יומנו היקר שלום: על "המחברות של אליש"

סרטים תיעודיים נעשים על המציאות, וכמאמר הקלישאה, לפעמים המציאות מוזרה מכל דמיון. כך המקרה לגבי המחברות של אליש, סרטו החדש של גולן רייז שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל דוקאביב האחרון ויצא לאקרנים בסוף השבוע. המקרה בו הוא עוסק, אולי הראשון מסוגו בעולם, הוא כמעט ולא ייאמן, או לפחות בלתי נתפס. אלישבע רייז, בת הקיבוץ הדתי עין צורים, הלכה לעולמה בגיל 82, לא לפני שהשאירה אחריה מקבץ יומנים אותם כתבה בסתר לכל אחד משבעת ילדיה. היומנים הללו, הכתובים על פני עשרות מחברות אפרוריות בכתב יד צפוף, מתעדים באופן יסודי, מלא בפרטים וללא הנחות רגשיות, את חייהם של כל אחד מילדיה מיום הולדתם ועד יום מותה שלה. זהו פרויקט תיעודי כתוב, אפוס יומני רחב יריעה, שנמשך למעלה מחמישים שנה. אם כל זה לא מוטרף מספיק, הרי שאלישבע רייז אף הגדילה לעשות וכתבה את היומנים לא על עצמה, או על חוויותיה המשותפות עם ילדיה. היא אימצה באופן מוזר למדי בכל יומן את נקודת המבט של אחד מהילדים עליו או עליה כתבה, כלומר רשמה את היומנים בגוף ראשון מדומיין ומומצא מבלי שהיא תהיה נוכחת בסיפורים כלל. האם היתה שם אמא או שמא חלמו כל ילדיה חלום? גולן רייז, נכדה של אלישבע, נולד באותו הקיבוץ ומצא יום אחד את כל המחברות הללו. הוא החליט להושיב את כל אחד מהאחים, כולל את אביו שלו, לקריאה אינטימית של המחברות הללו בפעם הראשונה בחייהם. במיזנסצנה יומיומית ופשוטה, הכוללת חדר קיבוץ ריק, כיסא עליו יושבים המרואיינים בבגדי קיץ קצרצרים, ומצלמה שמבקשת למצמץ כמה שפחות, נפתחות המחברות בזו אחר זו ומגוללות את סיפור ילדותם של שישה אחים ואחות אחת.

ככל שהזמן חולף בסרט ועוד פרטים נחשפים מתוך המחברות של אלישבע, כך הולכת ומצטיירת לה תמונה עגומה וקודרת של קשר קר ומנוכר בין האם ובין ילדיה. המילה ״אהבה״, כך אנו מבינים, כמעט ולא נזרקה לחלל האוויר בחיק המשפחה, וחיבוקים או מגע פיזי היו גם הם נדירים עד מאוד. רייז מיטיב להבין את עומקה של הסיטואציה הפגיעה והעדינה בה נמצאים כל אחד מהאחים תוך כדי שהם חוזרים ושבים אל פצעי הילדות שלהם. קשה לי אפילו לדמיין כמה קשה ומוזר זה היה עבור כל אחד מילדיה של אלישבע לחזור דרך המחברות הכתובות אל אירועי ילדותם והתבגרותם, בייחוד כשחזרה זו נעשית מתוך נקודת מבט קלינית ומרוחקת של אימם, פרספקטיבה שלמעשה מציגה עצמה כנקודת המבט של כל אחד ואחת מהם. אני מניח שלזה התכוון פרויד כשדיבר על האלביתי (the uncanny), אבל אין לי ספק שהסיטואציה המורכבת המתרחשת מול המצלמה של רייז ראויה לניתוח פסיכולוגי מעמיק יותר, על כל רבדיה ומשמעויותיה. רייז מטפל ברגעים הללו בעדינות וברגישות הנדרשת. הוא מבקש לשאול מעט, אינו דוחק במרואיינים שלו, ומתמודד כראוי גם עם סיטואציות בהן המטען הנפשי הוא כה כבד עד לנטישת הפריים. אין ספק כי המחברות של אליש הוא סרט תראפיוטי, כזה בו מקור הכאב והכעס אינו נראה, אך רק נרמז. מכיוון שדפוס ההתנהגות הרגשי עבר בירושה מן האם לילדיה, כך אנו מבינים, גם התהליך הטיפולי הוא למעשה בין-דורי. לא רק האחים יגיעו להכרה ויידרשו להשלמה, אלא גם משהו ייפתר, או לפחות ייסגר טוב יותר, בין יוצר הסרט לאביו. אחרי הכל, צריך איזושהי הצדקה כדי לצאת למסע משפחתי מורכב שכזה.

מעבר לתהליך האישי, המחברות של אליש עוסק גם במימד לאומי כללי יותר. הוא מתמקד בהתפכחות הכואבת מהרומנטיזציה שנעשתה למוסד הקיבוצי בשנים הראשונות להיווסדה של המדינה. כיצד פרקטיקות תמוהות כמו לינה משותפת, שנראו אז טבעיות לדור המייסדים, לבניו ולבנותיו, נדמות בראייה לאחור כטראומה מתמשכת שהשאירה את אותם ילדים מצולקים עד גיל מאוחר? כמובן שאין בשאלה הזו כל דבר חדש, והקולנוע הישראלי, הבדיוני כמו גם התיעודי, כבר הרבה לעסוק בה בעברו. כך למשל ילדי השמש, סרטו של רן טל על הדור הראשון של ילדי החינוך המשותף בקיבוצים, משלב קטעי ארכיון לצד ראיונות כדי להנגיד את העבר עם ההווה. מתוך מונטאז' מתמשך ומורכב בין דימויי ארכיון רשמיים לבין הרהורים ביקורתיים של ילדי הקיבוץ הבוגרים הצופים בהם, נוצר מתח מעניין בין נוסטלגיה להתפכחות רגשית. הבעיה העיקרית בסרטו של רייז היא שהניגוד הזה כמעט ולא קיים בו, ובמיוחד בולט הדבר בחוסר היצירתיות במישור הויזואלי. רייז מתמקד בהקראה אינטימית של קטעי היומן על ידי ילדיה של אלישבע, ומיטיב ללכוד ברגישות את תגובותיהם הסוערות, אך שילובם של קטעי היומן הארכיוניים, שאינם אישיים בהכרח, מייצרים ניכור רגשי מהמתרחש ואינם מוסיפים לטעמי עניין רב. עם זאת, ולמרות שאין בסרטו של רייז כדי לחדש דבר על ההתפכחות הקולקטיבית מאורח החיים הקיבוצי במדינת ישראל הצעירה, הסיפור האישי שהוא מציג מטלטל ומרגש, כמעט מפעים בחד-פעמיותו, וככזה הוא מייצר פרספקטיבה מרתקת על דמות נעלמה ועל החסך העז באהבת אם שהותירה אחריה.

צפו בטריילר של המחברות של אליש:

 

 

 

שמש שחורה: על ״אמת מטרידה יותר״

אמת מטרידה יותר (An Inconvenient Sequel: Truth to Power), סרטם של בוני כהן וג׳ון שנק, עוסק במשבר האקלים העולמי ובתוצאות ההרסניות של ההתחממות הגלובלית. הוא יוצא לאקרנים היום בזמן אקטואלי ורלוונטי מתמיד, עידן בו התחזיות הפסימיות של רוב מומחי האקלים כבר התגשמו מזמן, והפרוגנוזיס לעתידו של החולה, כוכב הלכת הקטן שלנו, הוא גרוע מאוד. יודעי דבר מדברים על כך שבסוף המאה הנוכחית חלקים נרחבים מכדור הארץ יהפכו לשטחים לא ראויים למחייה אנושית בסיסית. עד כך גרוע המצב. אבל ב-אמת מטרידה יותר צריך קודם כל לצפות בצמוד וביחס לסרט הראשון שיצא לאקרנים לפני אחת עשרה שנים ושינה את השיח הציבורי סביב התחממות גלובלית, אמת מטרידה (An Inconvenient Truth). כמה פשטות, ישירות ועוצמה היה לסרט הזה של דייויס גוגנהיים (שהפך מאז לבמאי תיעודי מוערך עם סרטים כמו אל תקרא לי מלאלה ו- מחכים לסופרמן). מעבר לכך ש-אמת מטרידה היה דיוקן של איש אחד, סגן נשיא ארה"ב לשעבר אל גור, במאבקו העיקש לחנך אנשים בדבר מצבו של כדור הארץ, היה לו מבנה כמעט בלתי נתפס עבור סרט תיעודי. הוא היה בנוי כולו כמצגת קינוט מהוקצעת ואפקטיבית, אותה העביר אל גור, על פי הערכתו, למעלה מאלף פעמים. אמת מטרידה הצליח לפצח את החידה – כיצד לגרום לאנשים להתעניין בנושא לא אטרקטיבי כאיכות הסביבה ולקדם שינוי מהותי במציאות עצמה? הסרט הכניס למעלה מ-25 מיליון דולר בקופות, קטף את האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, והיה גורם משמועתי בהחייאה מחדש של התנועה לאיכות הסביבה.

בשנת 2016, כעשור לאחר הצלחתו של הסרט הראשון, חוזר אל גור, קצת יותר שמן ועם הרבה יותר שיער לבן, לתעד את המאבק המתמשך שמעולם לא השלים. למעשה, אמת מטרידה יותר מתפקד כסוג של הוכחה תיעודית ויזואלית לאותן נבואות שלפני עשר שנים קיבלו ביטוי באנימציה בלבד בסרט הראשון. בעוד שב-2006 קשה היה למצוא אירועים אקלימיים שנגרמו באופן חד משמעי מהתחממות גלובלית, כיום המצב שונה לחלוטין. שיטפונות בפלורידה, קרחונים נמסים בגרינלנד, הצפות ענק בפיליפינים, כל אלו ועוד מקבלים בסרט זמן מסך נרחב ומהווים סוג של נבואה מטרידה שהגשימה את עצמה. אל גור, שנוכח בסרט בערך בכל פריים שני (ואני, בניגוד אולי למבקרים רבים אחרים, לא מוצא בכך שום דבר פסול), לוקח על הכל אחריות אישית. הוא לא הצליח להגיע מספיק רחוק ולשכנע מספיק אנשים, הוא מבהיר לנו. את התהליך הארוך הזה של פעילות ציבורית בנושא הוא החל ב-1992 עם אופטימיות זהירה, ומאז ספג כל כך הרבה מכות איומות בכנף שעצם העובדה שהוא בכלל ממשיך לעשות זאת היא בחזקת נס. כי למי בכלל אכפת בסנאט האמריקאי מקרחונים נמסים וגאות באוקיינוסים חוץ מאשר לאיש הזה? אל גור, שנחל הפסד כואב לג'ורג' בוש בבחירות של שנת 2000, מגדיר עצמו כ"פוליטיקאי בשיקום", ומסביר בחינניות ש״כדי לפתור את המשבר הסביבתי צריך לפתור את המשבר הדמוקרטי".

An Inconvenient Sequel: Truth To Power

אמת מטרידה יותר, ממש כמו קודמו, מבקש לגייס תמיכה ציבורית בנושא שנדחק לסופו של סדר היום, אבל עושה זאת הפעם לא על ידי הפחדה והרתעה. התחושה הכללית שעולה מתוך הסרט היא של עצב, כי שעון החול הולך ואוזל ומעט מאוד נעשה בנדון. עם זאת, יש בסרט גם לא מעט אופטימיות, משהו שהיה חסר לחלוטין בסרט הראשון. אל גור מתעכב על כך שחלקים נרחבים מהעולם המערבי עוברים לאנרגיה מתחדשת, כמו קולטנים סלולריים, והתופעה מתרחבת גם אל עבר המדינות המתפתחות. גם ועידת האקלים בפריז מצטיירת בסרט כהצלחה גדולה. יוצרי אמת מטרידה יותר בונים את הדרמה שהתחוללה בפריז בעקבות פיגוע הטרור שהפסיק את הועידה כסיפור דרמטי למדי. האם טרור ינצח את איכות הסביבה? האם ארה״ב תצליח לשכנע את הודו לחתום על ההסכם ולעבור לאנרגיה ירוקה יותר? עוד נקודה מעניינת היא שרוב הסרט צולם לפני עידן טראמפ, שהיה אז בחזקת מועמד הזוי וזניח. טראמפ מבליח מדי כמה סצנות למשך כמה שניות באמירות שמרניות ומטופשות: "מדהים אותי שהנשיא אובמה מבזבז את זמנו בועידת פריז", כך הוא נשמע אומר, "בעוד שיש לו דברים חשובים יותר לעשות בבית, כמו להילחם בדעאש". כלומר, גם אם התמונה שמשרטט גור בשנה שלפני עלייתו של טראמפ לשלטון קודרת למדי, הרי ממש עכשיו, כשהסרט יוצא לאקרנים, העתיד נראה אפור הרבה יותר. טראמפ, כידוע, כבר הודיע שארה״ב אינה רואה עצמה יותר כמחויבת להבנות באמנת פריז.

דווקא בגלל התכיפות שעימה מתמודד הסרט יש לו בעיני חסרון עיקרי. אמת מטרידה יותר לא מתפקד כלל כ-agit prop, כלומר כקריאה להתעוררות ולפעולה. למרות התוצאות החיוביות (יחסית) שהוא מציג עבור פעילי איכות הסביבה ב-11 השנים שחלפו מאז הסרט הראשון, רוב הפעילים מצטיירים בסרט כמועדון סגור ומצומצם שמהנהן בהסכמה בעיקר עם עצמו, ושעדיין לא מצא את הדרך הנכונה והאפקטיבית לפרוץ החוצה. בסצנה חזקה למדי בסרט, יושב אל גור עם השר לאיכות הסביבה בהודו כדי לשכנעו לעבור לאנרגיה מתחדשת. בהודו, כך מסביר לו השר, לשלושים אחוזים מהאוכלוסייה אין חיבור לחשמל, אז לפני שמבטיחים להם את הצורך הקיומי הבסיסי הזה, איך ניתן בכלל לדבר על אנרגיה אחרת? אל גור, שנראה כמאוכזב מהתשובה, גם אם משוכנע בצדקתה, עובר לרטוריקה אמוציונלית: "הייתי בחוץ קודם ולא ראיתי את השמש יוצאת החוצה". השיח הזה ביניהם מצביע לא רק על ההבנה שהולכת ומתגבשת בקרב פעילים לאיכות הסביבה, לפיה יש לשים את הדעת על האופן בו אנרגיה מתחדשת נראית מנקודת מבטן של המדינות המתפתחות, אלא גם על הדרך בו מסע השכנוע של פעילי איכות הסביבה חייב לגלוש לעיתים לפסים אמוציונליים כדי להיות אפקטיבי. אם ב-אמת מטרידה ניסה אל גור לפרוץ את המחסומים והדעות הקדומות בעזרת מבנה דוקומנטרי לא שגרתי של מצגת קינוט, בסרט ההמשך הסטנדרטי למדי הוא אפילו לא מנסה. זו בעיה לא קטנה לגבי הסרט, שכן המצב אותו הוא מתאר עגום למדי. את העצב הזה, הנלווה לחוסר היכולת של השיח הסביבתי להשפיע באמת על סדר היום הציבורי, אל גור אינו משרטט מעבר לתחושת הכישלון האישית אותה הוא מתאר. אבל ההפסד האישי של מי שהפך לנער הפוסטר האמריקאי של השיח הזה אינו מספק ברמת המאקרו, ומצריך הסתכלות רחבה ומטלטלת יותר שהסרט אינו מספק. אם אחת המטרות של אמת מטרידה יותר היא ליצור מה שהאמריקאים מכנים outreach, ולהגיע מחוץ לבית הקולנוע אל אלו שבידם המפתח והיכולת באמת לעורר שינוי, קשה לי לראות כיצד הוא יכול לעשות זאת דרך המבנה השבלוני למדי שלו.

צפו בטריילר של אמת מטרידה יותר:

״אז מיהו סגן הנשיא, ג׳רי לואיס?״ על המופע של רייגן ופוליטיקת הדימוי

״היו ימים בהם חשבתי שאי אפשר לעשות את העבודה הזו מבלי להיות שחקן״. המשפט האדיר הזה, שנלקח ישירות מתוך ראיון שהעניק רונלד רייגן, הנשיא ה-40 של ארצות הברית, לכתב הטלוויזיה דייויד ברינקלי, הוא אולי התשובה הכי טובה שניסח רייגן כתגובה לכל חיצי הביקורת שהוטחו כלפיו. השחקן הבינוני שהגיע באופן מפתיע לחדר הסגלגל מהוליווד נתפס על ידי רבים כנשיא מנותק ועצי שאינו מחובר להוויה הפוליטית סביבו. מבלי להיכנס לעובי קורת השמרנות שהנחיל בבית הלבן, במהלכה קיצץ במיסים לעשירים בלבד, סימן את השמאלנים כאויבים וצייר את ברית המועצות כ״אימפריה רשעה״, נדמה שדבר לא עמד לו לרועץ יותר מהעבר שלו. קשה לשכוח את גלגול העיניים המשעשע של דוק מ-בחזרה לעתיד כשמרטי מספר לו שב-1984 רונלד רייגן הוא נשיא ארה״ב. ״רונלד רייגן? השחקן?! הא! אז מיהו סגן הנשיא? ג׳רי לואיס?״. בראייה לאחור ברור כיום כי את הלימונים החמוצים הללו הפך רייגן ללימונדה, וכי הבית הלבן שימש עבורו כתאטרון אליו הגיע כשחקן ראשי עם ניסיון בלתי מבוטל בפרפורמנס ובשואו-ביזנס. מי שעשה לתקשורת חיים קשים בסירובו העיקש לנסח אמירות ברורות ונוקבות היה למעשה מודע לכל ניואנס חזותי ובעל הבנה ברורה לגבי האופן בו יש לעמוד מול מצלמות ולמניפולציה הרגשית שניתן להוציא מהמפגש עימן. למרות שהטלוויזיה לא הצליחה תמיד להבינו או לחלץ את ה- sound bytes שהתחננה לקבל ממנו, הוא שיתף עימה פעולה וידע להתנהל מולה באופן אסטרטגי. אין זה מפתיע, לפיכך, שבזמן כהונתו הכפולה של רייגן בשנות השמונים (1981-1989) היה שימוש רחב וחסר תקדים בקטעי וידאו ופילם כדי לתעד את התנהלותו של מוסד הנשיאות.

