הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, שידורי קשת, משפחת גאון וטלעד אולפני ירושלים מכריזים על מועד לסרט דוקומנטרי אחד לשנה לזכרו של בני גאון ז"ל, ומזמינים יוצרים להציע הצעות לקבלת תמיכה בשנת 2010 בהפקת סרט דוקומנטרי בנושאים: תעשייה, עסקים, יוזמה, המצאות, חדשנות.

את ההצעות ניתן להגיש עד יום ג´ 1 ביוני 2010, למשרדי הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ברחוב יקנעם 5 קומה א´ בתל אביב.

פרטים נוספים

***

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, קרן גשר לקולנוע רב תרבותי ופסטיבל דוקאביב מזמינים יוצרי קולנוע, זו השנה השנייה, להגיש הצעות להפקת סרט תעודה המציגים תהליכים או מהלכים המשקפים שינוי ואשר בכוחם להשפיע על מציאות חייהם של בודדים או קהילות בחברה הישראלית.

גובה המענק כ – 380,000 ₪. הסרט שיזכה במענק יוצג בהקרנת בכורה בפסטיבל דוקאביב וישודר במסגרת שידורי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

מועד אחרון להגשה: יום חמישי 29.7.10 עד לשעה 11:00

"תחנה בדרך" – מענקי פיתוח במסגרת המיזם "קולנוע לשם שינוי"

במסגרת המועד יוענקו כ- 5 מענקי פיתוח ליוצרים המבקשים לפתח סרט בנושא. הזוכים במענקי הפיתוח יוכרזו במסגרת פסטיבל דוקאביב.

מועד אחרון להגשה: יום רביעי 21.4.10.

זוכי מענקי הפיתוח יגישו תסריט מלא למועד אשר ייסגר ב- 29.7.10.

הנהלת הפרויקט אינה מתחייבת להעניק את מענק ההפקה לאחד מהסרטים הזוכים בפיתוח, הצעות אלו יבחנו במסגרת מועד ההגשה למענק ההפקה.

לקבלת נהלים וטפסי הגשה:

אתר קרן גשר: www.gesherfilmfund.org.il

אתר הרשות השנייה: www.rashut2.org.il

אתר דוקאביב: www.docaviv.co.il

14 סרטים יוקרנו בתחרות הישראלית במסגרת פסטיבל ’דוקאביב’ 2010, שיתקיים בחודש מאי הקרוב. בחירת הסרטים הסתיימה השבוע, והיום הודיעה הוועדה המארגנת את ההודעה ליוצרי הסרטים הנבחרים.
פסטיבל ’דוקאביב’ הוא פסטיבל בינ"ל לקולנוע דוקומנטרי, שמתקיים זו השנה ה-12. השנה הוא יתקיים ב-6-15 במאי, בסינמטק תל אביב.

איסמי אחלאם- הסרט עוקב אחר מאבקה של ילדה בת 4 מיישוב נידח בשטחים במחלת הסרטן. בימוי: רימה עיסא, הפקה: קלאודיה לוין.

אמונה עיוורת – סיפורה על קריסל , ילדה ישראלית בת 6 ממוצא פיליפיני, עיוורת בשתי עיניה, ואמה המאמצת, ג'נט, פיליפינית עובדת זרה בישראל.  בימוי: ענת לב, הפקה: סשה קליין.

הבלתי ניראים – סרט יומן המתעד תקופה בת 12 שנים  בכפר בדווי המצוי בתהליך המביא להכרה בו ולהפיכתו לכפר לגיטימי. בימוי: גיל קרני, הפקה: גיל קרני.

חפשים – סיפורם של בני נוער מאיילת השחר שחיו גן של מסיבות פרועות, סמים וחיפוש עיקש אחר אמת אחרת עד שאחד מהם הפך לחסיד ברסלב והאחרים היו צריכים להחליט האם הם יצטרפו אליו ויאתגרו את החילוניות הקיצונית של הקיבוץ. בימוי: ישי אורן, הפקה: דוקי דרור.

