טור אורח : עוכרי ישראל או יוצרים אמיצים?
על אומץ ורגישות. מאת: מלכה פינקלשטיין
בתאריך 25.1.10 פורסמה בYNET ידיעה לפיה סרט קצר של גומא רביד, בוגר אוניברסיטת תל אביב, זכה בפרס עידוד היצירה מטעם מכון משואה לחקר השואה. הסרט "חתיכת לחם" מבוסס על סיפור קצר באותו שם מאת הסופר יהושע סטינסלב ויגודסקי ומתאר את ייסוריו של גבר יהודי בגטו פולני היושב ובוהה בחתיכת הלחם האחרונה שנשארה לו, שעה שהעוצר יורד על הגטו, נקישות מגפיים וצחוק חיילים גואה בחוץ וילד אחד זועק ובוכה ללחם. לתפקיד הגבר ליהק רביד את מוחמד בכרי.
בכרי, שחקן ערבי-ישראלי (המקבילה שלנו לאפרו-אמריקאי) יליד כפר בענה בגליל, השתתף בעשרות הצגות תיאטרון וסרטים, בהם מאחורי הסורגים, ככר הדמעות (שם שיחק דמות יהודית), מעוטר פרסים בארץ ובחו"ל ואף ניתן לייחס לו את סמל הסקס האסור החדש, סאלח בכרי - הוא בנו (חאלד בביקור התזמורת). אבל אולי תזכרו אותו יותר כיוצר הסרט ג‘נין ג‘נין.
הליהוק המשונה עורר תגובות קשות בקרב מטקבקי ישראל על ההשוואה בין השואה לבין סבל הפלשתינים, שכן בכרי, מה לעשות, הוא ערבי, ולא סתם ערבי, אלא ערבי הפועל בשני הצדדים, כמו סוכן כפול. מילא היה כמו יוסף סוויד וקלרה ח’ורי, שעובדים בעברית ורק בישראל, או כמו פותנה מהאח הגדול שצועקת צועקת על דו קיום אך בסופו של דבר מנהלת חומוסיה בשינקין. מילא אם היה לא היה פועל לפתור את הסכסוך בדרכו אלא מצקצק בלשונו וחוזר לישון בדירה שכורה בתל אביב.
לתחושתם של הישראלים, בכרי הוא ערבי רע. לא בגלל שהוא לא מת, אלא בגלל שהוא גם לא מת וגם לא סותם את הפה. אין דבר מרגיז יותר מזה.
אולי בשל כך ליהק אותו רביד לסרט העוסק בשואה. לא אולי, בטוח שכן. כבוגר בית ספר לקולנוע זיהה רביד הזדמנות לעשות סרט שיש בו את הרובד האירוני הזה שיעורר דיון, וקפץ על המציאה, כמו שרוב הסטודנטים האמיצים לקולנוע יעשו. בליהוק זה נקט רביד בעמדה שנויה במחלוקת המעמידה את עם ישראל שוב בצורך להתמודד עם הפינות החשוכות במדינה הציונית. אלא שלצערו, עם ישראל עוד לא מוכן לדיון באמנות ובאירוניה. הטוקבקים שהידיעה הזאת משכה רובם ככולם מלאים קריאות גנאי כנגד יוצר הסרט וכנגד השחקן הראשי, מטילים בספק את זכותם להביע את דעתם או ליצור, ובעיקר מלינים על הכתמת זכר השואה ע"י רביד באמצעות ערבי, רחמנא לצלן. יתרה מכך, בYNET ישנה האפשרות למשתמשים להעניק ניקוד חיובי או שלילי לטוקבק וכך "להמליץ" עליו. כל טוקבק בזכות הסרט ובזכות מוחמד בכרי, כלומר, כל טוקבק שמדבר לגופו של הסרטון שהוצג באותו עמוד, קיבל ניקוד שלילי. כל טוקבק מקטרג, כלומר עוסק בתפל, קיבל ניקוד חיובי. מצאתי את עצמי מנסה להפוך את הניקוד, טוקבק טוקבק, עד שהפסקתי כי הבנתי שאין סיכוי שאוכל להשפיע באופן ממשי.
