, אשר שמים דגש על יחסים מאתגרים בין דימוי לבין סאונד ומזמינים את הצופה לחווייה חושית מועצמת. בסוויטגראס ההתמקדות היא במשפחת אלסטד, משפחת מגדלי כבשים ממוצא נורווגי-אמריקאי, אולי האחרונה מסוגה בארה״ב. מגדלי הכבשים הללו חיים, מצד אחד, כמו בוקרים מהמערב הפרוע, אבל לחלוטין תלויים, מצד שני, במכשירי הווקי-טוקי שלהם, בטלפונים הניידים שברשותם ובמשקפות האלקטרוניות בהן הם משתמשים. בשנת 2001, לורנס אלסטד הבין כי הוא עומד לערוך את הטיול האחרון שלו במסלול הסלעי והקשה שבמונטנה, והציע שמישהו יצלם על כך סרט. ברבש וקסטיינג-טיילור ההרפתקנים החליטו להיחלץ למשימה, והגיעו למונטנה יחד עם משפחותיהם כדי לבלות בה שני קיצים בין השנים 2001-2003. סוויטגראס הוא התוצאה של המסע הארוך הזה: תיעוד סבלני, אסתטי מאוד, בסגנון מתבונן אשר משתמש באמצעים דיגיטליים חדשניים ומצליח ללכוד דרך חיים ייחודית רגע לפני שהיא נעלמת.

איליסה ברבש ולוסיין קסטיינג-טיילור: אנתרופולוגיה ויזואלית המשלבת חוויה חושית מועצמת

קסטיינג-טיילור וברבש מנסים לקדם בסוויטגראס מסורת של קולנוע אנתרופולוגי מתבונן המעניקה לצופה אוטונומיה מוחלטת בפרשנות הסרט ובהבנת המציאות המתועדת שלפניו. במהלך ראיונות רבים הם חזרו והדגישו כי הם מעדיפים שיכנו אותם ״מקליטים״ ("recordists") ולא ״במאים״ ("filmmakers"). בראיון אותו קיימו עם ג׳יי קונר, לדוגמא, קסטיינג טיילור אמר: ״הקולנוע התיעודי מנסה להשיג את היוקרה של הקולנוע הבדיוני על ידי כל העסק הזה עם directed by. זוהי סיבה נוספת בגינה כדאי לנטוש את המנהג הזה״. כשנשאל האם סוויטגראס הוא סרט שצריך להיחשב כעבודה של אנתרופולוגיה ויזואלית הוא השיב בראיון: ״עמימות היא משהו שחסר לאנתרופולוגים במסעם אחרי ׳משמעות תרבותית׳ כלשהיא, אותה הם מנסים למצוא בכל מחיר״. באופן כמעט מתבקש, ולאור חתרנותו הרבה של הסרט, כמעט כל פסטיבל קולנוע דחה את סוויטגראס בתחילת דרכו, שכן טבעו לא הובן ומטרתו פוספסה.

העמימות הפורמלית וההיברידיות בין תיעוד לבין בדיה מושגת בסרט גם על דרך שימושו החכם בסאונד. ברבש וקסטיינג-טיילור עובדים עם מיקרופונים אלחוטיים רגישים מאוד, המסוגלים להעביר סאונד מעל לחמישה קילומטרים ממקום הימצאותה של המצלמה. בכך הם משחקים עם ציפיותיו של הצופה להקלטת סאונד סינכרוני בקולנוע תיעודי. הם ממקמים את המיקרופונים שלהם על סובייקטים שונים בסרט, בין אם אלו אנשים, כלבים, סוסים או כבשים, המרוחקים מרחק מה מהמצלמה, ובכך מייצרים עמימות לגבי מקור הסאונד. במילים אחרות, הדימוי נשאר מסונכרן לסאונד, אבל הפרספקטיבה המרחבית מעוותת בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית חדישה. כך יוצא שהצופה שומע דברים מסוימים באופן בהיר למדי, אבל הדימוי מרמז על כך שמקור הסאונד רחוק יותר. הדבר יוצר אינטימיות מוגברת עם כל מה שאנו רואים.

סוויטגראס: פרספקטיבה מרחבית מעוותת ואירוניה הנוצרת על ידי פערים בין סאונד לתמונה.

