בערוץ 8 מציינים החודש את יום ההולדת המאה לתל אביב על ידי הקרנה של מספר סרטים וסדרות ישראליות העוסקים בעיר. אחד הפרוייקטים הוא “קצרים בתל אביב”, פרויקט המשותף לערוץ 8 ולאוניברסיטת תל אביב. כעשרים במאים צעירים מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב יצאו אל רחובות תל אביב-יפו, ויצרו סדרת סרטי תעודה קצרים על האנשים הצעירים והמבוגרים ועל המקומות בעיר שבזכותם תל אביב היא עיר שוקקת, מלאת חיים וייחודית. בסדרה חמישה קבצים (פרקים), ובכל קובץ ארבעה סרטים קצרים. כל סרט קצר עוסק בסיפורו של אדם או של מקום בעיר.

קובץ 1

שריף עירוני: העיר תל אביב מנקודת מבטו של אילן, שוטר שטח מנוסה ממשטרת מרחב ירקון: קטטות, מרדפים, הומלסים ועוד.
בימוי: לימור עופרי גליק; צילום: איתי לנדאו; עריכה: אסף לפיד.

הגיגי אשפה: העיר תל אביב מנקודת מבטו של רפי, של ישראל ושל ברוך, המפנים את האשפה מדי יום במשמרות במשאית הצהובה. הם שרים, פוגשים חברים, ועוזרים לתושבי המקום, אם הם יכולים. אמנם הם עובדים בפינוי זבל, אבל השקפת חייהם נבונה ומפוכחת.
בימוי: שרון קרפ ועדי טופז; צילום: עדי טופז; עריכה: עדי טופז ושרון קרפ.

חוף ימה של עיר: רצועת החוף של תל אביב שונה בחזותה ובמהותה ממרכז העיר הסואן. החוף, האנשים בחוף ופעילויות הנוגעות לים מתועדים בשעות ובעונות שונות.
בימוי וצילום: אנוש קסל; עריכה: בנימין  בנארי.

קובץ 2
שבת, 9 במאי, בשעה 20:30

יאפואוויה: בעיר שהמאבק בה בין גילויי גזענות ובין אסימילציה פוליטית הוא יום-יומי, חברי "סיסטם עאלי", להקת היפ-הופ צעירה מיפו, שרים בעברית, בערבית וברוסית. בעזרת המוזיקה הם מנסים להתגבר על הבדלי התרבות ביניהם.
בימוי: דן דויטש; צילום: אמנון האס; עריכה: יואב שפיר.

נווה שאנן: רחוב נווה שאנן הוא תחנת ביניים שהתנועה בה אינה פוסקת, ואנשים מתרבויות שונות חיים שם.
בימוי וצילום: הלן יאנובסקי; עריכה: איריס עוזר, אלה קוהלי.

זיכרון של נהר: הירקון, "אל-עוג'ה" בערבית, חוצה את ישראל לרוחבה עד שפך הנהר לים התיכון בחוף תל אביב. ב-60 השנה האחרונות השתנה הנהר ללא היכר. הסרט מתאר את השינויים בנהר ואת האנשים שחיו לאורכו במאה העשרים.
בימוי: נעמה קופלמן; צילום: אליאב ברמן; עריכה: מוטי בירן, יואב דר.

שדרות ברוטשילד: במרחק שעה נסיעה מתל אביב מציאות אחרת קיימת: העיר שדרות מופגזת תדיר יותר משבע שנים. מורן אלמליח, 25, סטודנטית לצילום במכללת "ספיר" ותושבת העיר, תיעדה למעלה משנה נפילות של קסאמים בשדרות. היא בחרה לתלות את התמונות שצילמה בשדרות רוטשילד.
בימוי וצילום: רועי בלחנס; עריכה: רועי רז.

קובץ 3
שבת, 16 במאי, בשעה 20:30

לעיני כל: מסרים, כתובות, אמרות פוליטיות ואמרות אישיות, ציורים וגרפיטי ממלאים את רחובות תל אביב. הסרט מתמקד בארבעה אמני רחוב שבשבילם הרחוב הוא קנבס ענקי.
בימוי: גליה עוזמו; צילום: גלי מאירי; עריכה: מעין לובל.

אוטובוס: הסרט מתאר ארבעה אנשים הנוסעים מדי יום באוטובוס של "דן". הם חיים בשולי תל אביב, וחוצים אותה מדי יום. כיצד נראית העיר מבעד לחלונות האוטובוס?
בימוי: שני ליטמן; צילום: זיו ברקוביץ'; עריכה: מיכל בן טובים.