הטוקבקים הנסערים ("יהיה טוב אם יגנזו סרט זה או שמא יואיל הבמאי ילהק אדם ראוי יותר. וכן אני מצפה שהבמאי יתנצל בפני כל חיילי צהל" – ציוני, 25.1.10 ; "במאי שרוצה למצוא חן בעיני חו"ל ולעורר פרובוקציה מפסיד אותי.. האמת שבכרי באמת ובתמים מעורר בי רגשות קשים שלא לומחר מבחילים, ולכן לא אוכל להתנתק מכך במהלך הצפייה." – אירופה אך אירופה 25.1.10 ; ובעיקר, "שוב פעם משתמשים בכספי המיסים שלי כדי לעודד את אויביי." ליאור, 25.1.10) מזכירים לי דיון דומה שנעשה לפני כשנתיים בעניין הסרט ג‘אפה של אייל סיון, יוצר קולנוע ישראלי פרובוקטיבי, עוד טרם עשיית הסרט עצמו, בשלבי הגשת התסריט. קרן רבינוביץ’ הממומנת ע"י המדינה משכה את המענק שנתנה לסיון בעבור הסרט ויצרה סערה גדולה – ואולי אף פרובוקטיבית יותר ממה שדמיין מר סיון לעשות. נחמן אינגבר התפטר מהקרן, גיורא עיני הטיל איפול על הדיונים והסיבות הרשמיות למשיכת המענק, ועם ישראל שצף וקצף על אייל סיון, שמח לאידו ועודד אותו להשאר בפריז, שם קבע את מקומו לפני שנים מספר, ולעולם לא לחזור.
אייל סיון, למען הסדר הטוב, הוא לא בדיוק מתומכיו הגדולים של הממשל בישראל. הוא ידוע בסרטיו הפרובוקטיביים המעמידים אל מול פני הציבור הישראלי מראה שהוא לא שמח לראות. הוא נסיין בקולנוע, הוא אמן טוטאלי והעמידה שלו כנגד כל מקטרגיו בבטחון ואומץ מעצבנת נורא. גם אותי. הוא אולי לא בדיוק כוס התה שלי ואני לא מסכימה עם דעותיו, אבל יחד עם זאת אני לא יכולה שלא להעריץ את האומץ שבו הוא יוצר, וכן, אומץ היא בהחלט מילת המפתח כאן. הסרט המזוהה ביותר עם סיון הוא הספציאליסט, ניסוי קולנועי משנת 1999 בו השתמש בחומרי גלם הישר מהבטן הרכה של הזהות היהודית והגאווה הלאומית, משפט אייכמן. סרט זה, כמו כל סרטיו של סיון, גם מנסה לבדוק מהי ההסטוריה, מהו הסיפור האמיתי ומהו קולנוע. במקרה זה הוא ערך מחדש את משפטו של אייכמן על מנת שיווצר הרושם כי אייכמן הוא בסך הכל פקיד אפור שנקלע לסיטואציה מחורבנת, שהוא למעשה איש חביב ונעים והוא בסך הכל מילא הוראות. גם אייכמן הוא קורבן המפלגה הנאצית, למעשה.
כן, להציג את אייכמן כקורבן מבולבל זה ממש מעצבן ואייל סיון, כפי שאמרתי קודם, יודע לעצבן. ובכל זאת, סיון לא מכחיש את העריכה המגמתית, נהפוך הוא, הוא עומד מאחוריה בגאווה, וכן, באומץ כי היא למעשה הסרט. מהו קולנוע? יאמר סיון, אם לא חיבור מגמתי של שוטים לכדי סיפור? במה שונה העריכה של אווטאר מהספציאליסט? אז מה למעשה ההבדל, המסר? למה האמריקאים יודעים לחגוג סרטים שמבקרים בקול את המדיניות האמריקאית ואנחנו לא? למה הו למה?
לשמחתי קם גוף שידור פרטי בארץ, הוא ערוץ 8, ומימן את ג‘אפה מתוך הבנה שביום שיתחילו לצנזר סרטים רק בגלל שהיוצר לא חושב את מה שהמדינה רוצה שהוא יחשוב, אנחנו נהיה במורד המדרון לעבר פשיזם, וזה מפחיד אותי יותר מכל איום איראני.
אני שמחה בסרטים כאלה, כמו חתיכת לחם מפני שהם אמיצים. האומץ טמון ביכולת להסתכל על האלטרנטיבה ולא לפחד ממנה. ושוב, אני לא מסכימה עם דעותיו הפוליטיות של סיון, הן אפילו מקוממות אותי. סרטים כמו ג’נין ג’נין של מיודענו בכרי, וגן עדן עכשיו של האני אבו אסעד מתסכלים אותי לנוכח האופן שבו מיוצגים הישראלים. אבל לאור הייצוגים הללו ועצם קיומם של סרטים שכאלה אני לא יכולה שלא לתהות (וד"ש לקארי ברדשו) האם באמת כל מה שאני צריכה לצרוך הוא את מה שמספרים לי בחדשות או בבית הספר, בעיתונים, בספרות, ברדיו? האם באמת באמת יכול להיות שאנחנו, כרוב הלבן-היהודי, מאמינים שמתוקף היותה של השואה, אנחנו לא יכולים לטעות או לעשות עוול? האם באמת באמת מדינה חזקה ובטוחה בעצמה כמו מדינת ישראל לא יכולה להתמודד עם ביקורת מבית? או, האם "לסיוון יש דעה שונה משלי ולכן יש לכלוא אותו שלא יראה אור יום יותר" (ימני, התחלות רעננה - 29.4.07)? באמת?