הסרט לוקח צעד אחד רחוק יותר ומסבך את היחסים הללו בין סאונד ותמונה אף יותר. הוא מתנדנד בין מקורות שונים של סאונד ויוצר אפקט של דיסאוריינטציה אשר לא מאפשרת לצופה לדעת בוודאות היכן הוא נמצא. באחת הסצנות הנפלאות בסרט, לדוגמא, ג׳ון מרדים את הכבשים שלו בלילה בעזרת שיר ערש ואז חוצה את הפריים משמאל לימין בתנועה שלקוחה כביכול ממערבון. אנחנו שומעים את ג׳ון ממש כאילו היינו מוצבים כמטר ממנו, אך אז השירה הענוגה מתחלפת במהירות בצעקה על כלבו: ״תישאר מאחוריי! מאחוריי!״ הקונטרסט הפואטי בין דימוי לבין סאונד, בין פסטורליות שקטה לבין ציניות וכעס, מתרחשת גם בסצנות אחרות בסרט, וגורמת לצופה לתהות האם מדבר בהקלטה ישירה או בסופר-אימפוזיציה. כמובן שהכל מוקלט בסאונד סינכרוני, מה שהופך את המעבר מהמיתולוגי והקונבנציונאלי אל עבר הריאליסטי והמחוספס למשעשע עוד יותר. ברגע אחר בסרט, אותו אני נוהג להראות לסטודנטים בכל הזדמנות שיש לי, במיוחד בקורסים שאני מעביר על קולנוע תיעודי עכשווי, נוצר קונפליקט מכוון ומצחיק מאוד בין הטון הרוגז והמתלונן של רועי הצאן לבין היופי הכפרי הבלתי נתפס של המקום בו אנו נמצאים. ג׳ון מחייג לאימו כשהוא נמצא למעלה על ההר, ומתחיל במונולוג של בכי ועצבים, אותו אנו שומעים דרך הטלפון הנייד שלו תוך כדי שהמראה הפסטורלי והרגוע של ההרים נמצא כל הזמן ברקע. האופן בו מתאר ג׳ון כיצד דברם קורסים עבורו (הברך שלו פצועה, הכלב שלו לא יכול ללכת, ובכלל נמאס לו מכל ההליכה הזו בהרים) מפתיע ומצחיק, ומייצר דה-קונסטרוקציה מבריקה של מיתוס הבוקר הרגוע, המצ׳ואיסטי והבלתי מנוצח של המערב הפרוע.

קשה להציב את סוויטגראס בתוך קטגוריות והגדרות ברורות, ובסרט הזה נראטיב ומציאות מתערבבים זה בזה באופן שלא משאיר אחריו גבולות מדויקים. כדי להימנע מהשאלה האם זהו סרט תיעודי או לא, חלק מהביקורות שנכתבו עליו כשיצא לאקרנים כינו אותו ״סרט הכבשים״ (ממש כשם שסרט עכברוש, שהוקרן לאחרונה בפסטיבל דוקאביב, גם הוא מאתגר גבולות ברורים בין בדיה למציאות). אם בכל זאת חייבים למקמו, הייתי אומר שסוויטגראס הוא סרט שנמצא איפשהו בין סרט אתנוגרפי, סרט טבע, אוונט-גארד ומערבון הוליוודי. מה שבעיקר הסרט הזה מנסה לעשות זה להעביר ידע תיעודי דרך יצירת חוויה ייחודית וחושית לצופה והצפייה בו מהפנטת.

לווייתן, סרטו הבא של קסטיינג-טיילור אותו יצר עם בת זוגתו החדשה ורנה פרבל, שגם היא תגיע כאורחת לפסטיבל קולנוע דרום, הוא ניסוי רדיקלי הרבה יותר. הוא נפתח בעלטה מוחלטת, עם קריצה תנ״כית וסיקוונס אניגמטי שמזכיר קצת את האופן הרידקלי בו פותח אינגמר ברגמן את סרטו פרסונה. מתוך החשכה עולה האור, ובתוך מסך שחור מופיעות להן צורות אדומות אבסטרקטיות ולא מזוהות. במשך יותר מעשר דקות של צפייה קשה להבין מה אנו רואים או היכן אנו נמצאים. אנו נאחזים בסאונד לשם הצלה, אבל גם הוא לא עוזר לנו יותר מדי. מים סוערים, שרשראות נוקשות וחרחורי מנוע יוצרים קקופוניה של רעשים המלווה בזויות צילום תמוהות ולא שגרתיות. התמונה מתבהרת אך במעט לאחר כעשר דקות, ואז אנו מבינים שנזרקנו אל עבר הסיפון של ספינת דיג תעשייתית גדולה. אין לנו קריינות או שביב של נראטיב להיאחז בהם כמצפן לחוויית הצפייה שלנו. הסרט מכניס אותנו אל תוך הים הסוער והתחושה הנוצרת היא של דיסאוריינטציה מוחלטת, בחילה פיזית של ממש.

ורנה פרבל ולוסיין קסטיינג-טיילור: מסע אל תוך האוקיינוס הסוער.