המופע של רייגן, סרטם של סיירה פטנגיל ופאצ׳ו ולז, המוקרן החודש בסינמטק תל אביב במסגרת תוכנית חדשה של דוקאביב המקיימת הקרנות בכורה ישראליות לסרטים בינלאומיים חדשים, מורכב כולו מקטעי ארכיון כאלו משנות השמונים, שנראים בעידן הדיגיטלי של היום כמו וינטאג׳ נוסטלגי. רוב הקטעים הם קטעי חדשות או פוטאג׳ שצולם על ידי מוסד הנשיאות בעצמו. אין כאן ראשים מדברים, קריינות מחכימה, או אפילו חפירת ארכיון יוצאת דופן עם איזושהי תגלית סנסציונית. במילים אחרות, מי שמחפש ללמוד משהו חדש ולא מוכר על רייגן, בהנחה שבקיאותו בפוליטיקת האייטיז היא בסיסית למדי, לא יקבל את מבוקשו. זה גם לא סרט שמשרטט בבהירות את המסלול התמוה שעשה רייגן מהוליווד לבית הלבן, אפילו אם ניתן ללמוד ממנו לא מעט על הדרך הדומה בה פסע כוכב ריאליטי מיליארדר אחר אל עבר החדר הסגלגל. קטעי הארכיון בהם משתמשים היוצרים כוללים לא רק קליפים רשמיים ממהדורות חדשות, אלא גם רגעים שהוצאו ומעולם לא שודרו (out-takes). הטעויות, הציחקוקים בין טייק לטייק, או אמירות האגב שמשתרבבות בין קטע אחד למשנהו (חלקן ידועות למדי, כמו "Take that, Mr. Gorbachov!"), כולם בעלי ערך לאקאניאני שחושף בפנינו את כל מה שלא עולה במפורש מתוך הדימוי הרשמי: לרייגן לא הייתה יכולת ממשית לשלוט במוסד הנשיאות עליו הופקד ולהגיע להחלטות ברורות ומושכלות. הקול הביקורתי הזה, שמנוסח בסרט באופן מרומז, הוא לא ממש מקורי, אך ההקשרים הרחבים יותר של פוליטיקת הדימוי נדמים עכשיו כרלוונטיים יותר מתמיד. מה ניתן ללמוד היום מהדימויים המתווכים של רייגן שניבנו באופן כה מחושב? האם הנשיאות שלו, המתוארת על ידי טד קופל בסרט כנשיאות תקדימית שנמדדה לראשונה בהיסטוריה כ״אמנות פרפורמטיבית״ פר-אקסלנס, היא הרגע המכונן של הפוליטיקה המערבית המודרנית בה סוד ההצלחה של כל פוליטיקאי הוא קודם כל בתקשורת לפני הרחוב עצמו?

הנשיאות של רונלד רייגן: אמנות פרפורמטיבית פר-אקסלנס

רייגן היה אולי השחקן הראשון שנכנס לבית הלבן, אבל הוא לא היה בשום אופן הנשיא הראשון שהבין את הדרך הנכונה בה יש להתנהל מול מצלמות הטלוויזיה. ג׳ון פ. קנדי, הנשיא ה- 35 של ארה״ב, היה למעשה החלוץ האמיתי שהשכיל להבין את החשיבות והפוטנציאל של המדיום הטלוויזיוני, והשימוש המבריק שעשה בטלוויזיה יצר דוגמא תקדימית לנשיאים מאוחרים יותר כמו רייגן או ביל קלינטון. מסיבות העיתונאים של קנדי בטלוויזיה תמיד הדגישו עד כמה היה רהוט, יפה תואר ובעיקר נינוח באופן יוצא דופן, ואחרי תקופת נשיאותו מועמדים אחרים עשו הכל כדי לייצר לעצמם תדמית חיובית על המסך הקטן. אפשר לומר שהדגש על אישיות ולא על מדיניות התחיל אצל קנדי, והמופע של רייגן מבהיר כיצד כל זה אפיין כמעט עשור שלם בשנות השמונים של אמריקה. הדוגמא המוקדמת ביותר בתולדות הקולנוע התיעודי לניסיון פירוק דומה של הדימוי הנשיאותי הרשמי היא פריימרי, סרטו המופתי והחשוב של רוברט דרו מ-1960. הסרט, שהיווה את הסנונית הראשונה של הקולנוע הישיר בארה״ב, נעשה על ידי עורך תמונות במגזין ״לייף״, שביקש להביא אל הטלוויזיה את הישירות והאינטימיות שייחדה את כתבות הפרופיל במגזין. הרעיון של דרו היה פשוט: אם יצליח לבחור בקפידה את הדמות והסיטואציה עליהן יתמקד, הרי שההתרחשות תתאים עצמה לנוכחות המצלמה הלא מורגשת, תתרגל אליה, והאמת תצא לאור. הסובייקט שבחר דרו היה הסנטור המבטיח קנדי, ובמשך שעה התמקד בקרב הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בינו לבין האמפרי. בעזרת טכנולוגיה חדישה, קלה וניידת של מצלמות 16 מ״מ זכו הצופים להתבוננות אחרת, ספונטנית ולא רשמית, בפוליטיקאים המעונבים: עת הם מעניקים נאומים, יורדים לרחוב להשיג קולות, משוחחים עם בוחרים או מחכים בחדרי המלון שלהם לתוצאות הבחירות. האופן בו ניתן היה בסרט לצפות בקנדי ללא ראיון רשמי ומבלי שיפנה באופן מודע למצלמה היה לא פחות ממהפכני לאותם שנים. המסכה של קנדי, מן הסתם, לא הוסרה לחלוטין, ופריימרי אפילו תרם לבניית דמותו החיובית ולהילה המיתית סביבו. אבל אני מתעכב על הרגע המכונן הזה בתולדות הקולנוע התיעודי כי אני חושב שניסיון דומה לשבור את הדימוי הממלכתי נעשה בסרטם של פטנגיל וולז, גם אם הפעם זה בעזרת עבודה עם חומרי ארכיון ולא עם מצלמות.

המופע של רייגן מקדיש יותר ממחציתו כדי לתאר באופן מותח ודרמטי (ובהסתמך על כך שזיכרוננו הקצר לבטח בוגד בנו) את הניסיונות הדיפלומטיים במהלך המלחמה הקרה להשגת הסכם לפירוק נשק בין ארצות הברית לברית המועצות. הוא מתמקד במערכת היחסים המוזרה שנבנתה, לפחות לאור המצלמות, בין רייגן האנטי-קומוניסט לבין המנהיג הסובייטי הרפורמיסטי מיכאיל גורבצ׳וב, שתי דמויות שמצאו מכנה משותף מתוך רצונם העיקש לפרק את מעצמותיהם מנשקן הגרעיני. כידוע, הפסגה הראשונה בז׳נבה נכשלה בגלל האובססיה של רייגן למשחקי החלל שלו. אבל הנשיא האמריקני, שהבטיח בחיוך וברטוריקה של שואו-ביזנס הוליוודי ש״כדאי לשמור תמיד משהו למערכה השלישית״, הצליח לשכנע את הסנאט לחתום על האמנה ולהשיג הסכם לפירוק הדרגתי של האימפריות מנשק ההשמדה שלהן. ההישג ההיסטורי הזה של רייגן, רגע בודד של התפכחות מההתנהלות הילדותית והפרנואידית שלו בזמן המלחמה הקרה, מתואר בסרט לפרטי פרטים ובאופן דרמטי למדי. לפתע נעלמת כביכול הפריזמה התקשורתית, ולצופה ניתנת התחושה כי הוא חווה את ההיסטוריה בהתהוותה וללא תיווך. בעזרת עריכה מתוחכמת ושימוש אסטרטגי במוזיקה ובסאונד מצליחים היוצרים לספר סיפור מתח פוליטי עם הפי אנד, שכולו מורכב עדיין מדימויים מתווכים.

רייגן: ״כדאי לשמור תמיד משהו למערכה השלישית״.

אז למה לנו את כל הרייגן הזה דווקא עכשיו? בסרט שעשוי כולו מחומרי ארכיון ומבוסס על עריכה בעיקר, ההיקש בין התקופה אותה הוא מתאר לבין החשכה הפוליטית כיום נשאר מרומז. מכיוון שהמופע של רייגן נעול בתוך ההיסטוריה המתוארת בו, ומתרחש בעבר של שנות השמונים ללא כל ראיה רטרוספקטיבית (אין בסרט ראיונות או קריינות), הוא מבקש מאיתנו להסיק בעצמנו כיצד המופע האבסורדי המתרחש בו דומה לזה המתקיים כיום בבית הלבן. כשאנו צופים ברייגן מכריז ״together we will make America great again״, קשה לפספס את הסאבטקסט. האם השחקן הבינוני שביסס את צעדיו בבית הלבן על בסיס לוגיקה הוליוודית טמן את הזרעים למפלצת הריאליטי הוולגרית שקמה עלינו לכלותינו בדמותו של דונלד טראמפ? גם ״evil empire״, המונח המטריד שטבע רייגן ב-1983 כדי לתאר בעזרתו את ברית המועצות, לא יכול שלא לעורר זכרון מאוחר לביטוי "the axis of evil״, פרי המצאתו של ג׳ורג׳ בוש ג׳וניור, המתאר את הממשלות שלטענתו מממנות טרור ומייצרות נשק להשמדה המונית. יש גם, איך לא, את המימד הפרובינציאלי שעולה מתוך הדימויים. האופן בו הזוג הנשיאותי ניסה (והצליח באופן כל כך טבעי) להנדס דימויים של זוגיות משפחתית חמה ואוהבת, יזכיר לכל צופה מקומי את הניסיונות העלובים של ביבי ושרה לפברק שלווה משפחתית מול עשרות מאבטחים. אני לא בטוח אם לכך התכוונו היוצרים, אבל הצפייה בסרטם של פטנגיל וולז מעוררת באופן אבסורדי געגוע למנהיג שלצד תלמידיו העכשוויים והסינתטיים מרגיש קצת כמו צ׳רצ׳יל.

ולסיום, חידה: הבלונדיני עם המצלמה משמאל – סוכן ק.ג.ב או פוטין?

הקרנות נוספות של המופע של רייגן יתקיימו בסינמטק תל אביב במהלך חודש ספטמבר:

שישי, 15/9, 14:00, סינמטק 1

שבת, 16/9, 20:30, סינמטק 1

שישי, 22/9, 14:00, סינמטק 1

שבת, 23/9, 19:00, סינמטק 1

 

המעזים לחלום: על ״הקרב האחרון של פפה״

״הקרב האחרון של פפה״, סרטו התיעודי החדש של מיכאל אללו, נפתח במאי 2013, חצי שנה לפני הבחירות לראשות עיריית ירושלים. אנו צופים במשחק כדורגל, דרבי ירושלמי ליתר דיוק, והמאבק בו הוא בין כוחות האור לכוחות החושך, הפועל נגד בית״ר ירושלים (או שתהפכו את הסדר בהתאם לעמדותיכן הפוליטיות). במובנים רבים המלחמה הזו במגרש מהווה מיקרוקוסמוס למאבק הפוליטי הרחב שמעצב את דמותה של מדינת ישראל בשנים האחרונות, אקלים חברתי מוכר שבתוכו ממקם אללו את סרטו. הוא שוזר את ההפסד של הפועל ירושלים לבית״ר לאירועים מכוננים בתולדות קריסתו של השמאל הישראלי, כמו רצח רבין או עליית ביבי לשלטון, ומצייר כבר מתחילת הסרט את גבולות הגזרה בה תתחולל תבוסה אחרת, מקומית ומשפחתית יותר, במסגרת הבחירות לראשות עיריית ירושלים. את תוצאות הבחירות הללו אנו מכירים היטב. ניר ברקת יהפוך לראש העיר ומשה לאון יצטרף למירוץ בשלב מאוחר כדי לסכן את נצחונו ולו לכמה רגעים בודדים. אבל סביר להניח שאת פפה אללו, אביו של מיכאל והמועמד השלישי מטעם מרצ, רובינו אולי לא מכירים. פפה הוא חבר מועצת ירושלים, אופוזיציונר לוחם שנולד בפרו והשתתף במרד הסטודנטים בצרפת, עוף מעט מוזר כאן בארץ. יש לו שער ארוך, מבטא זר ועברית קלוקלת, והוא גם, רחמנא ליצלן, שמאלן אמיתי. חבר מרצ. למי יש זמן וסבלנות לכאלה היום, תכלס. פפה הוא גם סגן ראש העיר ומי שאחראי על תיק התרבות והאמנויות, אבל הוא בעיקר איש של עקרונות. ליבו ופיו כאחד, והוא רחוק שנות אור מביצת הפוליטיקה המושחתת במחוזותינו. למרות שההצעות שהוא מגיש במועצה יורדות מהר מאוד מסדר היום, הוא לא מוותר בקלות. הוא פייטר אמיתי מהסוג שלא פוגשים כל יום. אללו, במאי קולנוע שבאמתחתו מספר סרטים קצרים מוצלחים למדי, מחליט ללוות אותו במסע הבחירות האחרונות שלו, מירוץ חסר סיכוי מלכתחילה לראשות עיר הבירה.

פפה אללו: רחוק שנות אור מביצת הפוליטיקה המושחתת במחוזותינו

המאבק הזה ייגמר בהפסד, ואת זה אנו יודעים מראש, אך אללו מצליח להשתמש בסוף הזה כיריית פתיחה מוצלחת למסע מרתק, מרגש ואף משעשע. הכרוניקה הבלתי נמנעת של כישלון ידוע מראש הזכירה לי מעט את ״ווינר״, הסרט התיעודי הנפלא מהשנה שעברה על אנתוני ווינר, חבר קונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית שהתמודד במירוץ לראשות העיר ניו יורק. בשני הסרטים הללו אנו צופים במאבק שסופו ברור, אך בעוד שב״ווינר״ היו אלה קווי אישיותו הטראגיים וההרסניים של ווינר שהביאו להפסדו, הרי שבמקרה של פפה המציאות הפוליטית ואופי העיר עצמה הם האויבים הגדולים שלו. ירושלים הפכה זה מכבר לעיר חרדית וימנית, ופפה מייצג אלטרנטיבה בלתי רלוונטית, שפויה ונכונה ככל שתהיה. האם יש הגיון בהחלטה של פפה לרוץ לראשות העיר? רוב חברי הסיעה לא מאמינים בסיכויי הצלחתו ומתנגדים נחרצות להריץ אותו. אבל פפה הוא אדם עם עקרונות, שפועל לחלוטין בניגוד לחוקי המשחק ומתעלם מהשעון המעורר שמתקתק ברקע. במהלך המירוץ הוא מגיע לבקר את ערביי מזרח ירושלים, גם כשהוא יודע שאין הרבה סיכוי שהם ייצאו להצביע. למה? כי זה הדבר הראוי לעשות. המרוץ של פפה לראשות העיר הוא מאבק ברמה המוניציפלית שמהדהד אל המימד הלאומי, ואללו מיטיב להבין זאת ולהשתמש במסע הבחירות כאלגוריה רחבה יותר. הוא משקף בסרטו כמה מהקונפליקטים המרכזיים שמעצבים כיום את החברה הישראלית ואת קריסתו של השמאל. יש כאן דתיים מול חילוניים, מזרחיים מול אשכנזיים, ימין מול שמאל, וגם זרים מול מקומיים.

״הקרב האחרון של פפה״ הוא סרט יומן פוליטי שמשתייך גם לזרם תיעודי המכונה אתנוגרפיה ביתית, ובתוכו יוצרים רבים, כמו למשל אלן ברלינר או רוס מקלווי, יצרו פורטרט של קרוב משפחה כדי להבין, בין היתר, את עצמם ואת האופן בו התעצבה דמותם עם השנים. מדובר בניסיון לפרק את הפתולוגיה: בהינתן ה- ״DNA״ המשפחתי שלי, האם אני שבוי בחיבוק המשפחתי, או שיכולתי להתעצב אחרת? בין אם ההתמקדות בשאלה האישית הזו היא החלטה מודעת של אללו או לא, היא מעניקה לסרטו נפח חשוב מבלי להוריד מחשיבותו או מרכזיותו של המאבק של אביו. אללו מקדיש דקות רבות בסרטו כדי לספר לנו כיצד גדל על ברכי אביו וכיצד עוצבה מודעותו הפוליטית, מהמלחמה המתמשכת בעד הסכם שלום, דרך המאבק על ירושלים החופשית, ועד למחאת האוהלים בתל אביב. באחת הסצנות בסרט אללו יוצא לרחובות ירושלים לגייס תמיכה באביו ופוגש בני נוער ימנים אשר לועגים על כך שפפה מתמודד לראשות העיר. בסצנה אחרת מוצא עצמו אללו בעימות חזיתי מול עדת מפגינים דתיים בהלוויית המר״ן בירושלים. ״האם אתה רואה עצמך ממשיך דרכו של אביך לאחר שיילך מהעולם?״ שואל אותו אחד המפגינים. אלו הן סצנות בטעם חמוץ מתוק, ספק משעשעות ספק עצובות, שמקבלות את עוצמתן מתוך איפוקו המרשים של אללו והאופן בו הוא שומר על שיח עם המתועדים בגובה העיניים וללא התנשאות.

אללו הוא בוגר בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, וככזה הוא מבין היטב את האופן בו יש לספר סיפור וכיצד יש לעצב דמויות. גם אם אורכו של הסרט הוא כשעה בלבד, הוא מצליח בו לאפיין היטב את דמותו הכריזמטית של אביו ובעיקר את טיב היחסים ביניהם באופן מפורש ומרומז כאחד. ברגע מקסים וייחודי, אללו מסביר לאביו, דקות לפני שזה עולה לנאום בפני קהילת הלהט״ב, כיצד טעויות לשון ישמשו אותו היטב. ברגע אחר הוא עורך עבורו את דף הוויקיפדיה האישי שלו ונאבק עימו על מידת תקינותו הלשונית. ״את זה שאתה עילג אני יודע״, מסביר לו אללו, ״אבל אתה רוצה להיות עילג גם בפייסבוק?״ מתוך האינטריגות הקטנות בין שניהם מעוצבת מערכת יחסים מורכבת בין אב לבן, בין אדם בעל אידאלים נוקשים שלא מבטא את אהבתו והכרת התודה שלו בצורה מפורשת, לבין מי שמוכן להקריב עצמו למען המאבק והסרט, אך כמו כל בן מסור, רק מבקש שיאמרו לו תודה. ״בחודשים הללו אני לא אבא״, מודיע לו פפה בזמן ארוחת הערב המשפחתית, אבל אללו מסרב להבין כיצד זה בכלל אפשרי. רגע הסיום של הסרט, המתרחש מיד לאחר הפסדו של פפה בבחירות, הוא שוט מעוצב שמצליח בפשטות ובישירות להכיל בתוכו את משמעות הסרט כולו ולעצב את דמותו של פפה בדימוי נפלא אחד. את מהותו לא אגלה כאן, אך אדגיש שהוא מהווה עדות נוספת ליכולתו של אללו ללכוד במצלמתו רגעים קטנים שאומרים המון. ״הקרב האחרון של פפה״ הוא סרט תיעודי קטן מימדים שעשוי בכשרון רב, והוא מצליח לעורר השראה ותקווה גם כשנדמה שאיבדנו אותן לחלוטין.