ישראל בע"מ חושף לראשונה את הפרויקט הציוני הגדול בעשור האחרון – טיולים מאורגנים בארץ הקודש. במשך חודש ימים הסרט עוקב אחר שלושה צעירים מארה"ב וקנדה במסעם המודרך בישראל. בימוי: מור לושי, הפקה: דניאל סיון ורונן בן-טל.

כבוד הגנב – לראשונה מתיישבים אל מול המצלמה ומספרים את סיפורם אנשי עולם הצללים הרוסי – "הגנבים בחוק", הבוסים של העולם התחתון אשר הרים את ראשו עם התפרקותה של ברית המועצות ושלח את זרועותיו אל כל תחומי החיים של המדינה ולאחר מכן – של העולם.  בימוי: אלכס גנטלב, הפקה: סשה קליין.

לאהוב את סופיה – הסרט סיפור חייה של סופיה אוסטרצקי. עולה חדשה מחבר העמים, בת יחידה , סולנית בלהקת רוק רוסית, כותבת ויוצרת המגיעה לנקודת שפל בחייה. היא מתדרדרת לסמים קשים ועובדת כזונה בתחנה המרכזית בתל אביב. על אף הכול היא לא מוותרת על כבודה העצמי ונלחמת בכולם. בימוי: אוהד יתח, אריק להב ליבוביץ, הפקה: אוהד יתח.

מאמא – שלוש אחיות  יוצאות לחפש את אמם שנעלמה בסין. הסרט מלווה את מסען שמתחיל בחיפוש אופטימי אחרי אשה שנעלמה, הופך למסע החוקר את נסיבות מותה ומסתיים כמסע פנימי בניסיון להשלים עם האובדן, עם המוות ועם הפרידה הסופית מדמות משמעותית ואהובה – אמא. בימוי: בטינה פיינשטיין, הפקה: יואב רועה, אורית זמיר.

המוח החשמלי – תיעוד בלעדי של חולי נפש המטופלים בטיפולים ניסיוניים חלוציים בישראל, גרמניה וארה"ב, על ידי חוקרי מוח מובילים מהעולם שעבודתם מזניקה את הפסיכיאטריה בצעדי ענק לכיוון העתיד. בימוי: נדב הראל, הפקה: נדב הראל.

המורה אירנה – בתוך הייאוש של שכונת הקטמונים בירושלים, המורה אירנה נותנת לילדי הכיתה תקווה לחיים טובים יותר. אירנה, שמגיעה מאסכולה של חינוך סובייטי נוקשה, רואה בהוראה הרבה יותר מרק מקצוע.  בימוי: איתמר חן, הפקה: נעמי לבארי, סער יוגב.

סיסטמה – נבחרת ישראל לשחייה צורנית בדרכה לאליפות העולם. מאבקו של אינדיווידואלי אל מול הקולקטיב. בימוי: אוהד מילשטיין, הפקה: אוהד מילשטיין.

פנינה פיילר אחות קומוניסטית – פנינה פיילר,  בת 85 ,היא אחות רחמנייה בסגנון הצבא האדום וקומוניסטית מהפכנית ברוח של צ'ה גווארה. הסרט הוא מסע עכשווי נטול נוסטלגיה עם אישה קיצונית, חסרת פשרות, בודדה במלחמה לשנות את העולם החדש שמקיף אותה. בימוי: דליה מבורך, דני דותן.

קרבת דם – פנינה הייתה בת 14 כשביום קיץ לוהט בשנת 1943 יצאה מביתה במושבה יבניאל שבגליל ונעלמה. כעבור  24 שנים, הגיע ממנה מכתב. כבר לא קראו לה פנינה אלא בנינה, והיא גרה במחנה הפליטים עסכר אל ג'דיד ליד שכם, נשואה למוסלמי ואם לשמונה ילדים. בימאית הסרט, נכדתה של אחותה של פנינה, יוצאת בעקבות הסוד המשפחתי. בימוי: נעה בן הגיא, הפקה: עדנה קוברסקי, אלינור קוברסקי .

גם שעיניי פקוחות – מסע מוסיקלי נפשי שבמרכזו תהליך היצירה יוצא הדופן של גבריאל בלחסן, מוסיקאי דרומי הסובל ממחלת ה"מאניה דפרסיה". בימוי: אופיר טריינין, הפקה: שחר בן חור.