מבקרי קולנוע רבים התייחסו לפוטנציאל של לווייתן ל״הטמיע״ את הצופה בתוך המציאות אותה הוא מתעד דרך האסתטיקה הקולנועית הייחודית שלו. שיח שכזה, בו קולנוע הוא סוג של חוויה פנמנולוגית, מתמקד באופן בו יוצר הסרט חוויה גופנית וחושית של המציאות אשר מפליגה מעבר לשימוש במילים, וגורמת לצופה לחוש ולחוות את ההרגשה של שהיה על אוניה כזו בים סוער. למרות שאני מסכים עם כך שקשה לרדד את הסרט למספר אמירות או טיעונים לגבי דייג תעשייתי, ואין כל ספק שהשפה האמנותית והאבסטרקטית שלו פונה אל חושינו לפני שהיא קוראת לפענוח ראציונלי כלשהו, אני עדיין מוצא את השיח הפנמנולוגי הזה מוגבל. כדי לטעון שסרט מבקש לגרום לצופה תחושות חווייתיות מסוימות, במיוחד בקולנוע תיעודי, המבט שלו צריך לשם כך לנבוע מדמות אנושית, אשר מרגישה תחושות אלו. במילים אחרות, כדי שנחוש את הרגשת הבחילה והסחרור הנגרמת משיט בים סוער, היינו מצפים שלווייתן יתמקד באופן בו חווים זאת הדייגים ויישר מבטנו עם מבטם. על פי השיח הפנמנולוגי בקולנוע, המבט הזה יתורגם לתחושות, וכך תיווצר התאמה בין הדמות על המסך לבינינו הצופים. אבל לווייתן הוא סרט מורכב יותר מכך. הוא אינו מציע מבט אנושי לכל אורכו ולא מבצע סימולציה המחקה את התצורה המוכרת של הראייה האנושית. למעשה, רוב הפוטאג׳ בו משתמשים קסטיינג-טיילור ופרבל מצולם מבלי שאף אחד מהם מתבונן אל תוך עינית מצלמה. בעוד שחלק מהצילומים נעשו על ידי מצלמות גו-פרו חובבניות שהוצמדו לקסדות הדייגים וכוסו בקונטיינרים מפלסטיק כדי למנוע כניסת מים אליהן, חלק אחר נעשה כדי לאמץ פרספקטיבה שאינה אנושית לחלוטין. ״על סיפון האונייה, כשהדגים יוצאים מהרשת״, מסבירה פרבל, ״אחד מאיתנו זוחל אל הדגים עצמם. כשהמצלמה צוללת אל תוך האוקיינוס, אחד מאיתנו מחזיק את האחר מעבר לסיפון ומצלם כשהמצלמה מחוברת למקל ארוך״. להסבר הזה אפשר גם להוסיף – כשהמצלמה יצאת מהמים ונכנסת אליהם חזרה, הסאונד אותו אנו שומעים הוא של המכונה עצמה, ופעילות הדיג עצמה מצולמת כמו מתוך המכונה אותה הם מפעילים. לווייתן מדלג באופן שרירותי בין פרספקטיבה אנושית לפרקים לבין דימויים שנקודת המבט שלהם היא של חפץ, של מכונה לא אנושית. תוך מאמץ כביר לצלם מנקודות מבט וזוויות צילום בלתי אפשריות, קסטיינג-טיילור ופרבל אינם מעוניינים לחקות את הראייה האנושית, אלא להרחיבה בעזרת אמצעים דיגיטליים. באילו דרכים, אם בכלל, ניתן אם כך לטעון שהמבט הלא אנושי מתוך המכונה עצמה יכול להיות סנסוריאלי או חווייתי? האם אנו יכולים לחוש מה שהמצלמה חשה?

לווייתן: מדלג בין פרספקטיבה אנושית לבין נקודת המבט של המכונה.

ממש כמו סוויטגראס, לווייתן הוא ניסיון אקספרימנטלי להרחיב את האפשרויות של הקולנוע המתבונן על ידי הגדרה מחדש של פרספקטיבה מרחבית ושינוי ההיררכיה הקיימת בין דימוי לסאונד בקולנוע. זהו סרט שמרחיק עצמו מהקורדינטות המוכרות של הראייה האנושית ויוצר שפה קולנועית שאינה קבועה, כזו הגובלת ממש באנרכיה אסתטית בה הכל מותר. במאמר אקדמי אותו כתבתי על הסרט במסגרת גיליון מיוחד של כתב העת Visual Anthropolgy Review, שהוקדש כולו באופן מפתיע לסרט הזה בלבד, ניסיתי לטעון שלווייתן אינו ניסוי אוונט-גארדי בלבד, כי אם הרחבה מעודכנת של הקולנוע המתבונן המרחיקה עצמה מכמה ממאפייניו המסורתיים.