צפו בטריילר:

ההקרנות הבאות של ״הקרב האחרון של פפה״:

14/1 בשעה  17:00 – סינמטק תל אביב

14/1 בשעה 19:15 – סינמטק ירושלים

16/1 בשעה  19:30 – סינמטק נתיבות – הקרנה + מפגש

17/1 בשעה  19:30 – סינמטק שדרות – הקרנה + מפגש

18/1 בשעה 21:30 – סינמטק תל אביב

21/1 בשעה 17:00 – סינמטק תל אביב

21/1 בשעה 20:00 סינמטק ירושלים

24/1 בשעה 13:30 שלישי בשלייקס – סינמטק תל אביב

25/1 בשעה 21:30 סינמטק ירושלים

29/1 בשעה  21:30 – סינמטק תל אביב

 

על עמימות ומוחלטות באמת התיעודית החדשה

את המאמר הבא, העוסק בסרטו של ארול מוריס ״הקו הכחול הדק״, כתבתי עבור גליון ״תקריב״ האחרון, שעלה לרשת לפני כשבועיים. הגליון הנפלא הזה מתמקד כולו במושג החמקמק והמורכב של ״אמת״ בקולנוע התיעודי (האם היתה פעם שאלה מסובכת יותר מהקשר של הדוקומנטרי לאמת ולמציאות? לא חושב). את הגליון ערך באלגנטיות ובחוכמה רבה יגאל בורשטיין, ואת דברי ההקדמה שלו לגליון ניתן למצוא כאן. מבלי לכוון זאת מראש, שי בידרמן כתב מאמר נוסף על ארול מוריס, ואני ממליץ עליו מאוד. אפשר לקרוא אותו כאן, ואת המאמר שלי כאן, ובגוף הפוסט הבא.


על עמימות ומוחלטות באמת התיעודית

כשמנסים לשים את האצבע על הרגע שבו החל לפרוח הקולנוע התיעודי החדש בעולם, זה הנהנה כיום מהצלחה מסחרית חסרת תקדים ומהערכה ביקורתית מחודשת, קשה לחשוב על סרט חשוב יותר לפריצת דרך זו מסרטו של ארול מוריס הקו הכחול הדק (1988). כתיעוד בעל אופי אקטיביסטי שהצליח להשיג את מטרתו המיידית, זיכויו של אדם חף מפשע מאשמת רצח מדרגה ראשונה שלא ביצע, הקו הכחול הדק הוא מהדוגמאות המרכזיות בתולדות הקולנוע התיעודי לדרך שבה ניתן לשנות מציאות בעזרת קולנוע. עם זאת, זו לבדה לא יכולה להיות הסיבה שבגינה הוכנס הסרט לאחרונה לפנתאון הקולנוע התיעודי, כשנכלל במקום החמישי ברשימת הסרטים התיעודיים הטובים בכל הזמנים מטעם המגזין ״סייט אנד סאונד״. בהחלטת האקדמיה לקולנוע שלא להעניק לסרט מועמדות לפרס האוסקר כשיצא לאקרנים, תמוהה ושערורייתית ככל שתיראה לנו כיום, יש אולי כדי ללמד על פריצת הדרך שהתרחשה כאן. על פי השמועות, חברי האקדמיה אפילו לא סיימו לצפות בהקרנת הפריוויו לפני שהחליטו שהוא אינו סרט תיעודי אלא סרט בדיוני בעל תוכן מתוסרט. אכן, הקו הכחול הדק הוא סרט משופע בשחזורים מסוגננים, מיזנסצנה מתוכננת מראש, עריכה לא כרונולוגית, פסקול דרמטי ושאר אמצעי מבע קולנועיים שיונקים ישירות מתוך האסתטיקה של הקולנוע הבדיוני ההוליוודי. הוא מהווה תקדים שבלעדיו לא ניתן היה לדמיין כיום את התעלולים הנרטיביים בלחפש את שוגרמן (2012), את הדרמה הסוחפת בקאטפיש (2010) או את הראיונות המצולמים בקפידה בהמתחזה (2012). אבל, ובעיקר, הקו הכחול הדק מצליח לבצע מהלך כמעט לא ייאמן מבחינה אפיסטמולוגית – הוא יוצר פסיפס של עדויות סותרות שתומכות ברעיון שלפיו אמת תיעודית היא לעולם יחסית וחלקית, ובה בעת מחלץ מהן משמעות פרקטית ויציבה שאנו נותרים עמה בסוף הסרט. איני מכיר סרט תיעודי שמבצע מהלך כה מורכב וחמקמק ביחסו למושג האמת בקולנוע התיעודי. מאמר זה ינסה לבחון את משמעותו והשלכותיו.

עד שנת 1988 כללה הקריירה הקולנועית של מוריס שני סרטים מוצלחים למדי, שערי גן עדן (1978) וורנון, פלורידה(1981). אלו היו קומדיות סוריאליסטיות וחתרניות, אך לא נשאו משמעות חברתית עמוקה כלשהי ולא כוונו אל מטרה פוליטית מובהקת. בהקו הכחול הדק ניסה מוריס לעסוק במשהו גדול וחשוב יותר: אי-צדק במשפט, אשר עלול היה להוביל להוצאתו להורג של אדם חף מפשע. מוריס, חוקר פרטי בעברו, רצה במקור לעשות סרט על ד"ר ג'יימס גריגסון, מי שנודע בשנות ה-70 בכינויו "הפסיכיאטר הרוצח" (the killer shrink). גריגסון היה עד התביעה הקלאסי בטקסס: הוא הגיע בשלב מאוחר בתהליך ההעמדה לדין של רוצחים, לאחר ההרשעה, ותמיד העיד שהנאשם מסוכן לציבור, ושאם ישוחרר הוא עלול לרצוח שוב (על פי החוק בטקסס באותה תקופה, ניתן היה לגזור עונש מוות רק במקרה שבו היה חבר המושבעים משוכנע שהנאשם לא רק אשם, אלא גם עלול להמשיך ולבצע פשעים אלימים בעתיד אם לא יוצא להורג). מוריס החל לראיין למעלה מ-100 נאשמים שגריגסון עזר למקם בשורת הנידונים למוות, ובאופן מקרי הגיע לרנדל אדמס, בחור צעיר בשנות ה-30 לחייו, שהורשע בגין רצח מדרגה ראשונה של קצין משטרה מדאלאס ב-1976. אדמס התעקש בתוקף שהוא סומן על ידי התובע המחוזי מלכתחילה, ושהוא חף מפשע לחלוטין. מוריס החל להתעניין באופן אובססיבי במקרה שלו, והחליט לערוך חקירה יסודית ולראיין לא רק את אדמס, אלא גם עדי תביעה עיקריים בפרשה, קצינים שהיו מעורבים בהליך המשטרתי, עורכי דין של ההגנה ואפילו את דייוויד האריס, בחור צעיר ששהה יחד עם אדמס במכוניתו בליל הרצח. בעקבות החקירה שביצע, מצא מוריס כי לא פחות מחמישה עדים במשפטו של אדמס העידו עדות שקר, וכי הרשעתו נעשתה כחלק מעסקת קונספירציה של המדינה, אשר העדיפה להעמיד לדין שעיר לעזאזל מאשר לסגור את התיק מחמת חוסר ראיות. הקו הכחול הדק, הסרט שביים כתוצאה מהחקירה המסועפת והמסקנות שהגיע אליהן, יצא לאקרנים בשנת 1988 וגרם להתעניינות ציבורית במקרה של אדמס ולבחינה משפטית מחודשת. בית המשפט העליון החליט להפוך את הפסיקה בעניין גזר דין המוות, ואדמס זוכה מכל אשמה ושוחרר מבית הסוהר ב-1989 (בצעד אומלל וכפוי טובה תבע אדמס את מוריס בהמשך על זכויות ההפצה של סיפור חייו). בהקו הכחול הדק מוריס לא רק הצליח להראות שאדמס היה חף מפשע, אלא אף זיהה את הרוצח עצמו, דייוויד האריס, אותו נער צעיר שהיה במכוניתו של אדמס בליל הרצח. האריס, יש לציין, מעולם לא הודה באופן מפורש באשמתו. הפעם היחידה שבה היה קרוב לעשות זאת הייתה במסגרת הראיון האחרון שקיים עם מוריס, המופיע כסצנת הסיום של הסרט. בשנת 2004 הוצא האריס להורג בזריקת רעל בגין רצח אחר שביצע בטקסס.

קן כחוך דקהקו הכחול הדק: גרם להתעניינות ציבורית ולבחינה משפטית מחודשת

בהקו הכחול הדק אימץ מוריס אסטרטגיית תיעוד שונה עד מאוד מזו שהייתה קיימת בקולנוע הדוקומנטרי עד אז, ושילב אמצעי מבע קולנועיים שנלקחו ישירות מהקולנוע העלילתי ההוליוודי. ניתן כמובן לתהות היום אם אמצעי מבע כאלו שייכים באופן אקסקלוסיבי לקולנוע עלילתי, אך אז מדובר היה באסתטיקה חדשנית למדי. מוריס למשל השתמש במוזיקה מקורית, סוחפת ורפטטיבית שכתב המלחין פיליפ גלאס. זה היה פסקול של ממש, אלמנט נדיר בקולנוע תיעודי מוקדם, שנתן גוון ז׳אנרי מובהק לסרט במתכונת סרטי הפילם נואר, והעניק לראיונות בו ממד רגשי ופרשני. עד אותו שלב הקולנוע התיעודי לא נהג להתערב אסתטית בראיונות של עדים כדי לא לפגוע ב״אותנטיות״ שלהם. מוריס אף שיתף פעולה עם מעצב אמנותי בשם טד באפאלוקוס, שהיה אחראי לא רק על יצירת כתוביות הפתיחה המסוגננות, אלא גם על מיקום כל המרואיינים על רקע מאפיין והלבשתם בצבעים מתאימים. זו הייתה הקפדה של ממש על מיזנסצנה בסרט תיעודי. כך למשל לובש רנדל אדמס בזמן הראיונות בגדים בצבע לבן על רקע שחור, כמעין רמיזה לכך שהוא אדם חף מפשע, קורבן של אי-צדק. השוטרים בסרט עונדים עניבות בגוונים כחולים ומופיעים על רקע תואם, בעוד דייוויד האריס לבוש תמיד במדי אסיר כתומים. אחד המאפיינים הבולטים בראיונות בסרט, שנעשו בסגנון הראשים המדברים (talking heads), הוא שהמרואיינים אינם מוזכרים בשמם. מוריס מבקש מאתנו לזהות אותם על ידי קישורי עריכה, אך לא מציין את שמם בכתוביות, ובכך גורם לצופה להתייחס אליהם כאל דמויות בדיוניות יותר מאשר סובייקטים תיעודיים. מוריס אף בוחר לקיים את הראיונות בעזרת מכשיר מיוחד, אשר בהמשך יהפוך להמצאה טכנולוגית בשם ה״אינטרוטרון״, שמאפשר קשר עין בלתי אמצעי בין הצופה למרואיינים. הדבר דומה לטלפרומטר הטלוויזיוני, שבעזרתו מקרינים מול עיניו של פוליטיקאי או מגיש חדשות את הטקסט של דבריו בעוד הוא מתבונן ישירות לעדשת המצלמה. האינטרוטרון (שאת שמו טבעה בהומור אשתו של מוריס, כמשחק מילים בין טרור לראיון) מקרין תמונת וידאו של מוריס מול עיניו של המרואיין, ובעזרת מנגנון אופטי מאפשר לו להתבונן במצלמה מבלי לאבד קשר עין עמו. התוצאה מאפשרת לא רק למרואיין להיחשף באופן טבעי יותר מול המצלמה, אלא גם לצופה לקבל את התחושה שהמרואיין מתבונן בו, באופן אינטימי וללא תיווך.

אבל מוריס לא משתמש רק בראיונות. הוא מלווה אותם בהעמדות מחדש (re-enactments), אסטרטגיה תיעודית המחפה על אובדן היכולת לתעד את האירוע המקורי בעזרת רה-קונסטרוקציה של אותו אירוע והפיכתו למשהו חדש. סצנת הירי בדאלאס, שלא תועדה במצלמות בזמן אמיתי, מועמדת מחדש שוב ושוב מפרספקטיבות שונות על ידי עדים שונים. בכך מטשטש מוריס בסרטו אבחנות מסורתיות בין בדיון לבין עובדות, ומציב את השחזורים הללו כשקריים בפוטנציה וסובייקטיביים באופן אינהרנטי. מעניין לציין כי אף שסצנת הירי מיוצגת מכמה נקודות מבט שונות, מוריס לא מייצר שום גרסה שבה דייוויד האריס הוא שיורה בשוטר, הגרסה שלמעשה נתמכת באופן מגמתי כאמיתית על ידו.

במקום לשחזר את הגרסה שהוא מאמין בה, מוריס מעדיף לגרום לצופה להגיע אליה לבדו דרך מגוון העדויות שהוא מאזין להן. מוריס יוצר בהקו הכחול הדק מעין גרסה דוקומנטרית למבנה הנרטיבי של ראשומון, סרטו של אקירה קורוסאווה מ-1950. ההבדל המהותי הוא שבמקרה של קורוסאווה הווריאציות השונות לסיפור האונס נעשות בקונטקסט של סרט בדיוני ובאסתטיקה ריאליסטית, ואילו כאן השחזורים השונים נבנים בהתייחס לסיפור רצח אמיתי ומוגשים לצופה באופן מסוגנן ומאוד מודע לעצמו. סימן ההיכר של הסרט למשל הוא כוס חד-פעמית של מילקשייק שוקולד, המוטלת על הכביש בהילוך איטי ובקלוז-אפ. הנוזל שנשפך מן הכוס מוצג כמקביל לדם הניגר מגופתו השרועה על הכביש של השוטר הנורה. מצד אחד אפשר לטעון כי רגע איקוני שכזה מסמן את עין החוקר המיומנת של מוריס ואת האובססיביות שלו להתמקד בפרטים הקטנים ביותר ובדרך שבה אלו יכולים להתפרש באופנים שונים. מצד שני יש ברגע הזה רפלקסיביות ברורה ומפתיעה: מוריס מבקש מאתנו להיות מודעים לאקט התיעוד, מבלי להתחבא מאחורי כסות נאיבית או רומנטית של אמת תיעודית. הוא מודה בעצמו: "מה שרציתי לעשות בעזרת ההעמדות מחדש הללו הוא להכניס את הצופה אל תוך הערפול וחוסר הבהירות של המקרה, ולא להראות מה באמת קרה" (מוריס, 2008).

עם זאת, אין להסתפק בבחינת ההעמדות מחדש הללו כאלמנט בדיוני המטיל ספק באמת שהסרט חותר אליה. יש להעמדות מחדש כאן פן משפטי חשוב, שכן הן דומות לשחזורים משטרתיים שמאפשרים לחבר המושבעים להבין טוב יותר את העדויות שלפניו. אין הן מייצגות בהכרח רק את ההטמעה של אסטרטגיות בדיוניות לתוך הקולנוע התיעודי, תהליך שהואץ מאז הסרט ובתוצאותיו המובהקות אנו מבחינים היום. הן מחדירות קונוונציות משפטיות לתוך תהליך התיעוד ובכך מדגימות כיצד הקולנוע הדוקומנטרי אכן מהווה ״שיח של שפיות״, כפי שהגדיר אותו בעבר חוקר הקולנוע ביל ניקולס (1992: 3). באופן הזה ניתן לחשוב על הקו הכחול הדק כעל סרט בעל ארגומנט ברור העשוי מסדרת ראיונות ושחזורים אשר אמורים לשכנע אותנו, ככל שהסרט מתקדם, בדבר חפותו של רנדל אדמס. מוריס גורם לדמויות לדבר בעד עצמן וחושף דרך פסיפס הגרסאות כיצד נתפרה אשמת הרצח באופן מחושב על אדמס. לכן האמת התיעודית כאן קיימת רק כל עוד קיימים יחד אִתה שקרים. בהינתן המשבר האינדקסיקלי שבגינו לאירוע המקורי לא קיימת גישה, הקו הכחול הדק מכיר בכך שאי אפשר לתעד אמת באופן ישיר על ידי מצלמה, אלא רק לתעל אותה באופן מגמתי דרך הבטחות אפיסטמולוגיות שקריות וגרסאות סותרות. אמירתו המפורסמת של מוריס, "אמת אינה מובטחת על ידי סגנון קולנועי זה או אחר, ולמעשה אינה מובטחת על ידי שום דבר" (מוריס: 1989, 17), עוזרת להבין כאן כיצד סלידתו מגישת הקולנוע המתבונן של שנות ה-60 ומהנחותיה הנאיביות הובילה לוויתור כולל מבחינתו על ניסיון כלשהו לתיעוד באותו סגנון. ״סינמה וריטה החזירה את הקולנוע התיעודי 20 או 30 שנים אחורנית״, קובע מוריס באותו ראיון (שם, 17). אך מהי למעשה האלטרנטיבה שמציע מוריס כנגד סינמה וריטה, וכיצד יש למקמה בקונטקסט ההיסטורי של החתירה לאמת בקולנוע תיעודי?

את הכרתו של מוריס בכך שאמת נתונה למניפולציה והבניה על ידי היוצר התיעודי תיארה חוקרת הקולנוע לינדה ויליאמס כמשויכת לגישה הפוסטמודרנית (1993). הלך רוח זה, שהיה כה דומיננטי בשנות ה-80, ביקר את החתירה של הקולנוע התיעודי אחר אמת וראה אותה כתהליך חיפוש אחר הבלתי אפשרי. כל קשר ישיר בין המציאות לבין ייצוגה הקולנועי לא יכול להיווצר כל עוד המציאות עצמה היא בלתי יציבה ועל כן בלתי מושגת. דוקומנטריסטים רבים בשנות ה-80, כמו רוס מקלווי, מייקל מור או ניק ברומפילד, החלו להגיב לגישה זו באופן פרקטי על ידי הצבתם במוקד הסרט התיעודי והפיכתו ליומן אישי פוליטי שבו אין כל כסות נאיבית של אמת אובייקטיבית, אלא פריזמה אישית נוכחת ומודעת. ויליאמס עדיין ראתה את מוריס כמשתייך לגישה הפוסטמודרנית וטענה כי סרטו נופל לקטגוריה שכינתה "the low-budget postmodern documentary״ (ויליאמס, 11). מצד שני היא גם הראתה כיצד הסרט חולש מעבר לגישה הפוסטמודרנית בהציבו טענה רדיקלית לגבי אפשרותה של אמת תיעודית. כלומר, גם אם על פניו נראה הסרט כ”ראשומון“ תיעודי שמנסה לברוח מהאמת, הוא עדיין לא מוותר על החיפוש אחר אמת יחסית ונזילה בעלת ערך ממשי. הקו הכחול הדק לטענתה, בדומה לשואה של קלוד לנצמן (1985), מכיר במגבלותיה של הרפרזנטציה התיעודית, וממחיש כי גם אם לא ניתן לחזור אל העבר ולהציג אירוע כפי שהתרחש, עדיין אפשרי לייצגו דרך אסטרטגיות פיקטיביות המשחזרות אותו. מוריס בעצמו לא לחלוטין הסכים עם האופן שבו תיאוריות פוסטמודרניות הולבשו על סרטו, שכן אחרי הכל הוא ראה גישה שכזו כיפה וטובה לשימוש פילוסופים וחוקרי תרבות, אולם כאן מדובר היה במקרה רצח אמיתי. הוא הכחיש את ״ההאשמות״ נגדו בדבר היותו פוסטמודרניסט, והתלוצץ על כך ש"אחד הדברים הנחמדים בקיימברידג' במסצ'וסטס [המקום שבו הוא מתגורר – א"ל] הוא שז׳אן בודריאר לא נמצא שם בספר הטלפונים…" (פלנטינגה, 46). לדידו, תפיסתנו את ההיסטוריה תמיד תהיה מוטעית (ומוטית) באופן כלשהו, אך אין בכך כדי להסיק כי אנו לא יכולים לחתור לקראת אמת שמוצמדת אליה משמעות פרקטית. בהקו הכחול הדק מוריס מנסה אולי לגרום לנו לפקפק באמינותן של הוכחות, אך עדיין חותר לקראת ייצוג קולנועי בעל ערך, כזה הטוען בתוקף כי הסיפור "התפור" של התביעה אכן התרחש. זוהי הלכה למעשה הגרסה שבה רבים מהצופים בסרט מעדיפים לדבוק, והיא כשלעצמה הפכה עם השנים לאחת הדוגמאות הבולטות בהיסטוריה לכוחו של הקולנוע התיעודי לשנות מציאות.

