באוקטובר יעלה לשידור בערוץ יס דוקו פרוייקט ההורים שלי: סדרת סרטים בהם במאים מצלמים את מערכת היחסים האינטימית של הוריהם, כאשר כל סרט הוא יצירה עצמאית עם שפה קולנועית משלה, אך כולם קשורים בכוונה משותפת: הם מספרים סיפור של מערכת יחסים אינטימית בין גבר לאישה, בלי להסתיר ובלי לפחד לגעת בכאבים ובחולשות של הדמויות.

ההורים שלי: תמי ויעקב

ציון לשבח – פסטיבל דוקאביב 2011. ההורים של ניר חיים יחד 40 שנה. ב-3 שנים האחרונות ניר מצלם את מערכת היחסים ביניהם. תמי מטפלת ביעקב שחולה בפרקינסון מתקדם. הוא מצלם את אבא שלו תלוי באישתו. ניר מסתכל עליהם ורואה גיהנום. בשיא הגיהנום הרגעים מתחלפים והקרבה ביניהם חזקה. הוא מצלם אהבה. בימוי, צילום ותחקיר: ניר הורוויץ.

יום ד' 26.10 בשעה 22:00

ההורים שלי : שנטי ומרטין

אמא של ג'ייסון עזבה את אביו אחרי 22 שנות נישואין. לראשונה, 3 שנים אחרי פרוק התא המשפחתי, ג'ייסון יוצא לבקר את אמו, שחיה בחושה בסיני, והיא חושפת בפניו את הסיפור שלה ושל מרטין, אביו. בימוי, צילום והקלטה: ג'ייסון דנינו – הולט; בימוי עריכה: אסף סודרי.

יום ד' 02.11 בשעה 22:00

במסגרת הפורום לעידוד וקידום – קולנוע לשינוי חברתי, מיסודם של פסטיבל דוקאביב וקרן גשר לקולנוע רב תרבותי, יוצרי קולנוע דוקומנטרי מוזמנים להציג פרויקטים בפני קרנות וארגונים חברתיים במטרה לקדם יצירה קולנועית ישראלית העוסקת בנושאים חברתיים, בשאיפה להביאם למודעות חברתית ולסדר היום הציבורי, ומתוך אמונה בכוחו של הקולנוע לשמש כסוכן של שינוי תודעתי וחברתי, יזמו פסטיבל דוקאביב וקרן גשר לקולנוע רב תרבותי, פורום שיפעל להפגיש בין יוצרים דוקומנטריים נבחרים לבין נציגי קרנות חברתיות, ארגונים, עמותות וגופים המזוהים עם מטרות המיזם. מועד אחרון להגשה: יום שני, ה – 10 באוקטובר

פרטים נוספים

הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה מודיעה על מועד מיוחד להשקעה בפיתוח, הפקה והשלמה לסדרות דוקומנטריות. ההשקעה תעשה בשני מסלולים: מסלול פיתוח – הכולל תמיכה בגיבוש קונספט, הצעת תסריט וחומר מצולם וערוך, ומסלול הפקה/השלמה – הכולל תמיכה בפרויקטים מוכנים להפקה ובפרויקטים בשלבי צילומים ועריכה. תאריך אחרון לשליחת הצעות – 1/11

פרטים נוספים

הנהלת תחרות פרס נשיא הכבוד של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה לסרטי מחאה חברתית מודיעה על הארכת מועד הגשת הסרטים עד לתאריך 25/10/2011. התחרות, שיזם נשיא פסטיבל חיפה עמוס גיתאי, יחד עם מפיצת הסרטים פיליפה קוברסקי והחוג לתקשורת באונ' חיפה, פתוחה לקהל כולו.