האסטרטגיה המתבוננת שצמחה בקולנוע התיעודי בשנות השישים — ובה צוות קטן מסתובב עם מצלמת 16 מ״מ המנותקת מהחצובה ועוקב אחרי סובייקטים אנושיים מרתקים בסיטואציות דרמטיות — מקבלת כאן טיפול מחודש שמפשיט אותה עד להנחותיה הבסיסיות ביותר. אין כאן דרמה או סיפור שדורש מאיתנו אינטרפטציה או הגיון סיבתי, והמצלמה לא יוצרת נקודת מבט אנושית אותה אנו יכולים בעצמנו למלא. גישת ה״זבוב על הקיר״ בתיעוד המתבונן, על פיה במאי הקולנוע הישיר תיעדו מאורעות מבלי להתערב בהם וללא הפרעה כלשהי מצידם למתרחש, מקבלת כאן עדכון לעידן הדיגיטלי. אחרי הכל, זו מטאפורה בה השתמשו במשך שנים כדי לתאר עמדה אתית מסוימת כלפי מה שמתעדים, וכאן היא הופכת למטאפורה בעלת משמעויות קוגניטיביות גם כן. זבוב, כידוע, אינו רואה את העולם כפי שרואה אותו אדם אנושי. בגלל צורת העין העגולה, הרחבה והבולטת של הזבוב, היא מאפשרת לו לראות את העולם ב-360 מעלות. למעשה, זבוב רואה את העולם כמוזאיקה: אלפי דימויים קטנים מתחברים זה לזה ויוצרים עבורו את תמונת העולם. כך, לדעתי, פועלים שני הסרטים של קסטיינג-טיילור עליהם אנו מדברים כאן. הם מאפשרים לצופה מולטי-פרספקטיבה הניתנת לו מתוך נקודות מבט שלמעשה אינן קבועות והצופה נמצא בכל מקום אפשרי. תנועת המצלמה אינה נוצרת מתוך מוטיבציה אנושית כלשהיא או רצון לתמוך בסיפור, והיא אינה מונעת מתוך ניסיון לעקוב אחר דמות. המצלמה בלווייתן מתבוננת במציאות במבט נוקב אך אדיש שבאופן עקבי נחשף כלא אנושי.

זבוב על קיר של ספינה ב״לווייתן״: המצלמה נמצאת בכל מקום.

בעבודתם עם סאונד, היוצרים משתמשים בשילוב של ציוד מקצועי וחובבני כדי ללכוד את הרעשים הכבדים של הספינה יחד עם רחשי הים הסוער והגועש, אשר מימיו מתנפצים אל הספינה כל הזמן. קסטיינג-טיילור ופרבל עבדו עם מעצב הסאונד ארנסט קארל, שאחראי לסאונד בכמעט כל סרטי ה- SEL, ויצרו קומפוזיציית סאונד עשירה שמבקשת מהצופה לשים לב אליה עוד לפני הדימוי. החריקות, הנקישות והגלים המתנפצים יוצרים רשת מורכבת של סאונד שבאה להחליף את הדיאלוגים הנעדרים מן הסרט. מעניין לשים לב שסאונד בלווייתן אינו מבחין בין מרחבים, ואין בו ישירות ובהירות שמאפשרת לנו לדעת מהיכן הוא מגיע, כמו בסרט הוליוודי. האופן בו סאונד מתנתק בסרט מתוך המקור שלו קשור באופן בו מעוצב בסרט המתח בין האקטואלי למלאכותי, בין ההתבוננות לאסתטיזציה.

זה קשה, אם לא ממש בלתי אפשרי, להבין בדיוק מה ניסו להשיג היוצרים של לווייתן או לאיזו טענה תיעודית הם חתרו. האם זהו מאמץ לתעד אורח חיים אשר יחלוף במהרה מן העולם, ממש כמו זה של משפחת מגדלי הכבשים בסוויטגראס, או הקהילה התעשייתית של המוסכים אשר מיועדת להריסה בחלקים זרים (סרט נוסף שיוקרן במהלך הפסטיבל)? האם זהו סוג של קולנוע רדיקלי אשר מבקש למקם מחדש את האנושי בתוך הטבע, או להציב אותנו במקום שהוא חייתי מיסודו? אולי זהו מאמץ ורטוביאני להסיר את המחיצות בין האנושי למכונה? שמא האסתטיקה הייחודית בסרט היא טקטיקה של הלם המדגישה את הברוטליות של הדיג התעשייתי תוך כוונות אקטיביסטיות? קשה להחליט, אך נראה לי כי ההתבוננות שנמצאת בכל מקום, זו אשר מחליפה תדיר פרספקטיבות ומאתגרת כל ניסיון לאינטרפטציה קוהרנטית, מציעה לנו בשני הסרטים מסע מדיטטיבי ומהפנט אל תוך הטבע אשר צופה במציאות בדרכים חדשות וניסיוניות.

 

לווייתן יוקרן בפסטיבל ביום שלישי, ה-13/6/2017 בשעה 19:00.

סוויטגראס יוקרן בפסטיבל ביום רביעי, ה-14/6/2017 בשעה 16:30.

ביום רביעי תתקיים גם כיתת אמן עם קסטיינג-טיילור וורנה פרבל בין השעות 12:30-14:00.

הכניסה להקרנות ולכיתת האמן היא ללא תשלום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא שמו להם גבולות: על הקטגוריה המעניינת ביותר בפסטיבל דוקאביב