נוסף ל-14 הסרטים בתחרות הישראלית, ישתתפו שבעה סרטי סטודנטים במסגרת תחרות סרטי הסטודנטים בפסטיבל, ובנוסף – חמישה סרטים ישראלים יוצגו במסגרת ’הקרנות ישראליות מיוחדות’.
הסרטים הם ’איסמי אחלאם’ (בימוי: רימה עיסא, הפקה: קלאודיה לוין), ’אמונה עיוורת’ (בימוי: ענת לב, הפקה: סשה קליין), ’הבלתי ניראים’ (בימוי והפקה: גיל קרני), ’חפשים’ (בימוי: ישי אורן, הפקה: דוקי דרור), ’ישראל בע"מ’ (בימוי: מור לושי, הפקה: דניאל סיון ורונן בן-טל), ’כבוד הגנב’ (בימוי: אלכס גנטלב, הפקה: סשה קליין), ו’לאהוב את סופיה’ (בימוי: אוהד יתח, אריק להב ליבוביץ, הפקה: אוהד יתח).

סרטים ישראלים שיוצגו במסגרת הקרנות מיוחדות, הם ’איש המרתף’ (בימוי והפקה: שלומית כרמלי), ’המשיח תמיד יבוא’ (בימוי והפקה: לאה קליבנוף), ’סיפור אהבה פשוט’ (בימוי: חוני המעגל, הפקה: עדו בהט), ’ראיתי ג’ירפות בהודו’ (בימוי: נועם פנחס, הפקה: רונן מיכאלי), ’שונד’ (בימוי והפקה: יעל ליבוביץ זנד, הפקה: עידו זנד).

בתחרות הסטודנטים יוקרו הסרטים ’ויקטורי’ של מיטל בן חמו מסמינר הקיבוצים, ’לאב דווקא’ של מיכל סיני מסם שפיגל, ’נדנדות העץ’ של נועה מאירסון מהמכללה הטכנולוגית תל-חי, ’הסוד’ של סיון פטל מהמכללה האקדמית ספיר, ’פרלמנט ארוחת הבוקר’ של גולן רייז מבית ספר מעלה, ’פשטות’ של רחלי בן זקן – מקאמרה אובסקורה, ו’שרירים’ של עידן גליקזליג מסם שפיגל.

ביום חמישי הקרוב 04-03-10 יתקיים יום עיון בנושא "רמיקס – השפה החדשה של הקולנוע" במככלת ספיר.

רמיקס הוא עריכה מחדש של שיר או סרט על ידי חיתוך, שינוי סדר או השמטה, ועל ידי כך יצירת קצב, הרמוניה וסיפור אחר.

העולם נחלק לאלו שסבורים שרמיקס הוא בסך הכל מניפולציה של יוצרים שלא מסוגלים ליצור חומר מקורי לעומת אלו הסבורים שרמיקס הוא יצירה בפני עצמה

עד כמה צריך רמיקס שונה מהמקור כדי להיחשב מקורי? ומה לגבי יצירות מקוריות לכאורה? האם יוצריהן לא קבלו השראה מיצירות קודמות? ואם כך, מה הערך האסתטי של יצירה שאינה רמיקס?

יום העיון יכלול הקרנה של הסרט "החופש למקסס" (באדיבות יס-דוקו), דיון והדגמות של רמיקס על ידי יוצרי קולנוע ומוסיקאים.

סדר היום

14:15 התכנסות

14:30-16:00 אבנר פיינגלרט: ברכות

קריאת כיוון לקראת הצפיה בסרט: יורם שפר, ד"ר ענר פרמינגר.

