חמישה סרטים תיעודיים שכדאי לראות בפסטיבל הקולנוע בחיפה

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של חיפה, אשר יחל מחר, ה-22/9, ויסתיים ביום שני, ה-1/10, כולל גם השנה מבחר לא מבוטל של סרטים תיעודיים מרתקים ומשובחים. צריך רק קצת לנבור ולחפש אותם בנבכי התוכניה. אם עדיין לא סידרתם לכם את הלו"ז, הנה חמש המלצות חמות מתוך המבחר הבינלאומי.

 

רפסודה (The Raft)

לא רבים מכירים את ניסוי אקאלי (Acali), שנערך בתחילת שנות השבעים, אבל זה הולך בערך ככה – אנתרופולוג בשם סאנטיאגו ג׳נובס הציב אחת עשרה נפשות צעירות, זרות זו לזו לחלוטין, על רפסודה אחת בלב אוקיינוס. במשך מאה ימים הוא נתן להן להתערבב וניסה לבחון מה יתרחש. אפשר לנקב את הניסוי המוזר הזה של האנתרופולוג המנוח בעשרות בעיות אתיות ומוסריות, אבל הרעיון עצמו היה מקורי – לבחור דמויות צבעוניות ומיוחדות שביניהן יתקיימו מתחים וחיכוכים שונים, בעיקר מיניים, הרבה לפני שזה נעשה באופן תדיר בטלוויזיה. היום כל זה נשמע כמו קשקוש נאיבי, קלישאה חבוטה של תוכנית ריאליטי משנות התשעים, אבל 45 שנים לאחר מכן, במאי שבדי בשם מרכוס לינדן עושה את סרטו על הניסוי ומפיח בו חיים מחדש.

רפסודה, סרט ביכורים שזכה בפרס הראשון בפסטיבל CPH:DOX בקופנהגן, מעמיד מחדש את האנשים שהיו שותפים לניסוי על מודל בנוי הדומה לרפסודה המקורית, ומבקש מהם להעלות זכרונות לגבי כל מה שהשתבש על מה שכונתה עם השנים "ספינת הסקס". בסרט קיימים למעשה שני מישורים המתרחשים במקביל. מצד אחד, המסע המקורי מתואר באופן כרונולוגי על ידי קטעי פוטאג' מצולמים ב-16 מ"מ ומלווה בהקראת היומנים הכתובים של האנתרופולוג על ידי השחקן דניאל ג׳ימנז קאצ׳ו. המישור השני הוא ההיזכרות של הדמויות המבוגרות, אשר נשזרת לאורך הסיפור כדי לא רק להעלות זכרונות נוסטלגיים אלא גם לשאול שאלות נוקבות בפרספקטיבה של זמן. רוב אלו שנשארו בחיים כדי לספר על הניסוי הן נשים, וללא מעט מהן יש מטענים קשים כלפי האנתרופולוג. הן מאשימות אותו בגזענות, דעות קדומות ואפילו ניצול. האם ההחלטה להעניק כח ברפסודה לנשים, ולא כצפוי לגברים, היתה לא יותר מאשר מניפולציה מיזוגנית?

ההתבוננות לאחור והמודעות למרחק הזמן מאפשרת לבמאי השבדי לייצר תיעוד מרתק בו המתח הגזעני, המגדרי, והתרבותי שהתקיים לפני 45 שנה ממשיך לתת אותותיו גם במפגש המחודש. הכל בסרט טבול בהומור עצמי ובמודעות לעובדה שלבקר את ג'נובס זה קצת כמו לחבוט בדחליל. אחרי הכל, המטרה שלשמה כינס האנתרופולוג את החבר'ה על הרפסודה בשנות השבעים היתה כדי להשיג ״שלום על פני האדמה״ (אלו היו מילותיו המדויקות). כשהמתקפה על הניסוי האומלל של ג'נובס הולכת ומתלהטת בהדרגה, אנו רק יכולים להצטער שזה משחק קצת לא הוגן, כי את הצד המתגונן שלו אנחנו לא יכולים לשמוע. חבל שהסרט לא נעשה לפני שהוא הלך לעולמו ב-2013.

ספינת הסקס משנות השבעים – "האח הגדול" בלב אוקיינוס

רפסודה יוקרן בפסטיבל הקולנוע בחיפה במועדים הבאים:

יום שלישי, 25/9, 22:00 (טיקוטין)

יום חמישי, 27/9, 13:00 (טיקוטין)

 

שלושה זרים זהים (Three Identical Strangers)

אם לא שמעתם עדיין כלום על הסרט הזה, שעשה גלים בסאנדנס, זכה שם בפרס השופטים המיוחד, ומאז הפך לאחד הסרטים התיעודיים המדוברים של השנה, אז אני לא אהיה זה שאקלקל לכם עם ספוילרים. תנסו אפילו לא לקרוא את התקציר כי חוויית הצפייה בסרט הזה תהיה מושלמת מבלי לדעת עליו דבר. הסיפור כאן הוא כל כך הזוי ומוזר, שבמונחים בדיוניים אפשר לומר שהוא פשוט סיפור טוב מדי. זה לא מפתיע, בעיניי, שחברת הפקה בריטית כבר הרימה את הכפפה ועומדת להפיק סרט נראטיבי-בדיוני על פי המקרה. אבל לפני שצפיתי בדקה אחת מהגרסא העתידית, אוכל לומר רק בוודאות שלוש מילים על כך: ממש אין צורך. ועל הסיפור אגיד רק את זה: תתארו לכם בחור צעיר בן 18 שמקבל יום אחד טלפון ומגלה שיש לו אח תאום זהה לחלוטין. זמן קצר אחרי שהוא נוסע לפגוש אותו, שניהם מגלים שיש עוד אחד כזה, אח זהה שלישי. נשמע כמו אחד הסיפורים המרגשים והמקסימים ששמעתם לאחרונה בתוך עולם ציני ואכזרי? ובכן, לסרט יש 98 דקות…

הבמאי טים וורדל מגולל כאן סיפור אישי מרומם נפש שהופך במהרה לטרגדיה אנושית בתוך סיפור מסגרת גדול יותר, מפחיד ומאיים. הכוחות השטניים שפועלים כאן ישאירו אתכם עם הרבה סימני שאלה, אבל תסמכו על הבמאי שיבהיר לכם את התמונה עד כמה שניתן. וורדל יודע שבקולנוע תיעודי, ממש כמו בקולנוע בדיוני, צריך לעשות סדר וארגון בכל האלמנטים כדי שנדע בדיוק על מי לכעוס ולא נצא מבולבלים. ארול מוריס עשה את זה כבר בסוף שנות השמונים כשסידר תעלומת רצח כסיפור בלשי פילם נוארי שיש בו טובים ורעים והפי אנד. גם כאן, ובהתאם לרוח הזמן של הקולנוע התיעודי החדש, הסיפור של שלושה זרים זהים מוצג באופן נגיש, הוליוודי, פשוט, ומחליק בגרון כמו קוניאק רמי מרטן. אולי לפעמים זה ירגיש לכם כאילו זה מחליק יותר מדי טוב, אולי אפילו באופן פשטני מדי (לא צריך לחזור על סצנה שראינו לפני דקה שוב, בחייאת, לא נרדמנו). אבל בסך הכל, מדובר בסרט שיחזיק אתכם זקופים על משען הכסא מתחילתו ועד סופו.

שלישיית האחים הזהים בהופעת אורח קצרה ב"סוזן סוזן"

שלושה זרים זהים יוקרן בפסטיבל הקולנוע בחיפה במועדים הבאים:

יום ראשון, 23/9, 17:00 (רפפורט)

יום רביעי, 26/9, 22:00 (טיקוטין)

 

ג' זה גרינאווי (The Greenaway Alphabet)

פיטר גרינאווי, הבמאי הבריטי הנודע, הוא חובב גדול של רשימות, אוספים, אינציקלופדיות, ובעיקר כל דבר שיש בו קיטלוג עם מספרים ואותיות. אין זה מפתיע, לפיכך, שהסרט התיעודי החדש עליו, אותו צילמה וביימה אשתו סאסקיה בודקה, בנוי על פי סדר האלף-בית. אות אחת לכל אסוציאציה שהוא מעלה, דברים משמעותיים בחייו וביצירתו. סאסקיה מגדירה זאת כ”אינציקלופדיה של המי, המה והלמה של פיטר”, אבל מה שנשמע על פניו כמבנה סכמטי, יבש וראציונלי מדי, הופך ממש כמו הפילמוגרפיה כולה של גרינאווי, לתיעוד פיוטי, קליל למדי, משעשע מאוד, וכמובן לחלוטין מודע לעצמו. גרינאווי (שהיה אורח בפסטיבל הקולנוע בחיפה פעמים רבות) הוא אדם קר ומחושב, מרוחק ומתנשא. על ילדיו מאשתו הראשונה, למשל, אותם עזב לפני שנים ולא ראה שוב לעולם, הוא מסביר בקרירות: “אין כאן מעורבות רגשית; רק סקרנות לגביהם”.

אבל סאסקיה יודעת שהבטן הרכה של פיטר היא הקשר המיוחד שיש לו עם ביתו בת ה-15, זואי. את הסרט היא בונה בהתאם כמצבור של שיחות מרתקות בין השניים, כשזואי הכריזמטית מאפילה על גרינאווי לא פעם והופכת בעצמה למוקד הסרט. זואי מקשה על אביה עם שאלות לא פשוטות, ולא נותנת לו להתחמק גם כאשר הן הופכות להיות רגשיות מדי. קשה להאמין לפרקים שזואי רק בת 15, ותוך כדי צפייה אי אפשר שלא לתהות למה תהפוך זואי עם השנים עם אבא מוכשר כזה וחינוך תרבותי כה רחב. גרינאווי, לעומת זאת, מצטייר כדמות מורכבת ומלאת רבדים. מצד אחד, הוא קצת פוץ בריטי נפוח, שהיה רוצה שיזכרו אותו ואת יצירותיו גם בעוד חמישים שנה. מצד שני, הוא לא רק אבא מקסים לזואי ("קצת אוטיסט אמנם", מטיחה בו זואי, ובצדק) אלא גם אדם שמרתק להקשיב לו מדבר על יצירותיו. גרינאווי ידוע באמירותיו האפוקליפטיות על מותו של הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו, אבל סרטיו הם ההפך הגמור מאבל לא מוצדק שכזה. העניין המרכזי של גרינאווי הוא בציור, וכמעט כל סרטיו מבקשים לחקור את הקשר האפשרי בין שני המדיומים, כאשר הקולנוע הוא תמיד אילוסטרציה של טקסט ושל דימוי דומם. אם תהיתם פעם מדוע כל הסרטים שלו תמיד בפוקוס, את התשובה תקבלו כאן, יחד עם לא מעט אבחנות נוספות על פריימינג, זוויות צילום, וכמובן הרבה אותיות. סרטה של סאסקיה מרהיב לצפייה, מוקפד בכל פריים שבו, והוא ללא ספק אחד הסרטים התיעודיים המהנים לצפייה בפסטיבל.

פיטר גרינאווי וביתו זואי – לא נותנת לו להתחמק

 

ג' זה גרינאווי יוקרן בפסטיבל הקולנוע בחיפה במועדים הבאים:

יום שלישי, 25/9, 14:30 (סינמטק)

יום חמישי, 27/9, 9:30 (סינמטק)

 

העיניים של אורסון וולס (The Eyes of Orson Welles)

ועוד קצת על ציור וקולנוע. במאי הקולנוע אורסון וולס, דמות אגדית בקולנוע האמריקאי הקלאסי, היה בעל כשרונות רבים. הוא היה מפיק תפאורות לתיאטרון, יוצר תסכיתי רדיו (ביניהם המתיחה המפורסמת על הפלישה ממאדים), קוסם מחונן, סופר, תסריטאי, וכמובן במאי גדול. אבל מסתבר שהוא גם היה צייר מוכשר. מארק קאזינס, אחד השמות הגדולים של מסורת הוידאו-אסיי המחודשת בקולנוע, ומי שאחראי להברקה בת 900 הדקות The Story of Film, הצליח לשים ידיו על מאות איורים וציורים ששרבט אורסון וולס במהלך חייו. הוא נבר בארכיון של אוניברסיטת מישיגן באן ארבור וקיבל את ברכתה של ביאטריס, ביתו של וולס, שהעניקה לו במתנה מאות מהאיורים. התוצאה היא מכתב אהבה אישי לאורסון וולס שאהבת הקולנוע נשפכת ממנו והוא מעוטר ברעיונות מבריקים. קאזינס מנסה להבין את הקשר בין החשיבה הויזואלית של וולס לבין מה שעניין אותו באמת בקולנוע, ומבקש להסתכל על וולס מחדש, אולי אפילו לספר את סיפור חייו מחדש. מה חושפים בפנינו הציורים הללו כיום והאם ניתן להבין בעזרתם את סיפור חייו קצת אחרת? וולס שירבט כל הזמן, ועשה זאת תוך כדי שהוא עובד על כל אחד מסרטיו. הוא השתמש בפחם, בדיו, בעפרונות, בצבעי מים, בכל מה שהיה עבורו זמין. הקווים שלו תמיד גסים, אבל מלאי משמעות. אם חשבתם שבאמת כבר אין צורך בעוד סרט תיעודי על אורסון וולס, קאזינס יוכיח לכם אחרת. נקודת המבט הרעננה והייחודית שהוא מציע בוחנת כיצד סגנון הציור של וולס השפיע על האופן בו הוא התבונן על העולם ועל אנשים בפרט: מדוע הוא נמשך למנהיגים מטורפים ומבודדים? כיצד קשורות דמויות הנשים בחייו לאלו שמופיעות בסרטיו? מה פשר מערכת היחסים המורכבת שהיתה לו עם גברים? הסרט הזה יוצא לאקרנים בעיתוי נפלא, כחודש וחצי לפני שהצד האחר של הרוח, סרטו של וולס שלעולם לא הושלם, יופץ בנטפליקס. אם אתם מחפשים רענון אינטלקטואלי רציני לפני נובמבר, זה הסרט בשבילכם.

אורסון וולס: שירבוטים מלאי משמעות

העיניים של אורסון וולס יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום שני, 24/9, 9:30 (רפפורט)

יום חמישי, 27/9, 10:00 (רפפורט)

 

המשפט (The Trial)

זו היתה שנה מוצלחת במיוחד לבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה, אחד השמות החשובים בקולנוע העולמי כיום. אחרי יום הנצחון ו-דונבאס, שהוקרנו רק לפני כחודשיים בפסטיבל הקולנוע בירושלים, מגיע כעת המשפט, שהוקרן לאחרונה גם בוונציה ובטורונטו. זהו סרט שמורכב כולו מחומרי ארכיון אשר צולמו במהלך משפט ראווה ב-1930, זמן כהונתו של סטלין. קבוצה של מהנדסים וכלכלנים מואשמת באופן מפוברק לחלוטין בעוון השתתפות בקונספירציה כנגד ברית המועצות, בניסיון ליצור משבר בתעשייה ולהתערב בחקלאות המדינה. הנאשמים מודים באופן מלא בכל ההאשמות, בבגידה במולדת, ובפעילות אנטי-ממשלתית כנגד אמא רוסיה עליה הם מתחרטים עד מאוד. כל המשפט, כמובן, מתנהל כהצגה אחת גדולה, בה הסוף ידוע וקבוע מראש. אפשר לקרוא למה שאנחנו רואים כאן דרמת בית משפט, למרות שאין בה ממש מתח, אולי רק מעט פאתוס במהלך נאומי הסיכום. הכל מתנהל על מי מנוחות, והתחושה המתקבלת היא שכולם יודעים שלא נותר ואף סיכוי קטן להפוך את ההחלטה, את הכרוניקה הידועה מראש. במובן מסוים זה הופך להיות מופע מרתק של פרוצדורות.

אולי המימד המעניין ביותר בסרט הזה הוא הקונפליקט שטבוע באופן אינהרנטי אל תוך מהותו: קטעי הארכיון אמיתיים לחלוטין (חוץ מנגיעות מעניינות של סאונד) וערוכים באופן לינארי. מצד שני, כמעט כל מה שנאמר במשפט, ובמיוחד בהודאות של הנאשמים, הוא שקר מוחלט. לוזניצה, כרגיל, מבקש את סבלנותנו, ומתגמל אותנו בכך שמעניק לנו גישה חסרת תקדים לאירוע היסטורי מן העבר. מתוך ההיסטוריה הזו הוא רוצה לומר לנו משהו על ההווה. כחודשיים בלבד לאחר שאחד השמות הגדולים בקולנוע התיעודי הרוסי נרצח באפריקה ביחד עם צוותו, וכשבועיים לאחר שאחד מאנשי הפוסי ריוט שהתפרצו למגרש בזמן המונדיאל האחרון ברוסיה כדי למחות כנגד משטר פוטין הורעל, הצפייה בסרטו של לוזניצה מקבלת משמעות מחודשת.

"המשפט": מופע מרתק של פרוצדורות

המשפט יוקרן בפסטיבל חיפה ביום ראשון, 23/9, בשעה 16:00 (טיקוטין).

 

 

גליון חדש שערכתי ל"תקריב" על 20 שנות תיעוד מקומי

עם עלייתו לאוויר של גיליון מס' 16 של כתב העת תקריב, גיליון מיוחד וחגיגי אותו היה לי הכבוד לערוך, חוגג השנה פסטיבל דוקאביב עשרים שנה להיווסדו ומסמן בכך נקודת ציון משמעותית בהיסטוריה של התיעוד המקומי. לפסטיבל דוקאביב חלק בלתי מבוטל בהצלחה הביקורתית והמסחרית של הקולנוע התיעודי בארץ בשני העשורים האחרונים, שכן עצם קיומו כמרחב הקרנה שאין שני לו בארץ מהווה כר תמיכה חשוב מעין כמוהו לקידום יצירה מקומית. דוקאביב יצר אפשרויות חשיפה חסרות תקדים לקולנוע התיעודי בישראל והביא למציאות נפלאה שבה סרטים דוקומנטריים אינם קבורים יותר בתוך נישה שולית השייכת למתי מעט, על מדפי ספריות הווידיאו, בסינמטקים או במוסדות חינוך. במקביל להצלחתו הקופתית של הקולנוע התיעודי בעולם והגעתו למדפי הבלוקבסטר ולאולמות המולטיפלקס בארצות הברית, קיבל גם הקולנוע התיעודי המקומי תפנית משמעותית והחל פונה לקהל הרחב. הצלחה זו היא מוגבלת, מן הסתם, ובאופן יחסי ללהיטים דוקומנטריים בשוק האמריקאי היא כמעט שולית. עם זאת, אין זה עניין של מה בכך כאשר סרטי תעודה כגון פרינסס שואו (עידו הר, 2015) או בן גוריון, אפילוג (יריב מוזר, 2015) מוקרנים באופן תדיר ברשת בתי הקולנוע סינמה סיטי, או כאשר סרטים כמו הדירה (ארנון גולדפינגר, 2011) או הצלמניה (תמר טל, 2011) מציגים למעלה משנה וחצי בסינמטק תל אביב. הרעב והעניין המחודשים לקולנוע תיעודי גרמו אף לכך שמזה כמה שנים פסטיבל דוקאביב הפך למעשה לפסטיבל הקולנוע השני בגודלו בארץ במונחים של קהל, עובדה הראויה להתייחסות ולהסבר.

בגיליון אנו מבקשים לנצל את יום חגו של הפסטיבל כהזדמנות להתבונן אחורנית אל עבר עשרים שנות תיעוד מקומי, תקופה אשר הביאה עימה פריחה חסרת תקדים של הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי. מעבר להצלחה הכלכלית מדובר גם בשינוי מהותי. במשך שני העשורים האחרונים הושפע והופרה נוף התיעוד המקומי ממסורות תיעוד קיימות בקולנוע הדוקומנטרי העולמי, ושכלל את השפה האסתטית שלו באופן ניכר. דוקאביב, כמוסד קולנועי המשרטט דרך תהליך אוצרותו כמה מהתהליכים המשמעותיים שנוצרו כאן בקולנוע התיעודי בעשרים השנים האחרונות, היווה שחקן ראשי בתהליך הזה. אין ספק כי הגל המחודש של עשייה תיעודית בארץ הוא תוצר של כמה גורמים שונים, וביניהם ניתן למנות את נגישותן של טכנולוגיות דיגיטליות (מצלמות ניידות וזולות); שבירת המונופול של הערוץ הראשון והדרישה מערוצי הכבלים להפקות מקור; הקמתה של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ותמיכתה בסרטי תעודה; ומרכזיותו של רעיון הרב-זהותיות בקולנוע הישראלי העכשווי שנתן ביטוי לקולות קולנועיים חדשים ומגוונים. שני ארגונים חשובים נוספים, החוגגים השנה גם הם עשרים שנות פעילות, מקדמים באופן משמעותי את היצירה התיעודית הישראלית וקשה להפריז בחשיבותם. קופרו, הקרן לשווק סרטי תעודה ואנימציה, הביאה עם השנים משקיעים רבים מחו”ל וחוללה מהפכה אמיתית בהיקף הקו-פרודוקציות הבינלאומיות של סרטים דוקומנטריים בישראל. פורום היוצרים הדוקומנטריים, אשר תומך באופן תדיר בהפקתו של כתב העת “תקריב”, מארגן במשך שנים ארועי תעשייה שונים, מפיק ימי עיון וכנסים על קולנוע תיעודי, ובעיקר מהווה מרחב לדיון ולתמיכה בכל יוצרי הקולנוע התיעודי בישראל.