להיות שם:  מה אפשר ללמוד מחלונות של דירות מגורים בתל אביב?
בימוי צילום ועריכה: שרון לנגר.

נדודי שינה: סרט על בחורה בעיר הגדולה שאינה נרדמת. היא מסתובבת בין המסיבות והברים, ומוצאת אהבה במקום שלא ציפתה לו.
בימוי: אלה טל; צילום: אלה טל וחן שנהב; עריכה: חן שנהב.

קובץ 4
שבת, 23 במאי, בשעה 20:30

קפה אירופה: פעם בשבוע בלב תל אביב כמה ניצולי שואה, ישראלים קשישים ממוצא אירופי, נפגשים, שותים קפה, ומפטפטים ב"קפה אירופה".
בימוי: הילה לביא; צילום: אריאל וייס; עריכה: אורן לביא.

מהעיר ליער: מאז ומתמיד נחשבה תל אביב לעיר חילונית, אף ששנים רבות התגוררו בה דתיים רבים, לרבות קהילות חסידיות שלמות. בעיר כ-520 בתי כנסת, אך רובם סגורים. עם זאת קהילה קטנה של חסידי ברסלב, השוכנת בשכונת שפירא, ליד התחנה המרכזית החדשה, מנסה להכות שורשים בעיר העברית הראשונה. איך נראים חיי הקהילה הקטנה בעיר הגדולה?
בימוי: אליאב ברמן; צילום: עמי יעקבס; עריכה: עומר זייטמן.

אשכרה: "אשכרה" היא חומוסייה ביום ומוקד עלייה לרגל של עשרות תל אביבים בלילה,
החל בבליינים תל אביבים וכלה בחרדים אדוקים. צפו בפסיפס אנושי ומרתק רגע לפני שהוא נעלם עם אור הבוקר.

בימוי: טליה לימור; צילום: נעם אשל; עריכה: אייל אורבך.

370 מטר: כיצד מגיב אדם ההולך ברחוב כשמצלמה מכוונת לעברו?
צילום, בימוי ועריכה: אביב נווה.

קובץ 5
שבת, 30 במאי, בשעה 22:35

אפשר לרקוד: בוריס, פאבל, נתן וויליאם מנגנים ברחוב. המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהם.
בימוי, צילום ועריכה: שלומית פרידמן, מיה מקמנוס.

באקווריום: 35 אלף איש מגיעים מדי יום לקניון הראשון של ישראל – "דיזינגוף סנטר". מה מאפיין אותם?
בימוי: יעל מיכאלסון; צילום: סשה גבריקוב; עריכה: שירלי הרמן.

בלומפילד או זיכרון ילדות: מסע באצטדיון הכדורגל "בלומפילד".
בימוי וצילום: ערן ברק; עריכה: בת שבע ינקו.

גן העצמאות: כיצד נראה גן העצמאות בלילה?
בימוי, צילום ועריכה: רפאל רפאלי.
יוצרי הסדרה: אוניברסיטת תל אביב, החוג לקולנוע ולטלוויזיה.
עריכה: ראובן הקר, שמעון כגן.

גן העצמאות: כיצד נראה גן העצמאות בלילה?
בימוי, צילום ועריכה: רפאל רפאלי.
יוצרי הסדרה: אוניברסיטת תל אביב, החוג לקולנוע ולטלוויזיה.
עריכה: ראובן הקר, שמעון כגן.

היום בערב (מוצ"ש) יוקרן הסרט "עלילת דם" של לירון לוי-הרשקוביץ. סרט על ארבע נשים הבוחן את הבחירות של נשים, את היחס שלהן למיניות בשלבים שונים בחייהן ואת הווסת כאירוע מרכזי בחייהן: יוצרת הסרט בת ה-27 מתמודדת עם היריון ראשון; בת דודתה בת ה-14 מקבלת את הווסת בפעם הראשונה; אמה בת ה-56 יוצאת לגמלאות ומפסיקה לקבל ווסת; וסבתה בת ה-82 שנים כבר מזמן עברה את גיל הפוריות.

בימוי: לירון לוי הרשקוביץ; הפקה: הדס בל.