אפשרות אחרת היא לטעון כי הקו הכחול הדק מציע דיון מורכב על האופן שבו אנחנו תופסים ושופטים מציאות. אולי, וזו תהיה טענה חתרנית אך לא בלתי מתקבלת על הדעת, מוריס "תפר" בעצמו ובאופן מלאכותי את אותו נרטיב של "תפירת הקייס" על רנדל אדמס. במילים אחרות, אם הקו הכחול הדק חוסה תחת הכסות הז׳אנרית של סרט מסתורין, מעין פילם נואר בלשי המתמקד בתעלומת פשע המגיעה בסופה לפתרון, אולי הוא בעצמו הופך להיות סוג של סרט שתפור באופן מלאכותי? מעין ״פריים-אפ״ על אותו ״פריים אפ״? וזו לא טענה מופרכת בהכרח בהתחשב ברעיון המקריות השזור לכל אורך סיפור העלילה בסרט. אדמס נוסע במכוניתו ב- 1976 וממש במקרה נגמר לו הדלק. כשהוא מתהלך על הכביש, הוא פוגש במקרה את דייוויד האריס, ילד בן 16, ואיתו הוא מבלה את הלילה. אדמס אומר כבר בתחילת הסרט: "Why did I meet this kid? I don't know. But it happened, it happened״. גם הפרויקט הקולנועי של מוריס, יש לציין, קרם עור וגידים ממש במקרה, שכן הוא בכלל רצה לעשות סרט על נושא אחר. ככל שהעלילה מתקדמת, אותה מקריות מלווה אותנו כצופים בתחושת חוסר ודאות ואי-בהירות מתסכלת: היכן באמת היה אדמס במהלך אותו לילה? אם הוא אינו אשם ברצח, מדוע הוא יושב בכלא כעת? כיצד ייתכן שכל כך הרבה אנשים המעורבים בפרשה העידו עדות שקר? למוריס אין תשובות ברורות וחותכות לשאלות הללו, אך הוא מבין היטב כי הצורך שלנו כצופים לעשות סדר בדברים ולהרכיב תמונה קוהרנטית ובעלת היגיון גובר על הכל, ומתיר לו להשמיט או להתעלם מפרט זה או אחר בפאזל העובדות (כמו לדוגמה איפה לעזאזל היה אדמס באמת באותו הלילה?). אחרי הכל, חוסר הוודאות והערפול העובדתי שאפיינו את המקרה הובילו לתהליך משפטי שהתרחש אחרי הסרט, ובו ״הסדר שב על כנו״, החוקיות חזרה לשלוט, ולאדמס הוענק זיכוי מוחלט.

כדי לגבור על העמימות וחוסר הבהירות מוריס בונה את הנרטיב של הסרט דרך סכמות מוכרות וכמעט סטריאוטיפיות. כבר בשחזור הראשון, המתמקד בחקירתו של אדמס מיד לאחר ליל הרצח, מוריס מנסה להבהיר לנו מהי שחיתות משטרתית וכיצד היא נבנית. חוקר עם חיוך ערמומי על פניו מניח לפני אדמס וידוי שקרי כדי לחתום עליו, ואף מבקש ממנו להחזיק את האקדח שמוטל על השולחן. הסיטואציה הקפקאית הזו לא רק מוכרת לנו כקונוונציה קולנועית מסרטי פילם נואר, אלא מסמנת לצופה באופן ברור וחד-משמעי כיצד נראית שחיתות. בהמשך, בעזרת עריכה מגמתית המשלבת קטעים ישנים מסרטים עם מיזנסצנה ערמומית, מוריס מרמז לנו מהם המניעים השונים שהביאו כל אחד מהעדים בפרשה להעיד עדות שקר: בצע כסף, שיגעון אישיותי או טירוף ציני. כשאנו מאזינים לגב' מילר לדוגמה, אשר מסבירה את הצורך שלה להעיד במשפט דרך פנטזיות ילדות שהיו לה על שוטרים וגנבים, אנחנו צופים בקטעים ישנים מתוך סרטי בלש שמתחרזים באופן קומי עם דבריה. גם דמותו של האריס, שאליה מפנה מוריס את האצבע המאשימה, ״נסגרת״ באופן קוהרנטי לקראת סופו של הסרט. מוריס מחליט לחשוף בפנינו את העובדה שאחיו הצעיר של האריס מת בתאונת טביעה בגיל שלוש, ושאת תחושת האשם בעקבות מאורע טרגי זה נשא עמו האריס שנים אחר כך. מן הידועות היא כי טראומה בגיל צעיר יכולה להוביל לדפוס התנהגות אגרסיבי בגיל מאוחר יותר, ועל כן מספק לנו בכך מוריס את המניע הפסיכואנליטי המושלם שדרכו ניתן להבין את התנהגותו הבלתי נתפסת של האריס. הקו הכחול הדק אף מסתיים בווידוי מוקלט של האריס, שיחה אחרונה וחושפנית שקיים עם מוריס ללא מצלמה, ובמהלכה סיפק לו הודאה כמעט ברורה על אשמתו. ״אני בטוח שהוא [אדמס] זכאי״, האריס אומר בקצרה. ״איך אתה יכול להיות כה בטוח?״, שואל אותו מוריס. ״כי אני הוא זה שיודע״, עונה לו האריס.

וידוי מצמרר זה, שמספק כשלעצמו הוכחה משפטית נוספת לאשמתו של האריס, סוגר את נרטיב העמימות ומיישר את ההדורים באופן סופי. בעולם מושחת ומשוגע שכזה, כך אנו מבינים, אנשים חפים מפשע נכנסים לכלא. עם זאת טעויות אפשר לתקן, ואת הסדר ניתן להשיב על כנו. נדמה לי כי מוריס יוצר כאן ביקורת מודעת ואף רפלקסיבית על שתי גישות הקצה שדרכן אפשר לחשוב על מהותה של האמת התיעודית בסרטו. מצד אחד, מוריס יוצא נגד הנרטיב הפוסטמודרני הסקפטי, שבו גרסאות של ראשים מדברים סותרות זו את זו ואין כל יכולת להגיע לקראת סגירות. מצד שני, עם יצירתו של נרטיב לינארי מסורתי, סיפור מתח בלשי אשר מגיע לכלל שלמות ופתרון ובו הטובים מנצחים והרעים מפסידים, מוריס נאלץ להסתיר או להכחיש פרטים שאינם מתיישבים זה עם זה או לא נחוצים. קיים לפחות היבט מסקרן אחד, שכמעט לא מדובר בו באופן מכוון אף על פי שהוא בולט בהיעדרו: הפגישה המקרית בין אדמס להאריס בערב הרצח, על כל מה שהתרחש (או לא התרחש) לאחריה, מעלה תהיות בלתי פתירות על הסבטקסט ההומו-אירוטי שבה. מדוע שבחור בן 28 יבלה את הלילה עם ילד בן 16 שזה עתה הכיר? על פי גרסתו של אדמס, שניהם שתו בירה יחד, עישנו מריחואנה ואף צפו בסרטי פורנו רך בדרייב-אין. ״כן, היינו יחד במכונית באותו הערב״, מודה אדמס, ומאוחר יותר אנו מגלים שכאשר המשטרה עצרה את מכוניתם, האורות ברכב היו כבויים. כמו כן, למה בדיוק התכוון האריס כשאמר באותו וידוי מוקלט בסוף הסרט ש"אם ניתן לומר שקיימת סיבה אחת שבגללה רנדל אדמס נמצא בכלא כעת, זה בגלל העובדה שלא היה לו מקום באותו לילה בשביל מישהו שעזר לו". האם הכוונה כאן לומר במפורש שאם אחיו של אדמס היה מרשה להאריס לישון אצלם את הלילה, כל סיפור ה״פריים-אפ״ לא היה מתרחש? בכלל, מדוע אחיו של אדמס החליט באופן כה מסתורי שלא להעיד לטובת אדמס ולא להעניק לו את האליבי שהוא כה היה זקוק לו? האם יש כאן אמת מורכבת יותר שלאדמס ולהאריס קשה לדבר עליה? אני חושב שהסרט רומז לנו באופן עקיף, אך נמנע מלעסוק בכך באופן ישיר ומפורש, שאדמס הוא הומוסקסואל שאסף למכוניתו באותו הלילה בחור צעיר בן 16. בשנת 1976 דאלאס לא הייתה המקום הידידותי והסובלני ביותר לסיטואציה כזו, ומוריס החליט באופן מודע להשאיר את הפרטים הללו מחוץ לנרטיב שבנה, זאת כדי לא לסכן את אדמס ולסבך את מצבו יותר ממה שהוא כבר נמצא בו. זוהי לקונה בולטת, עמימות נרטיבית מכוונת שנועדה להצביע על המלאכותיות של סגירות מוחלטת. מוריס מציע לנו להיות מודעים לכך שבשביל פתרון ברור וסוף טוב אנו נאלצים לטאטא מתחת לשטיח את הפרטים שאינם מתחברים ואת כל מה שנשאר כשאלות בלתי פתירות.

a3הוידוי המוקלט של האריס בסוף הסרט: השמטת תהיות בלתי פתירות כדי להגיע לסגירות

האם הרעיון של מזל ומקריות עומד כנגד השאיפה לחקירה רציונלית והרצון להבין את העולם באופן הגיוני? ייתכן שמוריס מנסה להתמודד כאן עם עמדה שהיא ביסודה ״אנטי-דוקומנטרית״, ולפיה דברים מתרחשים לרוב ללא סיבה ברורה ואת ההתנהגות האנושית לא תמיד אפשר להבין. "יש הרבה אנשים אחרים אשר מורשעים על לא עוול בכפם", אומר האריס במהלך ההקלטה בסוף הסרט, "ויהיו עוד אלפים רבים אחרים. למה? מי יודע״. האשמים האמיתיים בפרשה, כך אולי רומז לנו מוריס, הם לא רק מר וגב' מילר, דייוויד האריס, חוקרי המשטרה או כל מיני משוגעים אחרים בדאלאס, אותם אנשים שנוח לנו להאשים ולגנות בדרכנו אל הצדק והאמת שאנו מאמינים בהם. האצבע המאשימה כאן מופנית גם כלפי כל אחד ואחד מאתנו, ביחס לקלות הבלתי נסבלת שבה אנו מוכנים לקבל אמיתות מוכנות מראש כדי להימנע מהבלבול והחרדה המתלווים למציאות שאנו חיים בה, וכדי ליצור סדר מתוך מציאות כאוטית. במצב כזה, כך מציע מוריס, קל יותר ללעוג או לבוז לעולם הפנימי והפתטי של גב' מילר למשל, עולם הטבול בפרנויה מתוך סרטי גנגסטר ובלש הוליוודיים. צחוק שכזה מהווה מנגנון הגנה מפני ההשלמה עם חוסר היכולת להבין את העולם שאנחנו חיים בו ולמצוא הסברים מספקים למה שמתרחש בו.

קרדיטים

שנת הפקה: 1988

במאי: ארול מוריס

צלם: רוברט צ׳אפל וסטפן צ׳פסקי

מקליט סאונד: מיילס גרין

עורך: פול בארנס

מוזיקה מקורית: פיליפ גלאס

פילמוגרפיה

Gates of Heaven (1978), Vernon, Florida (1981), The Thin Blue Line (1988), The Dark Wind (1991), A Brief History of Time (1991), Fast, Cheap and Out of Control (1997), Mr. Death: The Rise and Fall of Fred A. Leuchter, Jr. (1999), First Person (2000), The Fog of War: Eleven Lessons from the Life of Robert S. McNamara (2003), Standard Operating Procedure(2008), Tabloid (2010), The Unknown Known (2013),
The B-Side: Elsa Dorfman's Portrait Photography (2016)

ביבליוגרפיה

Morris, Errol. “Play It Again, Sam (Re-enactments, Part One)”, The New York Times, April 3, 2008.

"Truth Not Guaranteed: An Interview with Errol Morris." Cineaste 17, 1989. pp. 16-17.

Nichols, Bill. Representing Reality: Issues and Concepts in Documentary. Bloomington: Indiana University press, 1992.

Plantinga, Carl. “The Philosophy of Errol Morris: Ten Lessons“ in Three Documentary Filmmakers: Errol Morris, Ross McElwee, Jean Rouch. Ed. William Rothman. Suny Press, 2009. 43-60.

Williams, Linda. “Mirrors without Memories: Truth, History and The Thin Blue Line.” Film Quarterly. Vol. 46, No. 3, Spring 1993. 9-21.

"גן ילדים" והקלות הבלתי נסבלת של השיימינג

גן ילדים, סרטם התיעודי של ערה וחיים לפיד, נפתח ברגע קולנועי רפלקסיבי המתעד צפייה בסרט אחר. על מסך באחד מבתי הקולנוע של רשת סינמה סיטי מוקרן הניצוד, סרטו הנפלא של הבמאי הדני תומס וינטרברג (החגיגה), סרט שעוסק כולו בציד מכשפות נוראי ובקורבנותיו האומללים. הצופה הוא עדי יעקובוביץ׳, אחד מההורים לשעבר בגן ילדים ברמת השרון, בו התרחש מקרה מקומי אחר של ציד מכשפות. לפני כמעט עשרים וחמש שנה, גננת בשם עליזה ריינס נאלצה להתמודד עם האשמות זדוניות בגין אלימות כלפי ילדי הגן אותו ניהלה, ילדים אותם אהבה בכל ליבה. שמה הוכפש בכל אמצעי תקשורת אפשרי, מפעל חייה היקר נהרס, ובמשך שנים ארוכות נצרבה בתודעה הציבורית כגננת איומה וחסרת לב שמרחה על פניהם של ילדים חיתול מלא בצואה. היא נעצרה והובאה למעצר באבו כביר ב-1992, זוכתה לחלוטין בהליך המשפטי, אבל את דינה חרצה החברה עוד הרבה לפני שהגיע הזיכוי. ריינס, כך מתברר לנו, עדיין גרה בצמוד לגן, ונוהגת לשוטט ברחובות רמת השרון ללא תכלית וללא טעם אמיתי לחייה. ״חיים שלמים ועדיין אני לא יכול לדבר על זה״, מתוודה יעקובוביץ׳ בראשית הסרט, ובכך מבהיר, כבר בתחילת הסרט, את המכשול העיקרי שעמד בפני זוג היוצרים בבואם ליצור סרט תיעודי המתחקה אחר פרטי מקרה טראומטי ונוראי שנים רבות לאחר שהתרחש. כיצד מתמודדים עם סיפור כה רגיש, כשכמעט כל המעורבים בו מתקשים לדבר עליו, בין אם מחמת כאב, בושה או פחד? יוצרי גן ילדים מכירים בקושי הזה לאורך כל הסרט, ומשרטטים את גבולות התיעוד שלהם בהתאם.

%d7%92%d7%9f-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d

״גן ילדים״: האשמות זדוניות והכפשת שמה של גננת מרמת השרון.

כמה מרגעיו המרגשים, וגם הקשים ביותר של גן ילדים, מתרחשים כאשר ילדיה של עליזה ריינס נזכרים בפרטי המקרה ובהשפעתו ההרסנית על אימם. ״בשביל אמא הגן הזה היה מפעל חיים״, הם מסבירים, ומתקשים להבין, גם לאחר פרספקטיבה כה ארוכת שנים, כיצד ובעבור איזו מטרה הרסו ללא רחמים מפעל ראוי ומכובד שכזה. כמו בלא מעט סרטים המתמקדים באי צדק שנעשה למתועד (הקו הכחול הדק או טרניישן הם רק שניים מהסרטים שעולים לי כאן לראש כדוגמאות), גם גן ילדים מאוכלס בדמויות הזויות ומפוקפקות מבחינה מוסרית ואתית אליהם נשלחים חיצי האשמה. עו״ד עמוס מיימון, אב לבת שפקדה את הגן, היה זה שהשליך לא רק גפרור, אלא קופסא שלמה מהם, כדי ללבות את האש סביב המקרה ולסחוף אחריו את שאר הורי הגן המבוהלים. הוא הגיש את התלונה למשטרה יחד עם הסייעת בגן, מלי שמואל, שככל הנראה ניסתה לסגור איזשהו חשבון אישי עם ריינס והחליטה להכפיש את שמה. מיימון גם לוקה בפרנויה קלה, וסבור שהוא נרדף על ידי המשפחה של הגננת במשך למעלה מעשרים שנה. ההנגדה שעושים חיים וערה לפיד בין הכאב הנורא העולה מהראיונות עם בני משפחת ריינס לבין הקרירות המדכאת והצינית שבה שוטחים מיימון ושמואל את דבריהם מבליטה את העיוורון המוסרי והכחשת הסבל האיומה של הקורבן שמאפיינים את המקרה הזה באופן כה מובהק.

בפסקול נשמע קולו של חיים לפיד מתקשר לכמה מהמעורבים בפרשה, כמו אל חוקרת המשטרה (שמיהרה לקבוע את אשמתה של הגננת עוד לפני שבדקה) ואל מספר הורים של ילדי הגן. הוא נתקל בהתנגדות מובנת ובחוסר מוכנות לשתף עימו פעולה לטובת הסרט. חלק מההורים חיים כיום בשלווה בבתים מפוארים ברמת השרון, ואת פרטי המקרה כבר הספיקו לשכוח, או לפחות להדחיק. בכלל, מדוע שיתנו לסיפור נורא שכזה להטריד את מנוחתם שנים רבות לאחר שהסתיים? רגעי הסירוב הללו מסמנים לנו כצופים, אולי אפילו באופן מכוון על ידי היוצרים, שהתחקיר לגן ילדים לא בהכרח הניב עדויות מפתיעות או ראיות שלא התגלו עוד קודם לכן. יחד עם זאת, אופי הפרשה ומועד התרחשותה כמעט מכתיבים מצב צפוי שכזה, ולשתיקה המשמעותית הזו יש נוכחות רבה בסרט. מדובר באירוע טראגי וטראומטי שהתרחש לפני שנים רבות, ועל כן מדוע שהמעורבים בו ירצו לחשוף עצמם כעת? האם המימד הטראומטי שבמקרה מונע מהם להיות רדופי אשמה או חרטה, או לפחות להתמודד עם רגשות שכאלו? מדוע לא טרחו לבדוק מה עלה בגורל הגננת? ובכלל, מה אנו היינו עושים במקומם? על שאלות אלו משאירים אותנו יוצרי הסרט להתחבט בעצמנו במהלך הצפייה ולא מספקים לנו תשובות ברורות, שאינן בנמצא. אלו רק מחדדות תהייה אחרת ומהותית לא פחות- מדוע החליטו ערה וחיים לפיד לחשוף את הפצע הפתוח הזה כעת, גם אם לא העלו בחכתם ראיות חדשות או שפכו אור חדש על ההיבט העובדתי של המקרה?