זו השנה הרביעית ברציפות בה אוצרת ועדת הלקטורה בדוקאביב תוכנית מיוחדת, קטנה ואיכותית, של קולנוע תיעודי מובחר בשם ״עומק שדה״ (Depth of Field). מדובר בסרטים דוקומנטריים ייחודיים המטשטשים בדרכים מגוונות גבולות בין בדיה לתיעוד, בין אם על ידי פרפורמנס, תפיסה ויזואלית שונה, שימוש באנימציה או כל טקטיקה אחרת שמאפשרת להם לטעון טענה מרתקת על העולם האמיתי בו הם עוסקים. אם מישהו רוצה להשתמש בצירוף המילים ״קולנוע היברידי״, זה די מתאים כאן, אם כי המונח הזה הפך לאחרונה לרחב מדי, וכדאי לדייק קצת יותר. במשך שנתיים הייתי שופט בקטגוריה הזו מטעם פורום המבקרים ולא יכולתי לכתוב על הסרטים הללו מראש. השנה אכהן כשופט מטעם ארגון פיפרסקי בתחרות הישראלית בפסטיבל, ולכן מצאתי את הזמן כדי לצפות בכל שמונת סרטי הקטגוריה ולבחור עבורכם חמישה סרטים מומלצים. הכל פה מפתיע, מאתגר ושובר ציפיות. המשפחה המושלמת בתרמית היא בכלל לא מה שחשבתם; סרט עכברוש הוא קצת על חולדות והרבה על דברים אחרים; פלנטה אחרת הוא באמת על אושוויץ, אבל המקום האמיתי לא ממש מעניין אותו; זר בגן עדן הוא הסרט האולטימטיבי על גל ההגירה לאירופה, אבל לא ממש אכפת לו ממה שיש למהגרים להגיד; והאתגר מציע מבט מוקסם על גברים עשירים שמשחקים בציפורים דורסות ובמכוניות מרוץ, ולא מתבייש בזה. אם אתם שואלים אותי, כדאי לכם לשריין לעצמכם כרטיסים לכל החמישה וגם זמן לבירה שאחרי כדי להתווכח על כל מה שראיתם. הסרטים הללו לא ישאירו אתכם אדישים. אם אתם חייבים לבחור, תוכלו למצוא מה שיותר מתאים לכם מתוך הביקורות שכאן.

 

סרט עכברוש (Rat Film)

״מעולם לא היתה בעיית עכברושים בבלטימור״, מבהיר לנו אחד מהמדבירים הוותיקים בתחילת הסרט המדובר של תיאו אנתוני. ״זו בעיה של אנשים״. אז מה באמת משותף, בין היתר, לבריונים המסתובבים בשכונה עם אלות בייסבול כדי לחבוט בעכברושים, לבעיית האבטלה והפשע בבלטימור ולשחזורים של התאבדויות קולקטיביות? סרט עכברוש הוא סרט העוסק בבעיית העכברושים רק על פני השטח. לאחר שחולפות מספר דקות הוא מתגלה כמסה קולנועית מבריקה וייחודית, פרובוקטיבית ומלאת אבחנות מרתקות, אשר מתגלגלת מעניין לעניין באופן אסוציאטיבי ואינטלקטואלי. בעיית העכברושים בבלטימור, המטופלת בסרט בדיוק מדעי קליני, נשזרת באלגנטיות עם דיונים דמוגרפיים וכלכליים על האוכלוסייה המעורבת ובעיית הגזענות באזור. כיצד שכונות יוקרה נבנו על חשבון הגטו השחור בבלטימור, ואיך כל זה קשור לגובה פחי האשפה בעיר? את סרט עכברוש, כמו מסות קולנועיות רבות אחרות, קשה להגדיר והוא אינו משתייך באופן ברור לאף קטגוריה. בחלקו האחד הוא עיתונאות חוקרת, בחלקו האחר הוא דיון אקדמי, ובחלקו הנוסף הוא פואטיקה קולנועית. לי הוא הזכיר מאוד את הסרטים של הבמאי הצרפתי כריס מרקר (במיוחד דרך הקריינות הנשית הרגועה שמלווה את הדימויים, ממש כמו בסרטו הנפלא של מרקר ללא שמש). החיבורים בין המקטעים, שמצליחים להפתיע כל פעם מחדש, אינם ברורים באופן אינטואיטיבי וידרשו מכם מחשבה עמוקה כדי להבין את הראציונל שמאחוריהם. מדוע זוג המתגורר עם עכברושים כחיות מחמד קשור בהכרח לאנשים הבונים בתי בובות כראיות פליליות, לסימולציית מציאות מדומה מנקודת מבט של עכברוש או לחוקר העורך ניסויים בעכברושים כדי לבחון התנהגויות אנושיות ודמוגרפיה אורבנית? לא הכל מתקשר בבהירות ובטבעיות, אבל ההנאה במהלך הצפייה מתרחשת בזמן הניסיון לגלות את ההיגיון שבמונטאז׳. סרט חכם ומפתיע שמספק חווית צפייה מתגמלת ועשירה.