הסרט יוקרן היום 14-03 בערוץ 8 בשעה 21:30

מחר, יום שבת, יוקרן הפרק הראשון בסדרה התיעודית "כן המפקדת" אשר מתארת את המפגש בין נערים בעלי עבר פלילי שסולקו מכל מסגרת וחוו התעללות והזנחה, ובין המפקדות שלהם בטירונות ייחודית. אשר אמורות להקנות לנערים הרגלי משמעת ומיומנות צבאית.

שלושה פרקים. כל שבת בערוץ 8 בשעה 21:30
בימוי: איציק לרנר; הפקה: דני סיטון, "סרטי פקדה" בשיתוף "סט הפקות".

בין ספטמבר לנובמבר 2007, בין סביבות ראש השנה לחנוכה התשס"ח, נכנסו כ-100 טירונים ירוקים ירוקים למחנה קטן בצפון הארץ, למקום קטן שכל הקונוטציות המחוברות אליו הן שליליות. אומרים שכל מי שמגיע לשם דפ"ר, שהוא מופרע, עבריין, שיוצאים משם רק טבחים ועובדי רס"ר, קוראים להם "נערי רפול" ולמשמע הכינוי הזה הלב נכמר ואתה חושב לעצמך, "אוי… מסכנים, הם בטח ממש טיפשים, על גבול האוטיזם".
כמה שנים לפני כן, ספורות, כעשור לפני כן, שירת בבסיס ליד מר יצחק לרנר, הידוע בכינויו הבמאי הדוקומנטרי איציק לרנר ושמע ממרחקים קריאות "הקשב!!" ו"בוקר טוב המפקדת!!" ו"לילה טוב המפקדת!!" בווליום שלא היה מבייש דיסקוטק מצוי. ניצני הסקרנות כלפי אותו מקום כבר אז החלו להתפתח וכמה שנים מאוחר יותר הוא כבר יצר סרט בן כחצי שעה על טירונות קטנה במקום קטן שנקרא "חוות השומר". היית מצפה שזה ישביע את רעבונו הדוקומנטרי, אך לא איש כמו איציק לרנר בא על סיפוקו בקלות.

בדיוק באותה תקופה סתוית של סוף 2007, עת התחלתה של התשס"ח, אסף הבמאי איציק לרנר צוות צילום מצומצם וחזר אל אותו מקום מקולל, מחנה הדפ"רים, חוות השומר. משהו באותם נערים שהחברה איבדה כל תקווה כלפיהם לא הניח לו. החמלה של צבא ההגנה לישראל כלפיהם הפעימה אותו, והוא יצא שוב, הפעם עם כוונה לאכול, לשבוע ולהותיר כדבר ה'.

המחנה ממוקם בגליל התחתון, אם הוא לא היה בסיס טירונים, יכולת להשבע שמדובר בבית הבראה או קיבוץ. בתים מהמאה שעברה (ואף אחת לפניה) שימשו בראשונה את חבורת "בר גיורא" שלימים הפכה להיות ארגון "השומר" ומכאן שמה של החווה. אל אותו מקום בדיוק, שנועד לשמור על הגליל התחתון, מגיעים ילדים מבוגרים בני 18 ומעלה בעלי נסיון חיים של בני 40 ויותר. יש שם טירונים שראו הכל, שחוו הכל, שהיו בכל מקום, מסמים ועד לכלא לפעמים, החברה שופטת אותם ורואה בהם בגירים לכל דבר, אבל התבוננות קפדנית בהם מגלה שכן, הם עדיין ילדים. הם פשוט עברו יותר מדי. עכשיו, צריך להסביר להם, זו ההזדמנות שלהם לחזור "למוטב", ל"חיים תקינים בחברה", הצבא קפץ על ההזדמנות וראה את הפוטנציאל החיילי שבהם והוא לא מוותר. בסוף, הם יהפכו לחיילים מן השורה, הם יצאו מהצבא והם יהיו אזרחים טובים, הם יחזירו עכשיו למדינה את הטובה שהיא תטה להם אחר כך.

זו המטרה. האמצעי? חבורת בנות, לא מבוגרות בהן בהרבה, תמימות, בנות טובים וטובות, חלקן אף דתיות, שלוקחות על עצמן את המשימה הקשה, קשה מאוד, לשבור את רוחם של הטירונים הסוררים הללו, לרסק את דפוסי ההתנהגות ההרסניים לעצמם ולחברה, ולבנות את הכל מחדש. מבחוץ הן קשוחות, רעות, קפדניות, פדאנטיות ממש, בעלות אגו אלוהי. ההיררכיה היא האלוהים בצבא, הרי. מבפנים, הן רכות כמו מרשמלו ישר מהמדורה ומתוקות כמוהו גם כן. היית מצפה שעם היחס שהן מעניקות לטירונים, הן שונאות אותם באופן אישי, שהן מזלזלות בהם, אבל ההפך הוא כל כך נכון. כל מחזור הוא התאהבות מחודשת בחבורת פרחחים שאפילו ההורים שלהם, לעתים, לא מאמינים שיקרה איתה משהו טוב.