פרטים נוספים

תחרות הקולנוע הדוקומנטרי הישראלית 2011, שמתקיימת זו הפעם השישית, תערך השנה ב-17 בנובמבר בעיר באר שבע. האירוע יחתום את שבוע "דוקו-ב"ש" בעיר, שיכלול הקרנות, מפגשים ושלל אירועים, הנוגעים לקולנוע הדוקומנטרי הישראלי. השנה הוגשו יותר ממאה ועשרים פרויקטים לתחרות, מתוכם נבחרו העולים לשלב הגמר, מהם ייבחרו הזוכים על פי החלטת פורום היוצרים. הפעם נוספו שלוש קטגוריות חדשות לתחרות: כתבה תיעודית, סרט סטודנטים ו-Free Doc (תעודה חופשית) – פרויקט תיעודי, המבקש לחקור את הגבול בין קולנוע לאמנות, מציאות ובדיה, נרטיב ועיצוב.

פרטים נוספים

פרויקט האמנות הירושלמי "מנופים" קורא ליוצרי סרטים מוקומנטרים לשלוח את סרטיהם לתחרות הבינלאומית הראשונה בישראל לקולנוע מוקומנטרי שתתקיים בירושלים בין התאריכים 1-26/11/2011. פנייה זו מיועדת ליוצרים הפועלים בארץ ובחו"ל אשר סרטיהם הופקו בשנים 2009-2011. הסרטים שישתתפו בתחרות ייבחרו על-ידי צוות שופטים. לזוכה יוענק מענק הוקרה בסך 1000 דולר

פרטים נוספים

שנה טובה. שנת יצירה, הגשמה עצמית, נתינה, סיפוק והכי חשוב : שנה של בריאות לכולכם!

ברכות: "גוגל בייבי" – סרטה של ציפי ברנד זכה אמש, יום שני, בפרס האמי, בקטגוריית סרטי מדע וטכנולוגיה. ניתן לצפות בסרט באתר יס דוקו

במרכז הסרט מסע בין שלוש יבשות המגולל את סיפורה של תעשיית ייצור התינוקות בעידן הגלובליזציה.
דורון, יזם ישראלי מציע שירות חדש – הפקת תינוקות. מהמחשב בבית, הלקוחות בוחרים את המטען הגנטי הרצוי והוא עושה את השאר: זרעים נשלחים במיכלים קפואים למעבדה בארה"ב, ביציות נקנות דרך האינטרנט ועשרות עוברים מיוצרים, מוקפאים ונארזים במיכלי חנקן נוזלי. העוברים מוטסים במשלוח אווירי להודו – שם הם מוחדרים לרחם של פונדקאיות מקומיות.
באנאד שבצפון הודו מציעה ד"ר פטל "חממה" לגידול תינוקות בתנאים מערביים: מהרגע שמוחדר עובר לרחם של פונדקאית היא נדרשת להיות בהשגחה ובפיקוח רפואי צמוד 24/7 במשך תשעה חודשים. הלקוחות אמורים לבוא לאסוף את התינוק במזל טוב בתום תקופת ההריון .

מחר, יום שבת , בשעה 22:00 ישודר בערוץ שמונה הסרט "כרוניקה של משבר" של הבמאי עמוס קולק

זהו סיפור של 7 שנים בחייו של עמוס קולק, במאי סרטים. אלו הן שנים קשות ומייאשות. עמוס נפגש עם שתי שחקניות אמריקאיות ומנסה לשכנען להשתתף בסרט נטול תקציב. בניו יורק עמוס איננו מצליח לעבוד ולמצוא מימון. ברחובות ניו יורק הוא פוגש את רובין, יצאנית המכורה לסמים. עמוס מתחיל לצלם אותה לסרט ה“נטול מימון“ שלו. מידי כמה חודשים הוא נוסע לירושלים לבקר את הוריו המזדקנים. אביו, טדי קולק, לשעבר ראש עיריית ירושלים המיתולוגי הוא עכשיו בן 90 ומעלה וכמעט שאינו מסוגל לזוז. אסנת ועמוס מחליטים לחזור לירושלים. המעבר הזה קשה. אחרי זמן מה, שומע עמוס מרובין שהיא עברה לגור ביחד עם חבר בעיירה איטלקית ליד ונציה. עמוס נוסע לבקר אותם שם ומוצא רובין בריאה למראה ונקייה מסמים. בישראל, עמוס מצליח למצוא מימון לסרט שצילם וגומר אותו. הוא זוכה גם בזמן קצר ואינטימי עם אביו. רובין שבה עם חברה לניו יורק ועמוס טס לשם כדי להשלים את צילומי הסרט. הרובין שהוא פוגש בניו יורק אינה נראית בריאה וקורנת כפי שהייתה באיטליה. היא מחפשת עבודה “נורמלית“, אך יחד עם זאת גם חוזרת — באופן חלקי — לשימוש בסמים. קשה לדעת איזה צד בה ינצח. טדי מת בגיל 95 וזוכה להלוויה ממלכתית. עמוס מספיד אותו על הקבר ואומר שהוא מקווה שמשהו מכוחו העצום של אביו יעבור ממנו אליו.