למועדי הקרנה של סרט עכברוש ורכישת כרטיסים

״סרט עכברוש״: מסה קולנועית מבריקה וייחודית, פרובוקטיבית ומלאת אבחנות מרתקות

 

תרמית (Fraud)

חשבתם שהסרט הביתי כבר חתר תחת עצמו לעייפה ואין לו יותר לאן ללכת? ראיתם את טרניישן או את לתפוס את הפרידמנים, ואתם בטוחים שמיציתם את הרעיון של סרטוני משפחה אשר אידיליה ואהבה הן הדבר האחרון שעולה מהם? אז הנה עוד סיבוב, אבל כזה אני בטוח שעוד לא ראיתם. הבמאי דין פליישר-קאמפ ערך את סרטו מקטעי יוטיוב בלבד, סרטוני משפחה ביתיים שהעלה גבר בשם גארי בין השנים 2008-2015, ובהם הוא מתעד את רגעי האושר והאידיליה שלו עם משפחתו היפה, אשתו ושני ילדיו. המשפחה הזו, מושלמת ככל שתיראה, חיה את החיים הקפיטליסטיים באמריקה בהקצנה ובתאווה רבה. כל רגע שנתפס במצלמתו הדיגיטלית של האב כרוך בהוצאת כספים: טיולים משפחתיים, קניות בגדים, ארוחות שחיתות במסעדות (שהופכות למוגזמות יותר ויותר ככל שהסרט נמשך), ואפילו פתיחה איטית ומלאת הדר (unpacking קוראים לזה) למכשיר אייפון חדש. פליישר-קמפ נתקל בחשבון היוטיוב הזה, כי הרי ככה מתחילים לעשות סרט תיעודי משובח היום, ושבר את הראש איך לייצר ממנו נראטיב בדיוני שמתפתח באופן טבעי ואלגנטי. הוא הצליח לפרוץ את גבולות הז׳אנר בדרך מקורית, ובנה סיפור חתרני שמשמש משל ביקורתי על תרבות הצריכה האמריקאית. עם סגנון עריכה קופצני, תזזיתי ונוירוטי, שמעורר בחילה ככל שהסרט מתקדם, הן בגלל אורח החיים של המשפחה והן בגלל העובדה שסרטוני היוטיוב הללו מוקרנים על מסך גדול, העלילה הבדיונית שטווה הבמאי נחשפת בהדרגה. אט אט אנו מתחילים להבין שהמשפחה הזו, שחיה בלייף סטייל שמקורו בפרסומות הרבות בהן היא צופה, שקועה בחובות ועוסקת ברכישות הרבה מעבר ליכולותיה הפיננסיות. הפתרון המעוות בו היא בוחרת כדי לצאת מהחובות, תוצר ישיר של עריכה מפוברקת ומתוחכמת של הבמאי, יגרום לכם להרהר בעד כמה רחוק אפשר ללכת כדי לשמר את החלום האמריקאי הקלוקל. כדי ליצור את הרגעים הדרמטיים בסיפור המפוברק, פליישר-קמפ השתמש במעט סרטונים שנלקחו מחשבונות יוטיוב אחרים, אבל הקפיד שלא לצלם בעצמו אפילו פריים אחד מהסרט. ממש הקוטימן של סרטי המשפחה. באופן טכני הסרט הזה עובד נפלא, והחיבורים של מקטעי הסיפור מרגישים אורגניים לחלוטין. לקהל שצפה בסרט הזה בהקרנות הבכורה שלו היה קשה לעכל את זה ולקבל את התרמית כלגיטימית. פליישר-קמפ כונה בשמות גנאי כמו ״שקרן״ או ״רמאי״. אחרי הכל, סרטו מדיף ניחוח עז של אותנטיות ולא חושף את התפרים באף רגע נתון. אם אי פעם שאבתם הנאה פטישיסטית מפתיחה של מכשיר אייפון, או שעמדתם בתור לקנות מוצר של אפל אי שם באמריקה, סיום הסרט יעורר בכם בחילה עזה. אולי אפילו תעברו לאנדרואיד, מי יודע.

למועדי הקרנה של תרמית ורכישת כרטיסים

״תרמית״: סרט משפחה כזה עוד לא ראיתם

 

פלנטה אחרת (Another Planet)

בפסטיבל דוקאביב הקרוב יוקרנו מספר סרטים שעוסקים בשאלה כיצד מייצגים ומתעדים מחנות השמדה, ועל שניים מהם (״אוסטרליץ״ ו״#מחנה_משותף״) כתבתי בפוסט ההמלצות הקודם. פלנטה אחרת, סרטו הייחודי ומעורר המחשבה של האמן אמיר יציב, הוא דוגמא נוספת שמאפשרת לחשוב על הסוגיה מכיוון אחר לגמרי. מיהם אותם אנשים שישבו ליצור באובססיביות ובדייקנות מודלים ממוחשבים של מחנות השמדה, משחק מחשב מפוקסל ומזוויע על מרד הזונדרקומנדו, או מבט וירטואלי ממעוף הציפור המדמה מטס של חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ? האם הם מציעים לנו דרכים חדשות ומקוריות לייצוג אלטרנטיבי של זכרון ולהתמודדות מחודשת עם טראומה? הנציג הישראלי בתחרות עומק שדה מעז לשאול האם הוירטואלי יכול להחליף את הממשי ולחדור את מעגל האש שבנה לנצמן סביב השואה ואפשרות ייצוגה. אותם אנשים שיצרו את המרחבים הוירטואליים הללו ממוקמים על ידי יציב כדמויות הנעות בתוך תנאי המרחב שלהן עצמן ומשוחחות עם היוצר על הראציונל ביצירתם. ההיסטוריונים גדעון גרייף ופיטר סיברס, למשל, בנו מודל מדויק של אושוויץ עם כל השבילים, המגדלים, הגדרות והשוחות. הכל נמדד והוערך בדיוק יסודי. ״אנחנו מכוסים מבחינת הדיוק ההיסטורי״, הם מסבירים.