התשובה על כך נעוצה, לדעתי, באופן בו גן ילדים משתייך רק לכאורה לז׳אנר סרטי ה- True Crime, שהפך כבר לקלישאה שחוקה בטלוויזיה ובקולנוע, ומפליג מעבר לגבולותיו. בניגוד לסדרות כמו צל של אמת או הג׳ינקס אין מאחורי גן ילדים מטרה משפטית מובהקת, שכן ריינס זוכתה בהליך המשפטי שכבר התקיים. הניסיון התיעודי של הלפידים כאן חשוב לא פחות – הם מנסים לספר את הסיפור מחדש באופן הנכון והצודק, ליישר את ההדורים ולהשיב לריינס, ולו במקצת, את הכבוד הראוי לה לאחר תהליך השיימינג הקשה מנשוא שעברה לפני שנים רבות. אך מהו באמת צדק, וכיצד הקולנוע התיעודי יכול להשתתף בהשגתו? ״צדק זה לחשוף את האמת״, מסביר לנו בנה של עליזה במהלך שיחה עימו. למרות שההליך השיפוטי תם ונשלם, האמת החקוקה בתודעה הציבורית התרחקה מהאמת המשפטית של הזיכוי, וסרטם של הלפידים עוזר במקצת, גם אם במאוחר, לקרב את השתיים זו לזו. היבט אחר שנשאר לא פתור, ומקונן גם הוא בצופה לאורך כל הסרט, קשור להבנת המניעים בגינם התחולל ציד המכשפות הזה בשנות התשעים. ״הורים וילדים זה חומר נפץ״, נאמר לנו בסרט, וכל מי שחווה הורות, על שלל גווניה וקבוצות הוואטסאפ שלה, מכיר ומבין היטב את המטאפורה הזו. ובכל זאת, מדוע התנהגו הדמויות בפרשה כפי שהתנהגו? ייתכן בהחלט שהלפידים מעדיפים להשאיר את התשובה לשאלה זו עמומה וללא פתרונות פשוטים. בראיון שקיימה שני ליטמן מעיתון ״הארץ״ עם הלפידים, הסביר חיים לפיד: "השאיפה הטבעית של כל צופה היא שיספרו לו את הסיפור עד הסוף. אבל אנשים לא תמיד שמים לב שזה בדיוק מה שלא קורה בחיים. בחיים יש איזו גרסה, אנחנו יודעים בערך מה קורה. מהרגע הראשון אמרנו — זה לא סרט שבא לברר ולחשוף את כל האמת, כי אי אפשר לדעת הכל.״

%d7%94%d7%92%d7%9f-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%94%d7%a1%d7%a8%d7%98-%d7%92%d7%9f-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d

הגן מתוך ״גן ילדים״: ״הורים וילדים זה חומר נפץ״.

שוב אני חוזר לסרטו של מוריס הקו הכחול הדק, במהלכו חושף מוריס שלפחות חמישה עדים בפרשת הרצח העידו עדות שקר. כדי ״לתפור את הקייס״ ולספק עבור הצופים הסבר הגיוני, ראציונלי וחד משמעי, מוריס מחליט לרמז על סיבות שונות בגינן כל עד החליט לשקר על דוכן העדים, כגון טירוף, תאוות בצע, או אפילו טראומת ילדות. בה בעת מרמז מוריס על כך שגם הסברים אלו הם מלאכותיים, ומסופקים לנו כעוגנים עלילתיים המשמשים כביקורת על הקלות הבלתי נסבלת בה אנו מוכנים לקבל אמיתות מוכנות מראש, לו רק כדי להימנע מהבלבול והחרדה המתלווים למציאות בה אנו חיים, וכדי ליצור סדר מתוך מציאות כאוטית. ובחזרה ל״גן ילדים״ – אולי לעולם לא נדע באמת מדוע מלי שמואל, הסייעת בגן הילדים, החליטה להעיד ולהטיח בריינס את ההאשמות הקשות אליהן התכחשה בתוקף הנאשמת. אולי גם היא לא מבינה זאת בעצמה עד היום. ״מדוע לעורר את המתים?״ היא תוהה, ומבלי משים לב מקפלת בתוך אמירה זו את הבעיה התיעודית בפרויקט כמו גם את פתרונה. מה שנדמה כהעלאה באוב הוא בעיני המתבונן בלבד. עבור בני משפחת ריינס הפרשה הזו מעולם לא מתה, ואת מחירה הם ממשיכים לשלם עד היום.

גן ילדים הוא סרט תיעודי צנוע במבנה שלו, אך יחד עם זאת חשוב מעין כמוהו במטרותיו. מצד אחד, הצפייה בו מעיקה ולא פשוטה. ככל שנחשפת הזוועה כך מתבהר יותר שלתוצאותיה מאוחר מדי לספק מזור. את הנעשה לגננת מרמת השרון לא ניתן לשנות, אך אולי קצת מכבודה ניתן עדיין להציל. מצד שני, הצפייה בסרט מטלטלת ומעוררת מחשבה אל העתיד. הסיפור העצוב של ריינס גורם לתהיות עמוקות לגבי האופן בו מקרים מסוג זה חוזרים ונשנים כיום, בעידן בו האמצעים הטכנולוגיים רק הופכים את תהליך השיימינג לקל יותר. הצדקנות מעוורת ומתדלקת את ההשפלה, אבל לאן נעלמה החמלה?

ההקרנות הבאות של גן ילדים יתקיימו בסינמטק תל אביב במועדים הבאים:

יום שבת, 17 בדצמבר, בשעה 17:00.

יום רביעי, 21 בדצמבר, בשעה 20:00.

יום שלישי, 27 בדצמבר בשעה 11:00.

בסינמטק ירושלים תתקיים הקרנה ביום שלישי, 20 בדצמבר בשעה 19:15.

four_stars

עושים שכונה: דוקאביב בבית דני

בטח ידעתם, אבל גם בתל אביב יש פריפריה. בפסטיבל דוקאביב האחרון, מספר לא מועט של הקרנות יצאו ממתחם הסינמטק אל עבר שכונות דרומיות, כמו גינת לוינסקי או המרכז הקהילתי הערבי-יהודי ביפו. סדרת האירועים החדשה מבית היוצר של דוקאביב מתרחשת בשכונת התקווה כל יום חמישי במהלך חודש דצמבר, ומהווה את יריית הפתיחה לפעילות העמותה במרחב הגאוגרפי והקהילתי של דרום תל אביב יפו. היא מציעה תמהיל מיוחד של הקרנות אחר הצהריים הממוקדות בעשייה של הקהילה המקומית, צעירה וותיקה כאחד, והקרנות ערב הפונות גם לקהל רחב יותר. ״זה משהו מאוד קהילתי, שגם פתוח לקהל הרחב, ויכול למשוך אנשים שאין להם היכן לראות סרטים״, מסבירה לי קרין ריבקינד סגל, המנהלת האמנותית של דוקאביב. ״עמותת דוקאביב מנסה במהלך כל השנה להקרין סרטים לא רק בסינמטקים, אלא גם בבתי תרבות הנמצאים במקומות בהם אין בית קולנוע מסודר. זוהי מטרה מאוד חשובה עבורנו. הפכנו למעשה לסוג של מפיצים לסרטים שאין להם בית ולקולנוע שאינו נגיש לפריפריה״.

התוכנית השבועית בבית דני כוללת בשעות אחר הצהריים והערב המוקדם סדנאות מעשיות שמשתפות את הקהילה המקומית בעשיית סרטים. שרית חיימיאן, לדוגמא, עובדת זה מכבר על יצירת סרטים עם קבוצת נשים ותיקות אותן היא מכירה מהשכונה, וב-22.12 (יום חמישי, 17:30) תקיים הקרנה חגיגית של התוצרים הסופיים ביחד עם ארוחת טעימות. סדנא מעשית נוספת מתקיימת בהנחייתו של רובי אלמליח, אשר עובד גם הוא על הפקת סרטים עם קבוצה של בני נוער המגיעים משכונת התקווה (מנ״ש). ב-22.12 (יום חמישי, 19:00) תתקיים הקרנת בכורה של הסרטים הדוקומנטריים שנוצרו בסדנא עבור היוצרים, משפחותיהם והקהל הרחב. ״הרעיון הזה של הסדנאות החל מהפעילות שלנו בפריפריה, כמו פרויקט ׳כנפיים׳ שעשינו בפסטיבל במעלות תרשיחא״, מסבירה לי קרין. ״או למשל פרויקט דוקו יאנג, בו שיתפנו פעולה עם משרד החינוך והקרן החדשה. יצרנו חיבור בין בני נוער בפנימיות עם יוצרים ישראלים. את מה שהם יצרו במהלך השנה הקרנו בפסטיבל דוקאביב לקהל הרחב. יש לנו אינטרס חזק לערב את הקהילה המקומית ביצירת סרטים, ואותו אנו ממשיכים גם בבית דני״.

תוכנית הקרנות הערב בבית דני מפתה למדי. ב- 15.12 (יום חמישי, 20:30) תתקיים הקרנת טרום בכורה של הסרט Raving Iran, סרט שיוקרן שוב בפסטיבל דוקאביב הקרוב. הסרט מתמקד בשני תקליטנים שמקליטים ועובדים במחתרת בטהרן באופן לחלוטין לא חוקי. הוא מתאר את סצנת האנדר-גראונד של המוזיקה האלקטרונית באירן, שכל מי שעובד בתוכה עובר למעשה על החוק ומסתכן במאסר. הבמאית סוזנה רג׳ינה מוירס מתעדת עיר של ניגודים וסכיזופרניה, פנדמנטליזם דתי וסגידה להיי-טק. המוזיקה נעשית על מחשבי מק בוק, מופצת באמצעות פייסבוק ומצולמת על ידי אייפונים. שני הגיבורים של הסרט, אנוש ואראש, צריכים לשחד גורמים רשמיים בשלטון כדי שיעלימו עין מהקראוון שעושה את דרכו לארבעה ימים של מוזיקת רייב במדבר. זהו סיפור מרתק על מאבק עיקש בצנזורה שמצליח לייצר על הדרך גם רגעים קומיים מתוך טעויות בפרצדורה מנהלית. כדאי לצפות בסרט, למעשה חודשים לפני שיגיע להקרנת הבכורה שלו בדוקאביב 2017.

ravingiran_filmstill_2

סצנת האנדר-גראונד של המוזיקה האלקטרונית באירן: כל מי שעובד בתוכה עובר למעשה על החוק ומסתכן במאסר.

ב-22.12 (יום חמישי ב-20:30) יוקרן סרטם של רומן שומונוב ודורון צברי החולמים מבבילון, המתעד להקה של צעירים מאשדוד, יוצאי ברית המועצות לשעבר, שמנסה לזכות באליפות העולם בברייקדאנס. הסרט, שפתח השנה את פסטיבל דוקאביב והוקרן בפסטיבל דרום, מתאר מציאות קשה של מצוקה וניכור, אך מתמקד בדמויות מעוררות השראה המנסות לפרוץ את מעגל החיים הטראגי שלהן בעזרת מוזיקת ההיפ-הופ. צברי ושומונוב מייצרים אינטימיות חזקה עם הדמויות שלהם, ומאפשרים להן רגעים רבים של כנות מרגשת מול מצלמה שחודרת עמוק ומדויק. מעבר לכך, מארג הסיפורים בסרט מאפשר לנו לקבל הצצה מרתקת לאורח החיים הקשה בפריפריה, כאשר התמונה הכללית שמצטיירת היא עגומה למדי.

photo_1_by_roman_shumunov_%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%9f_%d7%a9%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%91

"החולמים מבבילון״: דמויות מעוררות השראה המנסות לפרוץ את מעגל החיים הטראגי שלהן בעזרת מוזיקת ההיפ-הופ

בסיבוב של כמעט 180 מעלות, הסרט שיוקרן שבוע לאחר מכן (29.12, יום חמישי ב-20:30) הוא קראוד-פליזר מובהק שישאיר אתכם עם חיוך ומצב רוח טוב. הסרט השמח, סרטו של המעצב האוסטרי סטפן זגמייסטר, הוקרן גם הוא בפסטיבל דוקאביב האחרון ובלט כיוצא דופן משאר סרטי התחרות הרשמית. זדמייסטר מתגורר בניו יורק ומעצב עטיפות תקליטים לאלבומים של מוזיקאים כמו ג׳יי זי, האבנים המתגלגלות וראשים מדברים. כשהוא מרגיש שמשהו חסר בחייו הבורגנים, הוא הופך את עצמו (וגם את סרטו) לסוג של פרויקט עיצובי במסע לחקר האושר, ומנסה לבחון האם זה אפשרי להשפיע על מידת האושר שלנו בחיים. הוא נוטל תרופות נגד דכאון באופן מבוקר, עוסק בתראפיה עצמית בעזרת אנשי מקצוע ועורך רישום ומעקב אחר התוצאות. אך האם יוכל לצפות מראש כיצד יתגלגלו חייו, וכיצד רגעים אמיתיים של אהבה ומוות ישפיעו על מידת האושר שלו? מצד אחד ״הסרט השמח״ הוא סוג של מסע נרקיסיסטי מובהק של מעצב שבע ובורגני, מה שעלול להיתפס בעיני צופים מסוימים כשעמומון שמשתבלל אל תוך עצמו. מצד שני, לומר על הסרט הזה שהוא מעוצב בהקפדה יתרה זה יהיה אנדר-סטייטמנט. כמעט כל רגע קולנועי כאן יותר מקורי מבחינה אסתטית מקודמו, והתוצאה שובה את העין ומעוררת חיוך לכל אורך הצפייה. כדאי מאוד.

photo_2_by_the_happy_film__ben_wolf

"הסרט השמח״: פרויקט עיצובי במסע אל חקר האושר

קרין, כיצד שונה תהליך האוצרות מבחינתכם עבור פסטיבלים המתקיימים בפריפריה לעומת הפסטיבל המרכזי שמתרחש בעיר הגדולה?

״אנחנו מנסים לחשוב במונחים של אירוע קולנועי שמשלב משהו שהוא גם מעבר לקולנוע. הרעיון הוא לא בהכרח לעשות ׳העתק והדבק׳ למה שהוקרן בתל אביב. אנחנו מנסים לעשות פגישות עומק במהלך השנה עם אנשים מתוך הקהילות המקומיות ולהבין מה אפשר להקרין. אחרי הכל, אי אפשר להביא משהו איזוטרי. זה תהליך בו אנו מנסים לפצח איך לעשות את זה, ואנו כל הזמן בודקים ומנסים להשתפר. בנוסף, אחת המטרות של דוקאביב היא שיהיה לנו בית קולנוע מיועד שיקרין סרטים כל השנה ולא רק במהלך הפסטיבל. זה קיים לדוגמא בפסטיבל הוט דוקס בטורונטו [עם אולם הקולנוע Hot Docs Ted Rogers Cinema, שבמשך שנים נמצא בבעלות הפסטיבל – א.ל], ואנחנו גם כן בחיפוש מתמיד אחר אחד כזה״.

כמו פסטיבל אמבולנטה הנפלא, אשר מקרין לאורך זמן ממושך ובלוקיישנים לא שגרתיים במקסיקו תוכנית מגוונת של סרטים תיעודיים, כך גם דוקאביב. השאיפה להתרחב טריטוריאלית מתקיימת במקביל לתוכנית להקרין קולנוע תיעודי במהלך כל השנה, ולא רק בזמן הפסטיבל הרשמי. לפני פחות מחודש הסתיים פסטיבל דוקאביב גליל, אשר נערך בין התאריכים 12-8 בנובמבר במעלות תרשיחא. יחד עם התוכנית המגוונת בבית דני החודש, ופסטיבל דוקאביב נגב, שעומד להתרחש בירוחם בין התאריכים 25-27 בדצמבר, נראה שעד סוף השנה ניתן יהיה לומר, למרות הפרדוקס המושגי לכאורה, שזה היה ״החורף של דוקאביב״.

החיים בזבל: הסתכלות מחודשת על ״המלקטים והמלקטות״

אני חורג ממנהגי הפעם ומפרסם פוסט באנגלית. התירוץ הרשמי הוא מאמר שכתבתי עבור גליון מיוחד של מגזין הקולנוע המצוין Reverse Shot, המוקדש כולו לחשיבה ביקורתית מחודשת על הקולנוע של אנייס ורדה. Reverse Shot, הכולל מזה שנים כתיבה אינטליגנטית ומאירת עיניים על קולנוע, מהטובות שתוכלו למצוא ברשת בשפה האנגלית, שייך באופן רשמי מזה למעלה משנה למוזיאון הקולנוע בניו יורק וכולל אתר מצוין עם עיצוב אלגנטי וארכיון בו ניתן למצוא את כל המאמרים שהוציא המגזין ב-12 שנות קיומו. עבור המגזין הזה התחלתי לכתוב ב-2002, ממש בעת השקתו, ונשארתי כותב מערכת באופן רשמי עד היום, למרות שלא ממש הצלחתי לכתוב לו בתדירות שרציתי. רבים מהכותבים שם, שעדיין תורמים מאמרים חינם אין כסף מתוך אהבת קולנוע אמיתית ותשוקה בוערת לדיון ביקורתי, הפכו עם השנים למבקרי קולנוע מוכשרים ומבריקים (כמו ניק פינקרטון, שכותב ביקורות חדות ומקוריות בווילג׳ וויס; אריק היינס, שמסקר באופן שוטף קולנוע תיעודי עבור הניו יורק טיימס ופילם קומנט; או מייקל קורסקי, עורך המגזין, שעבד ככתב ועורך ראשי ב״קרייטריון קולקשן״, הוצאת ה- DVD היוקרתית בניו יורק, וכיום הוא ה- Editorial Director של ה- Film Society of Lincoln Center). בכל אופן, הגליון המיוחד על אנייס ורדה הושק לפני מספר שבועות ו״טיפטף״ מאמרים על כל הסרטים שלה כמעט על פי סדר כרונולוגי. את כל הסימפוזיום החשוב הזה ניתן למצוא כאן.