מאמרו החשוב של שמוליק דובדבני, אשר פותח את הגיליון הזה, סוקר את שלל הגורמים הללו ועוד רבים אחרים בכדי לברר כיצד השתנו פניו של הקולנוע הישראלי התיעודי מאז בואו של פסטיבל דוקאביב, ובאילו אופנים "העניק דוקאביב ליצירה הדוקומנטרית, הישראלית והבינלאומית, את מקום הכבוד הראוי לה". דובדבני מציב את רגע עלייתו של דוקאביב בתוך ההקשרים הרחבים יותר של ההצלחה המסחרית והמפתיעה של קולנוע תיעודי בעולם, ובוחן כיצד פריחה שכזו מורגשת גם בזירה המקומית. נוסף על כך, טוען דובדבני, התבססותו של דוקאביב כפורום משמעותי לחשיפתו של קולנוע תיעודי איכותי מתרחשת שנים ספורות לאחר שמתחיל להתגבש באקדמיה שיח ביקורתי חדש על קולנוע תיעודי, שיח המתרחב לאחרונה בהדרגה גם אל תוך הזירה הישראלית.

מאמרו של שמוליק דובדבני: כיצד השתנו פניו של הקולנוע הישראלי התיעודי מאז בואו של פסטיבל דוקאביב?

זו השנה החמישית ברציפות שבה אוצרת ועדת הלקטורה בדוקאביב תוכנית מיוחדת, קטנה ואיכותית, של קולנוע תיעודי מובחר בשם ״עומק שדה״ (Depth of Field). מדובר בסרטים דוקומנטריים ייחודיים המטשטשים בדרכים מגוונות גבולות בין בדיה לתיעוד, בין אם על ידי פרפורמנס, תפיסה ויזואלית שונה, שימוש באנימציה או כל טקטיקה אחרת המאפשרת להם לטעון טענה מרתקת על העולם האמיתי שבו הם עוסקים. כתב העת תקריב התמקד בסוגיות אסתטיות על קולנוע תיעודי מאז הגיליון הראשון שלו, שעסק בשפה הקולנועית, ולכן בחינה מהותית של "עומק שדה" נראית כמתבקשת בגיליון הנוכחי. עופר ליברגל מגולל את התפתחותה של הקטגוריה החלוצית הזו דרך ניתוח טקסטואלי של כמה מסרטי המפתח שהוקרנו במסגרתה, כמו מאנאקאמאנה (פאקו ולז וסטפאני ספראיי, 2013),תרמית (דין פליישר-קמפ, 2016) או סרט עכברוש (תיאו אנתוני, 2016). ליברגל מבקש לטעון כי אף על פי שהמסגרת הזו רחבה עד מאוד, ומכונה על פי רוב במונח המעורפל "קולנוע היברידי", יש לסרטים הנכללים בה מכנה משותף מרכזי וחשוב: הם כולם מבטאים הרהור רפלקסיבי על מהותה של היצירה התיעודית ומחייבים אותנו להתייחס לצורתם ולא רק למושא התיעוד שלהם. ממאמרו של ליברגל עולה אם כן לקח חשוב לגבי כתיבה ביקורתית על קולנוע תיעודי בעידן החדש שעליו מצביע דובדבני, כתיבה אשר נדרשת להתחשב באלמנטים של מבע קולנועי, זאת לעיתים על חשבון דיון תמאטי ומסורתי יותר על היבטיה השונים של המציאות בסרטים.

מאנאקאמאנה (פאקו ולז וסטפאני ספראיי, 2013): כיצד הכתיבה על קולנוע תיעודי משתנה בעקבות אבולוציה אסתטית של הז'אנר?

לכבוד הגיליון המיוחד קיימתי עם ענת אבן ורן טל, עורכי תקריב, ראיון עם קרין ריבקינד סגל, המנהלת האמנותית של פסטיבל דוקאביב. עבודת האוצרות היסודית ותהליכי החשיבה העמוקים שמקיימת סגל עם צוותי הלקטורה שלה מדי שנה, נותרים בדרך כלל מאחורי הקלעים. הראיון עימה מאפשר הצצה חד פעמית אל החזון האמנותי שמנחה אותה, אל תפיסתה הייחודית של מהות הקולנוע התיעודי ואל מקורות ההשראה שלה. בעקבות חשיפתה של סגל לכמות עצומה של סרטים מדי שנה, היא משרטטת בראיון תמונת מצב עכשווית של הקולנוע התיעודי העולמי ומזהה את המגמות והטרנדים העיקריים שבו.

בשלושה מאמרים בגיליון קיימת התייחסות לתמות עיקריות אשר בייצוגן חלה התפתחות משמעותית בעשרים השנים האחרונות. הקולנוע התיעודי הנשי בישראל, למשל, נאבק בתקופה זו כדי ליצור דה-מיסטיפיקציה לפרויקט הציוני, ולצאת בגלוי כנגד התפיסה שלפיה ההיסטוריה הציונית אמורה להיכתב אך רק בידי מי שמוגדרים באופן רשמי כנוטלים חלק אקטיבי בתהליך עיצוב המדינה – הלוא הם הגברים. סרטה החשוב של מיכל אביעד דימונה טוויסט (2016) הוא אולי האחרון בסדרה של פרויקטים תיעודיים שנועדו לחשוף את המיליטריזם והשוביניזם החבויים במיתוס הציוני הפטריארכלי. בעוד שמעמדן של הנשים היוצרות בקולנוע הישראלי נותר שולי ומעוות באופן מובהק עד תחילת שנות השמונים, הרי שגם התקופה שהחלה אז הביאה עימה שינוי תמאטי מוגבל. זאת משום שנשים יוצרות בקולנוע התיעודי העדיפו להיצמד לנושאים בעלי תוקף אוניברסלי או לפחות כזה אשר לגביו קיים סטטוס קוו לאומי, כמו השואה. מאז אותו רגע מכונן של גל סרטי הדור השני לשואה הלך והתעצם הדיון הביקורתי והאקדמי לגבי ייצוג נשים בקולנוע העולמי, ולא מעט נכתב ונאמר גם על הנשים בקולנוע הישראלי, על מקומן השולי, על הדרתן או על הפיכתן למושאי מציצנות ועונג. כך מתרחשת לה תופעה מעניינת בשנות התשעים, והיא הופעתו של קולנוע תיעודי של נשים שבו היוצרות בוחרות להציג את עמדתן בנוגע לסכסוך. בסרטים כמו הנשים ממול (מיכל אביעד, 1992) או אסורות (ענת אבן ועדה אושפיז, 2001), המבט הופך להיות נשי במהותו ושם במרכזו את סוגיית האימהות ביחס לסכסוך תוך ערעור מהותי על העמדה המתקרבנת. כיצד משתנה כיום העמדה הנשית הזו ביחס לסכסוך, שעה שחלק ממאפייניו הולכים ומתקבעים והתקווה לשנותם מתרחקת ונמוגה? מאמרה של ענת דן מתייחס לקולנוע תיעודי נשי מסוג זה, קולנוע שמושא התיעוד שלו, דמות המתנחל, שנוי במחלוקת כשלעצמו והמבט עליו הופך באופן רפלקסיבי למושא לדיון. דן מתרכזת בשני פרויקטים עכשוויים שהופקו עבור תאגיד השידור 'כאן', סדרת הרשת חמושות (איילת בכר, 2017) והסרט מתנחלת (איריס זכי, 2018), שמוקרן השנה בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב. היא נוגעת בשאלה הסבוכה של אקטיביזם פוליטי בקולנוע תיעודי כדי לבחון את עצם היתכנותה של קריאה לשינוי כאשר מבט המתעדת עצמו אמביוולנטי. האם המוטיבציה העיקרית של יוצרות תיעודיות ביחס לסכסוך היא אך ורק שאיפה וקריאה לשינויה של המציאות? בנוגע להתמקדות העכשווית בדמות המתנחל בסרטי תעודה, שואלת דן – האם מדובר במבט השבוי בהיקסמות או בניסוח ביקורתי מרומז?

"מתנחלת" (איריס זכי, 2017): מבט השבוי בהיקסמות או ביקורתיות מרומזת?

סרטי הפרופגנדה שמימנה התנועה הציונית בישראל בשנות הארבעים והחמישים, סיפרו את סיפור השואה כנרטיב של ”טראומה וגאולה“, שבה חווית השואה מביאה באופן מחויב להצלה לאומית, והאפשרות לספר את הנרטיב האישי של כל אחד מהניצולים נשללה לחלוטין. התקופה שהחלה בשנות השמונים הביאה לטרנספורמציה של ממש, והייתה אחת החשובות בתולדות התיעוד המקומי. סרטים שנעשו בעיקר בידי הדור השני לניצולי השואה, החלו לחשוף וידויים אישיים יותר, מלאי חרדות ופחדים, שלמעשה ניסחו את האמת שהסרטים המוקדמים הצליחו להדחיק. הניצולים הראשונים, כך חשף לפנינו הקולנוע התיעודי, לא ממש הצליחו להשתלב כהלכה בארץ, ונשארו אאוטסיידרים בחברה כל עוד הפצע שלהם לא הגליד. סרטים כמו בגלל המלחמה ההיא (אורנה בן דור, 1988),אבא’לה בוא ללונה פארק (ניצה גונן, 1995), או הבחירה והגורל (ציפי רייבנבך, 1993) הציעו תקומה אחרת, אישית יותר, והחלמה תרפויטית. בגיליון זה קיבלה על עצמה יסמין הדס ליפשיץ סימן טוב את המשימה הלא פשוטה של סקירת אופני הייצוג של נושא השואה לאורך תולדותיו של הקולנוע התיעודי המקומי, תוך מתן דגש על האופן שבו התיעוד העכשווי מייצר "יצירה דוקומנטרית חושפנית, מישירת מבט, חקרנית ומאתגרת". סימן טוב מתמקדת בשני סרטים, זיטרה על אמת והשלמה (ג'אד נאמן, 2008) ושתיקת הארכיון (יעל חרסונסקי, 2010), אשר נוצרו כאן בעשור האחרון, ומהם עולות שאלות חשובות ומורכבות לגבי יכולתו של הקולנוע לעצב זיכרון, לחקור את נבכי הטראומה ולהציע אפשרות לפיוס. במאמרה משרטטת סימן טוב את מסלול התפתחותו של התיעוד המקומי בנושא השואה מרגעי הכיסוי, ההדחקה וההשתקה המוקדמים; דרך הניסיון החושפני להעניק מרחב לעדות ראשונית; ועד לשלב העכשווי, שאותו היא מכנה "מסע אל עבר האין סוף של הגילוי ולעבר גאולת הביטוי והיצירה". דילמות אתיות מורכבות וחשובות עולות כאן ביחס לדימוי הקולנועי של השואה וביחס למגבלותיו וליתרונותיו של הקולנוע התיעודי בהתמודדות האתגרית שלו עם טראומת השואה.

"שתיקת הארכיון" (יעל חרסונסקי, 2010): "מסע אל עבר האין סוף של הגילוי ולעבר גאולת הביטוי והיצירה"

עם הופעתה של הטלוויזיה בישראל בסוף שנות השישים החל רנסנס חדש של הפקה דוקומנטרית. ממספר מינימלי של כעשרה סרטים תיעודיים מדי שנה בתחילת שנות השבעים המינון עלה לכ-20–40 סרטים תיעודיים בסוף העשור. מכאן יתחיל בישראל מחול מורכב וממושך בין הטלוויזיה לקולנוע ביחס לתכנים ולאופני הייצוג. השאלה מי משני המדיומים יהיה דומיננטי יותר ויאפשר ייצוג תיעודי רלוונטי יותר לקהל תקבל תשובות אחרות בהתאם לתקופות שונות. לאחר מלחמת יום הכיפורים, למשל, הטלוויזיה הפכה להיות המדיה העיקרית דרכה ניסו יוצרים ישראלים להבין את הטראומה. לעומת זאת, בסוף שנות השבעים ולאחר המהפך הפוליטי בישראל, פוליטיקאים ואנשי תעשייה ניסו להגביל את החופש היצירתי של הטלוויזיה ולהפוך אותה ל”לאומנית“ יותר ברוחה. בשלב זה, ובמיוחד עת פריצתה של מלחמת לבנון הראשונה, נכנס הקולנוע הפוליטי והביקורתי של שנות השמונים לתמונה ואיפשר לקולות ביקורתיים (כמו אלו של עמוס גיתאי, יגאל בורשטיין או רם לוי) לתקן את המעוות. לטלוויזיה בשנות השמונים היו בעיקר "במאי בית" שקבעו את הטון, והנושאים שבהם עסקה הטלוויזיה היו ניטרליים באופיים, וכמעט שלא נשמעו דרכה קולות פרובוקטיביים או חתרניים. השלב הבא, שהגדיר למעשה את השינוי המהותי שהתחולל בעשייה התיעודית הטלוויזיונית עד היום, הוא שלב פריצתם של הערוץ השני וערוצי הכבלים. הטלוויזיה שוב הפכה להיות מרכזית בעשייה הדוקומנטרית, ובהתאם לכך נדרש גם הקולנוע לשנות את צורת הבעתו ואת תכניו. מאמרו של יואב הלוי מבקש לחשוף את השינויים האסתטיים והתמאטיים שהתרחשו בקולנוע הדוקומנטרי בישראל עקב מרכזיותה של הטלוויזיה המסחרית. הוא עושה זאת תוך בחינת ייצוג הגוף המת בשתי יצירות תיעודיות ישראליות, הסרט דרך בן צבי 67 (רן טל, 1998) וסדרת הטלוויזיה המכון לרפואה משפטית (עמליה מרגולין, 2017). טענתו המרכזית של הלוי היא שייצוג גוף המת עבר טרנספורמציה מהותית לאורך השנים, מ"תיעוד קולנועי-טלוויזיוני חתרני, ישיר, נטול פניות וחודרני, שבו גוף המת חשוף למצלמה ולעין הצופה", כמו בסרטו של טל, "אל עבר ייצוג מאוחר בזמן ושונה לחלוטין… שבו גוף המת ואלמנטים נוספים של אלימות המופעלים עליו הועלמו, ויש שיאמרו 'נמחקו' לחלוטין מעין המצלמה ומעין הצופה, תוך מיקומם מחוץ 'למסך'", כמו בסדרת הטלוויזיה של מרגולין. הלוי מנסה להסביר את הפער הייצוגי בין שתי היצירות בעזרת תיאורית הביו-כוח של מישל פוקו (Foucault) והתיאוריה הסטרוקטורליסטית של מרי דגלס (Douglas). אך בו בעת חושף מאמרו את השלב הנוכחי, אם כי בהכרח לא האחרון, בדיאלוג הארוך בין הטלוויזיה לקולנוע ביחס לאפשרויות הייצוג וההבעה של תכנים רדיקליים.

במסגרת בחינתם של תהליכים ותמורות שעברו על הקולנוע התיעודי בארץ מאז היווסדו של פסטיבל דוקאביב, אנו שמחים לכלול בגיליון מיוחד זה שיחה עמוקה ומרתקת שקיים המפיק לירן עצמור עם הבמאי המוערך ארי פולמן. נדמה לי שלא יהיה זה מופרז לומר שסרטו ואלס עם באשיר (2008), אשר חוגג השנה עשור למועד יציאתו לאקרנים, הוא אולי הסרט התיעודי החשוב ביותר שנעשה כאן בתקופה הנדונה. במסגרת הראיון משווה עצמור בין יציאת הסרט ואלס עם באשיר לאקרנים לבין הפצעתו של היוצר דוד פרלוב בשמי הקולנוע הישראלי, ומתאר אותן כשתי המהפכות הגדולות ביותר בתולדות התיעוד המקומי, גם אם נתקל בהצטנעותו האופיינית של פולמן כתגובה. פולמן, שאינו מחבב הגדרות מדויקות או אבחנות ברורות בין בדיה לתיעוד, מעדיף את הכינוי "מחולל סרטים" במקום "במאי דוקומנטרי". הוא מבהיר בראיון כיצד הניסיונות לגיוס מימון לסרטו נתקלו שוב ושוב בקשיים כשההיברידיות שהציע נאלצה להיתחם באופן דווקני לפרקטיקה כזו או אחרת. שיתוף הפעולה ההדוק והפורה של פולמן עם ערוץ 8 לאורך הפקת סרטיו מהווה דוגמה מצוינת לאופן שבו שותפות מימונית של ערוץ טלוויזיה יכולה לייצר תרומה יצירתית משמעותית. כמו כן, פולמן מתאר את תהליך יצירת האנימציה בקולנוע תיעודי כיקר וסיזיפי, אולם גם ככזה שמאפשר חופש יצירתי מוחלט הפותר לא מעט בעיות אתיות במפגש עם סובייקט בקולנוע תיעודי מצולם. פולמן מדלג בין מחשבות באופן אסוציאטיבי ומלהטט ברעיונות מבריקים בספונטניות, אך עצמור מנתבו לדיון מקיף ומובנה בסך כל יצירותיו, כולל הניסיון העכשווי והאובססיבי להפוך את סיפורה של אנה פרנק לסרט אנימציה.

"ואלס עם באשיר" (ארי פולמן, 2008): הסרט התיעודי החשוב ביותר שנעשה כאן בעשרים השנים האחרונות.

כחלק בלתי נפרד מגיליון חגיגי זה, ובשונה מגיליונות קודמים של כתב העת, אנו גאים לפרסם חמישה ראיונות עומק עם יוצרים ויוצרות של קולנוע תיעודי שהתארחו במרוצת השנים בפסטיבל דוקאביב והקרינו בו כמה מסרטיהם. בראיונות אלו מתייחסים חלק מהיוצרים לחוויה האישית שלהם בפסטיבל ובכך מדגישים את חשיבותו של המוסד הזה עבורם ואת ייחודה והילתה של הקרנת הקולנוע בכלל. נוסף על כך, כל היוצרים המרואיינים כאן הינם שחקני מפתח בתנופה העכשווית של הקולנוע התיעודי בעולם, והראיונות עימם מספקים פרספקטיבה חשובה מעין כמוה להתפתחויות המקומיות שבהן אנו עוסקים בגיליון הנוכחי.

כך למשל, ישב אורון שמיר במהלך פסטיבל טרייבקה האחרון לשיחה צבעונית ומרתקת עם ברט מורגן, אחד הקולות המקוריים כיום בקולנוע הדוקומנטרי האמריקאי. מורגן, שנכח בפסטיבל לפני שנתיים והשתתף בהקרנת חוצות בלתי נשכחת של סרטו על קורט קוביין בנמל תל אביב, מתאר ללא הנחות ובכנות ישירה את דעתו האמיתית על הרנסנס שחווה הקולנוע התיעודי לפני כעשור ועל שלב הרגיעה שלטענתו הגיע כעת. ביטנו מלאה על שיטת ההפצה העכשווית של הקולנוע התיעודי, אשר לטענתו רומסת את פוטנציאל ההקרנה שלו בבתי הקולנוע. סרטו החדש ג'יין, שהוקרן לאחרונה במסגרת קולנוע דוקאביב, היה הסרט הדוקומנטרי השלישי הכי מרוויח בארצות הברית בשנה שעברה, אך נבעט החוצה מתיאטראות המולטי-פלקס לפני שהצליח למצות את הפוטנציאל שלו.

ברט מורגן: מבט מפוכח וללא הנחות על הרנסנס העכשווי של הקולנוע התיעודי

במאי 2016, אותה שנה שבה ביקר מורגן בפסטיבל, שוחחתי אני עם הבמאי האוסטרי ניקולאוס גיירהאלטר, אשר הגיע גם הוא כאורח מרכזי של דוקאביב. גיירהאלטר הוא אחד האוטרים המובהקים של הקולנוע התיעודי האירופי בשנים האחרונות, ומאחוריו קריירה קולנועית מפוארת של למעלה מ-25 שנה. דימויי הסרטים שלו עמוסים בפרטים, בעלי מיזנסצנה מוקפדת ועשירה, אך גם נשארים לרוב כאניגמטיים ולא מפוענחים. דיברתי איתו על אסתטיקה תיעודית, פוליטיקה עכשווית ועל נזילותן של הגדרות מסורתיות.

בראיון נוסף משוחח יאיר לב עם אלן ברלינר, מיוצרי הקולנוע האישי המעניינים באמריקה, שהתארח בפסטיבל דוקאביב בשנת 2013. ברלינר, אספן אובססיבי של קטעי ארכיון מכל סוג שהוא, מייצר בסרטיו קולאז׳ קצבי ונוירוטי אשר מגדיר מחדש את הקשר בין אסתטיקה לאינטואיציה בקולנוע תיעודי. לב סוקר עימו את הקריירה הקולנועית המגוונת שלו, שבמהלכה יצר דרכים אלטרנטיביות, מקוריות ומשעשעות, לתיעוד יומני שלו ושל בני משפחתו.

אלן ברלינר: אספן אובססיבי של קטעי ארכיון

במסגרת ההקשרים המיוחדים שיוצר קולנוע תיעודי עם אמנויות אחרות, ליאת סאבין בן שושן שוחחה עבור הגיליון עם אילה בקה ולואיז למואן, זוג יוצרים העוסקים בצילום מבנים אדריכליים איקוניים ומתעניינים בחוויה היומיומית של המשתמשים במבנים הללו. במסגרת פסטיבל דוקאביב הוקרנו שלושה סרטים שונים שלהם בדרך ייחודית ומחוץ לבתי הקולנוע הסטנדרטיים, תוך שימת דגש על החלל האנושי של מרחבי ההקרנה. בראיון עימם מתארים בקה ולמואן כיצד קולנוע יכול לייצר חוויה של מרחב, תחושה של קהילתיות, ואת האופנים המיוחדים שבהם הקולנוע יכול לקיים דיאלוג מורכב עם אדריכלות.