הדבר שכואב לי באמת בעניין אייל סיון, מוחמד בכרי, נזאר חסן, גומא רביד וכל המבקרים מבית הוא שהם לא באמת עוכרי ישראל כמו שמאוד היינו רוצים שיהיו. לצערנו אכפת להם מספיק מהמדינה ומתושביה כדי לעצבן אותנו ולהעמיד מולנו, באומץ, כן באומץ, את הסרטים שלהם, לא נוחים לצפיה ככל שיהיו. כי שוב, לא יכול להיות שהכל פה בסדר. אבל גם לא יכול להיות שכל סרט ו/או יוצר שיוצאים נגד הקונצנזוס הם אנטישמים. יותר מזה, לא יכול להיות שבמדינה שלי, המדינה שבה גדלתי והתחנכתי לחשיבה עצמאית ודמוקרטית, לא יכול להיות שאין כאן מקום להתבטאות שונה. לא רוצה להאמין בזה, לא רוצה לפקוח עיניים ולגלות שהסיוט הזה מתממש. אנשים כמו ימני, התנחלות רעננה מפחידים אותי יותר מכל הסרטים של נזאר חסן כי אוי לנו ואבוי לנו אם לא יהיה לנו קול מנגד ואוי ואבוי לנו עוד יותר אם לא נתחיל לפקוח עיניים, לכרות אזניים ולהקשיב, באומץ.
כתריאל שחורי ויהונתן סגל, לתשומת לבכם.
נראה מעניין : משפחה בשבי
היום (ראשון) בשעה תשע בערוץ 10, במסגרת ערב שידורים מיוחד, יוקרן הסרט “משפחה בשבי” של טל גורן ותמר פרוס. בסרט מתועדים חיי היומיום של משפחה שליט מאז חטיפת בנם גלעד ע”י החמאס.
זהו סרטן הראשון של הבמאית טל גורן והמפיקה תמר פרוס, בהפקה משותפת עם הרשות השנייה. לפני כשנתיים יזמה פרוס אירוע בלונדון להעלאת המודעות לנפילת שליט בשבי, ובמסגרת ההכנות לאירוע הכירה את בני המשפחה ויחד עם גורן הוחלט לתעד את אחורי הקלעים של המאבק לשחרורו.
עדכון : לינק לסרט המלא
כתבת אורח : בין דוקומנטרי לריאליטי
“תוכנית מציאות, או תוכנית ריאליטי (מאנגלית - Reality TV), היא ז’אנר טלוויזיוני אשר אינו מתוסרט בדרך כלל, ומתעד אירועים אמיתיים בניגוד לדרמה בדיונית וכתובה. בתוכנית מציאות משתתפים לרוב אנשים שאינם שחקנים, ואינם מגלמים דמות בדויה, אלא מופיעים בתור עצמם.” – מתוך ויקיפדיה
“סרט תיעודי (הנקרא גם סרט תעודה או סרט דוקומנטרי) הוא סרט שמטרתו לתעד את המציאות בניגוד לסרט קולנוע שמטרתו להציג את התסריט הבדוי. (אשר לעתים מבוסס על סיפור אמיתי)” – מתוך ויקיפדיה
הפוסט הנוכחי נולד מתוך דיון שעסק בהבדלים שבין הקולנוע הדוקומנטרי לבין הריאלטי . גבי חביב, מעריץ מושבע של “האח הגדול” ועורך באתר הספורט ONE, הרים את הכפפה וכתב טור דיעה לבלוג זה על ההבדל שיש או אין לדעתו בין הז’אנרים.
בין ריאלטי למציאות – גבי חביב
פעם ניסו להסביר לי שכל משחק כדורגל הוא אותו משחק. החוקים הם אותם חוקים, כמות השחקנים בכל קבוצה זהה עם הפתיחה, יש כדור אחד, שופט אחד, שתי קבוצות שרוצות לנצח ואף אחד לא יודע מה יוליד המפגש ביניהן. זה נכון על הנייר אבל כל מי שאוהב כדורגל יודע שכדורגל ספרדי או האנגלי הוא לא אותו משחק כמו כדורגל ישראלי.