הקרנת הסרט "החופש למקסס"

16:00- 16:15 הפסקה

16:15-17:30 דיון בסרט בפרט, וברמיקס בכלל: יורם שפר, ד"ר ענר פרמינגר, ד"ר יעל שנקר, מרסלו פילבסקי

17:30 חלוקת מלגות קרן מלכה ויעקב גולדפרב

17:45 מעין ברגמן VG Scratching

המחלקה לקולנוע וטלוויזיה במכללה האקדמית ספיר ופסטיבל קולנוע דרום מזמינים אתכם, מפיקי ויוצרי סרטים ישראלים, להגיש מועמדות לפרס פסטיבל קולנוע דרום לקולנוע ישראלי חדש, תיעודי ותיעודי-נסיוני, לשנת 2010.

בפסטיבל קולנוע דרום 2010 יוענק, פרס לסרט ישראלי חדש, תיעודי ו/או תיעודי-נסיוני באורך של 50 דק' ומעלה, שהופק על-ידי יוצר/י קולנוע חדש/ים (סרט ראשון או שני) מחוץ למסגרת לימודית ואשר מועד הפקתם הסתיים ב-12 החודשים שקדמו למועד קיום פסטיבל קולנוע דרום 2010 כמפורט בתקנון. על בסיס מצוינות בתחום הקולנוע. מטרת הפרס ליצור מסגרת מעודדת ומתגמלת ליצירה קולנועית ישראלית צעירה ומקורית, שיש בה מן הנגיעה ברוח הפסטיבל. הפסטיבל מאמין בסרטים בהם היוצר מתבטא בשפה קולנועית ייחודית ומוכן להעיז הן מבחינה צורנית והן מבחינה תוכנית.

הפרס החדש מחליף את פרס הקולנוע הישראלי שהוענק בפסטיבל בשנתיים האחרונות.

המחלקה לקולנוע וטלוויזיה במכללה האקדמית ספיר רואה חשיבות בחיבור בין האקדמיה לבין תעשיית הקולנוע המקומית, כחלק מתפישה תרבותית רחבה המבקשת לחבר בין התיאוריה לפרקטיקה ובין הידע האקדמי לעשייה הקולנועית.

מתוך כלל הסרטים שיוגשו ייבחרו 5 סרטים שיתקבלו להשתתף בתחרות ושיוקרנו בפסטיבל קולנוע דרום 2010 בהקרנת בכורה ישראלית. צוות שופטים מטעם הפסטיבל יקבע במהלך הפסטיבל את הסרט הזוכה מבין חמשת הסרטים שנבחרו, ויעניק לו פרס בסך כולל של 50,000 ₪. ההודעה על הזוכה בפרס והענקת תעודות תתקיים באירוע חגיגי באחד מערבי הפסטיבל.

התחרות תנוהל ע"י ועדות שתמנה הנהלת הפסטיבל.

על מנת להשתתף בתחרות, יש להעביר את החומרים הנדרשים בהתאם לקבוע בתקנון התחרות עד ליום א' ה-14 במרץ 2010 ב-4 עותקים למשרדי פסטיבל קולנוע דרום, לידי דפנה סיבוני.

טלפון לבירורים: 08-6802761.

את טפסי ההרשמה ותנאי תקנון התחרות ניתן למצוא באתר פסטיבל קולנוע דרום, בכתובת הבאה: http://csf.sapir.ac.il/

ההשתתפות בתחרות והענקת הפרס כפופים לתנאי התקנון.

על אומץ ורגישות. מאת: מלכה פינקלשטיין

בתאריך 25.1.10 פורסמה בYNET ידיעה לפיה סרט קצר של גומא רביד, בוגר אוניברסיטת תל אביב, זכה בפרס עידוד היצירה מטעם מכון משואה לחקר השואה. הסרט "חתיכת לחם" מבוסס על סיפור קצר באותו שם מאת הסופר יהושע סטינסלב ויגודסקי ומתאר את ייסוריו של גבר יהודי בגטו פולני היושב ובוהה בחתיכת הלחם האחרונה שנשארה לו, שעה שהעוצר יורד על הגטו, נקישות מגפיים  וצחוק חיילים גואה בחוץ וילד אחד זועק ובוכה ללחם. לתפקיד הגבר ליהק רביד את מוחמד בכרי.