כמו כן, בגיליון מפורסם מחדש ראיון שקיים אריאל שווייצר עם הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה, ראיון שפורסם במקור בכתב העת הצרפתי "מחברות הקולנוע" (Les cahiers du cinéma) במאי 2017. לוזניצה, שגם סרטיו מתחקים בדרכם הייחודית אחר הטשטוש המתמשך בין קולנוע תיעודי לעלילתי, מפרט בבהירות את מחשבותיו לגבי סרטו הדוקומנטרי אוסטרליץ ולגבי סרטו העלילתי האחרון נפש עדינה. הוא מתאר את מקורות ההשראה שלו ומספק נקודת מבט מעניינת על המצב הפוליטי במזרח אירופה.

סרגיי לוזניצה: טשטוש מתמשך בין קולנוע תיעודי לעלילתי

וגם, אי אפשר בלי קצת תודות. תודה גדולה לענת אבן ורן טל, העורכים המייסדים של ״תקריב״, שהיו שותפים לגליון הזה בכל שלבי גיבושו ועריכתו ונתנו לי, יחד עם זאת, חופש פעולה והחלטה. המיזם הזה, שנמצא בדרכו כבר לגליון מס׳ 17, אינו מובן מאליו באף רגע נתון, אך השניים הללו מצליחים להרים אותו כנגד כל קשיי המימון כל פעם מחדש, ובכך להנגיש את הכתיבה הביקורתית על קולנוע תיעודי לקוראים באופן שאף כתב עת אחר בארץ אינו מסוגל לעשות. תודה ענקית ליערה עוזרי וקרין ריבקינד סגל, מדוקאביב, שהעלו איתנו רעיונות שונים וחשבו איתנו יחד; אירגנו עבורנו במהירות וביעילות ראיונות עם כל היוצרים שהיו האורחים בפסטיבל; יצרו בשביל הכותבים שלנו קטלוג של הסרטים הישראלים שהציגו בפסטיבל במשך השנים; ובכלל היה תענוג לעבוד איתן יחד; ,תודה לוורד שמשי, המפיקה והעורכת הלשונית של הגליון, שעשתה עבודה מדויקת ומקצועית, וממנה למדתי הרבה; ,usv לקרן רבינוביץ' שתמכו בגליון הזה, כמו גם בשאר הגליונות של כתב העת. ותודה כמובן לפורום היוצרים הדוקומנטריים שתומכים ב״תקריב״, והזמינו אותי להשיק אותו בכנס השנתי שלהם בפסטיבל.

קריאה מהנה!

אובססיות מסוכנות ואמונות תפלות: חמש המלצות לפסטיבל דוקאביב

הנה זה מתחיל שוב. בעוד כמה ימים ספורים אפשר יהיה להגיע למתחם הסינמטק כדי לקבל הזרקה מרוכזת של מציאות לפנים, כלומר על המסך, כלומר לא ממש מציאות, אלא יותר כמו עיבוד יצירתי למציאות. בקיצור, סרטים דוקומנטריים, מהטובים שניראו על המסכים בעולם בשנה האחרונה. עם כל הפייק ניוז, הפליק-פלאק והספינ-אוף, נדמה לי שהקולנוע התיעודי מעולם לא היה הכרחי וחשוב יותר. פסטיבל דוקאביב, שחוגג השנה 20 שנה, יתקיים כרגיל בסינמטק תל אביב ובאתרים שונים ברחבי העיר בין התאריכים 16-27 במאי. מעל 1000 סרטים נבחנו השנה על ידי ועדות הלקטורה הסלקטיביות של דוקאביב, ומתוכם נבחרו 125 סרטים, 12 מהם לתחרות הבינלאומית, 9 לתחרות עומק שדה ו-15 לתחרות הישראלית. בחרתי להמליץ על חמישה סרטים תיעודיים שיוקרנו בפסטיבל, כל אחד נפלא בדרכו שלו. כדאי להיערך בהתאם ולרכוש אליהם כרטיסים מראש, כי אחרי הכל, הכרטיסים לדוקאביב נגמרים מהר.

 

עבדו הנאמן של קובריק (Filmworker)

מאז מותו של סטנלי קובריק בשנת 1999 החלו להיחשף יותר ויותר פרטים על איש הסתרים הזה, על הגאון הפרפקציוניסט שהחזיק במהלך חייו את כל הקלפים שלו צמוד צמוד לחזה ולא גילה לעולם דבר על דרך פעולתו. עבדו הנאמן של קובריק, או בשמו המקורי והיפה "עובד קולנוע" ("filmworker"), מספר על איש שכבר היכרנו, אבל לא ממש מקרוב. ליאון ויטאלי, היום בשנות השישים לחייו, היה יד ימינו של קובריק במשך כשלושים שנה. חובבי הסרט בארי לינדון יזהו את ויטאלי מיד כשחקן הבריטי הבלתי נשכח שהופיע בדמותו של לורד בולינגטון, אויבו המושבע של גיבור הסרט. זהו הבחור הצעיר, בנה של ליידי בולינגטון, אשר לצידו אנו מתייצבים כעוגן להזדהות לאחר שבארי לינדון מחריב את כל מה שטוב בעולמו. מיד לאחר שהסתיימו צילומי הסרט, ניגש ויטאלי אל קובריק וביקש ממנו לעבוד אצלו. קובריק שלח אותו לאגור קצת ניסיון, ובסוף נתן לו משימה: לצאת וללהק את דני טורנס, הילד עם החוש השישי בהניצוץ. מכאן החל שיתוף פעולה ייחודי ומוטרף לחלוטין, במהלכו הפך ויטאלי לעוזר האישי של קובריק 24 שעות ביממה. 7 ימים בשבוע. ויטאלי עשה הכל כולל הכל. הוא תירגם טריילרים לשפות שונות; דאג לבדוק ביסודיות את הדיבוב של כל סרט וסרט לכל שפה אפשרית (קובריק היה ידוע כמי שטרח לשלוח הוראות טכניות מפורטות להקרנת סרטיו בכל מקום בעולם); צילם עבור קובריק אלפי תמונות סטילס של מלונות לפני ההפקה של הניצוץ; עבר על ערימות אינסופיות של גלילי פילם כדי לחפש ולו פריים אחד בלבד; וטרח לבצע בדייקנות עוד מאות משימות סיזיפיות שהיו גורמות לכל אדם אחר לנוס בבהלה. קובריק היה אמן אמיתי וגאון אובססיבי, ואת זה אנו כבר יודעים. אבל כאן הוא מצטייר גם כאדם הנוטה להתפרצויות זעם, דיקטטור משוגע שדרש מעוזרו כל דבר אפשרי, כולל טיפול מסור בחתול שלו. הוא נתן אמון מלא בויטאלי והאציל לו סמכויות באופן מפתיע למדי, זאת בהתחשב בכך שהיה "קונטרול פריק" לא קטן.

טוני זיירה, שכתב, ביים וערך את הסרט, מעניק לנו הצצה של ממש לעולם ייחודי ונפלא שכולו קובריק, ומענג אותנו באנקדוטות קולנועיות וברכילויות מרתקות (כמו התקפי הזעם של קובריק על שיירי ה-flare שנשארו בטעות על המסך, או ראיונות מעניינים עם מתיו מודין על ההפקה של פול מטאל ג'אקט). ויטאלי, כך אנו למדים, היה אחד משחקני המפתח ביצירתו האחרונה של קובריק, עיניים עצומות לרווחה. ויטאלי לא רק שיחק מספר דמויות שונות בסצנת נשף המסכות, אלא גם היה האישיות החשובה ביותר בעבודת השחזור המדויקת של הסרט לאחר מותו של קובריק. בזכותו הגרסה הסופית של הסרט נראית כפי שהיא נראית, בהתאם לחזון הארטיסטי המקורי של קובריק. ויטאלי הוא דמות כובשת בנוכחותה על המסך, מלאה בכריזמה ומרגשת עד דמעות. זוהי ללא ספק שוליית הקוסם הכי מוכשרת שניתן לדמיין, אבל המניע לפעולותיה נשאר תמוה. כיצד ניתן להבין מדוע אדם יקדיש את חייו באופן טוטאלי כל כך עבור בוס כל כך גרוע? זוהי כמעט עבודה דתית באופיה, עם דבקות עיקשת וחסרת כל הגיון ביחס לתגמול שהיא מעניקה. עבדו הנאמן של קובריק הוא סיפור על אובססיה אמיתית ועל התמכרות לעבודה שמכלה את חייו של אדם ומעניקה להם משמעות בו זמנית. ויטאלי מודה בפני המצלמה שלא היה משנה דבר בחייו, ושהעבודה אצל קובריק הייתה הדבר הטוב שאי פעם קרה לו, אבל התמונה שהסרט חושף בהדרגה גורמת לנו לתהות האם לא מדובר בהדחקה של חוויה עם מאפייני טראומה.  

"עבדו הנאמן של קובריק": סיפור על אובססיה אמיתית ועל התמכרות לעבודה שמכלה את חייו של אדם

עבדו הנאמן של קובריק יוקרן במסגרת תוכנית האמנות במועדים הבאים:

יום שבת 19.05 20:30  סינמטק 4

יום שני 21.05 22:00  סינמטק 1

יום רביעי 23.05 12:15  סינמטק 1

 

ממלא מקום (Standby Painter)

לפני שנה הוקרן בפסטיבל דוקאביב סרטו הקודם של האמן אמיר יציב פלנטה אחרת, מסה קולנועית מעוררת מחשבה על ייצוג וירטואלי של מרחבי זכרון וטראומה. השנה יציב מציג בפסטיבל את סרטו החדש, והאכסניה שלו, ממש באופן לא מפתיע, היא שוב קטגוריית "עומק שדה" הנפלאה. מדובר גם הפעם בסרט ייחודי, חכם ומורכב, העוסק במקרה אמיתי שארע לפני 18 שנה במוזיאון הלאומי בפוזנאן שבפולין. אדם פשוט בשם רוברט זוולינסקי ביקש וקיבל מהמוזיאון אישור מיוחד לשהות במשך שעות ארוכות מול ציור של קלוד מונה, וזאת כדי לעשות לעצמו איור פרטי משלו. הבקשה התמימה הזו הפכה לאירוע פלילי של החלפה וגנבה, ואת הסיפור המוזר הזה מגולל יציב בסרטו. הוא מדלג הלוך ושוב בין צילומי ארכיון של השחזור המשטרתי לבין ראיונות אינטימיים עם זוולינסקי. מצד אחד אנו מתוודעים לפרטים המדויקים והיבשים של המקרה: היכן עמד האיש? על מה הסתכל בכל רגע נתון? כמה זמן היה מבלה שם ביום? מצד שני, קטעי הארכיון ממסוגרים בפריים מוקטן ומצהירים על מוגבלותם לספק הסבר משמעותי למקרה התמוה הזה. יציב מתקרב אל זוולינסקי ומעניק לו מרחב לווידוי מרגש שמציף את הצופה בשאלות יותר מאשר מספק לו תשובות ברורות. מהי הסיבה האמיתית למעשה הגנבה אם לא תמורה כספית? האם זו הייתה פעולת הצלה אמנותית? אקט מחווה של אדם שהתאהב בציור? ממלא מקום הוא במובנים רבים הגרסה העכשווית והפולנית לסרטו המונומנטלי של עבאס קיארוסטמי קלוז אפ, שניסה אף הוא לבחון את הראציונל האמיתי מאחורי פעולה פלילית עם פן פסיכולוגי עמוק (במקרה של קיארוסטמי, היה זה אדם שהתחזה במשך זמן ממושך לבמאי האיראני מוחסן מחמלבף). יציב משלב כאן באופן אלגנטי ציורי אילוסטרציה של גאי סלאבינק, שאף שיתף פעולה עימו ביצירת הסרט, ומשתמש בפסקול עדין המורכב ברובו מקטעי פסנתר של פרדריק שופן. התוצאה היא סרט מעורר מחשבה על שכפול והעתקה, על היחס בין אמנות למציאות, ועל ההבדלים בין העתק למקור, שמעניק כבוד רב לדמות הראשית שנמצאת במרכזו.

"ממלא מקום": סרט מעורר מחשבה על שכפול והעתקה

ממלא מקום יוקרן במסגרת התוכנית ״עומק שדה״ במועדים הבאים:

יום שישי 18.05 12:30 סינמטק 4

יום שישי 25.05 18:30 סינמטק 2

 

שולה המוקשים (The Deminer)

זוכה הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל IDFA, שולה המוקשים, הוא חוויה קולנועית מורטת עצבים. סרטם של הוגיר הירורי ושינוואר קמל מתמקד בדמותו הבלתי נתפסת של קולונל פאח׳יר, אבא כורדי לשמונה שגם משרת במסירות בצבא העיראקי. פאח׳יר הוא שולה מוקשים אמיץ אשר מבקש לנקות את מוסול מהמוקשים אותם הטמינו בשטח אנשי דאע״ש. הוא נמצא בסכנת חיים מתמדת, כמו גם צוות הצילום שמתלווה אליו ומתעד את המתרחש ממרחק מינימלי, אבל נחוש בדעתו להפוך את מוסול למקום בטוח לאחר מלחמת עיראק ונפילת שלטונו של סדאם חוסיין. פאח׳יר עובד ללא ציוד הגנה כלל, מסתובב עם קאטר ביד (בחיי), ונכנס לתוך בתים נטושים עם אומץ בלתי נתפס וללא פחד. שולה המוקשים נערך מתוך עשרות שעות של צילומים אותם הוציאו היוצרים ממזוודה ביתית מלאה בהום מוביז שצולמו על ידי פאח׳יר וחבריו לעבודה. אלו הם קטעי סינמה וריטה קשוחים למדיי ולעיתים קשים מאוד לצפייה. בין לבין, מתארים היוצרים גם את האינטימיות המשפחתית של פאח׳יר, איש משפחה למופת, אבא מקסים ובעל אוהב שפשוט לא יכול להפסיק לנטרל פצצות.

שולה המוקשים אינו דומה לאף סרט אחר שתראו בפסטיבל, והוא מתנהל לפרקים כמו סרט אימה דוקומנטרי, בו כל מכשיר קשר שמזמזם או טלפון נייד שמצלצל יקפיץ אתכם מן הכיסא. התחושה בסרט בכל דקה של צפייה בו היא שהכול יכול לקרות. הכול פגיע וחשוף, ממש כמו הכבלים המאולתרים שמשתרכים אל לבנות החבלה, ובכל רגע יכול להתרחש הפיצוץ הנורא. אם חשבתם שמטען הכאב מרט את עצביכם, חכו עד שתראו את הסרט הזה. הצפייה בו נעשית בנשימה עצורה לא רק בגלל שמדובר באירועים אמיתיים, אלא גם כי דבר אינו ידוע מראש (ואזהר כאן במכוון מספוילרים). כשתיעוד המבצעים של פירוק מטעני החבלה הופך לדבר שבשגרה בסרט, אנו מבינים משהו מהותי מאוד שאינו שגרתי כלל בקולנוע תיעודי: העובדה שאנו צופים בחומרים מצולמים שהגיעו לידיהם של הבמאים אינה מעניקה לנו בטחון. ״אם אכשל, רק אני אמות״, מסביר למצלמה פאח׳יר; ״אבל אם אצליח אמנע את מותם של רבים אחרים״. הדמות של פאח׳יר נשארת חידתית ולא לחלוטין מובנת, גם אם לעיתים נדמה שהיוצרים מעדיפים למתוח את הציפייה הדרמטית על פני העמקה רצינית יותר בגיבור שלהם. האם פאח׳יר אכן מונע מתוך אלטרואיזם ורצון להציל חיים של אחרים בכל מחיר, או שמא התמכרותו האובססיבית לעבודה היא כה חמורה עד שהוא פשוט לא מבין באיזו סכנה יומיומית הוא מציב את עצמו ואת הסובבים אותו?

צפו בטריילר של שולה המוקשים:

שולה המוקשים יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום חמישי 17.05 17:15 סינמטק 1

יום רביעי 23.05 15:00 סינמטק 4

יום שישי 25.5 18:15 סינמטק 3.

 

הצד האחר של הכל (The Other Side of Everything)

סרטה של מילה טורג׳ליק, אשר זכה בפרס הגדול בתחרות הרשמית של פסטיבל אידפא בשנה שעברה, מספק מבט אישי ופוליטי בו זמנית על ההיסטוריה של סרביה מסוף המאה ה-20. טורג׳ליק, אשר יצרה לפני שמונה שנים את הסרט הנהדר סינמה קומוניסטו, משתמשת בחוכמה במרחב הביתי של דירת אימה כדי להמחיש לצופה את מערך הכוחות הפוליטיים שעיצבו את הקונפליקט במדינתה לאורך ההיסטוריה. לאורך שלטונו של טיטו, הקומוניסטים חילקו את דירת אימה והיא חלקה את השטח העצום עם דיירים נוספים. הדלת בין החללים לעולם לא נפתחה, ואילו השלטון האזין למתרחש בדירה באופן קבוע, שכן לאם היו דעות פוליטיות חתרניות. כשחברים הגיעו לבקר, לדוגמא, נאמר להם לצלצל שלוש פעמים כדי לא לפתוח את הדלת לאנשי השלטון. אימה של טורג׳ליק, סרביינקה, היא אקטיביסטית פוליטית ופרופסורית ידועה באוניברסיטת בלגרד. מילה מדלגת באלגנטיות בין קטעי ארכיון נוקבים לבין ראיונות שהיא מקיימת עם סרביינקה בהווה, ובכך מנסה להעניק לה את הכבוד וההכרה להם היא ראויה. סרביינקה היא אישה כריזמטית ובעלת לשון חדה, והיא מתארת את האכזבה הקשה שיש לה מגל הלאומנות ששוטף את ארצה לאחרונה. היא להוטה מבחינה פוליטית, בעוד שהבת שלה היא הניגוד המוחלט לכך, רגועה ופחות מוטרדת, כמעט א-פוליטית בהשקפותיה. יש משהו פשוט, יפה ואלגנטי בסרט של טורג׳ליק, שכמעט ואינו יוצא מגבולות הדירה אך מנצל אותה כמרחב היסטורי בעל חשיבות. בדירה, הממוקמת באמצע בלגרד, התקיימו מפגשים פוליטיים סוערים וממנה ניתן היה לצפות באירועים היסטוריים. המבט הפוליטי מתוך המרחב הפרטי מזכיר לעיתים את המהלך המבריק אותו מבצע דוד פרלוב ביומן, שם גם הוא מצלם את המאורעות המטלטלים של שנות השבעים מתוך חלון דירתו באבן גבירול. הצד האחר של הכל אינו מבריק מבחינה קולנועית, אך הוא מדויק ונכון, אינפורמטיבי וקומוניקטיבי בדיוק במינון הנכון, ממש כמו שאוהבים שם בפסטיבל אידפא. נראה לי שגם הקהל בדוקאביב יחבב מאוד את הסרט הזה.

"הצד האחד של הכל": משתמש בחוכמה במרחב הביתי כדי להציג את מערך הכוחות הפוליטיים בסרביה

הצד האחר של הכל יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום שלישי 22.05 18:30 סינמטק 1

יום שישי 25.05 18:15  סינמטק 1

 

הקללה (The Dread)

בכפר ארגנטינאי קטן בשם אלדוראדו, בו מתגוררים כמה עשרות תושבים מקומיים בלבד, המזור לכל מחלה רחוק מלהיות אנטיביוטיקה או אופטלגין. גם לא ניתוח או כימותרפיה למקרים קשים יותר. תחשבו על משהו שהוא יותר בכיוון של צפרדע קשורה בחוט, אותה משפשפים על הגוף, או מזמורים קבוצתיים שמרפאים כל מחלה. לכולם שם ממש סבבה עם זה, חוץ מזה שישנה מחלה מסתורית אחת שאף אחד לא מוכן לדבר עליה, והיא נקראת Espanto. היא תוקפת בכפר רק את הנשים, מעטים מוכנים לתאר מה היא באמת, ועוד פחות מהם מוכנים לספר על חורחה, האיש המסתורי שמרפא נשים עם אספנטו בביתו המבודד שבקצה הכפר. זוג היוצרים פבלו אפרו ומרטין בנסימול מראיינים את כל תושבי הכפר בשיטת הראשים המדברים, ומשרטטים תמונה של קהילה קטנה, מוזרה ותמוהה, מקום בו כולם מכירים את כולם, וללא יוצא מן הכלל מדברים בקול אחד. אלו סודות הם ממתיקים וממה הם בוחרים להתעלם? רב הנסתר על הגלוי בהקללה, אך מכאן גם קיסמו של הסרט המשעשע הזה. זהו סרט פשוט בישירותו, מלא בהומור ובמודעות עצמית, היוצר מתח מרתק בין ההכחשה וההשתקה שרוחשות על פני השטח ולבין האמת המוזרה שמבעבעת מבפנים, עליה אף אחד לא מוכן לדבר. מדוע מטפל חורחה רק בנשים? מדוע הוא מנסה לברוח מצוות הצילום? ומה היה הגורם האמיתי לתאונה המסתורית שהתרחשה בכפר? שיטת התיעוד, האופן בו דמויות מוצבות על רקע המאפיין אותן, והטון הסרקסטי שמאמצים היוצרים יזכירו לרבים את סרטיו המוקדמים של ארול מוריס, כמו ורנון, פלורידה או שערי גן עדן. יחד עם זאת, אין בסרט הזה טיפה של התנשאות או ביקורת, גם אם בהדרגה נחשפת בפנינו חברה קטנה ושמרנית המתנהלת על פי עקרונות שוביניסטיים והומופוביים. הכל, בסופו של דבר נאמר עם קריצה.