- ברכות: בטקס פרסי אופיר שהתקיים אמש, חמישי, זכה בקטגורייה התיעודית, הסרט "הדירה" של הבמאי ארנון גולדפינגר

הדירה, בקומה השלישית של בניין באוהאוס ברחוב גורדון בתל אביב, היא המקום בו סבא וסבתא של ארנון גולדפינגר גרו מאז שהיגרו לפלשתינה. לולא הנוף המציץ מבעד לחלונות, אפשר היה לטעות ולחשוב לרגע שאנחנו נמצאים בלב ברלין.. ואז, בגיל 98 , סבתא נפטרה וכולנו נקראנו לדירה, בכדי לפנות את מה שנותר. כשהגענו ערימות של חפצים, תמונות, מכתבים ומסמכים חיכו לנו, חושפים את חייהם המורכבים של גרדה וקורט טוכלר, (סבו וסבתו של גולדפינגר), וגם עקבות של עבר מטריד, מבלבל וכואב. הסרט מתחבט בשאלה האם בכלל ישנה משמעות לידיעת ההיסטוריה המשפחתית שלך, או שמא מדובר בנטל כבד ומיותר?

דורון צברי יודע לספר סיפור. יכולנו לראות את זה בסרטים העלילתיים ("האח של דריקס", "הבחור של שולי"), אבל אפשר לראות את זה בצורה הברורה ביותר בסרטי הדוקו שלו, כמו ב"בית שאן, סרט מלחמה", במחוברות ובמחוברים ועכשיו במדריך שלו למהפכה. צברי יודע לשלב בפנים את כל מה שמעניין בסיפורים, ליצור מתח, להצחיק את הקהל, לגרום לו להזיל דמעה, כל מה שצריך. הוא משתמש במיומנות בקולנוע כדי לספר לכם את הסיפור ויודע איך לזהות בסיפור הדוקו את ההתחלה, האמצע והסוף.

הוא יכול היה להתחיל את הסיפור שלו בעלבון שנגרם לו כשעבד עבור היומן של הערוץ הראשון. זו התחלת המאבק שלו ברשות השידור, צברי אומר את זה בעצמו, אבל הסרט מתחיל בקטעים עלילתיים שמציגים אותו כילד וכנער. ללמדכם שכבר אז הוא החל ללמוד מהפכה מהי ומהו הכח שבהמון. הוא יכול היה להציג לכם את האמצע אחרת, להציג מסמכים, חוקים, דוחות של ועדות, אבל הוא בוחר להציג לכם את הטיפוסים המעניינים שמלווים אותו, אנשים שהוא מוצא בקפה תמר. הוא מציג לכם שולחנות מתהפכים, שוטרים, מאבטחים, את כל מה שדרמטי במאבק. וגם את הסוף הוא בונה ביד מכוונת. הכנסת עצמה משעממת, מה זה משנה מה קורה שם בועדות ובמליאה? מה שמשנה זה השילוב של אמא שלו במקומות האלה, במה שיש לה להגיד לו במהלך היום הגורלי שלו שם.