הדבר המרתק ביותר בסימפוזיום הזה הוא שהוא נכתב כולו על יוצרת קולנוע שעדיין בחיים (בת 88), ויצירתה לא הפסיקה להיות מעולם מרתקת, פרובוקטיבית ובלתי צפויה. היא הנצר החשוב ביותר כיום לתנועת הגל החדש הצרפתי, גם אם לא נמנתה על במאיה העיקריים בשנות השישים, וכל סרט שלה נדמה כשונה באופן מהותי מקודמו. את ״הקולנוע ההיברידי״, כפי שאנו מכנים אותו כיום, זה המשלב באופן בלתי מובחן בדיה ותיעוד, היא יצרה עשרות שנים לפני שבכלל היתה קיימת קטגוריה כזו. כמעט כל סרט שלה, במיוחד זה אשר עליו כתבתי לגליון, הוא לא רק מורכב ומאתגר באופן אינטלקטואלי, אלא גם נהיר, קומוניקטיבי ומהנה באופן בולט. בחרתי לכתוב על המלקטים והמלקטות (The Gleaners and I), סרט שהעסיק אותי באופן אובססיבי עוד בתקופת לימודיי באוניברסיטת ניו יורק, במהלכה עשיתי מחקר מקיף על השנים הראשונות של הקולנוע התיעודי הדיגיטלי. ורדה מקבלת לידה בשנת 2000 מצלמת וידאו דיגיטלי חדשה (מעט מאוד סרטים נעשו בטכנולוגיה הזו אז), ומחליטה ללקט בעזרתה דימויים של אנשים שהחליטו לאסוף שאריות מזון שהושלכו בשדות או בשווקים. דרך התיעוד שלה מבריקה, משעשעת, פורצת דרך, ובעיקר מאוד מודעת לעצמה. מזה שנים רבות ש״המלקטים והמלקטות״ נחשב בעיני יוצרים תיעודיים ומבקרי קולנוע סוג של מניפסט לעשייה תיעודית עצמאית. אבל עברו מאז הפקתו כ-16 שנים. הטכנולוגיה השתנתה והשתפרה, הקולנוע התיעודי הצמיח כנפיים והפך לסיפור הצלחה מסחרי, ואמצעי המבע שלו השתנו. אז איך אנו מסתכלים על הסרט הזה כיום? מה מידת חשיבותו בהיסטוריה של הקולנוע התיעודי במאה ה-21? בזה עוסק המאמר שלי, שאותו ניתן למצוא גם כאן.

Trash Cinema

Ohad Landesman on The Gleaners and I

How do we look back at a film like The Gleaners and I, a playful rumination on the marginalized and the outcast made by Agnès Varda in her early seventies? How can we judge today the importance and effect of this essayistic study, considering that its commercial success and critical acclaim marked a crucial milestone in the reevaluation of this underrated but pioneering filmmaker’s work? Should its first-person rhetoric prompt us to regard it solely as a modestly crafted film diary, in which Varda is always present, perhaps more exposed and vulnerable than ever? Are we to focus on its liberal politics as a framework for a low-budget form of docu-activism, in which Varda sets out to explore food poverty and over-consumption? Or perhaps its exuberant moments of self-reflexivity and cinephilia should invite a reading of this film as a turn-of-the-twentieth century DV manifesto for aspiring filmmakers making their first steps with a digital camera? Gleaners may very well be all of these things at once, a fleeting object that resists one preferable meaning or interpretation. Appreciated from a perspective of sixteen years, it now seems to fit perfectly in the moment of its making, but still feels as fresh, original, and full of optimism as it used to be when it was first released.

Accompanied by a very small production crew, and with one DV camera in hand, Varda embarked at the end of the millennium on a road trip to France, in search of those who scavenge and salvage in potato fields, apple orchards, farm markets, or trash depositories. While spending six months with contemporary gleaners, she found beauty in things the world often prefers to cast away. By using her film as a corrective social act of representation, she wished to grant an image to the otherwise trifling subjects and objects often kept hidden from the lens of a camera. While environmental concerns are of increasing salience nowadays, it is important to remember they were almost absent from the public discourse in the year 2000. Varda foreshadowed the cultural zeitgeist by playfully confronting issues of sustainability or recycling. Though she was able to find the origins of gleaning in the Natural Realist paintings by Jules Breton and Jean-François Millet, she still traveled hundreds of miles to show that this activity is far from extinct. Nowadays, not only women bend over to glean, and the experience is, unlike in a Millet painting, personal more than collective. While they all share a common gesture, Varda reveals that each one gleans in his own fascinating way and for a very different reason.

millet

finding the origins of gleaning in the Natural Realist paintings by Jules Breton and Jean-François Millet

In the film, digital is used for gleaning the incidental, and reassembling the real from its leftover traces. While centering her film around the act of collecting unused crops from farmers’ fields after those have been commercially harvested, Varda humorously ponders on the gleaning nature of digital filmmaking, where a small camera can collect cinematic debris. Put differently, guided by the politically urgent necessity to represent, Varda also makes an effort to expose the technical means and discuss the methodology that guides her filmmaking. The properties of DV are wed perfectly with a mode of filmmaking that privileges observation of things we usually do not pay attention to: the mundane, the forgotten, the outcast or the inappropriate. The portability of her camera and the cheapness of digital material help Varda undertake a spontaneous exploration, a journey where nothing is dictated in advance, and a place is reserved for an aging hand in an extreme close-up or a dancing lens cap Varda forgot to put back on the camera. What may be considered as off-topic, a minor digression, or an unnecessary detour, is what most interests Varda. When asked whether the act of gleaning may be a metaphor for her filmmaking process, Varda admits: “It is true that filming, especially a documentary, is gleaning. Because you pick what you find; you bend; you go around; you are curious; you try to find out where are things. However, you cannot push the analogy further, because we don’t just film the leftovers.”

When Varda made the film in 2000, the practice of DV in cinema, and particularly within documentary, was still in its infancy. Two years earlier, Bennett Miller brought a DV documentary to international recognition with The Cruise (1998), a roughly sketched portrait of an eccentric Manhattan tour guide named Timothy “Speed” Levitch. Miller shot the entire movie by himself, carrying a digital camera along like a New York tourist, and taking advantage of its ease of use and inconspicuousness in order to minimize the distance between him and Levitch. However, up to the release of Miguel Arteta’s Chuck and Buck (2000), a low-budget indie film about an innocent man-child who stalks his childhood best friend, DV had been associated with amateur filmmaking, mainly because of the degraded quality it produced. Chuck and Buck, shot with two handheld Sony VX 1000 cameras, helped to significantly legitimize the format in the industry by showing how DV can not only bring costs down, but generate a unique aesthetic. Taking advantage of the camera’s specific technical attributes, the film produces a fuzzy, home-movie feeling with its frequent use of intimate close-ups.

Varda’s sincere excitement about the various possibilities afforded by this new technology is discernible from her film’s very first shots, in which she reveals the apparatus along with its instruction manual. Interestingly, however, she offers the viewer only a brief glimpse into the technology’s radical potential for visual manipulation and special-effects: “These new small cameras,” her narrating voice explains, “they are digital, fantastic. Their effects are stroboscopic, narcissistic, and even hyper-realistic.” Less than a minute of excessive morphing and multi-layered imaging is followed, during the rest of the film, by a more modest exploration and a reflexive discussion of the different indexical possibilities afforded by these cameras. Varda is trying new DV gestures of intimacy and immediacy that at the time seemed so fresh and innovative, and which have now have become typical strategies of digital filmmaking. The sincerity and artistic playfulness afforded by the use of a small DV camera produce memorable scenes, as when Varda is gleaning heart-shaped potatoes in one hand while filming the process with the other. Later she cups her fingers to a thumb, imitating the function of her camera’s aperture, to capture fleeting trucks along the highway. “To retain the past?” she asks. “No, just to play.”

camera

sincere excitement about the various possibilities afforded by this new technology

Varda’s provocative filmic manifesto specifically marked the historical transition of the essay film into the digital age. Varda eloquently shows how DV can become a suitable technological partner for a meditative journey that favors a more fragmentary documentary truth. An essayistic journey requires a piecemeal gathering of images, predicated on cinema’s capacity to capture bits and pieces of what is available and tangible in the material reality. It is a way of exploring, tolerant to the capturing of mistakes, errors, randomness, and everything that may otherwise be negligible. Varda refines the process of spontaneously excavating images with the use of a small camera, extremely easy and cheap to operate, and unlimited by any amount of film loaded into a magazine. For Varda, digital becomes an almost invisible tool, freeing her to muse and meditate on what she stumbles upon by chance or stages with improvisation. The tension she maintains between contingency and deliberateness, chance and conscious creativity, is what essentially formulates her singular essayistic rhetoric.

potatoes

Gleaning heart-shaped potatoes in one hand while filming the process with the other

Varda has always been making intimate portraits of marginalized people (Uncle Yanco, a 1967 portrait of her unknown uncle who adopted a bohemian lifestyle, or 1975’s Daguerréotypes, a look at the people occupying the small shops of Rue Daguerre in Paris). Gleaners, a first-person diary in which Varda takes pains to reduce the distance between herself and her subjects, is no exception, but it’s also a step forward. Varda puts a strong emphasis on participating in the documented space, which is further enhanced by a technology that changes traditional ways of looking through a camera. The use of an LCD screen in a DV camera, often in complete substitution to a standard camera viewfinder, not only affords immediacy in analyzing shooting results but also generates a different spatial relationship between documentarian and subject that sixteen years ago seemed entirely groundbreaking. This is an encounter where no strict borders or clear framing separates the filmmaker from what exists outside of her gaze—a meeting between on-screen and off-screen spaces that necessitates a rethinking of documenting strategies. This transparent interaction between filmmaker and subject—further explored a year later by Abbas Kiarostami’s efforts to participate in the space occupied by the Ugandan kids in ABC Africa (2001)—quickly became an essential trait of new nonfiction filmmaking and an imitable trademark of the DV documentary.

Always extremely curious, Varda maintains eye-level conversations with people like Alain F., a gleaner for ethical reasons whom she films chewing parsley leftovers in a farm market, or a two-star Michelin chef who chooses to glean by himself for his own cooking. She never judges the people she films, always utilizing the mutual space they all share in order to become a subject of her own film as well, one with no discernible privileges over the others. This democratic quality of her filmmaking can be inferred from the very title itself, The Gleaners & I (and its French title, Les glaneurs et la glaneuse), suggesting that Varda is herself an integral part of the gleaning process, an aging scavenger collecting images as though leftovers with her newly acquired camera-stylo. “There is another woman gleaning in this film,” she clarifies, “and that is me.” Varda films her wrinkled hands in a moment of personal fear—“I feel I am an animal I do not know”—only to hurry to more intellectual observations, to avoid being too solipsistic, and to shift the emphasis back in the direction of the conceptual.

In 2002, Varda returned to visit her subjects and made an hour-long sequel titled The Gleaners & I: Two Years Later. It starts with a three-minute rapid montage of early footage from the original, and then shows a few of the countless awards the film won Varda. Apparently, the surprising success of Gleaners brought her a vast array of fan letters and gifts, some of which she proudly reads out and shows off. Gleaners has become the most popular film Varda has ever made. Several of the original’s most memorable individuals, we realize, are still trying to resist consumer society, each in his or her own unique way. Alain, the urban gleaner with a Master's degree who teaches French to immigrants, feels healthier than ever, and prepares for the Paris marathon. He does not hesitate to tell Varda she should not have focused that much on herself in the original film. There is also François, the man with the big green boots, who declared two years earlier that he eats and lives “one hundred percent from garbage,” has been put under psychiatric observation, and that he’s tossed his famous boots to the trash bin. Varda’s most heartbreaking realization in Two Years Later is that by making The Gleaners & I she unwittingly captured herself on camera the way she had filmed her husband Jacques Demy in Jacquot de Nantes (1991). Almost a decade after she had filmed Jacques’s hands ravaged by disease, Varda employed a similarly unflinching, honest gaze by closely looking at her own wrinkled, aged skin. These shots reflect that for Varda, filmmaking has always been, above all, a modest and beautiful gesture of love.

להראות לאנשים את מה שאינם רואים: על ״קודלקה: שוטינג הולילנד״

באחת הסצנות הראשונות בסרט ״קודלקה: שוטינג הולילנד״, סרטו התיעודי של גלעד ברעם על הצלם הצ׳כי הנודע יוזף קודלקה במהלך ביקוריו בישראל, מביט קודלקה אל עבר המימדים המפלצתיים של החומה המפרידה בין הגדה המערבית לישראל ומסנן אל עבר המצלמה: "what a shit״. אותה חומה שמרביתנו מודעים לקיומה, אך מנועים, או נמנעים, מלראותה או לחשוב עליה בחיי היום יום שלנו, אותו מבנה כיעורי שלוכד באכזריות עם שלם ומגמד את מימדיו של כל מה שניצב לידו, היא הסיבה שבגללה נחת כאן קודלקה מספר פעמים לפרויקט צילומי רחב היקף. ״לא אהבתי את החומה״, מסביר קודלקה בסרט, ״אבל באותה העת היא ספקטקולרית״. ״קודלקה: שוטינג הולילנד״, שעושה כעת סבב הקרנות בסינמטקים לאחר שהוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, מצליח להמחיש כי יציקת הבטון האפרפרה והמדכאת הזו אכן מרהיבת עין, בו בזמן שהיא רומסת את הנוף והאדם הניצבים בדרכה. ברעם, ששימש כעוזר האישי של קודלקה במשך ארבע שנים, ליווה אותו לאורך מסע הצילום הממושך והמפרך הזה, ויצר מסמך קולנועי מרתק המתבונן באופן ייחודי על האופן בו עובד אחד הצלמים הגדולים של המאה ה-20.

כל זה החל כמעט במקרה לפני כשמונה שנים. ברעם היה סטודנט בשנה השלישית ללימודיו בבצלאל במחלקה לצילום, ושמועות החלו להסתובב על פרויקט צילום גרנדיוזי שאמור להתרחש תחת אירגונו של צלם צרפתי-יהודי בשם פרדריק ברנר. לאחר מסע גיוס כספים מוצלח מאוד, ברנר אכן שיכנע תריסר מהצלמים הגדולים בעולם להגיע לישראל, ביניהם שמות ידועים כמו ג׳ף וול, סטיבן שור או תומס שטרוט. הפרויקט הענק הזה הבשיל לבסוף לכדי מספר ספרים מרשימים ותערוכה שערורייתית במוזיאון תל אביב, אשר הציגה וריאציות שונות על מבטו של הזר בישראל. מיקי קרצמן, ראש המחלקה לצילום בבצלאל דאז, שיתף פעולה עם ברנר וציוות קבוצה של סטודנטים מהמחלקה כאסיסטנטים לצלמים הללו. ברעם היה הסטודנט הראשון שנבחר למשימה כאסיסטנט של המבקר הראשון שהגיע לכאן, הצלם הצ׳כי הנודע יוזף קודלקה. למרות חיזוריו החוזרים ונישנים של ברנר אחרי קודלקה, הצלם הצ׳כי בכלל לא רצה לבוא. סיבותיו היו רבות, אך בראשן עמד החשש להיקשר למקום באופן רגשי. לאחר לא מעט מאמצים מצידו של ברנר, קודלקה התרצה, אך הסכים לביקור בתנאי אחד: שהוא יממן את הנסיעה בעצמו ללא מחויבות כלשהי לאף אחד. כך יצא שבשנת 2008 הגיע לכאן קודלקה בכוחות עצמו, תר אחרי מקומות שיצודו את עינו ויישבו את ליבו, אך במהרה גם הבין שדבר בישראל אינו נוגע לו באופן אישי במיוחד. כל זה עד שראה את החומה. בימים האחרונים של הביקור נסע קודלקה למזרח ירושלים, צפה במקטע החומה באבו דיס, ולמראה הייחודי הזה היה אפקט ויזואלי, אך גם רגשי מבחינתו.

בשלב הזה התרחשה הפגישה הראשונה בין קודלקה לברעם והם החלו לעבוד יחד כצלם ואסיסטנט. ״שיתוף הפעולה הזה הוא קצת סיפור סינדרלה״, מסביר לי ברעם. ״לא ממש ידענו בשלב הזה לקראת מה אנו הולכים. התחלנו לנסוע יחד במכונית, ולהיכנס לכל כביש או דרך עפר שנשקו לתוואי של החומה. זה היה מעין תהליך ארוך של ניסוי וטעייה, קצת כמו לחפש לוקיישנים לצילום סרט״.

16_קודלקה_ראו רשימת צילומים

יוזף קודלקה וחומת ההפרדה: אפקט ויזואלי

17_קודלקה_ראו רשימת צילומים

באיזה שלב הבנת שאתה רוצה בעצמך לצלם אותו ולעשות סרט?

״מהר מאוד הבנתי שקודלקה לא באמת צריך אסיסטנט. הוא סוג של זאב בודד שפועל בעצמו, זה הוא והמצלמה שלו. תכל׳ס, הוא היה צריך רק נהג ומתורגמן. תוך כמה ימים הבנתי שאני לא אוכל לשרוד באופן הזה. הפרקטיקה מהסוג הזה היתה חסרת עניין לחלוטין מבחינתי, ולכן החלטתי להביא את המצלמה שלי איתי. אני זוכר שנסענו יחד לאום אל פחם ויצאתי מהאוטו כשהמצלמה בידי. הוא מיד ביקש ממני להשאיר את המצלמה באוטו ולא להסתובב לידו איתה. כשנכנסנו חזרה לרכב היתה שתיקה מעיקה וארוכה. אני ממש התבאסתי. בלוקיישן הבא אמרתי לעצמי שאני לא מוותר ומוציא את המצלמה שלי שוב. הפעם הוא לא אמר לי כלום. בהתחלה צילמתי תמונות סטילס בלבד, אך מהר מאוד ומתוך סקרנות רבה התחלתי לשחק עם הוידאו (הכל צולם ב- DSLR). היה לי ברור באופן כמעט מיידי שקודלקה הוא הדבר שהכי מעניין אותי להתמקד בו בסביבה בה נמצאנו. באיזשהו שלב ניהלנו שיחה קצרה ברכב על ״חוקי המשחק״. הוא הבהיר לי שאני יכול לצלם אותו אם אני רוצה, אבל בשום אופן לא להראות את החומרים הללו לאף אחד. בנוסף הוא הבהיר שאם הוא עצמו יהיה מעוניין לעשות עם זה משהו, תהיה לו גישה בלעדית ומוחלטת לחומרים. לכאורה זה נשמע כמו שגעון גדלות, אבל אני חושב שהוא לא באמת האמין בשלב הזה שהדבר הזה הולך להתממש לכדי משהו.״

במשך ארבע שנים נפגשו ברעם וקודלקה שבע פעמים, כל פעם למשך חודש אינטנסיבי שבו עבדו מהבוקר ועד הלילה. יחסית לשאר הפרויקטים הגדולים עליהם עבד קודלקה באופן ממושך ואינטנסיבי (כמו, למשל, פרויקט תיעוד הצוענים במזרח אירופה), הפרויקט בישראל נחשב קצר יחסית. במשך כל התקופה הזו ברעם היה סטודנט בבצלאל ומימן את ההוצאות מכיסו הפרטי. ״בכל פעם שהוא עזב את הארץ מחדש יכולתי לשבת עם החומרים שצילמתי, ללמוד מהם ולנסות ולהשתפר לפעם הבאה, שהתקיימה בממוצע כחצי שנה אחרי. מאוחר יותר נתן לי קודלקה גם גישה בלתי אמצעית לארכיון שלו, לקונטקט שיטס שמעולם לא התפרסמו, ויכולתי לבחור מה שאני רוצה. אך למעשה, רק בשנה השלישית לעבודתנו יחד הבנתי שיש כאן פוטנציאל לסרט״.