"הקללה": סרט פשוט בישירותו, מלא בהומור ובמודעות עצמית

הקללה יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום שני 21.05 18:00  סינמטק 1

יום רביעי 23.05 17:30 סינמטק 4

יום שבת 26.05 22:00 סינמטק 4

 

שמש שחורה: על ״אמת מטרידה יותר״

אמת מטרידה יותר (An Inconvenient Sequel: Truth to Power), סרטם של בוני כהן וג׳ון שנק, עוסק במשבר האקלים העולמי ובתוצאות ההרסניות של ההתחממות הגלובלית. הוא יוצא לאקרנים היום בזמן אקטואלי ורלוונטי מתמיד, עידן בו התחזיות הפסימיות של רוב מומחי האקלים כבר התגשמו מזמן, והפרוגנוזיס לעתידו של החולה, כוכב הלכת הקטן שלנו, הוא גרוע מאוד. יודעי דבר מדברים על כך שבסוף המאה הנוכחית חלקים נרחבים מכדור הארץ יהפכו לשטחים לא ראויים למחייה אנושית בסיסית. עד כך גרוע המצב. אבל ב-אמת מטרידה יותר צריך קודם כל לצפות בצמוד וביחס לסרט הראשון שיצא לאקרנים לפני אחת עשרה שנים ושינה את השיח הציבורי סביב התחממות גלובלית, אמת מטרידה (An Inconvenient Truth). כמה פשטות, ישירות ועוצמה היה לסרט הזה של דייויס גוגנהיים (שהפך מאז לבמאי תיעודי מוערך עם סרטים כמו אל תקרא לי מלאלה ו- מחכים לסופרמן). מעבר לכך ש-אמת מטרידה היה דיוקן של איש אחד, סגן נשיא ארה"ב לשעבר אל גור, במאבקו העיקש לחנך אנשים בדבר מצבו של כדור הארץ, היה לו מבנה כמעט בלתי נתפס עבור סרט תיעודי. הוא היה בנוי כולו כמצגת קינוט מהוקצעת ואפקטיבית, אותה העביר אל גור, על פי הערכתו, למעלה מאלף פעמים. אמת מטרידה הצליח לפצח את החידה – כיצד לגרום לאנשים להתעניין בנושא לא אטרקטיבי כאיכות הסביבה ולקדם שינוי מהותי במציאות עצמה? הסרט הכניס למעלה מ-25 מיליון דולר בקופות, קטף את האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, והיה גורם משמועתי בהחייאה מחדש של התנועה לאיכות הסביבה.

בשנת 2016, כעשור לאחר הצלחתו של הסרט הראשון, חוזר אל גור, קצת יותר שמן ועם הרבה יותר שיער לבן, לתעד את המאבק המתמשך שמעולם לא השלים. למעשה, אמת מטרידה יותר מתפקד כסוג של הוכחה תיעודית ויזואלית לאותן נבואות שלפני עשר שנים קיבלו ביטוי באנימציה בלבד בסרט הראשון. בעוד שב-2006 קשה היה למצוא אירועים אקלימיים שנגרמו באופן חד משמעי מהתחממות גלובלית, כיום המצב שונה לחלוטין. שיטפונות בפלורידה, קרחונים נמסים בגרינלנד, הצפות ענק בפיליפינים, כל אלו ועוד מקבלים בסרט זמן מסך נרחב ומהווים סוג של נבואה מטרידה שהגשימה את עצמה. אל גור, שנוכח בסרט בערך בכל פריים שני (ואני, בניגוד אולי למבקרים רבים אחרים, לא מוצא בכך שום דבר פסול), לוקח על הכל אחריות אישית. הוא לא הצליח להגיע מספיק רחוק ולשכנע מספיק אנשים, הוא מבהיר לנו. את התהליך הארוך הזה של פעילות ציבורית בנושא הוא החל ב-1992 עם אופטימיות זהירה, ומאז ספג כל כך הרבה מכות איומות בכנף שעצם העובדה שהוא בכלל ממשיך לעשות זאת היא בחזקת נס. כי למי בכלל אכפת בסנאט האמריקאי מקרחונים נמסים וגאות באוקיינוסים חוץ מאשר לאיש הזה? אל גור, שנחל הפסד כואב לג'ורג' בוש בבחירות של שנת 2000, מגדיר עצמו כ"פוליטיקאי בשיקום", ומסביר בחינניות ש״כדי לפתור את המשבר הסביבתי צריך לפתור את המשבר הדמוקרטי".

An Inconvenient Sequel: Truth To Power

אמת מטרידה יותר, ממש כמו קודמו, מבקש לגייס תמיכה ציבורית בנושא שנדחק לסופו של סדר היום, אבל עושה זאת הפעם לא על ידי הפחדה והרתעה. התחושה הכללית שעולה מתוך הסרט היא של עצב, כי שעון החול הולך ואוזל ומעט מאוד נעשה בנדון. עם זאת, יש בסרט גם לא מעט אופטימיות, משהו שהיה חסר לחלוטין בסרט הראשון. אל גור מתעכב על כך שחלקים נרחבים מהעולם המערבי עוברים לאנרגיה מתחדשת, כמו קולטנים סלולריים, והתופעה מתרחבת גם אל עבר המדינות המתפתחות. גם ועידת האקלים בפריז מצטיירת בסרט כהצלחה גדולה. יוצרי אמת מטרידה יותר בונים את הדרמה שהתחוללה בפריז בעקבות פיגוע הטרור שהפסיק את הועידה כסיפור דרמטי למדי. האם טרור ינצח את איכות הסביבה? האם ארה״ב תצליח לשכנע את הודו לחתום על ההסכם ולעבור לאנרגיה ירוקה יותר? עוד נקודה מעניינת היא שרוב הסרט צולם לפני עידן טראמפ, שהיה אז בחזקת מועמד הזוי וזניח. טראמפ מבליח מדי כמה סצנות למשך כמה שניות באמירות שמרניות ומטופשות: "מדהים אותי שהנשיא אובמה מבזבז את זמנו בועידת פריז", כך הוא נשמע אומר, "בעוד שיש לו דברים חשובים יותר לעשות בבית, כמו להילחם בדעאש". כלומר, גם אם התמונה שמשרטט גור בשנה שלפני עלייתו של טראמפ לשלטון קודרת למדי, הרי ממש עכשיו, כשהסרט יוצא לאקרנים, העתיד נראה אפור הרבה יותר. טראמפ, כידוע, כבר הודיע שארה״ב אינה רואה עצמה יותר כמחויבת להבנות באמנת פריז.

דווקא בגלל התכיפות שעימה מתמודד הסרט יש לו בעיני חסרון עיקרי. אמת מטרידה יותר לא מתפקד כלל כ-agit prop, כלומר כקריאה להתעוררות ולפעולה. למרות התוצאות החיוביות (יחסית) שהוא מציג עבור פעילי איכות הסביבה ב-11 השנים שחלפו מאז הסרט הראשון, רוב הפעילים מצטיירים בסרט כמועדון סגור ומצומצם שמהנהן בהסכמה בעיקר עם עצמו, ושעדיין לא מצא את הדרך הנכונה והאפקטיבית לפרוץ החוצה. בסצנה חזקה למדי בסרט, יושב אל גור עם השר לאיכות הסביבה בהודו כדי לשכנעו לעבור לאנרגיה מתחדשת. בהודו, כך מסביר לו השר, לשלושים אחוזים מהאוכלוסייה אין חיבור לחשמל, אז לפני שמבטיחים להם את הצורך הקיומי הבסיסי הזה, איך ניתן בכלל לדבר על אנרגיה אחרת? אל גור, שנראה כמאוכזב מהתשובה, גם אם משוכנע בצדקתה, עובר לרטוריקה אמוציונלית: "הייתי בחוץ קודם ולא ראיתי את השמש יוצאת החוצה". השיח הזה ביניהם מצביע לא רק על ההבנה שהולכת ומתגבשת בקרב פעילים לאיכות הסביבה, לפיה יש לשים את הדעת על האופן בו אנרגיה מתחדשת נראית מנקודת מבטן של המדינות המתפתחות, אלא גם על הדרך בו מסע השכנוע של פעילי איכות הסביבה חייב לגלוש לעיתים לפסים אמוציונליים כדי להיות אפקטיבי. אם ב-אמת מטרידה ניסה אל גור לפרוץ את המחסומים והדעות הקדומות בעזרת מבנה דוקומנטרי לא שגרתי של מצגת קינוט, בסרט ההמשך הסטנדרטי למדי הוא אפילו לא מנסה. זו בעיה לא קטנה לגבי הסרט, שכן המצב אותו הוא מתאר עגום למדי. את העצב הזה, הנלווה לחוסר היכולת של השיח הסביבתי להשפיע באמת על סדר היום הציבורי, אל גור אינו משרטט מעבר לתחושת הכישלון האישית אותה הוא מתאר. אבל ההפסד האישי של מי שהפך לנער הפוסטר האמריקאי של השיח הזה אינו מספק ברמת המאקרו, ומצריך הסתכלות רחבה ומטלטלת יותר שהסרט אינו מספק. אם אחת המטרות של אמת מטרידה יותר היא ליצור מה שהאמריקאים מכנים outreach, ולהגיע מחוץ לבית הקולנוע אל אלו שבידם המפתח והיכולת באמת לעורר שינוי, קשה לי לראות כיצד הוא יכול לעשות זאת דרך המבנה השבלוני למדי שלו.

צפו בטריילר של אמת מטרידה יותר:

חמישה סרטים תיעודיים שכדאי לראות בפסטיבל חיפה

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של חיפה, אשר יחל ביום שישי, ה-6/10, ויסתיים ביום שבת, ה-14/10, כולל גם השנה מבחר לא מבוטל של סרטים תיעודיים מרתקים ומשובחים. צריך רק לנבור ולחפש אותם בנבכי התוכניה בקטגוריות השונות. אך אל דאגה, ליקטתי עבורכם את המובחרים מביניהם. קצת סקירה כללית: במסגרת ״אקו סינמה״ יוקרן הסרט המסקרן אמת מטרידה יותר, שהוא סוג של סרט המשך ומאוד רלוונטי להרצאת הקינוט החשובה של אל גור על נזקי האקלים בעולם, ״אמת מטרידה״ מ-2007. יוקרן גם הפרס, הסרט התיעודי עטור השבחים על ציד חיות בר. במסגרת ״תחרות הכרמל״ יוקרן הסרט הארץ המובטחת (עליו אני ממליץ כאן בהרחבה), המנסה לייצר קשר בין קריסתו של אלביס פרסלי לעלייתו לשלטון של דונלד טראמפ. במסגרת תחרות ״עוגן הזהב״ יוקרן סרטה החדש והמקסים של אנייס ורדה אנשים ומקומות (גם עליו אני ממליץ כאן). בתוכנית המסורתית והמיוחדת של דייויד דארסי ״סינמארט״ ניתן למצוא את הסרט החדש של האמנית האירנית שירין נשאט על אום כולתום; התיעוד המקיף והשאפתני של אמיר בר-לב על להקת גרייטפול דד; ואת סרטו המעניין של ג׳ו ברלינגר כוונה להרוס, על רצח העם הארמני בטורקיה. הסרט עליו אני כותב בהרחבה מתוך הקטגוריה הזו היא הביוגרפיה המקיפה והמרתקת על סמי דייויס-ג׳וניור. במסגרת הנקראת פשוט ״קולנוע תיעודי״ נכללים השנה ארבעה סרטים בלבד (באמת?), כאשר על שניים מהם, הסדנה ו-גלגולו של מנהיג רוחני אני גם כותב בהרחבה כאן; ובמסגרת הנקראת ״בין יהדות לישראליות״, שאת אופי הסרטים בה ניתן רק לנחש, נמצאים מספר סרטים תיעודיים, כשהמעניין מכולם הוא האומה המתה. זוהי מסה תיעודית של ראדו ג׳ודה, מבכירי במאי הגל החדש של הקולנוע הרומני, המורכבת כולה מתצלומים ועוסקת בנושא שלא מרבים לדבר עליו, רדיפת היהודים ברומניה בזמן מלחה״ע השנייה. לסרטים המוקרנים במסגרת התחרות לקולנוע תיעודי ישראלי איני יכול להתייחס, משום שלא צפיתי בהם עדיין. בכל אופן, קיבצתי חמש המלצות מתוך המבחר הבינלאומי, כשהחמה מביניהן היא כמובן לסרטה החדש של הבמאית הצרפתייה אנייס ורדה. נתחיל ממנה:

אנשים ומקומות (Faces Places)

אני הולך לשים פתק בכותל בשבוע הבא, ולכתוב בו: ״אלוהים היקר, בבקשה תעשה שהסרט החדש של ורדה שראיתי בפסטיבל חיפה לא יהיה סרטה האחרון. בתודה מראש, אוהד״. רוב הסיכויים שהפתק הזה לא יגיע ליעדו, וגם אם כן, לא נראה לי שיש הרבה מה לעשות בנדון. ככל הנראה, ה״סבתא״ של הגל החדש הצרפתי, אנייס ורדה (88) הקרינה בפסטיבל קאן השנה את סרטה האחרון, גם מפאת גילה וגם משום שהיא מאבדת בהדרגה את ראייתה. אבל הסרט הזה, אנשים ומקומות, הוא פרידה ראויה, מתוקה, מלאת אהבה לאנשים ולקולנוע, שרק בשבילה שווה לעלות לחיפה. ורדה חוברת הפעם לז׳י-אר (JR), צלם רחוב בן 34, מוכשר אבל די אנונימי, שמצלם דיוקנאות ענק של אנשים. יחד הם נוסעים אל עבר המרחבים הכפריים של צרפת בקראוון הקטן שלו, אותו הפך למעין מעבדת פיתוח מיידי של תמונות, ומצלמים את העוברים והשבים. הכימיה ביניהם מושלמת מהרגע הראשון בו הם מופיעים יחד על המסך – שניהם חולקים תשוקה עזה לצילום וסקרנות עצומה כלפי האנשים אותם הם פוגשים, והאמת, למרות פער הגילאים העצום ביניהם, קשה לזהות למי מבין השניים יש יותר אנרגיית נעורים, חוש הומור ורוח יצירתית. אחרי פתיח אנימציה יפהפה המתאר כיצד נפגשו השניים, אנשים ומקומות הופך להיות מעין סרט המשך ליצירתה החשובה של ורדה המלקטים והמלקטות. גם כאן, מדובר בסרט מסע אל עבר המרחבים הפחות מוכרים של צרפת במהלכו פוגשים השניים דמויות מקומיות ומראיינים אותן עם אהבה שפשוט נשפכת כמו מים. הדגש, הפעם, הוא על צילום סטילס, ועל הקשר בין צילום, פנים אנושיות ומקומות. ורדה וז׳יאר מאפשרים לכל אחת מהדמויות אותן הם פוגשים לדמיין משהו מעולמן הפרטי דרך הצבה של צילומי ענק שלהן על מקומות העבודה והמחייה של כל אחת מהן (על אסם, קרון רכבת, צריף ענק, וכו׳). כמעט בכל פינה נמצאת כאן הברקה קולנועית פשוטה אך גאונית, משעשעת ומלאת חיות יצירתית, וכמעט תמיד, גם פשוטה לביצוע. ברגע נפלא אחד משחזרים השניים את סצנת הריצה המטורפת ברחבי הלובר מהסרט חבורה כזו של ז׳אן לוק גודאר, ויש עוד המון כאלה שתגלו לבד. באופן בלתי נמנע, ובהתחשב בגילה המבוגר של ורדה, השניים גם מדברים על המוות. ז׳י-אר מתלווה אליה כדי לקבל זריקה בעין, עקב בעיות הראייה שלה, ואילו היא רק חושבת במהלך האקט הרפואי הזה על כלב אנדלוסי של לואי בונואל. בכלל, לסרט יש מטרה נלווית ולא פחות חשובה מצילומי הענק. ז׳י-אר מזכיר לורדה את גודאר בצעירותו, חבר ילדות וקולגה מימיו הבועטים של הגל החדש הצרפתי. בדומה לגודאר, ז׳י-אר מסרב להסיר את משקפי השמש שלו. האם תצליח ורדה לגרום לו לעשות זאת? לא אגלה מה מתרחש בשבע דקות האחרונות של הסרט, אר אומר שהן מהמרגשות והמקסימות שראיתי לאחרונה בקולנוע התיעודי. אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם…

 

״אנשים ומקומות״ יוקרן במהלך הפסטיבל במועדים הבאים:

יום שבת, ה-7/10, בשעה 15:00 (רפפורט); יום שלישי, ה-10/10, בשעה 20:00 (טיקוטין)

 

הסדנה (The Work)

זוכה פרס הסרט התיעודי הטוב בפסטיבל SXSW, הסדנה הוא סרט שכלל אינו פשוט לצפייה, אך הוא יעביר אתכם חוויה מטלטלת ומתגמלת. שלושה גברים נכנסים לבית הכלא פולסום בארה״ב כדי להצטרף לסדנת תרפיה אינטנסיבית עם אסירים מסוכנים במשך ארבעה ימים. צוות תיעודי קטן משקיף על הנעשה במבט מתבונן ואינטימי וחושף תהליך קשה והדרגתי המציע בסופו לא פחות מגאולה נפשית ותיקון לחיים. מה שנדמה בתחילת הסרט כעוד ניסיון משמים להוכיח כי גם לרוצחים נתעבים יש נשמה טובה, הופך במהרה למסע פסיכולוגי מרתק המקלף את החספוס הגברי שכבה אחר שכבה, פוצע את המשתתפים עד לכאב של ממש, וחושף טראומות וחסכים שקשורים כמעט תמיד לילדות כואבת. הגברים משאירים את העכבות בצד, ומיישירים מבט לא ממצמץ אל עבר הכאב, הדיכאון, החסך האבהי, מחשבות ההתאבדות או האבל עימו לא הרשו לעצמם להתמודד. ללא קריינות, התערבות או ראיונות, ובצירוף כתוביות מינימליות המבהירות אך ורק את חוקי הסדנה, יוצרי הסרט ג'ריוס מקלירי וגת'ין אלדוס מצליחים להתבונן במתרחש מבפנים ולהאזין לכל רחש סביב מעגל הגברים. ברגע יוצא דופן אחד מתחבקים בחוזקה שני גברים נסערים והנק-מייק שעונד על חולצתו אחד מהם מטשטש את קולו אך לוכד את דפיקות הלב המואצות שלו. האינטימיות יוצאת הדופן של סגנון התיעוד הזה חושפת נשמות מעורטלות ברגעים קשים וכואבים, ומעלה לא פעם תהיות אתיות ומוסריות לגבי הלגיטימיות של הפרויקט כולו. בוודאי ישנם לא מעט סרטים המעלים בעייתיות דומה, כמו סרטו מעורר המחלוקת של פרדריק ווייזמן טיטיקוט פוליס, שתיעד ב-1967 טיפולים בעייתיים בממסד לחולי נפש, או דיבוק, צא!, שהוקרן בדוקאביב השנה ותיעד התפתלויות אקסטטיות של מאמינים נואשים שמבקשים מכמרים לגרש מתוכם שדים. נדמה לי, עם זאת, שהמודעות למצלמה והמימד הפרפורמטיבי שתמיד נלווה לכך הופכים לפחות רלוונטיים במקרה של הסדנה, סרט בו ההתרחשות באולמות בית הכלא היא כה אינטנסיבית ודרמטית שלמצלמה אין כמעט השפעה מתערבת. לקתרזיס הרגשי העצום שעוברים הגברים הללו, תוך שהם בוכים ומתפתלים מכאב על הרצפה, אין סיכוי שתצליחו להישאר אדישים.

״הסדנה״ יוקרן במהלך הפסטיבל במועדים הבאים:

יום שבת, ה-7/10, בשעה 14:30 (אולם טיקוטין)

יום שישי, ה-13/10, בשעה 10:00 (אולם טיקוטין)

 

הארץ המובטחת (Promised Land)

סרטו החדש של יוג׳ין ג׳ארקי (מדוע אנו נלחמים, 2005; הבית בו אני גר, 2013) הוא בלגן אטומי, מונטאז׳ רעיוני מלא בחורים ובסתירות פנימיות שמנסה למתוח חוט בין שני אנשים שלא הכירו זה את זה מעולם: אלביס פרסלי ודונאלד טראמפ. אם להיות ספציפי יותר, ג׳ארקי יוצא לחקור כיצד הקריסה הטראגית של פרסלי, זו שהתרחשה בהדרגתיות ובאופן בלתי נמנע לאחר נסיקתו המטאורית להצלחה חסרת תקדים, קשורה לקריסה רחבה יותר של החלום האמריקאי ולעלייתו האימתנית לשלטון של המיליארדר טראמפ. כדי להבין את התזה של ג׳ארקי, שמבוססת בסרט בערך כמו תיאוריות קונספירציה על יהודים ומגדלי התאומים, לא צריך כלל לצפות בו. אפשר פשוט להשתמש בשכל הישר. ג׳ארקי מאשים את החזירות הקפיטליסטית, הכמיהה הבלתי ניתנת לעצירה לעוד ועוד כסף, וטוען שזו לא רק הביאה לדעיכה הבלתי נמנעת של אגדת הרוקנרול, אלא גם לאובדן המוסרי של אמריקה. מכאן הדרך קצרה לדונלד טראמפ ולהדיוטיזם שהביא עימו. על פניו זה אולי שטחי, משעמם וקלישאתי, אבל איזה מזל שזה לא כל הסרט. ייאמר לזכות ג׳ארקי שכמו כל קולנוען תיעודי טוב לא היה לו מושג ברור ומוחלט איך לבסס את התזה הזו ברגע שיצא לצלם את הסרט. כך לפחות הוא מצהיר בלא מעט רגעים בהם הוא נוכח בסרט ומודה בפני מרואייניו שהוא הולך ומתבלבל. זה ראוי בעיניי לא רק כי זה הופך אותו לפחות זחוח ומתנשא מבמאים אחרים עם תזות גרנדיוזיות ופשטניות כמו מייקל מור או אפילו אדם קרטיס, אלא כי יש פן אחר לסרט שלא הולך לאיבוד. ג׳ארקי מצליח לבחון את מקומו האמיתי של פרסלי בתוך התרבות האמריקאית בראייה מפוכחת של עשרות שנים קדימה. האם היה מוזיקאי לבן שניכס לעצמו בחוצפה את המוזיקה השחורה והעלים את מקורותיו, או אחד הראשונים בתרבות האמריקאית הפופולרית שהצליח לעשות קרוס-אובר? אתם תשפטו. ג׳ארקי משתמש בקטעי ארכיון נדירים ומשלב אותם עם ראשים מדברים ותחבולה צורנית חמודה למדי – כוכבים הוליוודיים כמו מייק מאיירס, איתן הוק או אלק בולדווין עושים סיבוב במכונית האגדית של פרסלי ושוטחים בפני הצופה את הגיגיהם על חשיבותו של המלך הבלתי מעורער. התוצאה מרתקת, התיזה התרבותית נבנית בהדרגה, והסרט מצליח לא לעייף לאורך כמעט שעתיים.