כשברצלונה וריאל מדריד נפגשות למשחק של "בראש בראש" הכדור טס מצד אל צד, השחקנים יודעים בדיוק מה לעשות, כמות ההזדמנויות ליד השערים היא גדולה וההנאה של הצופה היא בלתי ניתנת להסבר במילים. לא פחות מ-98 אלף צופים היו השבוע באצטדיון הקאמפ-נואו ועוד מיליארדי עיניים צפו בחגיגה הזאת בטלביזיה.
חמש שעות טיסה משם, במקום קטן שנקרא ישראל, משחקות בליגה הבכירה קבוצות כמו הפועל רעננה ומכבי אחי נצרת. זה מעייף רק מלחשוב על משחק כזה. שתי קבוצות קטנות נטולות תקציב שרמת הענין והאנרגיה שהן מייצרות ביחד לא היו יכולות להדליק את המנורה אצלי במקרר. כדי שהמגן של מכבי אחי נצרת ישיג את המגן של ברצלונה, הוא צריך להזמין מונית, ואם 50 הצופים שהגיעו לראות את התענוג הזה יזכו לראות בעיטה אחת טובה למסגרת, הם ירגישו שההשקעה שלהם בכרטיס שקנו, השתלמה.
שתבינו את ההבדל, בכסף שריאל רכשה את כריסטיאנו רונאלדו ממנצ’סטר יונייטד (סכום זעום של 94 מיליון יורו לפני משכורת של 50 מיליון יורו בחוזה לחמש שנים בסך הכל), הפועל רעננה היתה יכולה להתקיים בכבוד עד שנת 2112. בערך. ובכל זאת, מדובר במשחק כדורגל.
במדריד, ברעננה או בכלכותה, החוקים הם עדיין אותם חוקים ועם כל הענין של איכות השחקנים והתקציבים הגדולים, עדיין מדובר במשחק כדורגל. אז לריאל מדריד יש יותר כסף והם יכולים להביא שחקנים יותר טובים אבל גם הספרדים וגם ברעננה צריכים להבקיע כדי לנצח.
השבוע צפיתי בסרט הדוקומנטרי המצוין "במטבח של פריימן", סרטה של הדר בשן. הציבו מצלמה במטבח של משפחת פריימן, זוג קשישים הגרים בנווה דקלים ותיעדו כל רגע בחייהם, שניה לפני שהם מפונים מהבית שלהם.
לא היה תסריט כתוב מראש, והמצלמה הראתה בדיוק מה קורה בבית שלהם. המתח הבלתי פוסק, הויכוחים והחיכוחים מה לעשות ברגע האמת, איך מתמודדים עם זה ובכלל, איך יראה העתיד. הזיכרונות מגידול הילדים, ארוחות השבת המשפחתיות והידיעה שלא ברור מתי, אבל הם יצטרכו לזרוק הכל ולעבור למקום אחר הולידה דמעות, כאב וחיוכים של עצב.
אחד הרגעים החזקים בסרט היה כשהזוג קיבל מכתב משלטונות המדינה עם תאריך העזיבה. השלווה הסמויה נעצרה, והמתח שוב עלה. מה יהיה?
תיעוד כזה נחשב לאיכות. הנה החיים האמיתיים של זוג שכל חייו הולכים להשתנות. אין מה להגיד טלביזיה במיטבה. האמת מתגלה מול העיניים הבוחנות של הצופים שמתרגשים עם הזוג ומזדהים עם הקושי, גם אם הדיעות הפוליטיות שלהם שונות.
ואז עלתה במוחי שאלה הפשוטה. רגע, האם זה לא בדיוק מה שקורה ב"האח הגדול"? מצלמות שמתעדות חיים של אנשים בבית אחד כשמידי פעם מגיע מישהו עם מכתב/משימה מהביג בוס, יש מתח, דרמה ודמעות.
גם באח הגדול אין תסריט קבוע, אף אחד מהדיירים לא יודע מה יקרה בעוד חמש דקות ואיך ייראו החיים שלהם בעתיד. ועל קרב הדיעות בין אישה שעשתה ניתוח לשינוי מין שגרה בבית אחד עם ערבייה, חירש, עורך דין, פרחה שמנבלת את פיה בקצב של מכונת ירייה, אם חד הורית, הומו, בלונדינית עם מוח בגודל של גרגיר אורז, אחד עם תסמונת טורט ובחור מקסים שמתקשה להתעצבן ורוצה להריח פרחים וליהנות מהטבע, אני בכלל לא רוצה לדבר.