על מה אנחנו מוותרים בדרך לסיפור המוצלח? כתבה שהתפרסמה בשבוע שעבר בפנאי פלוס מלמדת על כמה מניפולציות בהפקה של מחוברים, הפרוייקט הנוכחי של צברי. יש גם במדריך למהפכה צילומי השלמה, בעיניי זו לא מניפולציה. אבל אני מאמין שחשוב שהצופה יגלה ביקורתיות כלפי מה שהוא רואה. צברי מספר כאן את הסיפור שלו, את האמת שלו, אבל זו אמת שאפשר להתווכח עליה. האם הקטעים שמוצגים בסרט מתוך תכניות של הערוץ הראשון אכן מייצגים את האמת המוחלטת? האם פוליטיקאי X אכן הופיע בתכנית Y כי המנכ"ל אמר? האם קודם לכן לא הופיעו פוליטיקאים בתכנית הזו? ואפשר לשאול שאלות כאלה גם לגבי חלקים אחרים בסרט. האם הדבר היה ככה? האם היחסים של צברי עם החברה שלו הושפעו רק מהמאבק שלו ברשות השידור? או שגורמים נוספים היו מפריעים פה לסיפור?

אורי ענבר, שמוגדר כמפיק הסרט ונראה בפועל כשותף מלא, אומר לצברי באחת הסצינות הראשונות: בוא נעשה מזה סרט. אם אני מבין נכון, השיקול היה שאפשר לתקצב סרט, בזמן שאי אפשר לתקצב מאבק. אם המאבק יהיה במסגרת של סרט, אפשר לממן את זה. ואז נשאלת השאלה – היה פה תסריט? כמה ממה שאנחנו רואים לא היה קורה אם זה לא היה נעשה לטובת סרט? האם ההתפרצות הפיזית של האנשים לועדות ולישיבות הייתה מתרחשת? ענבר לא אמר לצברי – בוא נתעד הכל לסרט, הוא אמר לו: בוא נעשה מזה סרט. בעיניי יש פה הבדל גדול.

השורה התחתונה שלי היא: לכו לסרט הזה. העריכה מדויקת להפליא. בדיוק ברגע שהראש שלכם יתמלא בדיבורים ועובדות ומספרים, תהיה אתנחתא קומית או מוזיקלית, עד לגל הבא של הדיבורים והמספרים. זה סיפור מצוין והוא מסופר בצורה מצוינת. כי, כאמור, דורון צברי יודע לספר סיפור.

בדצמבר 2008 יצאה להקת ה"ג'ירפות" למסע בהודו כששיאו המתוכנן הוא הופעה בגואה בפני אלפי המטיילים הישראלים שם. אולם סדרת פיגועי טרור רצחניים בעיר מומביי טורפים את הקלפים ושולחים את הלהקה למסע קסום והזוי לחיפוש הקהל שלה – אותם ישראלים שנמלטו מגואה מחשש לפיגוע נוסף.

ראיתי ג'ירפות בהודו הוא פורטרט מוזיקלי אישי ומעורר השראה של להקת "ג'ירפות" וסולנה הכריזמטי גלעד כהנא – כוכב רוק, משורר מחונן, היפוכונדר ו-וורקוהוליק כפייתי – שמוביל את הלהקה בניסיון לשנות את גורל המסע.

לכבוד החג, בשיתוף עם יוצר הסרט נועם פנחס, אנו מחלקים לכם חמישה כרטיסים זוגיים לסרט לאחת ההקרנות ביום שישי הקרוב, לפי בחירה.

כל מה שנותר הוא לסמן בלייק את הפוסט הזה ולשכנע אותנו בתגובות למה מגיע לכם לזכות בכרטיסים

ההקרנות תתקיימנה בסינמטק ת"א ביום שישי הקרוב ב4 אחה"צ ובחצות

בהצלחה וחג שמח לכולם

היום, שני, יוקרן בערוץ יס דוקו הסרט "ירוק צהוב אדום" של הבמאי דוד גברו. הסרט מביא את עולמם של הנוער האתיופי־ישראלי דרך יצירותיהם של מוגוס בירסאו וחבריו.