״הארץ המובטחת״ יוקרן במהלך הפסטיבל בימים הבאים:

יום שבת, ה-7/10, בשעה 14:30 (סינמטק)

יום שלישי, ה-10/10, בשעה 14:00 (סינמטק)

 

סמי דייויס ג׳וניור: חייב להיות אני (Sammy David Jr.: I've Gotta Be Me)

הוא היה זמר נפלא, רקדן אדיר, קומיקאי בחסד ואפילו שחקן לא רע. אולי אחד הכישרונות הייחודיים והגדולים שידע השואו-ביזנס בארצות הברית. בכל זאת, במשך קריירה ארוכה שנמשכה למעלה משישים שנה, מאבקו ללגיטימציה כפרפורמר שחור בתעשייה שנשלטה על ידי לבנים לא היה לרגע אחד מובן מאליו. הביוגרפיה המקסימה של סם פולארד על הפרפורמר הענק סמי דייויס ג׳וניור אולי אינה מבריקה מבחינה קולנועית, אבל היא יסודית, מקיפה, וגם מהנה במיוחד. תוך שימוש בחומרי ארכיון מהופעותיו הרבות של דייויס ג׳וניור, ודרך חברים וקולגות כמו בילי קריסטל, ג׳רי לואיס או וופי גולדברג שמספרים בהערצה על פועלו, פולארד משרטט דיוקן מורכב של טאלנט ענק. למרות כישרונו המולד, הכריזמה שנטפה ממנו, והחיבוק היחסי שקיבל מהתעשייה, דייויס ג׳וניור נדרש להתמודד בשנות החמישים והשישים עם גזענות מובנית שהייתה חלק בלתי נפרד מהחברה האמריקאית באותה תקופה. נישואיו הפיקטיביים לאישה שחורה, שנועדו לטשטש את הרומן שניהל עם קים נובאק, הם רק דוגמא אחת מיני רבות לחשדנות עימה נאלץ להתמודד באופן תדיר. מצד שני, והסרט עושה עבודה מצוינת כדי להמחיש זאת, הוא היה השחור הראשון שהצליח לחצות את גבולות הלגיטימיות בשואו-ביזנס האמריקאי ולעשות קרוס-אובר אמיתי. דייויס ג׳וניור היה הראשון לעשות חיקויים של שחקנים לבנים (כמו האמפרי בוגארט או ג׳יימס סטיוארט), שיתף פעולה באופן הדוק עם פרנק סינטרה, ואפילו דפק נשיקה לארצ׳י באנקר הגזען בפרק טלוויזיוני בלתי נשכח. בשלב מאוחר יותר בקריירה שלו הוא פשוט התבלבל, או שהיה לא זהיר דיו מבחינה פוליטית, ושם החלה הקריסה הבלתי נמנעת שלו. פולארד מבסס היטב את התזה הזו כשהוא מזכיר לנו את הידידות העמוקה והשערורייתית שהיתה לדייויס ג׳וניור עם הנשיא ניקסון (שאף הזמין אותו ללון אצלו בבית הלבן) או את התגייסותו הכנה למען החיילים האמריקאים בויאטנם, הזדהות שקיבלה תיוג של עמדה פוליטית ימנית. ישנה כמובן גם התייחסות לשורשיו היהודיים, לתאונה המצערת בה איבד את עינו השמאלית, ולעוד לא מעט אנקדוטות מרתקות, כמו סירובו לעבוד ביום כיפור ותגובתו המשעשעת של סם גולדווין לכך. פולארד מביים את הסרט הזה במסגרת הסדרה הקונבנציונאלית למדי American Masters, אבל מצליח במסגרת הפורמט הסטנדרטי להוציא באמת את המיטב.

״סמי דייויס ג׳וניור: חייב להיות אני״ יוקרן במהלך הפסטיבל בימים הבאים:

יום שישי, ה-6/10, בשעה 17:30 (סינמטק)

יום ראשון, ה-8/10, בשעה 11:30 (סינמטק)

גלגולו של מנהיג רוחני (Becoming Who I Was)

הסרט היפהפה ומלא אהבת האדם הזה עוקב במשך שמונה שנים אחר ילד מצפון הודו בשם פדמה אנגדו, שבני כפרו מאמינים כי נשמתו של נזיר מטיבט התגלגלה אליו. לראשונה אנו פוגשים את הילד המתוק הזה בשנת 2013 כשהוא בכיתה ה׳, אבל הסרט הולך אחורה וקדימה בזמן כשהמטרה העלילתית שלו מופרכת ומקסימה בו זמנית – עליו להתאחד עם הנזיר שהיה בגלגולו הקודם כנגד כל המכשולים. בכפר החליטו שהילד הוא גם Rinpoche, כלומר סוג של נשמה טהורה של בודהה שמפזר ידע לכל מקום למרות גילו הצעיר, ואחד הדברים הנפלאים בסרט הוא ההחלטה של היוצרים לא לפקפק במעמד הזה. כלומר, ההנחה הפרועה הזו מניעה את כל המהלך הנראטיבי של הסרט, ומעניקה לו מימד רוחני ונאיבי בו זמנית. לאנגדו יש גם סוג של סנדק, מישהו בן שישים ומשהו ששומר עליו, אבל בגלל הסטטוס הרוחני הגבוה של הילד, הוא ספק אבא שלו ספק עבד לשירותיו. המתח הזה בין עליונותו הרוחנית לכאורה של אנגדו על הסנדק שלו לבין הקשר הסימביוטי ביניהם כאב ובנו מרתק ובעל נופך רגשי עמוק. השניים מקווים שאנשי המנזר בטיבט ישמעו על קיומו של אנגדו ויבואו לקחת אותו, אבל מבינים במהרה שאת המסע לטיבט יצטרכו לעשות בעצמם. את הטיול המפרך הזה, אותו הם עורכים בהרים המושלגים, לוכדים יוצרי הסרט בהתבוננות בלתי נוכחת ותוך שימוש במצלמות רחף. גלגולו של מנהיג רוחני הוא סרט מלא בערכים אנושיים, הקרבה וחמלה, ובעיקר שלווה משכרת שרק נזירים טיבטים יכולים לייצר. גם המתיחות הפוליטית בין נזירי טיבט לבין הממשלה הסינית נמצאת שם ברקע כל הזמן ומעניקה לסרט רלוונטיות חברתית. מוזיקת הפסנתר השמאלצית מוזילה קצת את האווירה, אך מעבר לכך גלגולו של מנהיג רוחני הוא סרט שלא רק חובבי בודהיזם ימצאו בו עניין. הוא בקלות יכול להפוך לסרט התיעודי חביב הקהל של הפסטיבל.

״גלגולו של מנהיג רוחני״ יוקרן בפסטיבל בימים הבאים:

יום רביעי, ה-11/10, בשעה 10:30 (רפפורט)

יום שבת, ה-14/10, בשעה 15:45 (רפפורט)

 

צלם לי כבשה: על הקולנוע הסנסוריאלי של לוסיין קסטיינג-טיילור וורנה פרבל

סיקוונס הפתיחה של סוויטגראס, סרטם המשותף של איליסה ברבש ולוסיין קסטיינג-טיילור,  נפתח בדימוי ייחודי של כבשים על רקע פסטורלי בשלג. המצלמה הדיגיטלית, שמנסה להיות נוכחת כמה שפחות, לוכדת את הכבשים בפורמציה קבוצתית ואז מתמקדת לפתע בצילום תקריב של אחת הכבשים. הכבשה שמה לב למצלמה, ובאופן מפתיע מפנה אליה את עיניה בדממה. זהו רגע מרתק, מצחיק ודי לא טיפוסי בסרט שבו הסובייקטים נראים כלא מודעים, או לפחות לא מתייחסים, לנוכחותה של המצלמה. הפרה משועשעת שכזו של החוזה הלא רשמי בין דמות לבין מתעד, לפיו בקולנוע המתבונן לא מחזירים לעולם את המבט אל עבר המצלמה, היא מעין קריצה מודעת אל עבר הצופה. היא מסמנת עבורו כבר מן ההתחלה שהסרט שלפניו עומד לחתור תחת עקרונות האתנוגרפיה המתבוננת בקולנוע, אחת מהתהפוכות החשובות בתחום האתנוגרפיה הויזואלית אותה הוביל קסטיינג-טיילור בכתיבתו ובסרטיו. סוויטגראס הוא סרט שמנסה להציג בפני הצופה את התנהלותם היומיומית של מגדלי כבשים ממונטנה, אנשים אשר דרך חייהם הייחודית עומדת להיכחד מן העולם. הוא עושה זאת ללא וויס-אובר, מבלי לכבד עקרונות של דרמה וסיפור, וללא כל אינטראקציה בין המתעד לבין הסובייקטים. כסרט שבבסיסו הוא קולנוע אתנוגרפי העוסק בטבע, וממנו אנו אמורים ללמוד ולשאוב ידע, הוא חותר תחת כל שאיפות פדגוגיות ומנסה לייצר ערפול וחוסר מוחלטות בכל הנוגע לדרך הנכונה בה יש להבין אותו.

ברבש היא אוצרת של אנתרופולוגיה ויזואלית במוזיאון פיבודי שבאוניברסיטת הארוורד, וקסטיינג-טיילור הוא פרופסור לאנתרופולוגיה העומד בראש מעבדת האתנוגרפיה הסנסוריאלית בהארוורד, מהמקומות המרתקים ביותר כיום לעשייה תיעודית נסיונית. קסטיינג-טיילור יגיע השבוע לפסטיבל קולנוע דרום בשדרות, ובו יציג סרט זה בנוסף למספר פרויקטים נוספים בהם היה מעורב, כולם סרטים אתנוגרפים מאוד לא שגרתיים, אשר שמים דגש על יחסים מאתגרים בין דימוי לבין סאונד ומזמינים את הצופה לחווייה חושית מועצמת. בסוויטגראס ההתמקדות היא במשפחת אלסטד, משפחת מגדלי כבשים ממוצא נורווגי-אמריקאי, אולי האחרונה מסוגה בארה״ב. מגדלי הכבשים הללו חיים, מצד אחד, כמו בוקרים מהמערב הפרוע, אבל לחלוטין תלויים, מצד שני, במכשירי הווקי-טוקי שלהם, בטלפונים הניידים שברשותם ובמשקפות האלקטרוניות בהן הם משתמשים. בשנת 2001, לורנס אלסטד הבין כי הוא עומד לערוך את הטיול האחרון שלו במסלול הסלעי והקשה שבמונטנה, והציע שמישהו יצלם על כך סרט. ברבש וקסטיינג-טיילור ההרפתקנים החליטו להיחלץ למשימה, והגיעו למונטנה יחד עם משפחותיהם כדי לבלות בה שני קיצים בין השנים 2001-2003. סוויטגראס הוא התוצאה של המסע הארוך הזה: תיעוד סבלני, אסתטי מאוד, בסגנון מתבונן אשר משתמש באמצעים דיגיטליים חדשניים ומצליח ללכוד דרך חיים ייחודית רגע לפני שהיא נעלמת.

איליסה ברבש ולוסיין קסטיינג-טיילור: אנתרופולוגיה ויזואלית המשלבת חוויה חושית מועצמת

קסטיינג-טיילור וברבש מנסים לקדם בסוויטגראס מסורת של קולנוע אנתרופולוגי מתבונן המעניקה לצופה אוטונומיה מוחלטת בפרשנות הסרט ובהבנת המציאות המתועדת שלפניו. במהלך ראיונות רבים הם חזרו והדגישו כי הם מעדיפים שיכנו אותם ״מקליטים״ ("recordists") ולא ״במאים״ ("filmmakers"). בראיון אותו קיימו עם ג׳יי קונר, לדוגמא, קסטיינג טיילור אמר: ״הקולנוע התיעודי מנסה להשיג את היוקרה של הקולנוע הבדיוני על ידי כל העסק הזה עם directed by. זוהי סיבה נוספת בגינה כדאי לנטוש את המנהג הזה״. כשנשאל האם סוויטגראס הוא סרט שצריך להיחשב כעבודה של אנתרופולוגיה ויזואלית הוא השיב בראיון: ״עמימות היא משהו שחסר לאנתרופולוגים במסעם אחרי ׳משמעות תרבותית׳ כלשהיא, אותה הם מנסים למצוא בכל מחיר״. באופן כמעט מתבקש, ולאור חתרנותו הרבה של הסרט, כמעט כל פסטיבל קולנוע דחה את סוויטגראס בתחילת דרכו, שכן טבעו לא הובן ומטרתו פוספסה.

העמימות הפורמלית וההיברידיות בין תיעוד לבין בדיה מושגת בסרט גם על דרך שימושו החכם בסאונד. ברבש וקסטיינג-טיילור עובדים עם מיקרופונים אלחוטיים רגישים מאוד, המסוגלים להעביר סאונד מעל לחמישה קילומטרים ממקום הימצאותה של המצלמה. בכך הם משחקים עם ציפיותיו של הצופה להקלטת סאונד סינכרוני בקולנוע תיעודי. הם ממקמים את המיקרופונים שלהם על סובייקטים שונים בסרט, בין אם אלו אנשים, כלבים, סוסים או כבשים, המרוחקים מרחק מה מהמצלמה, ובכך מייצרים עמימות לגבי מקור הסאונד. במילים אחרות, הדימוי נשאר מסונכרן לסאונד, אבל הפרספקטיבה המרחבית מעוותת בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית חדישה. כך יוצא שהצופה שומע דברים מסוימים באופן בהיר למדי, אבל הדימוי מרמז על כך שמקור הסאונד רחוק יותר. הדבר יוצר אינטימיות מוגברת עם כל מה שאנו רואים.

סוויטגראס: פרספקטיבה מרחבית מעוותת ואירוניה הנוצרת על ידי פערים בין סאונד לתמונה.

הסרט לוקח צעד אחד רחוק יותר ומסבך את היחסים הללו בין סאונד ותמונה אף יותר. הוא מתנדנד בין מקורות שונים של סאונד ויוצר אפקט של דיסאוריינטציה אשר לא מאפשרת לצופה לדעת בוודאות היכן הוא נמצא. באחת הסצנות הנפלאות בסרט, לדוגמא, ג׳ון מרדים את הכבשים שלו בלילה בעזרת שיר ערש ואז חוצה את הפריים משמאל לימין בתנועה שלקוחה כביכול ממערבון. אנחנו שומעים את ג׳ון ממש כאילו היינו מוצבים כמטר ממנו, אך אז השירה הענוגה מתחלפת במהירות בצעקה על כלבו: ״תישאר מאחוריי! מאחוריי!״ הקונטרסט הפואטי בין דימוי לבין סאונד, בין פסטורליות שקטה לבין ציניות וכעס, מתרחשת גם בסצנות אחרות בסרט, וגורמת לצופה לתהות האם מדבר בהקלטה ישירה או בסופר-אימפוזיציה. כמובן שהכל מוקלט בסאונד סינכרוני, מה שהופך את המעבר מהמיתולוגי והקונבנציונאלי אל עבר הריאליסטי והמחוספס למשעשע עוד יותר. ברגע אחר בסרט, אותו אני נוהג להראות לסטודנטים בכל הזדמנות שיש לי, במיוחד בקורסים שאני מעביר על קולנוע תיעודי עכשווי, נוצר קונפליקט מכוון ומצחיק מאוד בין הטון הרוגז והמתלונן של רועי הצאן לבין היופי הכפרי הבלתי נתפס של המקום בו אנו נמצאים. ג׳ון מחייג לאימו כשהוא נמצא למעלה על ההר, ומתחיל במונולוג של בכי ועצבים, אותו אנו שומעים דרך הטלפון הנייד שלו תוך כדי שהמראה הפסטורלי והרגוע של ההרים נמצא כל הזמן ברקע. האופן בו מתאר ג׳ון כיצד דברם קורסים עבורו (הברך שלו פצועה, הכלב שלו לא יכול ללכת, ובכלל נמאס לו מכל ההליכה הזו בהרים) מפתיע ומצחיק, ומייצר דה-קונסטרוקציה מבריקה של מיתוס הבוקר הרגוע, המצ׳ואיסטי והבלתי מנוצח של המערב הפרוע.

קשה להציב את סוויטגראס בתוך קטגוריות והגדרות ברורות, ובסרט הזה נראטיב ומציאות מתערבבים זה בזה באופן שלא משאיר אחריו גבולות מדויקים. כדי להימנע מהשאלה האם זהו סרט תיעודי או לא, חלק מהביקורות שנכתבו עליו כשיצא לאקרנים כינו אותו ״סרט הכבשים״ (ממש כשם שסרט עכברוש, שהוקרן לאחרונה בפסטיבל דוקאביב, גם הוא מאתגר גבולות ברורים בין בדיה למציאות). אם בכל זאת חייבים למקמו, הייתי אומר שסוויטגראס הוא סרט שנמצא איפשהו בין סרט אתנוגרפי, סרט טבע, אוונט-גארד ומערבון הוליוודי. מה שבעיקר הסרט הזה מנסה לעשות זה להעביר ידע תיעודי דרך יצירת חוויה ייחודית וחושית לצופה והצפייה בו מהפנטת.

לווייתן, סרטו הבא של קסטיינג-טיילור אותו יצר עם בת זוגתו החדשה ורנה פרבל, שגם היא תגיע כאורחת לפסטיבל קולנוע דרום, הוא ניסוי רדיקלי הרבה יותר. הוא נפתח בעלטה מוחלטת, עם קריצה תנ״כית וסיקוונס אניגמטי שמזכיר קצת את האופן הרידקלי בו פותח אינגמר ברגמן את סרטו פרסונה. מתוך החשכה עולה האור, ובתוך מסך שחור מופיעות להן צורות אדומות אבסטרקטיות ולא מזוהות. במשך יותר מעשר דקות של צפייה קשה להבין מה אנו רואים או היכן אנו נמצאים. אנו נאחזים בסאונד לשם הצלה, אבל גם הוא לא עוזר לנו יותר מדי. מים סוערים, שרשראות נוקשות וחרחורי מנוע יוצרים קקופוניה של רעשים המלווה בזויות צילום תמוהות ולא שגרתיות. התמונה מתבהרת אך במעט לאחר כעשר דקות, ואז אנו מבינים שנזרקנו אל עבר הסיפון של ספינת דיג תעשייתית גדולה. אין לנו קריינות או שביב של נראטיב להיאחז בהם כמצפן לחוויית הצפייה שלנו. הסרט מכניס אותנו אל תוך הים הסוער והתחושה הנוצרת היא של דיסאוריינטציה מוחלטת, בחילה פיזית של ממש.

ורנה פרבל ולוסיין קסטיינג-טיילור: מסע אל תוך האוקיינוס הסוער.