גם “במטבח של פריימן” צולמו עשרות שעות, בכל מיני זוויות ורגעים קשים יותר וקשים פחות וצפו בקלטות בהדיקות כדי לערוך מזה סרט באורך של חצי שעה. בערוץ 2 עושים מ-24 שעות שעות רצופות של צילום במשך שבוע, פרק אחד ביום ראשון בשעה 21:00 בערב.
אז למה זה נחשב לזבל תעשייתי והסרט המדובר נחשב לתיעוד נדיר? אם החוקים הם אותם חוקים, בדיוק כמו בדוגמא שהבאתי מהעולם שאני מכיר טוב יותר, איך ייתכן שאחד נחשב לתחתית הבאר והשני להצלחה? ואולי ההיפך?
אני מודה שאני אוהב את האח הגדול בדיוק מאותה סיבה שאני אוהב דוקומנטרי ואהבתי את המטבח של פריימן. בעיקר כי אני אוהב לראות דברים שלא ברור מה יהיה בעוד רגע ואיך יגיבו המשתתפים לשינויים הקיצונים שמחכים להם.
אז בתקציב שיש לפרק אחד בהאח הגדול, יכלו לעשות 3597 סרטים נוספים, אבל מישהו כבר יסביר לי למה אחד נקרא דוקו והשני ריאלטי? זה לא בדיוק אותו הדבר?
עבiוֹדָה בְּתַהלִיךְ : הפרוייקט הדוקומנטרי של לינור
לינור אברג’יל, מיס עולם לשעבר, בשיתוף עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, מובילה פרוייקט בינלאומי במטרה להעלות את המודעות הציבורית ולעודד את הקורבנות לדבר . הסרט התיעודי, שנמצא בימים אלה בעשייה, מביא את סיפורה האישי של אברג’יל, אשר חוותה אונס לפני עשר שנים, ואת ההתמודדות שלה ומשפחתה עם הטראומה. הפרוייקט הוא סרט מסע אשר יבחן את מצבן וישמיע את קולן של קורבנות האונס ברחבי העולם.
הפרוייקט מלווה באתר אינטרנט המכיל פרטים נוספים, כמו גם את בלוגה האישי של אברג’יל, בו היא משתפת בחוויות וסיפורים ממסעה.
העולם ע”פ דאבוש
יו"ר מועצת הרשות השנייה, נורית דאבוש, מגדירה מחדש מהו סרט דוקומנטרי בתוכנית “חוצה ישראל” עם רינו צרור
דוקאביב 2009 – לסיכום
דיון שהתקיים בתוכנית האחרונה של “תיק תקשורת” עם הבמאים אורנה בן-דור, יאיר אלעזר וזוהר וגנר, שהתחרו עם סרטיהם בפסטיבל דוקאביב ה-11 שהסתיים אמש (מוצ”ש).
שיווק והפצה אלטרנטיביים
בתחילת החודש התקיים בארה”ב כנס בנושא תוכן בשם דיגיטל הוליווד של האיגוד הדוקומנטרי הבינלאומי. בין שלל ההרצאות והאירועים התקיים פאנל בנושא שיטות אלטרנטיביות לשיווק והפצה של סרטים דוקומנטריים. הפאנל מובא כאן במלואו:
“סיגריה סלולארית” – סרט גנוז
דיון שהתקיים השבוע בתוכנית “תיק תקשורת” בהנחיית עמנואל רוזן עם מנכ”ל פורום החברות הסלולאריות והחזאי דני רופ על סרט דוקומנטרי שהזמין הפורום מאנשי הטלוויזיה דובי קרויטורו ודן שילון בנושא אנטנות וטלפונים סלולריים. הסרט שנגנז ע”י הפורום עצמו, תומך בעמדת הפורום לגבי נחיצות אנטנות רבות להורדת הקרינה, אך מאשש מחקרים קיימים על הסיכונים בדיבור בטלפון סלולרי.
עבוֹדָה בְּתַהלִיךְ : “עד שאלוהים יפריד בינינו”
לפני מספר חודשים הצגתי כאן לראשונה את הסדרה “שיח יוצרים” כחלק מהרצון לתת במה ליוצרי קולנוע תיעודי והצגת תהליכי ושלבי היצירה. היום אני מציג מדור חדש בשם “עבוֹדָה בְּתַהלִיךְ” שיציג פרוייקטים דוקומנטריים שנמצאים בשלבי העבודה השונים, החל משלב הרעיון, הצילומים או העריכה.
הפרוייקט הראשון במדור הוא הסרט “עד שאלוהים יפריד בינינו”, סרטו של יורם שפר, העוסק בזוגיות בין דתיים וחילונים. שפר, נשוי בעצמו לאישה דתייה מעל לשבע שנים, מלווה את עשיית הסרט עם אתר ובלוג, בהם מתאר את תהליך העשייה, מעלה קטעים מצולמים ומקיים דיון עם זוגות נוספים.