בכרי, שחקן ערבי-ישראלי (המקבילה שלנו לאפרו-אמריקאי) יליד כפר בענה בגליל, השתתף בעשרות הצגות תיאטרון וסרטים, בהם מאחורי הסורגים, ככר הדמעות (שם שיחק דמות יהודית), מעוטר פרסים בארץ ובחו"ל ואף ניתן לייחס לו את סמל הסקס האסור החדש, סאלח בכרי – הוא בנו (חאלד בביקור התזמורת). אבל אולי תזכרו אותו יותר כיוצר הסרט ג'נין ג'נין.

הליהוק המשונה עורר תגובות קשות בקרב מטקבקי ישראל על ההשוואה בין השואה לבין סבל הפלשתינים, שכן בכרי, מה לעשות, הוא ערבי, ולא סתם ערבי, אלא ערבי הפועל בשני הצדדים, כמו סוכן כפול. מילא היה כמו יוסף סוויד וקלרה ח'ורי, שעובדים בעברית ורק בישראל, או כמו פותנה מהאח הגדול שצועקת צועקת על דו קיום אך בסופו של דבר מנהלת חומוסיה בשינקין. מילא אם היה לא היה פועל לפתור את הסכסוך בדרכו אלא מצקצק בלשונו וחוזר לישון בדירה שכורה בתל אביב.
לתחושתם של הישראלים, בכרי הוא ערבי רע. לא בגלל שהוא לא מת, אלא בגלל שהוא גם לא מת וגם לא סותם את הפה. אין דבר מרגיז יותר מזה.

אולי בשל כך ליהק אותו רביד לסרט העוסק בשואה. לא אולי, בטוח שכן. כבוגר בית ספר לקולנוע זיהה רביד הזדמנות לעשות סרט שיש בו את הרובד האירוני הזה שיעורר דיון, וקפץ על המציאה, כמו שרוב הסטודנטים האמיצים לקולנוע יעשו. בליהוק זה נקט רביד בעמדה שנויה במחלוקת המעמידה את עם ישראל שוב בצורך להתמודד עם הפינות החשוכות במדינה הציונית. אלא שלצערו, עם ישראל עוד לא מוכן לדיון באמנות ובאירוניה. הטוקבקים שהידיעה הזאת משכה רובם ככולם מלאים קריאות גנאי כנגד יוצר הסרט וכנגד השחקן הראשי, מטילים בספק את זכותם להביע את דעתם או ליצור, ובעיקר מלינים על הכתמת זכר השואה ע"י רביד באמצעות ערבי, רחמנא לצלן. יתרה מכך, בYNET ישנה האפשרות למשתמשים להעניק ניקוד חיובי או שלילי לטוקבק וכך "להמליץ" עליו. כל טוקבק בזכות הסרט ובזכות מוחמד בכרי, כלומר, כל טוקבק שמדבר לגופו של הסרטון שהוצג באותו עמוד, קיבל ניקוד שלילי. כל טוקבק מקטרג, כלומר עוסק בתפל, קיבל ניקוד חיובי. מצאתי את עצמי מנסה להפוך את הניקוד, טוקבק טוקבק, עד שהפסקתי כי הבנתי שאין סיכוי שאוכל להשפיע באופן ממשי.

הטוקבקים הנסערים ("יהיה טוב אם יגנזו סרט זה או שמא יואיל הבמאי ילהק אדם ראוי יותר. וכן אני מצפה שהבמאי יתנצל בפני כל חיילי צהל" – ציוני, 25.1.10 ; "במאי שרוצה למצוא חן בעיני חו"ל ולעורר פרובוקציה מפסיד אותי.. האמת שבכרי באמת ובתמים מעורר בי רגשות קשים שלא לומחר מבחילים, ולכן לא אוכל להתנתק מכך במהלך הצפייה." – אירופה אך אירופה 25.1.10 ; ובעיקר, "שוב פעם משתמשים בכספי המיסים שלי כדי לעודד את אויביי." ליאור, 25.1.10) מזכירים לי דיון דומה שנעשה לפני כשנתיים בעניין הסרט ג'אפה של אייל סיון, יוצר קולנוע ישראלי פרובוקטיבי, עוד טרם עשיית הסרט עצמו, בשלבי הגשת התסריט. קרן רבינוביץ' הממומנת ע"י המדינה משכה את המענק שנתנה לסיון בעבור הסרט ויצרה סערה גדולה – ואולי אף פרובוקטיבית יותר ממה שדמיין מר סיון לעשות. נחמן אינגבר התפטר מהקרן, גיורא עיני הטיל איפול על הדיונים והסיבות הרשמיות למשיכת המענק, ועם ישראל שצף וקצף על אייל סיון, שמח לאידו ועודד אותו להשאר בפריז, שם קבע את מקומו לפני שנים מספר, ולעולם לא לחזור.