איך עוברים ממעמד של אסיסטנט למעמד של יוצר, הן מבחינה התנהלותית והן מבחינה אסתטית?

״הפונקציה העיקרית שלי במהלך השנים הללו היתה להיות האסיסטנט שלו, ולכן גם במהלך הפעמים הראשונות בהן צילמתי אותו לא העליתי על דעתי להיכנס לתוך המרחב שלו. ניהלתי מעין מאבק פנימי על מקומי כיוצר ולא כאסיסטנט. בשלב מסוים הבנתי שהתרוצצות סביבו, האופן בו פעלתי בתחילת הדרך, היא חסרת ערך עבורי, ואני צריך להתחיל להאט את הקצב ויותר מכך, גם להשתמש בחצובה. קודלקה הוא צלם מאוד איטי, שלוקח את הזמן בהתבוננות שלו, והרגשתי שאני חייב לקחת על עצמי את האיכות הזו וללמוד ממנו את סוג המבט הזה. האתגר שלי היה לא פשוט. אם אני מסתכל על צלם, איך אני מעצב את הפריים שלי? כל פעם שקודלקה חזר לארץ הוא הביא עימו ערימת צילומים מהפעם הקודמת, ואני למדתי ביסודיות את האופן בו הוא יוצר קומפוזיציה בצילומים. את התובנות שלי לגבי המערך האסתטי שלו החלתי גם על הפריימים שלי מדי פעם. זה נהיה מעין מבט כפול שיש לו ערך מהותי. כלומר, חילחלה בי ההבנה שרק על ידי האלימינציה של החיפוש שלי מתאפשר לי להתבונן על החיפוש שלו.״

אחד האלמנטים המרתקים בסרט של ברעם הוא האופן בו מתקיים מתח תמידי בין המבט הסטטי והיציב של ברעם, שבוחר להעמיד את מצלמתו כל פעם בנקודה מסוימת, לבין התזזיתיות והדינמיות הבלתי פוסקת של קודלקה, שמנסה ממושכות לאתר את הנקודה הנכונה עבור כל פריים צילומי. ״אופן העבודה שלו הפתיע אותי מאוד״, מסביר לי ברעם, ״בגופי העבודה הידועים שלו מהעבר זה התבטא במהירות התגובה שלו, ברדיפה המתמשכת אחרי האובייקט, ובריצה אחר הסיטואציה ובאינטראקציה הרבה שלו עם אנשים. לקודלקה שאני גיליתי לקח לפעמים שעה תמימה לצלם תמונה אחת. הוא היה מקיים רפטציה אובססיבית כדי למצוא את התמונה שכביכול מחכה עבורו. היו מקומות שחזרנו אליהם גם שלושים פעמים בעונות שונות ובזמנים שונים. אבל הדבר המדהים זה שהוא יודע מתי די, מתי מגיעה הנקודה שבה זה מספיק. לפעמים זה יכול להיות לצלם דימוי אחד ולגלות שזה זה, ופעמים אחרות עשרות חזרות. הבנתי מהר מאוד שאמן זה סך כל האישיות שלו, ולא רק אופן העבודה שלו בשטח.״

14_קודלקה_ראו רשימת צילומים

יוזף קודלקה: לפעמים לוקח שעה תמימה לצלם תמונה אחת

האתגר שהציב בפני עצמו ברעם בנוגע ליחס בין צילום וקולנוע היה כפול. הוא ניסה להבין לא רק כיצד הדימוי הנע יכול לייצג באופן מעניין את דימוי הסטילס, אלא גם האם ניתן בכלל לחשוב קולנועית על התהליך הצילומי, על אופן העבודה של מייצר הדימוי. ״צילום הוא מדיום שכמעט לא ניתן לייצגו בקולנוע״, מודה ברעם. ״אם מסתכלים, למשל, על ריקוד או על ציור, יש דוגמאות אינספור לדרכים בהן הקולנוע יכול להתבונן על תהליך העבודה דרך התוצר. אבל בצילום תהליך העבודה מתקיים במרווח שבין העין של הצלם לבין עינית המצלמה, ולחדור לשם זה כמעט בלתי אפשרי. ניסיון כזה נעשה פעם בסרט בשם ״war photographer״, בו הציבו מיקרו-מצלמה על ה- viewfinder של המצלמה של הצלם, אבל גם שם זה לא נעשה בצורה מושלמת. זה היה אתגר בשבילי לנסות ולהבין איך מייצגים תהליך יצירה של צלם. כיצד ניתן להעביר את התהליך הזה אל הצופה? אני בחרתי בדרך קצת אחרת, להתבונן ממרחק מסוים על תהליך העבודה דרך כל מה שמתרחש סביבו״.

אצל קודלקה קיימת כוריאוגרפיה מורכבת שמרתק להתבונן בה במהלך הסרט. הוא גורר אחריו ציוד מקצועי כבד, מתפתל בין גדרות תיל בשכיבה כדי למצוא את נקודת הצילום המתאימה, מתגונן מפני גשמים וברד, ובעיקר מנסה לחתור תחת מגבלותיו של גופו המזדקן. ״קודלקה מבין את המגבלות של הגיל והגוף ומתנהג בהתאם״, מסביר ברעם. ״הסרט הוא למעשה גם על מה קורה לך כשאתה מזדקן, וכיצד אתה מגיב לזה בצורה החיובית ביותר. קודלקה שכבר יותר משלושים שנה מצלם נופים ללא אנשים, כמו כאן בישראל, הוא תגובה לשינוי שאמן עובר. הוא לא רצה לשעמם את עצמו. בשלב מסוים הוא החליף מצלמה והבין שהוא כבר לא איש צעיר. זה שינוי מעניין. אם בעבר הוא תמיד היה רודף אחרי הרגע, כשברוב הפעמים הרגע הזה חדל מלהתקיים, עכשיו הוא מחכה לרגע הזה״.

משהו בסגנון ה- "decisive moment״ של קרטייה ברסון?

זה מעניין הקשר הזה, כי קרטייה ברסון הוא למעשה ״האב המאמץ״ של קודלקה וזה שהכניס אותו לסוכנות הצילום מגנום. אחת הסיבות שהם היו חברים טובים היא שקודלקה לא הקשיב באופן עיוור למה שברסון אמר. ברסון היה מעין הנביא של הצילום בתקופתו וקולדקה היה אחד המבקרים הגדולים שלו. הוא לא לקח כמובן מאליו את כל מה שברסון כתב ואמר.

פן אסתטי אחר שבולט מאוד בסרט הוא האופן בו ברעם בוחר להראות את התוצרים של הפרויקט הצילומי. אותם צילומים שהתפרסמו בשנת 2013 בספר הצילום המרשים "Wall" בהוצאת Aperture מוצגים בשחור לבן ובאופן ממושך, לעיתים כחצי דקה תמימה לכל פריים. הצופה מוזמן לתור אחר כל נקודה ופרט בפריים הרחב ללא קריינות או פרשנות. ״במחקר שעשיתי על סרטים שנעשו על צלמים״, מבהיר ברעם, ״הייצוג של התוצר נעשה בדרך כלל דרך הפרשנות של הצלם. כלומר, אתה רואה את הדימוי אבל הצלם יושב ומדבר עליו״.

כמו, לדוגמא, ב״מלח הארץ״, סרטו של וים ונדרס על הצלם הברזילאי סבסטיאו סאלגאדו?

״היה לי קשה עם חלק מהבחירות האסתטיות והקונספטואליות של ונדרס. הוא בחר בפתרונות פשוטים מדי לטעמי. ברוב הפעמים אני חושב שהפרשנות הזו יכולה רק לגרוע. אחד הדברים שמהנים אותי כצופה זה לייצר את הפרשנות שלי מול הדבר עצמו. היה לי ברור שלדימויים של קודלקה יש שפה וחיים משל עצמם וצריך לתת להם את הבמה הזו. רציתי לאפשר לצופה לצלול אל תוך הדימוי, ולמדתי את זה מקודלקה. "to eliminate anything that is not necessary״, כך הוא היה אומר. בגלל זה החלטתי שלא יהיה סאונד, יהיה גודל (של פריים) ויהיה משך. בכל אחד מהדימויים צפינו, עורכת הסרט ואני, פעמים רבות והחלטנו לגבי כל אחד בנפרד כמה זמן הוא יהיה על המסך.״

05_קודלקה_ראו רשימת צילומים

״קודלקה: שוטינג הולילנד״: התבוננות ממושכת בתוצר הצילומי

ישנם לא מעט סרטים תיעודיים שנעשו בארץ על ידי יוצרים זרים, חלקם ידועים מאוד, שמציגים פער בולט בין הפנטזיה והתשוקה למצוא כאן משהו אחר לחלוטין ממה שקיים בפועל, וההתפכחות שנלווית לכך. אני חושב למשל על ״הצד השלישי של המטבע״ של כריס מרקר, והאופן בו האידיליה הסוציאליסטית שקיווה למצוא כאן ב-1960 התרסקה אל צוק המציאות של הקפיטליזם המחלחל שמרקר גילה כאן; או למשל הפנטזיה התנ״כית שקיווה למצוא פייר פאולו פאזוליני בביקורו כאן ב-1963, והאכזבה שנוצרה אצלו כשראה את היומיום המתועש והבנאלי. אתה חושב שקודלקה חווה תהליך דומה של התפכחות מאשליה?

מכר של קודלקה ושלי אמר לי בשלב מסויים של עריכת הסרט ש״קודלקה: שוטינג הולילנד״ זה למעשה סרט על אדם זקן שהגיע למצוא את ג׳יזס בסוך ימיו. אני לא יודע אם זה נכון, אבל אין ספק שאף אחד לא מגיע למקום כזה טאבולה ראסה. למרות שקודלקה אמר שהוא לא יודע כלום על ישראל, הוא הגיע עם מטען של ילד שליד המיטה שלו היתה הברית החדשה לילדים, של איש צעיר שגדל מאחורי סטרוקטורה פיזית ומנטלית של מסך הברזל. זה סט עצום של דימויים שנמצאים בראש שלו. מהצד חשבתי שאולי הוא היה בהלם מסוים והרגיש פגוע, כי יש לו קשר חזק לאדמה ככלל וכאן ספציפית הוא מרגיש מאוד קשור לנוף. מבחינה אקולוגית, יש כאן גם את העניין שלו מהשינוי שאדם מייצר בנוף כהרס ויזואלי ואת תחושת הכאב שנלווית לכך. זה מטען אישי כבד כנגד כיבוש והחסימה שקשורה לכך. מצד שני, היתה לו גמישות מסוימת לא להיתקע רק על מה שהגיע איתו אלא גם להתבונן מסביב ולהרשות לעצמו לגלות דברים חדשים. הוא היה מאוד מקובע ואובססיבי אבל גם הרשה לעצמו להעז. אני חושב שהוא מאוד חשש להיקשר רגשית למקום, אבל בסוף מצא עצמו קשור אליו מאוד וגם העיד על כך. אז כן, יש כאן סוג של התפכחות מהאשליה.״

ובמבט לעתיד, על מה אתה עובד בימים אלו?

״כרגע אני עובד על שני פרויקטים שקשורים לדימוי הנע. האחד ממשיך את ההתעסקות עם תהליך יצירה, רק הפעם כזה שלא הגשים את עצמו. יחד עם חברי, האמן אדם קפלן, אנחנו חוזרים לסיפור שקשור אליי ביוגרפית. בסוף שנות התשעים הופק בצה״ל סרט שנקרא ״הנעלם״, פיצ׳ר עלילתי שהיה חלק ממערך הסברה שניסה להרים הצבא בנוגע לבעיית ההתאבדויות בו. ההפקה היתה מאוד גדולה, הושקעו בה סכומים לא מבוטלים, והשתתפו בה כמה מהשחקנים הכי ידועים בישראל דאז (כמו ליאור אשכנזי ונטלי עטייה). הסרט צולם, נערך, היה אמור לצאת לאקרנים, וכמה שבועות לפני המועד הוא נגנז ו…נעלם. אנחנו מנסים לחזור לסיפור הזה ולבחון את היצירה שלעולם לא הצליחה להיראות, מעין Unmaking of documentary. אנו מתכננים להביא את זה דרך עדויות של אנשים שהיו מעורבים ביצירה הזו. פרויקט עתידי נוסף קשור בחיים שלי בברלין והוא ויותר קלאסי במובן הדוקומנטרי. אני יוצא לבחון את השינוי שעברו בני הנוער הגרמנים בנוגע לתפיסתם שלהם את עצמם ביחס למלחמת העולם השניה.״

״קודלקה: שוטינג הולילנד״ הוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ במהלך חודש אוגוסט, ויוקרן גם בימים הבאים:

סינמטק ת"א –יום רביעי 7.9, בשעה 19:00.

סינמטק ירושלים – יום רביעי 14.9, בשעה 19:00.

 

לינק לדף הפייסבוק של הסרט בעברית ולאתר הסרט

 

האנשים השקופים: על חציית גבולות וגאולה בקולנוע של עידו הר

את המאמר הבא כתבתי עבור גליון ״תקריב״ האחרון, שיצא לאור לפני מספר ימים. את הגליון המרתק הזה, אשר עוסק במושג הגבול על פני משמעויותיו השונות בסרטים אשר נוצרו במזרח התיכון, ערכה באלגנטיות ובהרבה תשומת לב ד״ר יעל שנקר. את דברי ההקדמה שלה לגליון ניתן למצוא כאן, ואת המאמר שלי כאן, ובגוף הפוסט הבא.

האנשים השקופים: על חציית גבולות וגאולה בקולנוע של עידו הר

מאמר זה יתמקד בשלושה סרטים תיעודיים של במאי הקולנוע הישראלי עידו הר: מלון תשעה כוכבים (2006), ימי גיוס (2012) ופרינסס שואו (2015), ויתייחס לסוגיית חציית הגבולות בכל אחד מהם. בין שמדובר במעבר על פני גבולות גאוגרפיים, טשטוש גבולות בין בדיה לבין תיעוד או שבירת המחיצות בין מתעד לבין מושאי התיעוד שלו, אראה כיצד טשטוש הגבולות הוא אשר מחולל את הדרמה ומבסס את הקונפליקט העיקרי בכל אחד מהסרטים. במלון תשעה כוכבים הר מתבונן באופן דינמי, לא מתפשר ומתערב לפרקים בקבוצת עובדים פלסטינים החוצה מדי יום את גבולות הרשות כדי לעמול בסתר על בנייתה של עיר ישראלית. בימי גיוס סגנון מוקפד יותר של קולנוע ישיר וצנוע מאפשר לו ליצור פסיפס חוצה גבולות של מתגייסים צעירים מארבע מדינות בעולם: ארצות הברית, ישראל, צרפת ורוסיה. אבחן כיצד הר מנסה לגשר על הפער בין מה שמתרחש על פני השטח לבין המתחולל בנפשם של המתגייסים. בפרינסס שואו, סרטו האחרון, מקיים הר תיעוד אינטימי ומתמשך של מטפלת סיעודית בשם סמנתה המתגוררת בשכונת עוני בניו אורלינס. ניסיונותיה הכושלים לפרוץ קדימה בעזרת המוזיקה שהיא כותבת ומבצעת מתחלפים בהצלחה בלתי צפויה, המונחית על ידי מנגנון התיעוד, כשמוזיקאי ישראלי מגלה את כישרונה. בעזרת מערך הפקתי מהוקצע, הר מדלג בין ניו אורלינס לקיבוץ צאלים ומעניק לסמנתה, ללא ידיעתה המוקדמת, רגעי גאולה זמנית. בכל שלושת הסרטים אבחן כיצד הר מתמקד באלו שלא שפר עליהם גורלם, בדרמות אנושיות של פנים מוסתרות אשר לרוב נעלמות מהדיון הציבורי או מבד הקולנוע. הר מעניק להם תיעוד אינטימי ומיידי שעוקב אחריהם בסקרנות, ומאמץ סגנון קולנועי צנוע העומד במנוגד למערך ההפקה האדיר שנדרש כדי ליצור את הסיטואציות התיעודיות ולקבל גישה אל הסובייקטים הללו.

מלון תשעה כוכבים (2006) נפתח בסצנה מתעתעת, שבמהלכה קבוצה של עובדים ערבים חוצה במהרה כביש סואן. המצלמה מלווה אותם במנוסתם, תוך שהם עוברים מצד אחד של הכביש לצד האחר, מסכנים עצמם למשמע צפירותיהם של הנהגים. מיקומה האסטרטגי והאופן המדויק שבו לוכדת המצלמה את הסיטואציה יוצאת הדופן הזו גורמים לנו לתהות על אמיתותם של האירועים המתרחשים. האם לפנינו תיעוד של התנהלות חד-פעמית, תיעוד של התרחשות החוזרת על עצמה שוב ושוב, או שמא בדיה המורכבת מאירועים המועמדים לפני המצלמה? כתוביות הפתיחה שמופיעות במהרה מבהירות כי מדובר בתופעה מציאותית ומצערת. עובדים פלסטינים בוחרים לסכן את חייהם ואת חירותם מדי יום בעבור פרנסה. בהיעדר אפשרויות אחרות, הם חוצים את גבולות הקו הירוק כדי לעבוד על בניין העיר מודיעין, זו המתעתדת להיות העיר השלישית בגודלה בישראל. הר בוחר להתלוות אליהם עם מצלמתו ולתעד מצב יומיומי של חציית גבולות, שמצויה בו אירוניה טרגית: עובדים פלסטינים עמלים על הרחבתה של הטריטוריה הישראלית על חשבון מרחב המחיה שלהם עצמם. הם מתחמקים מכוחות המשטרה, מתחבאים בגבעות היער, וישנים במחילות הדומות לקברים. זהו ניצול ודיכוי של כוח עבודה זול, המתקיים ללא מעמד או תנאי מחיה מינימליים. בראיון שערך עם נירית אנדרמן לעיתון ״הארץ״ ב-2007 ציין הר בעצמו את הפרדוקס הכואב שמאפיין את הסיטואציה הבלתי נתפסת הזו, שבמסגרתה עובדים פלסטינים בונים את העיר מודיעין ונרדפים על ידי השלטון בו-זמנית: ״אנשים בונים בתים בשביל המדינה שכבשה את הכפרים שלהם".[1]

כשדברים מתרחשים בהפתעה ובמהירות, הר נמצא שם כדי לתעד. הוא מציב את מצלמתו על כתף ועוקב אחר העובדים פעם אחר פעם במנוסתם מכוחות המשטרה או הצבא הישראליים. באחת הפעמים שבהן העובדים בורחים מהרודפים אחריהם, המצלמה של הר נמצאת במנוסה עמם, נחבטת באדמה בעוצמה וחגה סביבם בתנועה כאוטית, עד שאחד מהעובדים שובר את רגלו בנופלו לבור עמוק. הר ממשיך לתעד ונמצא שם עם מצלמתו גם כשהשוטרים מגיעים לתפוס את העובד הפצוע ולהוליכו לניידת. התנועה הלא סדורה של המצלמה במהלך המרדף מתחלפת בנקודת מבט מזווית נמוכה, כמעט בגובה הבור עצמו, אשר אינה מתלכדת, ולו לרגע, עם נקודת המבט של כוחות החוק. רגע זה, החובר לרגעים אחרים בסרט שבהם תנועת המצלמה יוצרת מיידיות חווייתית עם המתרחש, מציין מהלך חתרני נוסף שמבצע הר. חציית הגבולות במלון תשעה כוכבים אינה רק זו הנצפית דרך התנהגותם של הסובייקטים – מעבר יומיומי עיקש בין הרשות למדינת ישראל בדרכם למקום עבודתם – אלא גם זו המאופיינת דרך זהותו של המתעד. הר הוא ישראלי המצטרף לקבוצה של עובדים פלסטינים ומבקש לחוות עמם את תלאות עבודתם. למעשה הוא אינו רק מתבונן מן הצד אלא משתתף במנוסתם, מגלה אמפתיה למצבם, ומאמץ את עמדתם. על ידי צילום השומר על גבולות פריים נזילים המזכיר באיכותו צילום חובבני, הר מנסה לדמות לצופה את התחושה של להיות שם עם העובדים. המצלמה, שתוספת את מקומו של עובד נוסף דמיוני, מאמצת באופן רגעי את זהותה הפוליטית של הקבוצה. באחת השיחות המתקיימות בין העובדים, ובה נוכח הר, נערך דיון לגבי יום השואה הישראלי המתקרב והולך. ״אם היו פה עוד שישה מיליון, איפה הם היו גרים?״ מעלה אחד העובדים קושיה, ספק בהומור ספק ברצינות. ״היה צריך לבנות להם בתים. שישה מיליון, אלוהים אדירים, אם כל אחד היה מביא ילד אחד, זה 12 מיליון״. לאוזניו של צופה ישראלי אמירה שכזו מעלה דואליות מוסרית. הפגיעה ההומוריסטית באירוע המכונן להיווסדה של מדינת ישראל מהווה גם השלמה טרגית עם המעמד ההיררכי הבלתי מעורער בסכסוך הזה. האינטימיות שנוצרת עם העובדים, שבמהלכה מאזין הר לסיפוריהם וסודותיהם, מעמידה את היוצר במקום בעייתי מבחינה זהותנית. כישראלי הנמצא בחברתם של פלסטינים, הסיטואציה עלולה להציבו בפני קונפליקטים ודילמות מהותיים ביחסו למתרחש, אך אלו מטושטשים ולא מועלים בפני הצופה.