דיון : קולנוע מגויס או קולנוע לשלום - סיכום
המשך מאמרה של ד”ר איבון קוזלובסקי-גולן:
הקולנוע התיעודי הפוליטי בישראל - והאבסורד: סיכום
צופה מן הצד שיבחן תופעות אלו עשוי לשאול לפשר הדברים. התשובה לכך רחבה ומקיפה היבטים ונושאים רבים, שתקצר היריעה לספרם במאמר זה. יחד עם זאת, בסיכומו של דבר, ניסיתי לתת לכך תשובות באמצעות ניתוח השימוש בחומרים היסטוריים בקורפוס הקולנועי של סרטי התעודה הישראליים, המבוימים על-ידי אנשים שהשכלתם ההיסטורית מעטה והם מוּנעים בידי חשיבה פוליטית פשטנית וסיסמאות הנגזרות מכך שבאופן פרדוקסלי הם אינם עומדים בקנה אחד עם השאיפה לשלום, אליה הם חותרים במרץ רב כל כך.
שפת השיח הקולנועי שקמצוץ ממנה הבאתי כאן מעידה על בחירה ראשונית מושכלת להצביע על הוויכוח הפנימי הקיים בארץ סביב סוגיה כואבת שעניינה מערכת היחסים הסימביוטית והאי-שוויונית בין הפלסטינים ליהודים הציונים – סוגיה שיש המאמינים שאם תבוא על פתרונה, ישרור השלום בארצנו במהרה. אולם למצער, בחירות המצלמה שנעשו והסיפורים שנבחרו לשרת את השאיפה לשלום היו מעורבים בהשוואה לטרמינולוגיות מתחומים שונים ובמציאת מכנה משותף ביניהם, בו-בזמן שהקשר ביניהם אינו רלבנטי ואף מזיק להשגת המטרה של אנשים שכנותם לשלום אינה מוטלת בספק:
שואה ונכבה, קולוניאליזם וציונות, ציונות וגזענות, היסטוריה יהודית ותולדת הרוע האחר – הציוני - שבהולדתו הוא מדיר את “ההתייחסות לעמי המזרח”[48]. בתוך מכלול זה כמעט שלא מוזכרת החברה הישראלית גופא כישות עצמית שהוקמה בהסכמת האומות המאוחדות[49], זהותה כמדינה יהודית דמוקרטית, אושיותיה, הרכבה האנושי, וההיסטוריה שלה שאין שיעור לתרומתה לתרבות האנושית.
יחד עם זאת, ניתן לראות בכך ביטוי קיצוני לנטילת אחריות למתרחש בזירה הישראלית והתנהלותה עם שכניה ברוח ספרות חז”ל שאמרה, “מפני חטאינו גלינו”. זוהי עמדה מפוכחת המוכנה לראות ולהכיר בעובדה שיש ונעשו שגיאות מדיניות הראויות לכל גינוי, בין אם נעשו בתום-לב או בשל העדר ניסיון ופרספקטיבה, מתוך טיפשות או בהעדר פרטנר מתאים לשלום או למלחמה.
אולם דרך ההכאה על חטא, כפי שראינו במדגם המייצג שבחרתי, היא קיצונית ואף שוברת מוסכמות. עיקרה מבוסס על ויכוח נרטיבי בין הציונות ללאומיות הערבית-פלסטינית שהתגבשה רק אחרי מלחמת ששת הימים, ולא על היבטים היסטוריים קונקרטיים הרואים את מכלול האירועים ומעניקים משקל יתר לכוונות ומחשבות.
הממד הרעיוני של יוצרי קולנוע אלו שאוב בראש ובראשונה מרעיונות אירופיים ומן השמאל האירופי ולא מתוך המציאות הישראלית פלסטינית עצמה. ההיתפסות לרעיונות אלו, ביסודו של דבר, הגיעה ממקור עמוק יותר- פסיכולוגי - ששורשיו נטועים עמוק בתנועת ההשכלה באירופה של המאה התשע-עשרה ואף קודם לכן, בגלות יהדות אשכנז שרצתה מאוד להיטמע בחברה הגרמנית: להיות יהודי בבית וגרמני בחוץ; או לחילופין, להיות אזרח העולם הגדול[50].
זו הייתה גם משנתו של הרצל, שרצה לבנות ארץ כלכל העמים לאומה שתהא ככל העמים, מדינה חילונית המושתתת על עקרונות האמנה החברתית של לוק ורוסו. ואין בכך פסול, גם אנשי הציונות המעשית הדחיקו את הדת, על ארון הספרים היהודי העשיר שלה, והמירו אותה בארון ספרים חילוני-מודרני, כך שהתכנים המקוריים התמוססו אל שולי התודעה.