מבקרי קולנוע רבים התייחסו לפוטנציאל של לווייתן ל״הטמיע״ את הצופה בתוך המציאות אותה הוא מתעד דרך האסתטיקה הקולנועית הייחודית שלו. שיח שכזה, בו קולנוע הוא סוג של חוויה פנמנולוגית, מתמקד באופן בו יוצר הסרט חוויה גופנית וחושית של המציאות אשר מפליגה מעבר לשימוש במילים, וגורמת לצופה לחוש ולחוות את ההרגשה של שהיה על אוניה כזו בים סוער. למרות שאני מסכים עם כך שקשה לרדד את הסרט למספר אמירות או טיעונים לגבי דייג תעשייתי, ואין כל ספק שהשפה האמנותית והאבסטרקטית שלו פונה אל חושינו לפני שהיא קוראת לפענוח ראציונלי כלשהו, אני עדיין מוצא את השיח הפנמנולוגי הזה מוגבל. כדי לטעון שסרט מבקש לגרום לצופה תחושות חווייתיות מסוימות, במיוחד בקולנוע תיעודי, המבט שלו צריך לשם כך לנבוע מדמות אנושית, אשר מרגישה תחושות אלו. במילים אחרות, כדי שנחוש את הרגשת הבחילה והסחרור הנגרמת משיט בים סוער, היינו מצפים שלווייתן יתמקד באופן בו חווים זאת הדייגים ויישר מבטנו עם מבטם. על פי השיח הפנמנולוגי בקולנוע, המבט הזה יתורגם לתחושות, וכך תיווצר התאמה בין הדמות על המסך לבינינו הצופים. אבל לווייתן הוא סרט מורכב יותר מכך. הוא אינו מציע מבט אנושי לכל אורכו ולא מבצע סימולציה המחקה את התצורה המוכרת של הראייה האנושית. למעשה, רוב הפוטאג׳ בו משתמשים קסטיינג-טיילור ופרבל מצולם מבלי שאף אחד מהם מתבונן אל תוך עינית מצלמה. בעוד שחלק מהצילומים נעשו על ידי מצלמות גו-פרו חובבניות שהוצמדו לקסדות הדייגים וכוסו בקונטיינרים מפלסטיק כדי למנוע כניסת מים אליהן, חלק אחר נעשה כדי לאמץ פרספקטיבה שאינה אנושית לחלוטין. ״על סיפון האונייה, כשהדגים יוצאים מהרשת״, מסבירה פרבל, ״אחד מאיתנו זוחל אל הדגים עצמם. כשהמצלמה צוללת אל תוך האוקיינוס, אחד מאיתנו מחזיק את האחר מעבר לסיפון ומצלם כשהמצלמה מחוברת למקל ארוך״. להסבר הזה אפשר גם להוסיף – כשהמצלמה יצאת מהמים ונכנסת אליהם חזרה, הסאונד אותו אנו שומעים הוא של המכונה עצמה, ופעילות הדיג עצמה מצולמת כמו מתוך המכונה אותה הם מפעילים. לווייתן מדלג באופן שרירותי בין פרספקטיבה אנושית לפרקים לבין דימויים שנקודת המבט שלהם היא של חפץ, של מכונה לא אנושית. תוך מאמץ כביר לצלם מנקודות מבט וזוויות צילום בלתי אפשריות, קסטיינג-טיילור ופרבל אינם מעוניינים לחקות את הראייה האנושית, אלא להרחיבה בעזרת אמצעים דיגיטליים. באילו דרכים, אם בכלל, ניתן אם כך לטעון שהמבט הלא אנושי מתוך המכונה עצמה יכול להיות סנסוריאלי או חווייתי? האם אנו יכולים לחוש מה שהמצלמה חשה?

לווייתן: מדלג בין פרספקטיבה אנושית לבין נקודת המבט של המכונה.

ממש כמו סוויטגראס, לווייתן הוא ניסיון אקספרימנטלי להרחיב את האפשרויות של הקולנוע המתבונן על ידי הגדרה מחדש של פרספקטיבה מרחבית ושינוי ההיררכיה הקיימת בין דימוי לסאונד בקולנוע. זהו סרט שמרחיק עצמו מהקורדינטות המוכרות של הראייה האנושית ויוצר שפה קולנועית שאינה קבועה, כזו הגובלת ממש באנרכיה אסתטית בה הכל מותר. במאמר אקדמי אותו כתבתי על הסרט במסגרת גיליון מיוחד של כתב העת Visual Anthropolgy Review, שהוקדש כולו באופן מפתיע לסרט הזה בלבד, ניסיתי לטעון שלווייתן אינו ניסוי אוונט-גארדי בלבד, כי אם הרחבה מעודכנת של הקולנוע המתבונן המרחיקה עצמה מכמה ממאפייניו המסורתיים.

האסטרטגיה המתבוננת שצמחה בקולנוע התיעודי בשנות השישים — ובה צוות קטן מסתובב עם מצלמת 16 מ״מ המנותקת מהחצובה ועוקב אחרי סובייקטים אנושיים מרתקים בסיטואציות דרמטיות — מקבלת כאן טיפול מחודש שמפשיט אותה עד להנחותיה הבסיסיות ביותר. אין כאן דרמה או סיפור שדורש מאיתנו אינטרפטציה או הגיון סיבתי, והמצלמה לא יוצרת נקודת מבט אנושית אותה אנו יכולים בעצמנו למלא. גישת ה״זבוב על הקיר״ בתיעוד המתבונן, על פיה במאי הקולנוע הישיר תיעדו מאורעות מבלי להתערב בהם וללא הפרעה כלשהי מצידם למתרחש, מקבלת כאן עדכון לעידן הדיגיטלי. אחרי הכל, זו מטאפורה בה השתמשו במשך שנים כדי לתאר עמדה אתית מסוימת כלפי מה שמתעדים, וכאן היא הופכת למטאפורה בעלת משמעויות קוגניטיביות גם כן. זבוב, כידוע, אינו רואה את העולם כפי שרואה אותו אדם אנושי. בגלל צורת העין העגולה, הרחבה והבולטת של הזבוב, היא מאפשרת לו לראות את העולם ב-360 מעלות. למעשה, זבוב רואה את העולם כמוזאיקה: אלפי דימויים קטנים מתחברים זה לזה ויוצרים עבורו את תמונת העולם. כך, לדעתי, פועלים שני הסרטים של קסטיינג-טיילור עליהם אנו מדברים כאן. הם מאפשרים לצופה מולטי-פרספקטיבה הניתנת לו מתוך נקודות מבט שלמעשה אינן קבועות והצופה נמצא בכל מקום אפשרי. תנועת המצלמה אינה נוצרת מתוך מוטיבציה אנושית כלשהיא או רצון לתמוך בסיפור, והיא אינה מונעת מתוך ניסיון לעקוב אחר דמות. המצלמה בלווייתן מתבוננת במציאות במבט נוקב אך אדיש שבאופן עקבי נחשף כלא אנושי.

זבוב על קיר של ספינה ב״לווייתן״: המצלמה נמצאת בכל מקום.

בעבודתם עם סאונד, היוצרים משתמשים בשילוב של ציוד מקצועי וחובבני כדי ללכוד את הרעשים הכבדים של הספינה יחד עם רחשי הים הסוער והגועש, אשר מימיו מתנפצים אל הספינה כל הזמן. קסטיינג-טיילור ופרבל עבדו עם מעצב הסאונד ארנסט קארל, שאחראי לסאונד בכמעט כל סרטי ה- SEL, ויצרו קומפוזיציית סאונד עשירה שמבקשת מהצופה לשים לב אליה עוד לפני הדימוי. החריקות, הנקישות והגלים המתנפצים יוצרים רשת מורכבת של סאונד שבאה להחליף את הדיאלוגים הנעדרים מן הסרט. מעניין לשים לב שסאונד בלווייתן אינו מבחין בין מרחבים, ואין בו ישירות ובהירות שמאפשרת לנו לדעת מהיכן הוא מגיע, כמו בסרט הוליוודי. האופן בו סאונד מתנתק בסרט מתוך המקור שלו קשור באופן בו מעוצב בסרט המתח בין האקטואלי למלאכותי, בין ההתבוננות לאסתטיזציה.

זה קשה, אם לא ממש בלתי אפשרי, להבין בדיוק מה ניסו להשיג היוצרים של לווייתן או לאיזו טענה תיעודית הם חתרו. האם זהו מאמץ לתעד אורח חיים אשר יחלוף במהרה מן העולם, ממש כמו זה של משפחת מגדלי הכבשים בסוויטגראס, או הקהילה התעשייתית של המוסכים אשר מיועדת להריסה בחלקים זרים (סרט נוסף שיוקרן במהלך הפסטיבל)? האם זהו סוג של קולנוע רדיקלי אשר מבקש למקם מחדש את האנושי בתוך הטבע, או להציב אותנו במקום שהוא חייתי מיסודו? אולי זהו מאמץ ורטוביאני להסיר את המחיצות בין האנושי למכונה? שמא האסתטיקה הייחודית בסרט היא טקטיקה של הלם המדגישה את הברוטליות של הדיג התעשייתי תוך כוונות אקטיביסטיות? קשה להחליט, אך נראה לי כי ההתבוננות שנמצאת בכל מקום, זו אשר מחליפה תדיר פרספקטיבות ומאתגרת כל ניסיון לאינטרפטציה קוהרנטית, מציעה לנו בשני הסרטים מסע מדיטטיבי ומהפנט אל תוך הטבע אשר צופה במציאות בדרכים חדשות וניסיוניות.

 

לווייתן יוקרן בפסטיבל ביום שלישי, ה-13/6/2017 בשעה 19:00.

סוויטגראס יוקרן בפסטיבל ביום רביעי, ה-14/6/2017 בשעה 16:30.

ביום רביעי תתקיים גם כיתת אמן עם קסטיינג-טיילור וורנה פרבל בין השעות 12:30-14:00.

הכניסה להקרנות ולכיתת האמן היא ללא תשלום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא שמו להם גבולות: על הקטגוריה המעניינת ביותר בפסטיבל דוקאביב

זו השנה הרביעית ברציפות בה אוצרת ועדת הלקטורה בדוקאביב תוכנית מיוחדת, קטנה ואיכותית, של קולנוע תיעודי מובחר בשם ״עומק שדה״ (Depth of Field). מדובר בסרטים דוקומנטריים ייחודיים המטשטשים בדרכים מגוונות גבולות בין בדיה לתיעוד, בין אם על ידי פרפורמנס, תפיסה ויזואלית שונה, שימוש באנימציה או כל טקטיקה אחרת שמאפשרת להם לטעון טענה מרתקת על העולם האמיתי בו הם עוסקים. אם מישהו רוצה להשתמש בצירוף המילים ״קולנוע היברידי״, זה די מתאים כאן, אם כי המונח הזה הפך לאחרונה לרחב מדי, וכדאי לדייק קצת יותר. במשך שנתיים הייתי שופט בקטגוריה הזו מטעם פורום המבקרים ולא יכולתי לכתוב על הסרטים הללו מראש. השנה אכהן כשופט מטעם ארגון פיפרסקי בתחרות הישראלית בפסטיבל, ולכן מצאתי את הזמן כדי לצפות בכל שמונת סרטי הקטגוריה ולבחור עבורכם חמישה סרטים מומלצים. הכל פה מפתיע, מאתגר ושובר ציפיות. המשפחה המושלמת בתרמית היא בכלל לא מה שחשבתם; סרט עכברוש הוא קצת על חולדות והרבה על דברים אחרים; פלנטה אחרת הוא באמת על אושוויץ, אבל המקום האמיתי לא ממש מעניין אותו; זר בגן עדן הוא הסרט האולטימטיבי על גל ההגירה לאירופה, אבל לא ממש אכפת לו ממה שיש למהגרים להגיד; והאתגר מציע מבט מוקסם על גברים עשירים שמשחקים בציפורים דורסות ובמכוניות מרוץ, ולא מתבייש בזה. אם אתם שואלים אותי, כדאי לכם לשריין לעצמכם כרטיסים לכל החמישה וגם זמן לבירה שאחרי כדי להתווכח על כל מה שראיתם. הסרטים הללו לא ישאירו אתכם אדישים. אם אתם חייבים לבחור, תוכלו למצוא מה שיותר מתאים לכם מתוך הביקורות שכאן.

 

סרט עכברוש (Rat Film)

״מעולם לא היתה בעיית עכברושים בבלטימור״, מבהיר לנו אחד מהמדבירים הוותיקים בתחילת הסרט המדובר של תיאו אנתוני. ״זו בעיה של אנשים״. אז מה באמת משותף, בין היתר, לבריונים המסתובבים בשכונה עם אלות בייסבול כדי לחבוט בעכברושים, לבעיית האבטלה והפשע בבלטימור ולשחזורים של התאבדויות קולקטיביות? סרט עכברוש הוא סרט העוסק בבעיית העכברושים רק על פני השטח. לאחר שחולפות מספר דקות הוא מתגלה כמסה קולנועית מבריקה וייחודית, פרובוקטיבית ומלאת אבחנות מרתקות, אשר מתגלגלת מעניין לעניין באופן אסוציאטיבי ואינטלקטואלי. בעיית העכברושים בבלטימור, המטופלת בסרט בדיוק מדעי קליני, נשזרת באלגנטיות עם דיונים דמוגרפיים וכלכליים על האוכלוסייה המעורבת ובעיית הגזענות באזור. כיצד שכונות יוקרה נבנו על חשבון הגטו השחור בבלטימור, ואיך כל זה קשור לגובה פחי האשפה בעיר? את סרט עכברוש, כמו מסות קולנועיות רבות אחרות, קשה להגדיר והוא אינו משתייך באופן ברור לאף קטגוריה. בחלקו האחד הוא עיתונאות חוקרת, בחלקו האחר הוא דיון אקדמי, ובחלקו הנוסף הוא פואטיקה קולנועית. לי הוא הזכיר מאוד את הסרטים של הבמאי הצרפתי כריס מרקר (במיוחד דרך הקריינות הנשית הרגועה שמלווה את הדימויים, ממש כמו בסרטו הנפלא של מרקר ללא שמש). החיבורים בין המקטעים, שמצליחים להפתיע כל פעם מחדש, אינם ברורים באופן אינטואיטיבי וידרשו מכם מחשבה עמוקה כדי להבין את הראציונל שמאחוריהם. מדוע זוג המתגורר עם עכברושים כחיות מחמד קשור בהכרח לאנשים הבונים בתי בובות כראיות פליליות, לסימולציית מציאות מדומה מנקודת מבט של עכברוש או לחוקר העורך ניסויים בעכברושים כדי לבחון התנהגויות אנושיות ודמוגרפיה אורבנית? לא הכל מתקשר בבהירות ובטבעיות, אבל ההנאה במהלך הצפייה מתרחשת בזמן הניסיון לגלות את ההיגיון שבמונטאז׳. סרט חכם ומפתיע שמספק חווית צפייה מתגמלת ועשירה.

למועדי הקרנה של סרט עכברוש ורכישת כרטיסים

״סרט עכברוש״: מסה קולנועית מבריקה וייחודית, פרובוקטיבית ומלאת אבחנות מרתקות

 

תרמית (Fraud)

חשבתם שהסרט הביתי כבר חתר תחת עצמו לעייפה ואין לו יותר לאן ללכת? ראיתם את טרניישן או את לתפוס את הפרידמנים, ואתם בטוחים שמיציתם את הרעיון של סרטוני משפחה אשר אידיליה ואהבה הן הדבר האחרון שעולה מהם? אז הנה עוד סיבוב, אבל כזה אני בטוח שעוד לא ראיתם. הבמאי דין פליישר-קאמפ ערך את סרטו מקטעי יוטיוב בלבד, סרטוני משפחה ביתיים שהעלה גבר בשם גארי בין השנים 2008-2015, ובהם הוא מתעד את רגעי האושר והאידיליה שלו עם משפחתו היפה, אשתו ושני ילדיו. המשפחה הזו, מושלמת ככל שתיראה, חיה את החיים הקפיטליסטיים באמריקה בהקצנה ובתאווה רבה. כל רגע שנתפס במצלמתו הדיגיטלית של האב כרוך בהוצאת כספים: טיולים משפחתיים, קניות בגדים, ארוחות שחיתות במסעדות (שהופכות למוגזמות יותר ויותר ככל שהסרט נמשך), ואפילו פתיחה איטית ומלאת הדר (unpacking קוראים לזה) למכשיר אייפון חדש. פליישר-קמפ נתקל בחשבון היוטיוב הזה, כי הרי ככה מתחילים לעשות סרט תיעודי משובח היום, ושבר את הראש איך לייצר ממנו נראטיב בדיוני שמתפתח באופן טבעי ואלגנטי. הוא הצליח לפרוץ את גבולות הז׳אנר בדרך מקורית, ובנה סיפור חתרני שמשמש משל ביקורתי על תרבות הצריכה האמריקאית. עם סגנון עריכה קופצני, תזזיתי ונוירוטי, שמעורר בחילה ככל שהסרט מתקדם, הן בגלל אורח החיים של המשפחה והן בגלל העובדה שסרטוני היוטיוב הללו מוקרנים על מסך גדול, העלילה הבדיונית שטווה הבמאי נחשפת בהדרגה. אט אט אנו מתחילים להבין שהמשפחה הזו, שחיה בלייף סטייל שמקורו בפרסומות הרבות בהן היא צופה, שקועה בחובות ועוסקת ברכישות הרבה מעבר ליכולותיה הפיננסיות. הפתרון המעוות בו היא בוחרת כדי לצאת מהחובות, תוצר ישיר של עריכה מפוברקת ומתוחכמת של הבמאי, יגרום לכם להרהר בעד כמה רחוק אפשר ללכת כדי לשמר את החלום האמריקאי הקלוקל. כדי ליצור את הרגעים הדרמטיים בסיפור המפוברק, פליישר-קמפ השתמש במעט סרטונים שנלקחו מחשבונות יוטיוב אחרים, אבל הקפיד שלא לצלם בעצמו אפילו פריים אחד מהסרט. ממש הקוטימן של סרטי המשפחה. באופן טכני הסרט הזה עובד נפלא, והחיבורים של מקטעי הסיפור מרגישים אורגניים לחלוטין. לקהל שצפה בסרט הזה בהקרנות הבכורה שלו היה קשה לעכל את זה ולקבל את התרמית כלגיטימית. פליישר-קמפ כונה בשמות גנאי כמו ״שקרן״ או ״רמאי״. אחרי הכל, סרטו מדיף ניחוח עז של אותנטיות ולא חושף את התפרים באף רגע נתון. אם אי פעם שאבתם הנאה פטישיסטית מפתיחה של מכשיר אייפון, או שעמדתם בתור לקנות מוצר של אפל אי שם באמריקה, סיום הסרט יעורר בכם בחילה עזה. אולי אפילו תעברו לאנדרואיד, מי יודע.

למועדי הקרנה של תרמית ורכישת כרטיסים

״תרמית״: סרט משפחה כזה עוד לא ראיתם

 

פלנטה אחרת (Another Planet)

בפסטיבל דוקאביב הקרוב יוקרנו מספר סרטים שעוסקים בשאלה כיצד מייצגים ומתעדים מחנות השמדה, ועל שניים מהם (״אוסטרליץ״ ו״#מחנה_משותף״) כתבתי בפוסט ההמלצות הקודם. פלנטה אחרת, סרטו הייחודי ומעורר המחשבה של האמן אמיר יציב, הוא דוגמא נוספת שמאפשרת לחשוב על הסוגיה מכיוון אחר לגמרי. מיהם אותם אנשים שישבו ליצור באובססיביות ובדייקנות מודלים ממוחשבים של מחנות השמדה, משחק מחשב מפוקסל ומזוויע על מרד הזונדרקומנדו, או מבט וירטואלי ממעוף הציפור המדמה מטס של חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ? האם הם מציעים לנו דרכים חדשות ומקוריות לייצוג אלטרנטיבי של זכרון ולהתמודדות מחודשת עם טראומה? הנציג הישראלי בתחרות עומק שדה מעז לשאול האם הוירטואלי יכול להחליף את הממשי ולחדור את מעגל האש שבנה לנצמן סביב השואה ואפשרות ייצוגה. אותם אנשים שיצרו את המרחבים הוירטואליים הללו ממוקמים על ידי יציב כדמויות הנעות בתוך תנאי המרחב שלהן עצמן ומשוחחות עם היוצר על הראציונל ביצירתם. ההיסטוריונים גדעון גרייף ופיטר סיברס, למשל, בנו מודל מדויק של אושוויץ עם כל השבילים, המגדלים, הגדרות והשוחות. הכל נמדד והוערך בדיוק יסודי. ״אנחנו מכוסים מבחינת הדיוק ההיסטורי״, הם מסבירים.

המצלמה הוירטואלית במודלים הללו מאמצת לרוב את אפקט מעוף הציפור, עם תנועות מדודות המשקיפות מלמעלה למטה על המחנה כולו. יש כאן ללא ספק ניסיון ייחודי לייצר זכרון של מקום, והצילומים הוירטואליים ממעוף הציפור גרמו לי להיזכר דווקא בסרטו של הארון פארוקי Images of the World and the Inscriptin of War, אשר ניתח בדייקנות תצלומי אויר של אושוויץ ודן באופן בו ניתן ללמוד מהם על הדרך בה זכרון מעוצב על ידי מה שאנו בוחרים לזכור. מודל וירטואלי אחר של מחנות השמדה נבנה כאמצעי להשבת הזיכרון של פושע נאצי במשפט כנגדו, ראציונל אשר ממשיך באופן טבעי את מה שניסה לעשות ארי פולמן בואלס עם באשיר. אבל נדמה לי שהיצירה המטרידה ביותר בסרטו של יציב היא משחק מחשב שערורייתי על מרד הזונדרקומנדו, בו דמויות מפוקסלות בגסות וזוועות מדממות מעניקות משמעות חדשה לפורנוגרפיה של השואה. יוצר המשחק מסביר לנו שיצר אותו כי האמין שבגלגול נשמות קודם היה אסיר באושוויץ, והוא מבקש תיקון בעזרתו. ״הדבר שהכי מפחיד במשחק זה השקט״, הוא מסביר, ״אז אני ממליץ לשחק אותו ללא מוזיקה״. מסתבר שיוצר המשחק, שהיה חשוף לביקורת קשה לאחר פיתוחו ובעיקר מכיוונה של הליגה נגד השמצה, מעולם לא ביקר במחנה עצמו! לאחר שהקדיש שנים כה רבות לפיתוח העתק ממוחשב שלו, הסימולציה החליפה מבחינתו את המקור. פלנטה אחרת הוא סרט אנימציה תיעודית לא שגרתי, אשר מנסה לשרטט קוים לדמותה של אובססיה מוזרה לתיעוד ולזיכרון. לא חייבים להסכים עם האובססיה הזו, אבל קשה שלא להיות מוקסמים מאופן ייצוגה.