 

תחושת ה״כאן ועכשיו״ הנוצרת על ידי התיעוד המתבונן והאינטימי משחררת את הר מהצורך לקיים דיון בסיטואציה הטעונה ומבקשת מהצופה להסיק את המסקנות. בהיותו מתבונן ומשתתף שקט, הר אינו מעוניין בשום רגע נתון לאזן את סרטו ולהקשיב לצד השני. במלון תשעה כוכבים אין אנו רואים אף לא לרגע אחד את ״הבוס״ הישראלי, את מנהלי העבודה שמשתמשים בעובדים הפלסטינים הלא חוקיים כדי לבנות בתנופה את מודיעין. הרגע היחידי שמציג באופן ברור את הצד ישראלי הוא שוט ארוך שבמהלכו חולפים בתוך הפריים רוכבי אופניים ישראלים. זוהי אינה קבוצה של ספורטאים, כך מתבהר לנו במהרה, אלא כוחות ביטחון במדים, מעט מגוחכים, התרים אחר העובדים הלא חוקיים הללו. הביקורת הנוקבת כלפי עמדתה הפוליטית של ישראל וצביעותה המוסרית נאמרת באופן ישיר על ידי העובדים עצמם ומשתמעת באופן עקיף מהמתרחש. הר מניח שהצופה מכיר, או לפחות מדמיין לעצמו, מהם התנאים הקשים שחיים בהם העובדים הללו בתוך הרשות, אותם תנאים שמצליחים לדרבן אותם לצאת ולעבוד בתוך טריטוריה גאוגרפית שמטילה עליהם סכנת חיים. אך האם אי פעם נתקל הצופה בסיטואציה כזו? האם אי פעם ראה זאת במו עיניו? העובדים הללו, הנמצאים במנוסה מתמדת ביום ובמסתור מתמשך במהלך הלילה, כה רחוקים מעינו של הצופה הישראלי, עד שהצפייה בהם על המסך היא לו כסטירת לחי מטלטלת. את הדיון הנלווה אין צורך לפרוט לגורמים, וחשבון הנפש הארוך שעולה מההתבוננות הנוקבת אינו מצריך דידקטיות קולנועית או איזון עמדתי בשם סטנדרט כלשהו של אובייקטיביות.

ימי גיוס (2012), סרטו השלישי של הר שביים לאחר ההצלחה הביקורתית וההכרה הבינלאומית שהביא לו מלון תשעה כוכבים, הוא מסע קולנועי חוצה גבולות שבו הוא מתבונן בארבעה מתגייסים צעירים מרחבי העולם ומבלה עמם את ימי החופש האחרונים שלהם. מכיוון שאצל חלק מהצעירים הגיוס נעשה מתוך תהליך של בחירה ואצל חלק אחר זוהי החלטה כפויה, הר מבקש לעמוד בסרטו על השונה והדומה בין כל ארבעת המתגייסים באופן אשר מטשטש גבולות ותרבויות. כיצד, למרות הייחודיות הלאומית, ההבדלים העיקריים ביניהם עדיין נעוצים בשוני המהותי בין גיוס חובה להתנדבות? ומצד אחר, באילו אופנים דומים של הדחקה והתעלמות תורמת הסביבה הקרובה של המתגייסים למנגנון היעיל והמשומן של המערכת הדומיננטית הלאומית בכל מדינה?

בארצות הברית ובצרפת מערכת הגיוס מבוססת על בחירה בהתאם לאינטרסים. בעוד שלג׳סטין, המתגייס האמריקאי, הגיוס טומן בחובו תגמול כספי, אוסין, המתגייס הצרפתי, מבקש להשתמש באופציה הזו כדי שתשחרר אותו מהסתמיות של חייו. מנגד לכך, ברוסיה ואצלנו קיימת חובת שירות לאומית. בעקבות חוסר שיתוף פעולה מצד השלטונות ברוסיה, להר היה קשה למצוא צעירים המתגייסים שם לצבא. הוא יצא לאזורים נידחים ברוסיה, שקיים בהם קושי כלכלי להשיג את סכום השוחד הדרוש כדי לקבל פטור מהצבא, ומצא את הסובייקט שלו בקאזאן, אחת הערים הגדולות. אלפר, הנראה כמו ילד שזה עתה חצה את גיל בר המצווה, נאלץ להתגייס לצבא כתוצאה מלחץ כפוי מאביו, המביע סלידה ממשתמטים וחושש מצדו שגבריותו של בנו עלולה להינזק. נימוק זה, כך אנו מבינים במהרה, מכסה ככל הנראה על כך שאין ברשותה של משפחתו האמצעים הכלכליים הנדרשים כדי לשחרר את אלפר מחובת השירות. באופן צפוי, סיפורו של אלפר מקביל בדרכים שונות לסיפורו של רועי, המתגייס הישראלי. האידאליזציה הרומנטית שנעשית לתהליך גיוסו לחיל השריון, החל מצד המשפחה, המשך מהחברים ועד למגייסים עצמם שמגיעים לביתו עם סרטוני תדמית חובבניים, מסמנת מנגנון מוכר לעייפה שחוזר על עצמו שוב ושוב ביעילות.

הסגנון של הר גם כאן הוא מתבונן. עם זאת, בניגוד להתערבותו המורגשת במלון תשעה כוכבים, הר מעדיף לאמץ כאן את אסטרטגיית הקולנוע הישיר, ״הזבוב על הקיר״. ללא ראיונות או קטעי ארכיון, ימי גיוס מתהדר בסגנון מוקפד אך צנוע, סכמטי ופשוט. במיוחד מקפיד הר להתמקד בפניהם של המתגייסים בתצלומי תקריב. אמצעי מבע זה מאפשר לו לחדור מבעד לחזות הקפואה של הסביבה ולבחון את הסערה הנפשית המתרחשת אצל כל אחד מהמתגייסים. הדגשת הפער הזה, בין המוחצן לבין המודחק, בין הנראה לעין לבין המוסתר, הוא שמאפשר להר לחתור תחת הנרטיב השלט ולבחון כיצד מערכות הצבא, המשפחה והמדיה בכל מדינה לא מצליחות לטשטש לחלוטין את זהותו של האינדיבידואל. באחת הסצנות הראשונות בסרט לדוגמה, המצלמה מתמקדת בקבוצת מגייסים לצבא האמריקאי המתקשרים למתגייסים פוטנציאליים ומנסים לקבוע עמם פגישת היכרות. סבב הטלפונים מסתיים בהשתובבות קלה והומוריסטית, כשאחד המגייסים מאזין לשיר של סינדי לאופר ועושה לו ליפ-סינקינג. המצלמה של הר עוברת בהצלבה בין פניהם המחויכות של המגייסים לבין פניו החתומות של המתגייס הטרי מוכה ההלם והבלבול. בשתי מסיבות הגיוס שבסרט, זו הנערכת לרועי בישראל וזו הנערכת לאלפר בקאזאן, המצלמה של הר תרה אחר הרגעים שבהם המתגייסים הצעירים משפילים מבטם ומתכנסים אל תוך עצמם פנימה. אלו הם רגעים נדירים של תיעוד, מפתיעים בכנותם ובעוצמתם הרגשית, המצביעים על הבלבול והחרדה של כל אחד מהבנים. המהומה העליזה מסביב הופכת לפתע לפסקול נלווה לתצלומי התקריב על פניהם של המתגייסים, וברגע אחד הכל נדמה כתמוה ומיותר. ״האווירה פה נהייתה משעממת מאוד״, זועק אחד האורחים במסיבה של אלפר לאחר שחברתו שרה שיר מרגש, ״ממש כמו בהלוויה״.

פרינסס שואו (2015), סרטו האחרון ועטור השבחים של הר, גם הוא מטשטש גבולות גאוגרפיים, ומבקש להעצים בכך את הדרמה המתרחשת בו. זהו סיפור מרגש על תשוקה למוזיקה, על התמדה אינסופית ועל כישרון שמסרב להיכנע למציאות מדכאת. חלקו הראשון של הסרט הוא תיעוד אינטימי ומתמשך של מטפלת סיעודית בשם סמנתה המתגוררת בשכונת עוני בניו אורלינס. סמנתה מתעדת עצמה באופן יומיומי בסרטוני סלפי קצרצרים שהיא מעלה ליוטיוב, ובהם היא מבקשת לספר לקהל מעריצים מוגבל לא רק על תלאות היומיום שלה ועל טראומות העבר שמציפות את חייה, אלא גם על ניסיונותיה הכושלים לפרוץ קדימה עם המוזיקה שלה. סמנתה, המכנה עצמה בסרטונים כ״פרינסס״, היא זמרת מוכשרת, מוחצנת, אבל גם פגיעה מאוד. היא מופיעה מדי פעם בפאבים מקומיים מול צופים בודדים ומנסה לקבל הכרה רחבה ומפרגנת למוזיקה שהיא יוצרת. הדלת, לרוע המזל, נטרקת בפניה בכל פעם מחדש. עידו הר מפליא ביכולתו לצייר את דיוקנה של סמנתה ברגישות רבה וללא הנחות, ולמקם אותה בתוך מציאות ה״אמריקנה״ האכזרית והמדכאת ביחסה כלפי מעוטי היכולת.

חלקו השני של הסרט, אשר נשזר בחוכמה עם סיפורה של סמנתה, מתמקד מנגד בסיפור הצלחה מקומי מעבר לאוקיינוס האטנלטי. המוזיקאי המוכשר אופיר יקותיאל (קותימן) עוסק זה כמה שנים ביצירת מוזיקת mash up, אשר רכיבי היסוד שלה הם קטעי יוטיוב קצרצרים של מוזיקאים חובבים. אף אחד מהמוזיקאים הללו, כמו גם סמנתה, אינו מודע לכך שהוא משמש כחומר גלם לתהליך היצירה המוזיקלית של קותימן עד אשר תהליך ההפקה מושלם והשיר זוכה לחשיפה רחבה. מכיוון שקותימן מחפש כל הזמן סרטוני יוטיוב חדשים כדי ליצור מוזיקה, אלו של סמנתה שובים את לבו בישירותם וביופיים. מסלולי החיים של השניים, המתקיימים בטריטוריות גאוגרפיות שונות, עומדים להצטלב בעזרת התערבותו של צוות ההפקה. כשהר, שגם כתב את התסריט, ערך את הסרט וצילם אותו בעצמו, מגיע לתעד את סמנתה בניו אורלינס, הוא לא מספר לה דבר על היותה אחת המוזיקאיות הנבחרות בפרויקט החדש של קותימן ״Thru You Too״. כל מה שסמנתה מבינה בשלב הזה הוא שבמאי תיעודי ישראלי מגיע להתלוות אליה בהתנהלותה היומיומית כפעילה בקהילת היוטיוברים. הגרסה הזו שהר מספר לסמנתה אינה שקרית כמובן, אך היא חלקית בהחלט. בדיסקרטיות מוחלטת, שנשמרת בעזרת מערך הפקתי מורכב שמזכיר מעט את המבנה המוכר של תכניות ריאליטי, הר מצליח להסתיר מסמנתה את העובדה שהיא עומדת ״לפרוץ״ בקרוב החוצה אל התודעה הציבורית. גם אם זו לא עומדת להיות חשיפה טלוויזיונית בפריים טיים בסגנון ״דה וויס״ – התכנית שאליה כה ערגה סמנתה ושאת כישלונה במבחנים המוקדמים לתכנית הר מבקש להדגיש בסרט – המיקסים המוזיקליים לשירים שלה עולים לאתר ומקבלים תוך שעות ספורות, בהתאם לרוח הזמן, מאות אלפי לייקים. הצלחה ופרסום במרחב הווירטואלי, שמיתרגמים לאחר מכן גם לביקורה של סמנתה בישראל ולסבב הופעות מוצלח, היא הגאולה הזמנית שהר מאפשר לסמנתה.

הניסיון ליצור שינוי בחייו של הסובייקט התיעודי, גם אם באופן זמני, הוא התפתחות מעניינת ביצירתו הקולנועית של הר. מצוקת העובדים הפלסטינים במלון תשעה כוכבים קשה ומתמשכת, אך אין בידי הר כדי להושיע אותם, מלבד הנראות שהוא מאפשר להם ולסיפורם כצעד אקטיביסטי ופוליטי. גם בימי גיוס, שבו מחליט הר לאמץ סגנון תיעודי שאינו מתערב כלל, חשיפת הלבטים והקשיים הנפשיים של המתגייסים נעשית ברגע אחד ומסוים בחייהם, שלאחריו ייעלם הר כמתעד והמנגנונים הלאומיים ימשיכו לפעול כהרגלם. בפרינסס שואו הר מאמץ סגנון מתערב שלא מציית לחלוטין למודל הסינמה וריטה, כלומר אינו מונע בהכרח מחשיפת קולו ונוכחותו של המתעד. ההתערבות נעשית דרך העמדת מסלול קבוע ומוגדר שדרכו תתפתח תפנית בחייה של סמנתה, אסטרטגיה בדיונית במהותה אשר מציעה, באופן טבעי, אשליה של שינוי ולא שינוי אמיתי. הר מקדש את האמצעים בדרך למטרה זו, ומסתיר מידע הכרחי מסמנתה כדי להעצים את הדרמה והאפקט הרגשי של סרטו. מהלך שכזה, המטשטש את הגבולות בין האמיתי לבדיוני, יכול להיתפס כבעייתי מבחינה אתית ומוסרית, אך הוא הכרחי לשם בנייתו של סיפור האגדה והבאתו לקרשנדו דרמטי. רגע השיא המרגש שמצליח הר ללכוד במצלמתו – הסצנה שבמהלכה סמנתה מתוודעת לקיומו של קותימן דרך צפייה בסרטון שהיא מופיעה בו ביוטיוב –  נוצר מתוך אמונה אמיתית באופן שבו טכנולוגיות חדשות ודיגיטליות יכולות לאפשר חיבור חוצה גבולות בין אנשים. הר, כמו בשני סרטיו הקודמים, נמצא עם מצלמתו במקום המדויק ובזמן הנכון, ומשכיל להוציא מן הסיטואציה הזו את המיטב. עם זאת, קשה שלא להבחין בממד הפנטזיה של הפתרון הנרטיבי שמציע הר, הנעשה במתכונת סרטים הוליוודיים המתארים טרנספורמציה מעוני לרווחה, מאנונימיות לתהילה.[2] הר אף מכיר בזמניותו של הפתרון שהוא מציע, ומקדיש זמן מה בסוף סרטו כדי להמחיש כיצד חזרתה של סמנתה לביתה בניו אורלינס ולמצבה הקודם היא בלתי נמנעת.

הר עוסק בסרטיו באנשים הנעלמים, אלו שכאבם מטושטש על ידי החברה שהם חיים בה. בין שמדובר בפועלים פלסטינים שתרומתם לבניית העיר מודיעין לא תיזכר או תוכר, מתגייסים צעירים שאת ייסורי נפשם לא נשמע לרוב, או מוזיקאית כושלת ואחות סיעודית קשת יום, אלו הם הקולות המושתקים שהר נותן להם ביטוי, הפנים הנסתרות שאינן זוכות בדרך כלל לעמוד מול עדשת המצלמה. עצם העובדה שהר עובר להתמקד בסרטו האחרון בדמות נשית אחת ולא בקבוצה של גברים, ולהציע דווקא לה ובמרחב פחות פוליטי את האופציה לשינוי, מעניינת גם במישור המגדרי, אך היא כשלעצמה נושא לדיון נרחב יותר.

[1] חוקרת הקולנוע ג׳נט ווקר ערכה מיפוי מדויק של הדרך בה צעדו בסרט העובדים הפלשתינאים והמתעד, וניסתה לשער באילו מקומות על הדרך הזו היו קיימים בעבר כפרים ערביים שנהרסו. ראה דייויד גריי וג׳ייד פטרמון, 2011.

[2] סיטואציה שכזו, הנקראת באנגלית "from rags to riches״, חוזרת על עצמה פעמים רבות בספרות ובקולנוע הפופולריים, ומבוססת על מודל ההצלחה האמריקאי שתיאר הורציו אלג׳ר בכתביו.

קרדיטים:מלון תשעה כוכבים

(ישראל, 2006, 78 דק׳)

בימוי: עידו הר
הפקה: עדנה קוברסקי, אלינור קוברסקי, עדן הפקות
צילום: עידו הר, אורי אקרמן
עריכה: עידו הר, ערה לפיד
עריכת פסקול: גיל תורן

ימי גיוס

(ישראל, 2012, 54 דק׳)

בימוי: עידו הר
הפקה:עידו הר, סטיב אפקון
צילום: עלית גורן, ניקולאי אלכסיביץ׳ מורוזוב, עידו הר
עריכה: עידו הר
עיצוב פסקול: רותם דרו

פרינסס שואו

(ישראל, 2015, 80 דק׳)

בימוי: עידו הר
הפקה: לירן עצמור, עצמור הפקות
צילום: עידו הר
עריכה: עידו הר
עריכת פסקול: רותם דרור