יתרה מזו, דמותו של הארץ-ישראלי נבנתה תוך הכחשת וטשטוש זהותו הקדומה על-פי סדר יורד: אדם, ישראלי, יהודי. תפיסה זו עמדה בסתירה לדת היהודית, שטמנה בחובה את עקרונות המוסר היהודי, שדורות של יהודים דתיים, ומתבוללים כדוגמת היינה וקפקא, התגאו בו.
באותה הנשימה ניתן לומר שהציונות כתנועה בחרה בדרך האמצע: להיות עם ככל העמים על מנהגיו הטובים והרעים. עם שמעשיו נמדדים על-פי אמת-מידה בינלאומית אחידה של כל עממי העולם, בלא לשכוח את עקרונות המוסר היהודי שיעמדו כנר לרגליו. דווקא תפיסת אמצע זו היא שהייתה בעוכרי הציונות משביקשו בניה לבחור בין חילוניות לדתיות, בין יהדות לדת, בין ישראליות ליהודיות. בחירה זו נעשתה תוך חתירה מתמדת מחד, להכחיד את היסודות היהודיים-פולחניים שלהם, ומאידך, להותיר על כנם את עקרונות המוסר הייחודיים ליהדות והמהווים סימן היכר בלעדי לה.
הדיסוננס הזה ניכר היטב בשיח הפוליטי והחברתי של ישראל, שהיה צומת נוח לניקוז דעות ורעיונות שעיקרם גיבוש הזהות הישראלית-יהודית. שיח זה הגיע לשיא חריפותו בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהלך וגבר עם השנים והתעצם מאינתיפאדה אחת לשנייה. המענה הפרדוקסלי, אם כן, של הישראלים המבולבלים, העייפים ממלחמות ולמודי הפיגועים, ומאידך חובבי החיים הטובים שבאו עם הפריחה הכלכלית של ישראל, היה חיפוש אחר שלום. שלום שיביא עמו את השקט והשלווה.
למרבה הצער, השלום מבושש לבוא, וגדלו החששות מפני מלחמות נוספות ואבדות נוספות. באין שלום בהישג-יד החלה תנועה פוליטית של דורשי שלום בישראל לנוע לעבר מוקדים פוליטיים שיניעו את הגלגלים קדימה. “שלום עכשיו” הייתה התנועה שנוסדה על רקע זה. מהשם שבחרו לעצמם חברי התנועה, ניתן להבין שהם חרטו על דגלם את המהירות והאינטנסיביות כמוטו הטוען שככל שנקדים להביא את השלום לפתחנו, הרי שנבורך. אך המציאות החזקה מכל רצון עדיין מעכבת את בואו המיוחל של השלום.
משבושש השלום לבוא מאין ספור סיבות, החלו להינתן לכך הסברים שעיקרם האשמות-עצמיות כמו: אלמלא מלחמת ששת הימים (הנקראת בפיהם, מלחמת יוני 67 [51]) - לא היו הדברים מעולם; הערבים רוצים שלום והיהודים הישראלים מטרפדים זאת מסיבות לא ענייניות; הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית ככלי שהשחית את החברה הישראלית ופשט ממנה את ערכיה. אחרים הרחיקו ראות והסבירו זאת בעצם קיומה של המדינה כיום, שראשית חטאה הוא בהתיישבות היהודית הקולוניאליסטית בארץ נידחת לא להם.
מאידך, יחסם אל מושאי הסרטים הוא אמביוולנטי והפוך לתפיסת עולמם: המסרים שלהם ציוניים למרות העמדות האנטי-ציוניות שבהם נוקטים, שאם לא כן, ממה נובעת השאיפה לשינוי? ומצד שני, הם מציבים קריטריונים אנטי-ציוניים ביחס לאחרים. יש והאמצעים, הסיבות והתוצאה התערבבו לכדי עיסה אידיאולוגית לא אפויה שאחד ממקורותיה העיקריים היא האקדמיה הפועלת לכאורה בשם רעיונות זרים לרוח המרחב הגיאוגרפי בו היא פועלת.