למועדי הקרנה של פלנטה אחרת ורכישת כרטיסים

״פלנטה אחרת״: סרט אנימציה תיעודית לא שגרתי, אשר מנסה לשרטט קוים לדמותה של אובססיה מוזרה לתיעוד ולזיכרון

 

זר בגן עדן (Stranger in Paradise)

לדעתי זהו הסרט הנגיש והקומוניקטיבי ביותר בקטגוריית עומק שדה, והוא מתפקד היטב כשיעור מבואי 101 על בעיית הפליטים הלא חוקיים באירופה. אך בל תטעו – לא מדובר כלל בסרט פדגוגי או קונבנציונאלי, אלא בפרויקט מקורי, מרתק ומטריד בו זמנית, אשר פתח את פסטיבל IDFA לאחרונה וסיפק שעות ארוכות של ויכוחים לאחר מכן. מדובר בסוג של ניסוי כיתתי בקולנוע, במהלכו שחקן הולנדי אוסף שלוש קבוצות שונות של מהגרים אפריקאים ומעניק לכל אחת מהן שיעור פרונטלי, ישר לפנים ובלי שום הנחות, על הפוליטיקה של ההגירה ועל גורלם העתידי של המהגרים. המבנה הופך להיות למרתק לא רק משום שמדובר בשחקן ובסיטואציה פרפורמטיבית, אלא בגלל שבכל אחת משלוש הפעמים מאמץ השחקן רטוריקה שונה לחלוטין ביחס למהגרים: בראשונה הוא מאמץ את המבט האירופאי המתנשא אשר רואה במהגרים מטרד כלכלי, ומסביר להם מדוע כדאי להם לחזור למקום ממנו הגיעו; בשנייה הוא עוטה על עצמו את מסכת הבושה והחרטה, מכה על החטא הקולוניאליסטי באירופה, ומסביר למהגרים מדוע בעצם הגעתם טמון פוטנציאל תיקון לכובש האירופאי; ובשלישית הוא הופך למעין פקיד הגירה שמסביר לכל אחד ואחד מהם כיצד עובד ההליך הפרוצדורלי ומה עליו או עליה לומר כדי לזכות באישור השהייה הנכסף. התוצאה, שלבטח תגרום ללא מעט הרמות גבה בקרב צופים, אפקטיבית למדי ומציירת עבור הצופה את גבולות השיח העכשווי בנושא ולמהגרים האומללים מבהירה את גורלם האכזרי. קשה להישאר אדישים לאופן המתנשא של הרטוריקה הזו, ולא רק מצידו של השחקן, אלא גם בעשייה הקולנועית. התחושה שנוצרת במכוון היא של הרצאה דידקטית, אשר במהלכה מצייר המורה על הלוח, מדביק מדבקות על גופם של המהגרים ובעיקר משתמש בהם כעזרים טקטיים כדי לבנות את מהלך הטיעון שלו עצמו. עם זאת, זר בגן עדן הוא סרט חכם ומתוחכם מעין כמוהו, שמודע לבעיות העולות ממנו ומבקש לחסן עצמו כלפי ביקורת בדרכים שונות, ובעיקר בעזרת שימוש מבריק באפילוג שלא תשכחו במהרה. באקט שנראה ספונטני יותר מההרצאות בהן צפינו, אם כי לא אופתע לגלות שאף הוא מועמד בדייקנות, פוגש המורה מספר מהגרים מחוץ לכיתה, ומסביר להם על עצם עשיית הסרט בו אנו צופים. זהו אקט רפלקסיבי נפלא, שאת פרטיו לא אמסור כדי לאפשר לכם ליהנות ממנו מבלי לדעת דבר, והוא מקפל בתוכו, בפשטות רבה, את הבעיות העולות מתוך כל מה שראינו עד כה. פתיחת הסרט, לעומת זאת, נראתה לי כאקט יומרני ומנייריסטי, כשבמונטאז׳ תזזיתי מבהיר לנו הבמאי גווידו הנדריקס את מקור בעיית הפליטים באירופה. כל מה שבא אחר כך שווה את הצפייה, וגם את העמידה מחוץ לסינמטק כדי להתווכח.

למועדי הקרנה של זר בגן עדן ורכישת כרטיסים

״זר בגן עדן״: משרטט את גבולות השיח העכשווי בנוגע להגירה הלא חוקית לאירופה

 

האתגר (The Challenge)

סרטו התיעודי הראשון של יורי אנקרני, אמן ויזואלי מאיטליה, מציע לנו התבוננות ממושכת על תחרויות ספורטיביות במדבר בהן משתתפים שייחים עשירים מקאטאר. זהו. לא יותר מזה. הסרט לא מספק הסברים, מוגש לצופה ללא קריינות או כותרות ביניים, ולא מעניק לנו שום הקשר בתוכו אנו אמורים למקם את הדימויים המרהיבים בהם אנו צופים. אחד מסתובב במכונית למבורגיני מפוארת עם הצ׳יטה שלו במושב הקדמי, בעוד שאחר מוביל את ציפור הבז שלו למכירה פומבית עם קסדה על ראשה. מכירה ממוצעת של בז תיסגר בכ-25 אלף דולר. ואז, באמצע הלילה, מכוניות שטח עם גלגלי ענק וניצוצות שיוצאים מהמנוע חגות במעגלים בחול המדברי. זה הזוי, חלומי, לא ברור ובעיקר מהפנט. זוכה הפרס המיוחד מטעם השופטים בפסטיבל לוקרנו, האתגר הוא סרט ייחודי שמציע ספקטקל ויזואלי על אנשים, חיות ואובייקטים שהופכים לאקזוטים. העושר הויזואלי מורכב גם מהפטישיזם של הגברים המיליארדרים הללו לחפצי קישוט ואמנות. הצילום כמעט תמיד סימטרי, עם גבולות פריים מוקפדים של מסך רחב, ופילטרים חזקים. הסרט מסתיר כמובן מה שהוא בוחר להסתיר, כמו את כוח העבודה העצום שמאפשר את העינוג הזה עבור יחידי הסגולה בקאטאר. מה גם שמדובר בתחרות גברית לחלוטין, בה אין שום זכר לנוכחות נשית. אנקרני מודע כמובן ללאקונות הללו, דווקא משום שהן כה מובלטות בסרטו, אבל דבר אינו מפצה על כך בדרך כלשהיא. אני מעט השתעממתי מהסרט לאחר זמן מה, כי כאשר מבינים שזה מה שיש ולא מעבר לכך קיסמו מתחיל קצת להתפוגג. יחד עם זאת, לא הייתי מחמיץ בשום אופן צפייה בו על מסך גדול. אל תפתחו ציפיות שהסוף האבסורדי יהדק לכם קצוות פתוחים בנראטיב (אם בכלל אפשר לדבר על כזה), אחרת תדהרו אל עבר אכזבה מובטחת. הסרט מציע מבט מרוחק, מוקסם באופן שיטחי לחלוטין מהספקטקל שהוא עוזר לייצר, ועם אפס תובנות ביקורתיות. אם תוכלו להסתפק בזה, תקבלו ככל הנראה את הסרט המרהיב ביותר שתראו בפסטיבל השנה.

למועדי הקרנה של האתגר ורכישת כרטיסים

״האתגר״: מבט מרוחק ומוקסם באופן שיטחי לחלוטין מהספקטקל שהוא עוזר לייצר

 

חמש המלצות ראשונות לפסטיבל דוקאביב

הנה מגיע שוב הזמן החביב עלי בשנה, בו אני מזריק לווריד מציאות במשך עשרה ימים ומקווה לטוב. 117 סרטי תעודה חדשים יוקרנו בפסטיבל דוקאביב 2017, אשר יתקיים בסינמטק תל אביב ובאתרים שונים ברחבי העיר בתאריכים 20-11 במאי. בין הסרטים ניתן למצוא כמה מהסרטים התיעודיים המדוברים ביותר בשנה האחרונה, כמו אין לאן לברוח (זוכה הפרס הראשון בפסטיבל IDFA), אוסטרליץ (זוכה הפרס הראשון בפסטיבל דוק לייפציג) ואני לא הכושי שלכם (שהיה מועמד לאוסקר התיעודי השנה). יש תוכנית מוזיקה עשירה במיוחד, הכוללת ניסיונות תיעוד ייחודיים של במאים ידועים, כמו ניק ברומפילד על וויטני יוסטון, מייקל ווינטרבוטום על וולף אליס, ג׳ים ג׳רמוש על איגי פופ ורון הווארד על הביטלס; תחרות עומק שדה, שכרגיל מזקקת לתוכה סרטים פורצי גבולות, מהמעניינים בפסטיבל השנה; רצועה חדשה על סרטי true-crime, שהפכו לטרנד של 2016 בעקבות סדרות כמו הג׳ינקס בארה״ב או צל של אמת בישראל; סרטי אמנות מגוונים, תחרות בינלאומית חזקה במיוחד, ותחרות ישראלית מרתקת, שאליה אני מנוע מלהתייחס בינתיים. אכתוב בהרחבה עוד המלצות בהמשך, אך בינתיים אני רוצה להתייחס לחמישה סרטים נבחרים שיוקרנו בפסטיבל, כל אחד מקטגוריה אחרת, ובהם צפיתי כבר בפסטיבלי קולנוע אחרים בעולם. כדאי להיערך בהתאם ולרכוש אליהם כרטיסים מראש, כי אחרי הכל, הכרטיסים לדוקאביב נגמרים מהר.

 

אוסטרליץ (Austerlitz)

קבוצה של אנשים מתקבצת סביב השלט “Arbeit macht frei” (״העבודה משחררת״) בכניסה למחנה השמדה בגרמניה. כולם מצלמים תמונות, כל אחד עם המצלמה או הטלפון הנייד שלו, חלק אפילו משתמשים במקל סלפי. על מה הם מסתכלים? איננו יכולים לראות, כי גבולות הפריים מסתירים זאת. מה הם מנסים לתפוס בצילום? איננו יכולים להבין, משום שהמצלמים עצמם נראים אבודים. האם יש כאן באמת משהו לראות או לצלם? סרטו החדש של הבמאי האוקראיני המוכשר סרגיי לוזניצה הוא אחד הסרטים החכמים והיפים שתראו בפסטיבל השנה. אם בשנה הקודמת היה לנו את הומוסאפיינס המאתגר של ניקולאוס גיירהאלטר בקטגוריה של ״סרט מרהיב שדורש סבלנות״, הרי שאוסטרליץ הוא ללא ספק סרט שדורך באותה משבצת. אוסטרליץ, שהוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה, המשיך משם לטורונטו, ואז קטף את הפרס הראשון והיוקרתי בדוק-לייפציג, הוא סרט המתבונן על האופן בו אנשים אחרים מתבוננים, תיירים הפוקדים את שרידי מחנות ההשמדה בגרמניה בעיצומה של עונת תיירות חמימה. המצלמה של לוזניצה נשארת סטטית, ממוקמת בגובה העיניים ובמקומות אסטרטגיים כדי להתבונן מבלי למשוך תשומת לב על אלפי תיירים הפוקדים את האתרים הללו ומצלמים אותם ללא הרף. השוטים נמשכים דקות ארוכות, אינם מלווים בקריינות או בראשים מדברים, ואת הפענוח או הקריאה הביקורתית של התיעוד אנו נדרשים לעשות בעצמנו. קשה כמובן שלא לחשוב באופן ביקורתי על מה שאנו רואים. אנשים מסתובבים במחנות השמדה במכנסי ברמודה ובטי-שירטס, נושאים על צווארם מצלמות כאילו היו מבקרים בתערוכת מוזיאון או בפארק שעשועים. האם זה יהיה צדקני ומתנשא מצידנו לחשוב שהתיירים הללו לוקחים את מה שהם רואים במקומות הזוועה הללו בקלילות רבה מדי, אולי אפילו בהומור? (״חמש דקות הפסקה לשירותים ולסנדוויץ׳״, מכריז אחד ממדריכי התיירות ברגע מסוים). חוויית הסרט תשאיר אתכם חסרי מנוחה, תציף סימני שאלה רבים ותהיות פילוסופיות, ובעיקר תימשך הרבה לאחר שהסרט יסתיים. לדעתי הסרט הזה גם הולך מצוין עם סרטם של שגיא בורנשטיין ואודי ניר #מחנה_משותף (ראו המלצה נפרדת), העוסק בתופעה מטרידה אחרת בנוגע לשואה, והיא המסעות המאורגנים והפסוודו-ציוניים של בני נוער לפולין. הסרטים הללו כה קשורים זה לזה בתמה שלהם שכמעט בא לי להציע שהם יוקרנו כדאבל פיצ׳ר. כך או כך, סרטו החדש של לוזניצה הוא מדיטציה מבריקה על האופן בו אנו חווים מקום אשר צרוב על ידי טראומה, ועל היכולת (או אי היכולת) של צילום וקולנוע להעביר נוכחות שכזו. כדאי מאוד.

״אוסטרליץ״: על מה הם מסתכלים? מה הם מנסים לתפוס בצילום?

אוסטרליץ יוקרן במסגרת התוכנית ״מאסטרים״ במועדים הבאים:

שבת 13.05 15:30 סינמטק 2; יום ג' 16.05 15:00 סינמטק 4

 

יוסטון, יש לנו בעיה! (Houston, imamo problem)

הסרט הזה, שהוצג לראשונה בפסטיבל טרייבקה ומשם המשיך לקארלובי וארי (ושם צפיתי בו) הוא דוקו-פיקשן פר-אקסלנס שמציב יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה לגבי הסיפור המרתק והמופרך שהוא מציג. הוא נראה כאילו נתפר מראש למימדי התוכנית הייחודית בה הוא מוקרן, תחרות ״עומק שדה״. לפי הבסיס ההיסטורי המוצג לנו בסרט — כזה שאינו מבוסס באופן משכנע על עובדות אך גם לא נשלל באופן גורף בעמדה סקפטית — בשנות השישים המאוחרות גילה ה- CIA שליוגוסלביה יש טכנולוגיית חלל רצינית ביותר. כמה חודשים לאחר מכן מכרה יוגוסלביה את כל ציוד החלל שברשותה לארה״ב והעתיקה את מיקום הניסויים לשם (או שאולי לא). הבמאי הסלובני ז׳יגה וירק מתמודד באופן יצירתי עם מיתוס תוכנית החלל היוגוסלבית הזו ושומר אותנו כצופים מבולבלים ותמהים מתחילת הסרט ועד סופו. האם ייתכן שתשתית כזו, ששווייה מוערך כפי שלושה מהתקציב השנתי של נאסא, התקיימה בשנות השלטון של טיטו? האם היא אכן נמכרה לאמריקאים, כשכספי המכירה היו אלו שהפכו את יוגוסלביה למדינה הקומוניסטית המשגשגת ביותר במזרח אירופה? יוסטון, יש לנו בעיה! הוא סרט היברידי ששומר על קו מתמשך של ערפול בין האמיתי למפוברק, ובו כל פיסת ארכיון או עדות מימי המלחמה הקרה נחשדת על ידינו כמפוברקת במניפולציה דיגיטלית. זה סרט שתצפו בו סקפטים לחלוטין, אך למרות שהוא לכאורה מעניק לנו את כל הסיבות בעולם לחשוב שמה שאנו רואים בו הוא שקר אלגנטי, אנחנו עדיין נאחזים לכל אורכו בהדהודים של הסרט עם האמיתי והמציאותי. בהופעת אורח מיוחדת כאן תמצאו את התיאורטיקן הסלובני סלבוי ז׳יזק, שלא מפסיק לברבר על הטשטוש בין בדיון לאמת בתרבות העכשווית ועל תיאוריות קונספירציה. ״גם אם זה לא קרה, זה אמיתי״, הוא מסביר לנו באופן פרדוקסלי, ובכך מאשרר את הערך של תיאוריות כאלו מעבר להיותן פתרון פשטני להבין את העולם. בין אם מה שתראו בסרט הזה אמיתי או לא, הסיפור בו מתפקד כמשל חכם ומרתק על עלייתה ונפילתה של יוגוסלביה, מסוף מלחמת העולם השניה עד לקריסת הקומוניזם בתחילת שנות התשעים. ממליץ לא להחמיץ.

״יוסטון, יש לנו בעיה!״: התמודדות יצירתית עם מיתוס תוכנית החלל היוגוסלבית

יוסטון, יש לנו בעיה! יוקרן במסגרת תחרות ״עומק שדה״ במועדים הבאים:

שבת 13.05 17:15 סינמטק 4; יום ה' 18.05 12:30 סינמטק 1

 

#מחנה_משותף (#uploading_holocaust)

את סרטם של אודי ניר ושגיא בורנשטיין, המורכב כולו מסרטוני יוטיוב שהועלו על ידי תלמידי תיכון ומוריהם שיצאו למסעות מאורגנים לפולין, ראיתי כשהוקרן בסוף השנה שעברה בפסטיבל דוק לייפציג. את הבעייתיות האינהרנטית בפסטיבל הבכי המתמשך הזה, בו מדי שנה 30,000 ילדים נוסעים לפולין כדי ״להרגיש״ משהו ולבכות על פי הוראה, כולנו מכירים. את הדיונים המייגעים בנוגע לנחיצותם של המסעות הללו משאירים היוצרים בצד, ונותנים לחומרים הטעונים שמצלמים בעיקר הילדים לדבר בעד עצמם, ללא קריינות, ועם עריכה חכמה המעבירה את הצופה במסע דומה המלווה בריחוק ביקורתי ומנוכר ממה שמתרחש על המסך. לצפות בסרט הזה בבית קולנוע גרמני עם צופים מקומיים שנשארים פעורי פה ממה שהם רואים אך שוקלים בזהירות כל שאלה בדיון שלאחר הסרט היה חוויה ייחודית כשלעצמה. אבל גם אם לצופה הישראלי בדוק אביב הסרטונים ייראו מוכרים יותר, הם עדיין יגרמו לו לזוע בחוסר נוחות על כיסאו בבית הקולנוע. #מחנה_משותף הוא סרט מרתק וחכם, אשר מעלה שאלות רבות על אבל לאומי, תיירות שואה, ותיעוד במאה ה-21. בדומה לאוסטרליץ, סרטו של סרגיי לוזניצה (ראה המלצה נפרדת) גם סרטם של ניר ובורנשטיין מנסה להתחקות אחר הניסיון המתסכל ״להרגיש משהו״ בתוך שרידי מקום הספוג בהיסטוריה של סבל וכאב. אבל הביקורת המרומזת כאן פחות מכוונת למבקרים עצמם, אלא למערכת החינוך המייצרת אינדוקטרינציה באמצעות מסעות שכאלו, ומשקפת את ההתמודדות הקלוקלת של החברה הישראלית עם המצב הפוסט-טראומטי ממנו אינה מסוגלת להשתחרר.

״#מחנה_משותף״: מעלה תהיות על אבל לאומי, תיירות שואה ותיעוד במאה ה-21

#מחנה_משותף יוקרן במסגרת ״פנורמה״ במועדים הבאים:

יום ג' 16.05 21:30 סינמטק 4; יום ד' 17.05 10:30 סינמטק 1

 

קומיוניון (Communion)

סרט הבכורה של הבמאית הפולניה אנה זאמקה הוצג לראשונה בלוקרנו ומאז קצר שבחים ופרסים בכל רחבי אירופה, כולל בפסטיבל דוק לייפציג, בו צפיתי לראשונה. קומיוניון עוסק בילדה מתבגרת בת 14 בשם אולה אשר מטפלת באחיה הצעיר והאוטיסט ניקודם ובאביה השתיין גם יחד בעיירה קטנה ונידחת המרוחקת כשעה מוורשה. אולה מבקשת נואשות לאחד את המשפחה, לאחר שזו התפרקה כשהאם נטשה, ובמקביל להכין את אחיה לטקס החניכה הקתולי שלו שהולך ומתקרב. כילדה צעירה וקשוחה היא נושאת על גבה את כל המשפחה, ובמיוחד את ניקודם, ילד אינטליגנטי ומקסים, שמצליח לרגש ולספק רגעים הומוריסטיים לא מעטים. בעזרת הסיפור הקטן הזה מבטאת זאמקה בצורה מזוקקת ובעשייה תיעודית נפלאה את מאבקה של משפחה קשת יום ממעמד הפועלים. זאמקה, בוגרת בית הספר לקולנוע ע״ש ויידה היוקרתי ובעלת רקע בעיתונאות, אנתרופולוגיה וצילום, מצליחה ללכוד באינטימיות מרשימה רגעים נדירים המייצרים מתח וקליימקס רגשי. קשה להאמין במהלך הצפייה כי הדמויות שאנו רואים הן אמיתיות ושמדובר בתיעוד של אירועים המתרחשים בפני המצלמה. עם עין רגישה ליונאנסים ומיומנויות קולנועיות מרשימות מצליחה היוצרת לטשטש ממש בעדינות את הגבול בין תיעוד לבדיה ולתאר מעבר הדרגתי ומרגש בין ילדות לבגרות.