אייל סיון, למען הסדר הטוב, הוא לא בדיוק מתומכיו הגדולים של הממשל בישראל. הוא ידוע בסרטיו הפרובוקטיביים המעמידים אל מול פני הציבור הישראלי מראה שהוא לא שמח לראות. הוא נסיין בקולנוע, הוא אמן טוטאלי והעמידה שלו כנגד כל מקטרגיו בבטחון ואומץ מעצבנת נורא. גם אותי. הוא אולי לא בדיוק כוס התה שלי ואני לא מסכימה עם דעותיו, אבל יחד עם זאת אני לא יכולה שלא להעריץ את האומץ שבו הוא יוצר, וכן, אומץ היא בהחלט מילת המפתח כאן. הסרט המזוהה ביותר עם סיון הוא הספציאליסט, ניסוי קולנועי משנת 1999 בו השתמש בחומרי גלם הישר מהבטן הרכה של הזהות היהודית והגאווה הלאומית, משפט אייכמן. סרט זה, כמו כל סרטיו של סיון, גם מנסה לבדוק מהי ההסטוריה, מהו הסיפור האמיתי ומהו קולנוע. במקרה זה הוא ערך מחדש את משפטו של אייכמן על מנת שיווצר הרושם כי אייכמן הוא בסך הכל פקיד אפור שנקלע לסיטואציה מחורבנת, שהוא למעשה איש חביב ונעים והוא בסך הכל מילא הוראות. גם אייכמן הוא קורבן המפלגה הנאצית, למעשה.
כן, להציג את אייכמן כקורבן מבולבל זה ממש מעצבן ואייל סיון, כפי שאמרתי קודם, יודע לעצבן. ובכל זאת, סיון לא מכחיש את העריכה המגמתית, נהפוך הוא, הוא עומד מאחוריה בגאווה, וכן, באומץ כי היא למעשה הסרט. מהו קולנוע? יאמר סיון, אם לא חיבור מגמתי של שוטים לכדי סיפור? במה שונה העריכה של אווטאר מהספציאליסט? אז מה למעשה ההבדל, המסר? למה האמריקאים יודעים לחגוג סרטים שמבקרים בקול את המדיניות האמריקאית ואנחנו לא? למה הו למה?

לשמחתי קם גוף שידור פרטי בארץ, הוא ערוץ 8, ומימן את ג'אפה מתוך הבנה שביום שיתחילו לצנזר סרטים רק בגלל שהיוצר לא חושב את מה שהמדינה רוצה שהוא יחשוב, אנחנו נהיה במורד המדרון לעבר פשיזם, וזה מפחיד אותי יותר מכל איום איראני.

אני שמחה בסרטים כאלה, כמו חתיכת לחם מפני שהם אמיצים. האומץ טמון ביכולת להסתכל על האלטרנטיבה ולא לפחד ממנה. ושוב, אני לא מסכימה עם דעותיו הפוליטיות של סיון, הן אפילו מקוממות אותי. סרטים כמו ג'נין ג'נין של מיודענו בכרי, וגן עדן עכשיו של האני אבו אסעד מתסכלים אותי לנוכח האופן שבו מיוצגים הישראלים. אבל לאור הייצוגים הללו ועצם קיומם של סרטים שכאלה אני לא יכולה שלא לתהות (וד"ש לקארי ברדשו) האם באמת כל מה שאני צריכה לצרוך הוא את מה שמספרים לי בחדשות או בבית הספר, בעיתונים, בספרות, ברדיו? האם באמת באמת יכול להיות שאנחנו, כרוב הלבן-היהודי, מאמינים שמתוקף היותה של השואה, אנחנו לא יכולים לטעות או לעשות עוול? האם באמת באמת מדינה חזקה ובטוחה בעצמה כמו מדינת ישראל לא יכולה להתמודד עם ביקורת מבית? או, האם "לסיוון יש דעה שונה משלי ולכן יש לכלוא אותו שלא יראה אור יום יותר" (ימני, התחלות רעננה – 29.4.07)? באמת?