יש וההתבוננות העמוקה פנימה נותנת פרספקטיבה שעל פיה ניתן היה למצוא פתרון ממשי לבעיות המהותיות עימן מתמודדת מדינת ישראל במשך כ-60 שנות קיומה. אולם הדרך שבה בחרו יוצרי הקולנוע ואנשי האקדמיה לספר את הנרטיב ההיסטורי משולה יותר לתסריט שיש להפיח בו חיים ועניין באמצעים פיקטיביים עד כדי אבסורד; זאת בניגוד לבחירה בהיסטוריוגרפיה, שיש לה חיים משלה והנרטיב שלה נועד לשמש כתקציר המספר את קורותיה - ממנה ניתן לגזור את האפשרויות והחלופות להשגת השלום המיוחל.
ז’אנר אמנותי כמו הספרות יכול להדגים זאת במדויק: ב”אורח” לאלבר קאמי, האבסורד של היקום הוא חלק מחווייתו הרגשית של דארי, גיבור הסיפור. תגובתו האבסורדית היא בעצם רק תגובה אבסורדית נכונה ליקום אבסורדי.
קשה להבין מהי המגמה הברורה של יוצרי הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי, בבואם לבחור בסוגיות של שלום, מלחמה וסכסוך באמצעים נרטיבים או היסטוריים שניתן להפריכם; או בהצגת עמדות מובהקות של צד אחד במשוואה בדרך המעמידה את מוסריותם המצפונית בסימן שאלה.
“עמדה אבסורדית אינה יכולה להיות אלא כשלון, ואינה יכולה להעמיד סביבה אלא בדידות”, כותב א.ב. יהושע על “האורח” וחותם בסיכום שניתן להחילו על כול האמנויות, ובכלל זה הקולנוע הישראלי: “במצבים ריאליים, שבהם אנו שופטים את המוסר על-פי מטרות, אמצעים ונימוקים כוללים, לא היינו מסוגלים בשום פנים ואופן לתרגם מעשה אבסורדי למעשה בעל הוראה מוסרית. אבל הספרות, בכוח הרטוריקה הסוגסטיבית שלה, מצליחה לפתוח ולהרחיב את אופק עולמנו המוסרי, במקום שלא שיערנו. האם זו הרחבה חיובית או להיפך, מסוכנת, כאן צריך כבר לבוא דיון אחר, גם אישי וגם פילוסופי כללי”[52]. ובוודאי שגם היסטורי.
[48] ספרו של אדוארד סעיד, שאלת פלסטין. מתייחס במישרין לסוגיות אלו. רבים מן השמאל הישראלי אימצו את הגותו שעיקרה השוואה בין ההיסטוריה היהודית לפני הציונות ואחריה ביחס לאומה הערבית ולפלסטינאים בפרט. הספר, שהינו יותר מניפסט פוליטי מאשר היסטורי, מתייחס אל חטא התפיסה הציונית עוד בטרם הולדתה. כדוגמה לכך הוא משתמש בספרה של ג’ורג אליוט, דניאל דרונדה משנת 1876 ו”מוכיח” שהולדת הציונות נשתלה בין דפי הספר תוך התעלמות מוחלטת מ”עמי המזרח” עמ’ 88. ברם התפיסה הציונית, שלא אליבא דה סעיד, ראשיתה דווקא בפועלו של הרצל באירופה המרכזית כשני עשורים אחר כך ב-1895. ביקורתו המשתמעת של סעיד מספרו היא לא על הציונות כי אם על הערגה היהודית לזכות השיבה הביתה. ערגה הנפסלת על ידו כבאה מנפשו המיוסרת של היהודי הנודד אך מואצלת כשבאה מליבו של עם חסר זהות כהגדרתו שקיבל את שמו רק בתחילת המאה העשרים. סעיד, אדוארד. שאלת פלסטין. מפרש הוצאה לאור, תל אביב 1981. פרק שני “הציונות מנקודת הראות של קורבנותיה” עמודים 81 - 141 וב: רובינשטיין אמנון,יעקובסון אלכס. ישראל ומשפחת העמים, מדינת לאום יהודית וזכויות האדם. שוקן, ירושלים ותל אביב, תשס”ג 2003 פרק 2 שתי טענות: הציונות כתופעה קולוניאליסטית והמצאת הלאומיות היהודית עמודים 94 -113
[49] שם, פרק 1 הקמת המדינה היהודית – הדיונים במוסדות האו”ם ב 1947 עמודים 19-79.
[50] עמוס איילון וגם אלחנן יקירה.
[51] עדית זרטל.
[52] א.ב. יהושע. “האבסורד כמורה דרך מוסרי, מסה, “האורח” לאלבר קאמי”. מתוך ספר המסות “כוחה הנורא של אשמה קטנה”, על הקשר המוסרי של טקסט ספרותי, טרם פורסם. הופיע ב “גג” כתב עת לספרות ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל גיליון מספר 1 קיץ 1998 עורך: חיים נגיד, תל אביב, תשנ”ח.