המצלמה הוירטואלית במודלים הללו מאמצת לרוב את אפקט מעוף הציפור, עם תנועות מדודות המשקיפות מלמעלה למטה על המחנה כולו. יש כאן ללא ספק ניסיון ייחודי לייצר זכרון של מקום, והצילומים הוירטואליים ממעוף הציפור גרמו לי להיזכר דווקא בסרטו של הארון פארוקי Images of the World and the Inscriptin of War, אשר ניתח בדייקנות תצלומי אויר של אושוויץ ודן באופן בו ניתן ללמוד מהם על הדרך בה זכרון מעוצב על ידי מה שאנו בוחרים לזכור. מודל וירטואלי אחר של מחנות השמדה נבנה כאמצעי להשבת הזיכרון של פושע נאצי במשפט כנגדו, ראציונל אשר ממשיך באופן טבעי את מה שניסה לעשות ארי פולמן בואלס עם באשיר. אבל נדמה לי שהיצירה המטרידה ביותר בסרטו של יציב היא משחק מחשב שערורייתי על מרד הזונדרקומנדו, בו דמויות מפוקסלות בגסות וזוועות מדממות מעניקות משמעות חדשה לפורנוגרפיה של השואה. יוצר המשחק מסביר לנו שיצר אותו כי האמין שבגלגול נשמות קודם היה אסיר באושוויץ, והוא מבקש תיקון בעזרתו. ״הדבר שהכי מפחיד במשחק זה השקט״, הוא מסביר, ״אז אני ממליץ לשחק אותו ללא מוזיקה״. מסתבר שיוצר המשחק, שהיה חשוף לביקורת קשה לאחר פיתוחו ובעיקר מכיוונה של הליגה נגד השמצה, מעולם לא ביקר במחנה עצמו! לאחר שהקדיש שנים כה רבות לפיתוח העתק ממוחשב שלו, הסימולציה החליפה מבחינתו את המקור. פלנטה אחרת הוא סרט אנימציה תיעודית לא שגרתי, אשר מנסה לשרטט קוים לדמותה של אובססיה מוזרה לתיעוד ולזיכרון. לא חייבים להסכים עם האובססיה הזו, אבל קשה שלא להיות מוקסמים מאופן ייצוגה.

למועדי הקרנה של פלנטה אחרת ורכישת כרטיסים

״פלנטה אחרת״: סרט אנימציה תיעודית לא שגרתי, אשר מנסה לשרטט קוים לדמותה של אובססיה מוזרה לתיעוד ולזיכרון

 

זר בגן עדן (Stranger in Paradise)

לדעתי זהו הסרט הנגיש והקומוניקטיבי ביותר בקטגוריית עומק שדה, והוא מתפקד היטב כשיעור מבואי 101 על בעיית הפליטים הלא חוקיים באירופה. אך בל תטעו – לא מדובר כלל בסרט פדגוגי או קונבנציונאלי, אלא בפרויקט מקורי, מרתק ומטריד בו זמנית, אשר פתח את פסטיבל IDFA לאחרונה וסיפק שעות ארוכות של ויכוחים לאחר מכן. מדובר בסוג של ניסוי כיתתי בקולנוע, במהלכו שחקן הולנדי אוסף שלוש קבוצות שונות של מהגרים אפריקאים ומעניק לכל אחת מהן שיעור פרונטלי, ישר לפנים ובלי שום הנחות, על הפוליטיקה של ההגירה ועל גורלם העתידי של המהגרים. המבנה הופך להיות למרתק לא רק משום שמדובר בשחקן ובסיטואציה פרפורמטיבית, אלא בגלל שבכל אחת משלוש הפעמים מאמץ השחקן רטוריקה שונה לחלוטין ביחס למהגרים: בראשונה הוא מאמץ את המבט האירופאי המתנשא אשר רואה במהגרים מטרד כלכלי, ומסביר להם מדוע כדאי להם לחזור למקום ממנו הגיעו; בשנייה הוא עוטה על עצמו את מסכת הבושה והחרטה, מכה על החטא הקולוניאליסטי באירופה, ומסביר למהגרים מדוע בעצם הגעתם טמון פוטנציאל תיקון לכובש האירופאי; ובשלישית הוא הופך למעין פקיד הגירה שמסביר לכל אחד ואחד מהם כיצד עובד ההליך הפרוצדורלי ומה עליו או עליה לומר כדי לזכות באישור השהייה הנכסף. התוצאה, שלבטח תגרום ללא מעט הרמות גבה בקרב צופים, אפקטיבית למדי ומציירת עבור הצופה את גבולות השיח העכשווי בנושא ולמהגרים האומללים מבהירה את גורלם האכזרי. קשה להישאר אדישים לאופן המתנשא של הרטוריקה הזו, ולא רק מצידו של השחקן, אלא גם בעשייה הקולנועית. התחושה שנוצרת במכוון היא של הרצאה דידקטית, אשר במהלכה מצייר המורה על הלוח, מדביק מדבקות על גופם של המהגרים ובעיקר משתמש בהם כעזרים טקטיים כדי לבנות את מהלך הטיעון שלו עצמו. עם זאת, זר בגן עדן הוא סרט חכם ומתוחכם מעין כמוהו, שמודע לבעיות העולות ממנו ומבקש לחסן עצמו כלפי ביקורת בדרכים שונות, ובעיקר בעזרת שימוש מבריק באפילוג שלא תשכחו במהרה. באקט שנראה ספונטני יותר מההרצאות בהן צפינו, אם כי לא אופתע לגלות שאף הוא מועמד בדייקנות, פוגש המורה מספר מהגרים מחוץ לכיתה, ומסביר להם על עצם עשיית הסרט בו אנו צופים. זהו אקט רפלקסיבי נפלא, שאת פרטיו לא אמסור כדי לאפשר לכם ליהנות ממנו מבלי לדעת דבר, והוא מקפל בתוכו, בפשטות רבה, את הבעיות העולות מתוך כל מה שראינו עד כה. פתיחת הסרט, לעומת זאת, נראתה לי כאקט יומרני ומנייריסטי, כשבמונטאז׳ תזזיתי מבהיר לנו הבמאי גווידו הנדריקס את מקור בעיית הפליטים באירופה. כל מה שבא אחר כך שווה את הצפייה, וגם את העמידה מחוץ לסינמטק כדי להתווכח.