הדבר שכואב לי באמת בעניין אייל סיון, מוחמד בכרי, נזאר חסן, גומא רביד וכל המבקרים מבית הוא שהם לא באמת עוכרי ישראל כמו שמאוד היינו רוצים שיהיו. לצערנו אכפת להם מספיק מהמדינה ומתושביה כדי לעצבן אותנו ולהעמיד מולנו, באומץ, כן באומץ, את הסרטים שלהם, לא נוחים לצפיה ככל שיהיו. כי שוב, לא יכול להיות שהכל פה בסדר. אבל גם לא יכול להיות שכל סרט ו/או יוצר שיוצאים נגד הקונצנזוס הם אנטישמים. יותר מזה, לא יכול להיות שבמדינה שלי, המדינה שבה גדלתי והתחנכתי לחשיבה עצמאית ודמוקרטית, לא יכול להיות שאין כאן מקום להתבטאות שונה. לא רוצה להאמין בזה, לא רוצה לפקוח עיניים ולגלות שהסיוט הזה מתממש. אנשים כמו ימני, התנחלות רעננה מפחידים אותי יותר מכל הסרטים של נזאר חסן כי אוי לנו ואבוי לנו אם לא יהיה לנו קול מנגד ואוי ואבוי לנו עוד יותר אם לא נתחיל לפקוח עיניים, לכרות אזניים ולהקשיב, באומץ.

כתריאל שחורי ויהונתן סגל, לתשומת לבכם.

בתאריך 18 בנובמבר תחל הקרנתה של הסדרה "בדרך הביתה" של הבמאי תומר הימן ('תומר והשרוטים', 'בובות של נייר'") בערוץ יס דוקו.

הזמן שחולף ממלא תפקיד מרכזי ב"בדרך הביתה". על ידי שימוש בסרטי 8 מ"מ ישנים ותיעוד אינטימי של האירועים המשמעותיים בחייו האישיים במהלך 15 השנים האחרונות, חושף הבמאי תומר הימן עולם רגשי טעון ומפתיע. הצילום במצלמת וידאו קטנה מעניק ל"בדרך הביתה" את תחושת הקרבה הגדולה לדמויות הראשיות שלה ולבמאי עצמו, שבעזרת אובססיית הצילום שלו מתמודד עם המשברים האישיים, המשפחתיים והלאומיים ומחפש את דרכו חזרה הביתה.

בערב יום העצמאות השישים של מדינת ישראל יצא הבמאי הקנדי-ישראלי, יגאל הכט, למסע בן חצי שנה מקצה הארץ ועד קצה ובמהלכו הוא שאל את הישראלים שאלה אחת פשוטה : "מה משמעותו של דגל ישראל עבורך?". בסרטו, הדגל שלי, הוא חוקר את משבר הזהות העובר על ישראלים רבים ומציע תובנה באשר לעתידה של ישראל.

ביום חמישי הקרוב תתקיים הקרנת הבכורה הארצית של הסרט, לאחר הקרנת הבכורה העולמית בטורונטו. הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל עין יהודית השישי באשקלון – פסטיבל עולמי לסרטים יהודיים .

שלושה מקוראי הבלוג שיפנו אליי למייל mail@liorcohen.co.il עם שמם ומספר הטלפון שלהם יקבלו כרטיס להקרנה בפסטיבל בנוכחות הבמאי.

אמש התקיים טקס פרסי הקולנוע הדוקומנטרי לשנת 2009. הטקס, בו הוכרזו הזוכים בתחרות השנתית שיזם פורום היוצרים הדוקומנטרים, שודר בערוץ 1.