מוגוס, שמתקשה לכתוב ולשיר בעברית מוצא נחמה בלהקת ריקוד שהוא מקים. נערים אלה מדרום הארץ, רוצים ליצור ל“מרכז הישראלי“ שלא ממש מקבל אותם. תחילה הם מבטאים את עצמם בריקודים וקפוארה בלהקת ריקוד שהם הקימו בשם “בלאק־דיימונד“. לאט לאט מתגבשת קבוצה של נערים סביב מוגוס, נערים שכותבים, מלחינים ושרים. שירים שמבטאים את רחשי ליבם של העולים מאתיופיה כמו שלא נאמרו אף פעם. פתאום הם מרגישים צורך לשיר ולצעוק את תחושותיהם. פתאום הם מבינים את כוחה של השירה והיצירה בקרב העדה ובכלל בחברה. כך, הם מוצאים את עצמם במאבק לשינוי תדמיתם ותדמית הקהילה האתיופית בישראל. הם נאבקים דרך השירים שמבטאים את תחושותיהם ואת כישרונם.

יום שני 16-08-2010 בשעה 22:00

להקת הרוק הפרועה "ג'ירפות" מגשימה חלום ישן ונוסעת למסע מוזיקלי קסום בהודו שחוצה את תת היבשת, ושיאו המתוכנן הוא הופעה בגואה בפני אלפי המטיילים הישראלים שם. אולם סדרת פיגועי טרור רצחניים בעיר מומביי טורפים את הקלפים, ושולחים את הלהקה למסע לחיפוש הקהל שלה – הישראלים שנמלטו מגואה מפחד מפיגוע נוסף. פורטרט מוזיקלי אישי ומעורר השראה של להקת "ג'ירפות" וסולנה הכריזמטי גלעד כהנא – כוכב רוק, משורר מחונן, היפוכונדר ו-וורקוהוליק כפייתי – שמוביל את הלהקה בניסיון לשנות את גורל המסע. או כמו שהודי יחף ומאובק שאל אותם בתחילת הדרך: "מה היא קארמה?".

בימוי: נועם פנחס ורונן מיכאלי

(75 דקות, עברית ואנגלית, תרגום לעברית)

הסרט ישודר בערוץ שמונה ב-7/8, בשעה 22:00

מחר, יום שבת בשעה 12:30 יוקרן הסרט "החלוצים" המספר את סיפורו של דור החלוצים, העולים הראשונים שהתיישבו בעיירה שדרות. הסיפור ההיסטורי מובא בעיניים שלהם, ומסופר בקולם. קול שהודחק בדיון הציבורי, ואם נשמע, היה זה רק בהקשר של עוול וקיפוח. הסרט רוצה להחזיר להם את הגאווה. לשפוך אור על סיפור ההקמה, שלב אחרי שלב. הבימאית סיגלית בנאי ("אימא פאיזה") וההיסטוריון בן שדרות אהרל´ה (אהרון) כהן, אורגים יחד פסיפס של מפגשים, חומרי ארכיון, וסיפורים החושפים את התרמית הגדולה של הבאת העולים למדבר, החיפוש המתמיד אחר פרנסה, יחסי האהבה – שנאה עם קיבוצי הסביבה שמצד אחד סיפקו לעולים עבודה, אך הקפידו להיבדל מהם חברתית ותרבותית. בניית העיר לוותה במאבקים רבים: מאבק על פרנסה בכבוד, על חינוך דתי ועל זהות תרבותית כמו זאת שנשמרה בבית קפה קטן בו נוגנה מוסיקה ערבית רוויה געגוע, וממשיכה אצל נכד ששר במרוקאית לסבתו שיר אהבה. למרות הקשיים הוקמה עיר, נולד דור בעל ישראליות חדשה וייחודית, דור שרוצה להצדיע לדור ההורים, ולתת לו מקום של כבוד, כחלוצים.

בתמיכת: קרן יהושע רבינוביץ לתרבות ואמנות, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו

יוצר אהרל´ה כהן // בימוי סיגלית בנאי // הפקה סיגל ואנונו גדיש // עריכה רחל יגיל // צילום דוד זריף // מוסיקה מקורית חיים אוליאל // תסריט סיגלית בנאי, אהרל´ה כהן