למועדי הקרנה של זר בגן עדן ורכישת כרטיסים

״זר בגן עדן״: משרטט את גבולות השיח העכשווי בנוגע להגירה הלא חוקית לאירופה

 

האתגר (The Challenge)

סרטו התיעודי הראשון של יורי אנקרני, אמן ויזואלי מאיטליה, מציע לנו התבוננות ממושכת על תחרויות ספורטיביות במדבר בהן משתתפים שייחים עשירים מקאטאר. זהו. לא יותר מזה. הסרט לא מספק הסברים, מוגש לצופה ללא קריינות או כותרות ביניים, ולא מעניק לנו שום הקשר בתוכו אנו אמורים למקם את הדימויים המרהיבים בהם אנו צופים. אחד מסתובב במכונית למבורגיני מפוארת עם הצ׳יטה שלו במושב הקדמי, בעוד שאחר מוביל את ציפור הבז שלו למכירה פומבית עם קסדה על ראשה. מכירה ממוצעת של בז תיסגר בכ-25 אלף דולר. ואז, באמצע הלילה, מכוניות שטח עם גלגלי ענק וניצוצות שיוצאים מהמנוע חגות במעגלים בחול המדברי. זה הזוי, חלומי, לא ברור ובעיקר מהפנט. זוכה הפרס המיוחד מטעם השופטים בפסטיבל לוקרנו, האתגר הוא סרט ייחודי שמציע ספקטקל ויזואלי על אנשים, חיות ואובייקטים שהופכים לאקזוטים. העושר הויזואלי מורכב גם מהפטישיזם של הגברים המיליארדרים הללו לחפצי קישוט ואמנות. הצילום כמעט תמיד סימטרי, עם גבולות פריים מוקפדים של מסך רחב, ופילטרים חזקים. הסרט מסתיר כמובן מה שהוא בוחר להסתיר, כמו את כוח העבודה העצום שמאפשר את העינוג הזה עבור יחידי הסגולה בקאטאר. מה גם שמדובר בתחרות גברית לחלוטין, בה אין שום זכר לנוכחות נשית. אנקרני מודע כמובן ללאקונות הללו, דווקא משום שהן כה מובלטות בסרטו, אבל דבר אינו מפצה על כך בדרך כלשהיא. אני מעט השתעממתי מהסרט לאחר זמן מה, כי כאשר מבינים שזה מה שיש ולא מעבר לכך קיסמו מתחיל קצת להתפוגג. יחד עם זאת, לא הייתי מחמיץ בשום אופן צפייה בו על מסך גדול. אל תפתחו ציפיות שהסוף האבסורדי יהדק לכם קצוות פתוחים בנראטיב (אם בכלל אפשר לדבר על כזה), אחרת תדהרו אל עבר אכזבה מובטחת. הסרט מציע מבט מרוחק, מוקסם באופן שיטחי לחלוטין מהספקטקל שהוא עוזר לייצר, ועם אפס תובנות ביקורתיות. אם תוכלו להסתפק בזה, תקבלו ככל הנראה את הסרט המרהיב ביותר שתראו בפסטיבל השנה.

למועדי הקרנה של האתגר ורכישת כרטיסים

״האתגר״: מבט מרוחק ומוקסם באופן שיטחי לחלוטין מהספקטקל שהוא עוזר לייצר