82 סרטים ופרויקטים תיעודיים הוגשו לתחרות המתקיימת זו השנה הרביעית. 19 מתוכם עלו לשלב הגמר והתחרו על 11 פרסים בקטגוריות שונות. שווי המענקים והפרסים שחולקו עומד על כ- 700,000 ש"ח.

את הסרטים הזוכים בחרו כ- 400 חברי פורום היוצרים הדוקומנטרים, שהצביעו באמצעות אתר הפורום באינטרנט.

שני סרטים באורך מלא בלטו במיוחד בטקס וגרפו את רב הפרסים:

"שיטת השקשוקה" זכה בפרס הגדול בתחרות. בנוסף, זכו מיקי רוזנטל ושרון קרני, מפיקי הסרט בפרס ההפקה. הסרט זכה גם בפרס התחקיר.

רוזנטל וקרני יקבלו ביחד עם אילן עבודי ,במאי הסרט, מענק הפקה בשווי של כמעט 300,000 ₪ מטעם ערוץ 8 ופרס מטעם מועצת הקולנוע, להפקת סרט עבור הערוץ. המפיקים וארבעת התחקירנים שזכו בפרסים יקבלו מענקים כספיים מטעם הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מועצת הפיס ומועצת הקולנוע. הסרט, העוסק ביחסי הון-שלטון סביב עסקי האחים עופר, שודר לאחרונה בערוץ הראשון והוקדש לו ערב שידורים מיוחד.

הסרט "הגלגול", בהפקת אריק ברנשטיין, אילאיל אלכסנדר ונתי ברץ, אמנם לא גרף את הפרס הגדול אך זכה במקום הראשון ב- 5 קטגוריות מתוך 11:נתי ברץ קיבל את פרס הבימוי, ירון אורבך קיבל את פרס הצילום, בפרס העריכה זכה רון גולדמן, אלכס קלוד זכה בפרס על עיצוב פס הקול לסרט וסיריל מורין זכה בפרס המוסיקה המקורית הטובה ביותר. הזוכים על עבודתם בסרט "הגלגול" יקבלו פרסים ומענקים מטעם: מועצת הפיס,מועצת הקולנוע, קרן רבינוביץ´, והאוזן השלישית.

פרס לסרט הביכורים הוענק לסרט "שהידה" בבימויה של נטלי אסולין ובהפקת איילת אפרתי וטליה קליינהנדלר. הזוכות יקבלו מענקים כספיים מטעם מועצת הפיס, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מענק פיתוח מטעם קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, לסרטן הבא, פרס הפצה באינטרנט מטעם דוקמוביס ומנוי לסרטים מטעם האוזן השלישית.

הפרס בקטגורית פרויקט תעודה טלוויזיוני הוענק לסדרה "לונדון פינת בן-יהודה" שביים דני סירקין והפיקו שולה שפיגל, דנה עדן ואסף שוסטר. היוצרים יקבלו פרס כספי מטעם מועצת הקולנוע ומענק הפקה מטעם קרן מקור.

את הטקס הנחה טל ברמן ועל החלק האומנותי הופקד יוני בלוך, שהיה בעצמו מועמד לפרס בקטגורית מוסיקה מקורית לסדרה "לונדון פינת בן-יהודה".

השחקן האמריקאי כריס רוק יככב בסרט דוקומנטרי חדש בשם Good Hair שעתיד לצאת בתאריך 9 באוקטובר ויעסוק בסגנון השיער האפרו-אמריקני

***

בתאריך 30 באוקטובר ייצא לאקרנים סרט תיעודי בשם “This is it”, אשר יתבסס על צילומי החזרות לסיבוב ההופעות באותו השם של הזמר מייקל ג’קסון ז”ל

***

לפני כשבוע יצאה סדרה דוקומנטרית חדשה בשם Almost the Truth: The Lawyer’s Cut על חבורת מונטי פייתון

***

מספר ימים לאחר מותו של המפיק/במאי ג’ון יוז יצא סרט תיעודי חדש עליו בשם Don’t You Forget About Me

***

ראיון קצר עם תסריטאי הסרט “הרשת החברתית” (שם זמני) שעוסק ברשת הפייסבוק