קשה בהתחלה. ברור שקשה. הטירונים לא מסתגלים למסגרת. לא מבינים למה צריך לציית להוראות. לא מבינים למה צריך ללבוש מדים או לנעול נעליים צבאיות. לא מבינים למה אי אפשר ללכת הביתה עכשיו. הם מיצו את החוויה הצבאית שלהם. המפקדות לא מתמודדות עם כמות הקללות, עם היצירתיוּת שבהן, עם האלימות הסמויה הזאת, עם הסרבנות, עם החוצפה, עם ההטרדות המיניות. דומה שקבוצה אחת תוותר, אבל אמר מי שאמר, יותר משהעגל… הפרה…

ובתוך כל זה, שואל מר יצחק לרנר שאלות מוזרות, כמו, מי מחנך את מי? המפקדות את הטירונים או להפך? מי מכיל את מי? מי מקדם את מי? העולם של הטירונים והמפקדות נחשף אט אט בסדרה בת שלושה פרקים. יחד עם הצוות חסר החת שלו הם עברו יחד עם הטירונים את כל הטירונות, יצאו איתם למסעות, הלכו לישון הרבה אחרי שעת ת"ש וקמו הרבה לפני.

ראיון שקיימתי עם הבימאי , במסגרת הסדרה "שיח יוצרים"

שלושה ימים לבחירות המקומיות. גזרת האינטרנט של הבחירות הלוקאליות די גועשת, ובמהלך השבועות האחרונים נוצרו מספר סרטוני תמיכה. במיוחד במועמד לראשות עיריית ת"א: דוב חנין. הסרטונים מקווים לשכפל את השיטה האמריקאית, שאומרת : אני סלבריטי ותצביעו למה שאני אומר לכם.

לפני מספר ימים התייחס גיא פינס לתופעה בתוכניתו. התייחסות קצת בעייתית. על אף כמה אמירות שאני מסכים איתן, בשורה התחתונה נראה כי הוא לוקח חלק באותה תופעה שהוא יוצא נגדה. מאחר ויותר מכל, התוצאה, לדעתי, היא סרטון תמיכה באחד המועמדים, ראש העיר ת"א חולדאי. שפטו בעצמכם :

ודבר נוסף: זאת לא העיר שלי, גם אני לא גר בתל אביב.

ובינתיים בארה"ב :

בין שלל העניינים וההחלטות שצריך לקבל לקראת הלידה, בין בחירת השם לצבע החדר, עלתה וצצה בשנים האחרונות גם שאלת ה"איפה ללדת". הבחירה בין בתי החולים השונים, על המלונות המפוארים שהם מציעים, זאת רק אופציה אחת לתת ללידה ולימים שאחריה טעם טוב.

מירי אורמן ועמית מילר בחרו באופציה אחרת – לידה טבעית. בבית. בסרטם "דיאלוג לידה" הם מתעדים את החודשים שלקראת הלידה בבית, על כל ההכנות, ההתלבטויות, הכעסים והפחדים. הרופאים וההורים לא נפקדים מהסרט. גם ההורמונים לא. הסרט אינטימי מאוד, אם בבחירת הנושא ואם בעובדה שיוצרי הסרט הם גם המושאים שלו (מירי ועמית). אינטימיות כזאת קשה להשיג במבנה הרגיל של הפקה דוקומנטרית – צלם, במאי, מקליט…

הסרט הוקרן עד עתה במספר פסטיבלים, בהם פסטיבלי האקולוגיה השונים בסינימטק ת"א וראש פינה, וכן לקראת השתתפות בפסטיבל בצפון קוריאה.

הטריילר והדקות הראשונות של הסרט באתר הסרט הרישמי. עכשיו אפשר לראות את הסרט המלא גם בVOD של הוט (ז'אנרים וספיישלים > סרטים דוקומנטרים)

מה דעתכם על עניין ההפקה העצמית – עד כמה הייתם מוכנים להיפתח ולצלם סרט על עצמכם?
ולמי שצפה בסרט, מה דעתכם עליו?