״קומיוניון״: עשייה תיעודית אינטימית ומרגשת

קומיוניון יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

שבת 13.05 19:15 סינמטק 1 בנוכחות היוצרת; יום ד' 17.05 14:00 סינמטק 3; שבת 20.05 17:30 סינמטק 2

 

קרובי משפחה (Rodnye)

סרטו החדש של ויטאלי מנסקי (היוצר של ״מתחת לשמש״, הסרט התיעודי על צפון קוריאה שהוצג בדוק אביב בשנה שעברה) הוא סוג של יומן אפל וקודר על משפחתו המורחבת ועל אוקראינה החצויה. מנסקי, שגם יגיע להקרנת הסרט ב-20/5, מתאר אותו כך בכותרת המשנה: ״המשבר האוקראיני, משפחתי ואני״. קרובי משפחה צולם על פני שנה אחת, בין מאי 2014 למאי 2015, תקופה בה אוקראינה מצאה עצמה במלחמה על קיומה עם המורדים של רוסיה לאחר שזו סיפחה באופן חד צדדי את חצי האי קרים. מנסקי, שנולד באוקראינה אך התגורר ברוסיה רוב חייו, חצוי בין הסנטימנטים הפרו-רוסיים שלו לבין התיעוב שלו כלפי הלאומנות הדורסנית של ולדימיר פוטין. הוא מסתובב ברחבי אוקראינה ומבקר את קרוביו, כלומר את אימו, דודיו, דודותיו, ובנות דודותיו. לרוב אנו שומעים אותו מקריין על רקע מוזיקת פסנתר מלנכולית, או רואים אותו נוכח כפרובוקטור אשר מנסה להוציא החוצה סיפורים אישיים שיטילו אור על הסערה הפוליטית והצבאית באוקראינה. הוא מאפשר לבני המשפחה שלו להתווכח זה עם זה מול המצלמה ולא בהכרח להגיע להסכמה. ברגע מסוים שיחת סקייפ נוקבת ומתנצחת בין שתי נשים, קרובות משפחה של מנסקי, הופכת למטאפורה נפלאה למאבק המתמשך בין שני המחנות הפוליטיים.

קרובי משפחה הוא סרט פסטיבלים קלאסי. הוא יותר קונבנציונלי בפורמט שלו מסרטו הקודם, והטון שלו רציני, אם כי מתובל במעט הומור שחור. נקודת החולשה העיקרית של הסרט היא שהוא מניח ידע בסיסי מוקדם לגבי הקונפליקט בין רוסיה לאוקראינה, ולא מנסה לעשות לצופה חיים קלים בהקשר הזה. למרות ציר זמן גרפי שמוגש לצופה במהלך הצפייה, זהו סרט פחות ויזואלי מסרטיו הקודמים של מנסקי והוא נסמך בעיקר על שיחות ארוכות בין בני משפחה. הוא דורש מאיתנו עירנות וסבלנות במהלך הצפייה, אבל זו ללא ספק מתגמלת. מנסקי מעניק לנו מבט פנימי על משבר בינלאומי שהסעיר את העולם לאחרונה ומנסה לבחון בעזרתו מהי זהות לאומית וכיצד היא נוצרת. האם על ידי שפה, קשר דם או גיאוגרפיה? חלק מהמשפחה שלו נולדה בכלל בליטואניה, הפכה לאוקראינית, ועכשיו מה? יום אחד הם מגלים שהם בכלל רוסים? באחת הסצנות הראשונות בסרט מבקר מנסקי את אימו המזדקנת ומנסה לשכנע אותה להצביע. התור הוא ארוך ואין סיכוי שהיא תעמוד בקור בשביל זה, אז היא מוותרת. בסוף הסרט, מנסקי מודה בעצמו: ״אני לא מתגורר יותר ברוסיה, כך שהאירועים שם אינם יותר הטרגדיה האישית שלי.״ אבל האם יש רגע כזה באמת בו המולדת שלנו חדלה מלעניין אותנו?

״קרובי משפחה״: יומן אפל וקודר על משפחתו המורחבת של מנסקי

קרובי משפחה יוקרן במסגרת התוכנית ״מאסטרים״ במועדים הבאים:

יום א' 14.05 12:45 סינמטק 1; שבת 20.05 17:45 סינמטק 4 (הקרנה בנוכחות הבמאי)

 

מי יזכה באוסקר התיעודי ומדוע זו הקטגוריה הכי מעניינת השנה

לה לה לנד או אור ירח? נטלי פורטמן או אמה סטון? אני מתחיל לנחור עוד לפני שהתיישבתי על הספה ביום שני ב-3 בבוקר. זו הייתה שנה טובה לקולנוע, אין ספק בכך, ואני אהבתי (מאוד אפילו) את כל שלושת הסרטים המרכזיים במועמדות לסרט הטוב ביותר (השניים שציינתי, ומנצ׳סטר ליד הים, כמובן). אבל הקטגוריה הזו, כמו רבות אחרות, מרגישה צפויה ומשעממת. מה, זה לא ברור? החבורה של דמיאן שאזל צריכה להגיע עם שקית איקאה גדולה כדי לקחת את כל הפסלונים הביתה. אז הנה אני זורק משהו שאולי אתחרט עליו אחר כך, אבל נראה לי שהסרטים המועמדים השנה לקטגוריה התיעודית (סרט באורך מלא) טובים יותר מהסרטים המועמדים בקטגוריה של הסרט הטוב ביותר. כל אחד מתוך החמישה מעניין קולנועית, עוסק בשאלות מרתקות וחשובות, ולא הייתי מצטער על אף בחירה של חברי האקדמיה. אבל דבר אחר כולם כבר הספיקו לציין. ארבעה מתוך הסרטים המתמודדים נעשו על ידי במאים או במאיות שאינם לבנים, וזו הפעם הראשונה בתולדות האוסקר שזה קורה, בכל קטגוריה שהיא. יתרה מזאת, שלושה מהם עוסקים בנושא הגזענות בארה״ב. מעולם לא היה האדם הלבן בכזו עמדת מיעוט בקטגוריית האוסקר התיעודי. חשבתם שמנצ׳סטר ליד הים מתמקד יותר מדי בבעיות של הוואספ הלבן? מצאתם וחיפשתם התנשאות של הלבן הפריבילגי על מוזיקה שחורה בדמות חובבת הג׳אז של ריאן גוסלינג בלה לה לנד? אז הנה בא האוסקר התיעודי ומבטיח לתקן את הכל.

אז נתחיל בסרטו של הבמאי הלבן היחיד בקטגוריה הזו, ג'יאפרנקו רוסי, שהוא גם הסרט החביב עלי מכל החמישה. אש על המים (Fire at Sea), זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין הקודם, הוא סרט מטלטל וחשוב העוסק בגל ההגירה הלא חוקית לאירופה. רוסי נטל את מצלמתו וטייל סביב האי האיטלקי למפדוסה, הקרוב לחופי אפריקה, שם במשך שנים רבות מוצאים את מותם אלפי מהגרים לא חוקיים המגיעים בסירות עמוסות מצפון אפריקה. רוסי צילם, מתוך מחויבות אתית אמיתית, גם את הסירה שהגיעה עם מתים בתוכה. זה סרט נפלא, אבל החיסרון הגדול בו, מבחינת נקודת המבט של חברי האקדמיה, הוא שאין לו שלד קונבנציונלי של סיפור או קו מנחה של קריינות. הוא נשאר בבחינת סרט פואטי ארטיסטי שעוסק בנושא חשוב מעין כמוהו, ועל זה לא מקבלים אוסקר, אני חושב.

״אש על המים״: סרט פואטי ארטיסטי על גל ההגירה הלא חוקית לאירופה

לעומת זאת, החיים, סרט מצויר (Life, Animated) הוא יותר "אוסקר-מאטרייל". זהו הסרט היחיד מתוך החמישה שנעשה על ידי במאי שחור (רו׳גר רוס וויליאמס) ואינו עוסק כלל בנושא הגזענות. מדובר בסיפור מרגש ולא ייאמן על ילד אוטיסט (אוון סוסקינד) שמשפחתו לומדת במהרה כיצד לתקשר עימו בעזרת סרטי וולט דיסני שהוא כה אוהב. וויליאמס מצליח להשתמש באנימציה בחוכמה וברגישות כדי לתאר באופן אינטימי את עולמו הפנימי והשברירי של סוסקינד, וגורם לו להיפתח בטבעיות מול מצלמתו. אם יש סרט השנה שמבליט היטב את כוחו התראפויטי של הקולנוע ויכולתו לתקשר בין אנשים הרי שסרטו של וויליאמס הוא כזה. הוליווד מתה על סרטים שעוסקים ב- disabilities מכל סוג שהוא, ולכן לא הייתי מזלזל בסיכויים של וויליאמס לזכות בפרס. עם זאת, יש כמה סרטים "חשובים" יותר השנה, שגם משרטטים תמונה רחבה ועכשווית יותר.

העובדה ששלושה מתוך חמשת הסרטים המועמדים עוסקים באופן ישיר בנושא הגזענות בארה״ב (כשאחד מהם, אליו אגיע מיד, הוא אף הפייבוריט לזכייה) מצביעה על שינוי מהותי שהתחולל באקדמיה לאחר הביקורת העזה שהופנתה אליה בשנה שעברה, ובכלל על הסערה התרבותית והפוליטית שמתרחשת באמריקה כעת. במשך עשרים השנים האחרונות, רק שני סרטי תעודה שעסקו בנושא היחסים בין שחורים ולבנים זכו בפרס האוסקר התיעודי (״הבלתי מנוצחים״ ו״רצח ביום ראשון בבוקר״). אחד המקרים המפורסמים בתולדותיו של האוסקר הוא המקרה של Hoop Dreams, סרטו של סטיב ג׳יימס שהתמקד ב-1994 בקבוצה של נערים שחורים המשחקים בכדורסל כדי לצאת מהגטו של שכונות העוני בשיקגו. האקדמיה התעלמה מהסרט החשוב הזה, לא העניקה לו מועמדות, ומאז שינתה דרכיה בהתאם.

הבחירה בשלושה סרטים שעוסקים ביחסי גזענות בארה"ב בולטת בייחודה גם לאור העובדה שכל כך הרבה סרטים אחרים, העוסקים גם הם בסוגיות בוערות וחשובות אחרות, נשארו בחוץ. בין שאר הסרטים התיעודיים שלא קיבלו מועמדות השנה אפשר לציין את ווינר, סרט מבריק על סקנדל מסע הבחירות לעיריית ניו יורק של אנתוני ווינר; מגדל, סרט האנימציה התיעודי על מקרה הירי באוניברסיטת טקסס ב-1966, או קמרה-פרסון, סרטה הנפלא של קירסטן ג׳ונסון שנוצר כולו מקטעים שצילמה במהלך עבודתה כצלמת לסרטי תעודה. הדחיפות הפוליטית הזו שעולה מתוך תהליך הסלקציה הייחודי של חברי האקדמיה אינה תוצר של רגשות האשם על הטקס של שנה שעברה בלבד, אלא תגובה טבעית לבחירתו של טראמפ לנשיאות. ארה״ב התעוררה לעידן חדש ומבעית בו נושא זכויות האדם והשוויון בפני החוק של אוכלוסיות חלשות נמצאים בסכנה מוחשית ודבר אינו מובן מאליו יותר. האופן הגס והבוטה בו השתמש טראמפ בסוגיית הגזענות במהלך הקמפיין שלו יצר אקלים שבו הרלוונטיות של הסרטים המתמודדים ברורה יותר מאי פעם. באחד הראיונות עימו, הבהיר ראול פק, הבמאי של אני לא הכושי שלך (I Am Not Your Negro), מועמד נוסף בקטגוריה, ש״במאים שחורים הגיעו לשלב בו אין להם יותר ברירה והם חייבים לשחרר את מה שיש להם לומר, להתעמת עם האמת ולא לקחת שבויים. אנחנו לא הולכים לבקש יותר רשות מאף אחד.״

פק בן ה-62 ביסס את סרטו על ספר לא גמור של הסופר ג׳יימס בולדווין בשם ״זכור את הבית הזה״ ("Remember This House"). הספר מתמקד בדור שלם של מנהיגים שחורים שפעילותם נגדעה באמצע תהילתם, כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, ונראה כרלוונטי עד מאוד למצב הפוליטי כיום. פק משלב בחוכמה קטעי ארכיון עם דימויים של אמריקה המודרנית, ונותן לשחקן סמואל ג׳קסון לקריין את אמירותיו של בולדווין ולתאר את הפגישות בינו לבין המנהיגים הללו. מצד אחד, אני לא הכושי שלך מסכם בבהירות ובאומץ רב כמה מעט השתנה בשנים האחרונות ביחסה של אמריקה לשחורים, והוא עשוי לדבר לליבם של מצביעי האקדמיה הזקנים. מצד שני, יש בו לא מעט ביקורת על דימויים הוליוודים פייסניים משנות השישים, וזה יכול להיות לרועץ עבורו, כסרט שפונה לקבוצה פסודו-ליברלית של חברי אקדמיה לקולנוע.

״אני לא הכושי שלך״: ביקורת על דימויים הוליוודים פייסניים – לא בטוח שיעבוד לו.

מועמד אחר שעוסק בנושא מכיוון מעט שונה הוא 13, סרטה של אווה דוברניי, שהיה לסרט התיעודי הראשון בהיסטוריה שפתח את פסטיבל הקולנוע של ניו יורק. זהו מחקר מעמיק ואפקטיבי מאוד על האופן בו התייחסה ארה״ב לשחורים מאז תקופת העבדות ועל הדרך בה מערכת המשפט האמריקאית הענישה שחורים באופן לא שוויוני. זהו סרט שחשוב לצפות בו, שכן הוא חושף כיצד גזענות היא סוג של מימד תודעתי דרכו אנו רגילים לתפוס את העולם סביבנו. אפילו דונלד טראמפ זוכה כאן להתייחסות. דוברניי, שעבדה על הסרט באופן צמוד עם נטפליקס, נסמכת על שיטת הראשים המדברים, אך גם משתמשת בלא מעט גרפיקה ובקליפים מתוך הולדת אומה של ד.וו. גריפית. החולשה העיקרית של הסרט הוא המבנה המעט קונבנציונאלי שלו, שנשען בעיקר על ראיונות עם מומחים, ולדעתי זה מרחיק אותו מהפסלון הנכסף.

אין ספק שהמועמד הפייבוריט לזכיה הוא או ג׳יי סימפסון: תוצרת אמריקה (O.J. Simpson: Made in America), סדרת טלוויזיה מקיפה בת חמישה פרקים ובאורך של כמעט שמונה שעות, הבוחנת את המקרה של סימפסון על רקע הגזענות באמריקה מאז שנות השישים ועד למשפט המאה. O.J, שהקרנת הבכורה שלו התקיימה בפסטיבל סאנדנס בשנה שעברה, הוא פרויקט מאיר עיניים, מסמך תיעודי מרתק שקשה להפסיק לצפות בו. אבל, זה הפרויקט התיעודי הארוך ביותר שאי פעם התמודד על האוסקר בקטגוריה הזו, עובדה שגרמה ללא מעט הרמות גבה בהוליווד. על פי החוזה המקורי שלו עם ESPN מ-2015, יוצר הסדרה עזרא אלדמן היה אמור לתת להם ארבע שעות. אבל הרשת נתנה לאדלמן קארט בלאנש כדי לספק למשפט של סימפסון את הרקע ההיסטורי הדרוש ואת ההקשרים הנכונים. מכיוון שהיא לא הגבילה אותו באף דרך שהיא, כשהוא הגיע עם כמעט שמונה שעות של פיינל-קאט, אף אחד לא ממש התלונן.

השאלה שמעלה המועמדות התקדימית של O.J. היא חשובה ומרכזית לזמננו: כיצד ניתן להגדיר תוכנית טלוויזיה כיום, כשהאיכות והסטנדרטים של תוצרי המדיום הזה גבוהים מאי פעם והאסתטיקה של התוכניות מוגדרת פעמים רבות כקולנועית? האם זוהי שאלה של האופן בו היוצר תופס את יצירתו? הדרך בה צופים מבינים אותה? המקום בו היא משודרת? כיצד היא מופצת? אורכה? באופן פורמלי, קצת קשה לכנות את O.J. כסרט תיעודי. אחרי הכל, הוא מומן על ידי רשת טלוויזיה (ESPN, שיצרה לא מעט סרטי תעודה טלוויזיונים מצוינים, אך אף פעם לא שלחה מועמדות לאוסקר), נעשה על ידי אדם שעבד באופן אקסקלוסיבי בטלוויזיה (זכה בפרסי אמי ופיבודי רבים), ותוכנן עבור הפורמט הטלוויזיוני (חמש אפיזודות של 90 דקות כל אחת). מצד שני, נוצר מצב כיום שבו יותר ויותר סרטים תיעודיים נעשים למעשה עבור הטלוויזיה, והמועמדות של O.J. מצביעה על האופן בו חברי האקדמיה מכירים בעידן החדש הזה, בו הולכים ומיטשטשים הגבולות בין קולנוע לבין טלוויזיה. אדלמן בעצמו הודה שלא ממש היה לו עניין לעשות מיני-סדרה, אלא רצון לעשות ״סרט אחד ארוך שמספר את הסיפור השלם מההתחלה ועד הסוף״.

״או ג׳יי סימפסון: תוצרת אמריקה״: סרט קולנוע או סדרת טלוויזיה?

תכלס, לפי חוקי האקדמיה, O.J. אכן נחשב לסרט תיעודי שיכול להתמודד בקטגוריה הזו, ולו בשל העובדה שהוא הוקרן במשך שבוע אחד בבית קולנוע בלוס אנג׳לס ובניו יורק לפני שעלה לטלוויזיה. לאחר שהורד מהמסכים, רשת הטלוויזיה ABC הקרינה את אחד הפרקים, בו בזמן ש- ESPN הקרינה את כל החמישה. אבל הבעיה של גורמים בתעשייה (אלו עם אינטרס, כמובן) אינה עם העמידה בדרישות. הפחד שלהם, ובמיוחד של יוצרי הקולנוע התיעודי, הוא מיצירת תקדים. מה ימנע כעת מרשתות טלוויזיה אחרות, או משירותי סטרימינג כמו נטפליקס או אמזון, להקרין סדרות טלוויזיוניות תיעודיות בבית קולנוע במשך זמן קצר לפני מועד עלייתן לשידור, ובכך להפוך אותן למועמדות חוקיות לאותה קטגוריה? כיום, אמזון ונטפליקס שולטים למעשה ברוב התוכן התיעודי, והקרנות של סרטים תיעודיים מחוץ לערים הגדולות ניו יורק ולוס אנג׳לס הן ספורות בלבד. בעידן שבו סדרות true-crime רבות הן כה פופולריות, כמו הג׳ינקס או לעשות רוצח, האופציה הזו קורצת ורלוונטית יותר מתמיד. אחת מאלו שהתלוננו, אגב, היתה שילה אווינס, מי שעומדת בראש מחלקת התעודה של HBO. ״O.J. הוא סרט תעודה טלוויזיוני נהדר," היא הודתה, ״אבל חבל שלא ידעתי שאפשר להכניס את הסדרות הללו כמועמדות לקטגוריה הזו. מה עם הג׳ינקס לדוג׳? אופס, מאוחר מדי״. יש כאלו שאף חושבים על עומס העבודה של חברי האקדמיה המסכנים. מה יהיה כעת על תהליך הצפייה והבחירה בסרטים המועמדים, כשחברי האקדמיה יוצפו לא רק בלמעלה ממאה סקרינרים בשנה, אלא גם בעוד עשרות סדרות טלוויזיוניות ארוכות? אוי ואבוי. רוסי, שמועמד גם הוא כאמור בעבור אש על המים, דווקא פירגן לאדלמן. ״אני שונא כל סוג של קטגוריה באשר היא. לסרט הזה (O.J.) יש את היכולת להביא אותך כצופה לרגעים בהם המקרה התרחש. זה מאוד קולנועי. אם תיתן לי משהו אמיתי, זה מה שחשוב עבורי. והסרט הזה אמיתי.״

 

עושים שכונה: דוקאביב בבית דני

בטח ידעתם, אבל גם בתל אביב יש פריפריה. בפסטיבל דוקאביב האחרון, מספר לא מועט של הקרנות יצאו ממתחם הסינמטק אל עבר שכונות דרומיות, כמו גינת לוינסקי או המרכז הקהילתי הערבי-יהודי ביפו. סדרת האירועים החדשה מבית היוצר של דוקאביב מתרחשת בשכונת התקווה כל יום חמישי במהלך חודש דצמבר, ומהווה את יריית הפתיחה לפעילות העמותה במרחב הגאוגרפי והקהילתי של דרום תל אביב יפו. היא מציעה תמהיל מיוחד של הקרנות אחר הצהריים הממוקדות בעשייה של הקהילה המקומית, צעירה וותיקה כאחד, והקרנות ערב הפונות גם לקהל רחב יותר. ״זה משהו מאוד קהילתי, שגם פתוח לקהל הרחב, ויכול למשוך אנשים שאין להם היכן לראות סרטים״, מסבירה לי קרין ריבקינד סגל, המנהלת האמנותית של דוקאביב. ״עמותת דוקאביב מנסה במהלך כל השנה להקרין סרטים לא רק בסינמטקים, אלא גם בבתי תרבות הנמצאים במקומות בהם אין בית קולנוע מסודר. זוהי מטרה מאוד חשובה עבורנו. הפכנו למעשה לסוג של מפיצים לסרטים שאין להם בית ולקולנוע שאינו נגיש לפריפריה״.

התוכנית השבועית בבית דני כוללת בשעות אחר הצהריים והערב המוקדם סדנאות מעשיות שמשתפות את הקהילה המקומית בעשיית סרטים. שרית חיימיאן, לדוגמא, עובדת זה מכבר על יצירת סרטים עם קבוצת נשים ותיקות אותן היא מכירה מהשכונה, וב-22.12 (יום חמישי, 17:30) תקיים הקרנה חגיגית של התוצרים הסופיים ביחד עם ארוחת טעימות. סדנא מעשית נוספת מתקיימת בהנחייתו של רובי אלמליח, אשר עובד גם הוא על הפקת סרטים עם קבוצה של בני נוער המגיעים משכונת התקווה (מנ״ש). ב-22.12 (יום חמישי, 19:00) תתקיים הקרנת בכורה של הסרטים הדוקומנטריים שנוצרו בסדנא עבור היוצרים, משפחותיהם והקהל הרחב. ״הרעיון הזה של הסדנאות החל מהפעילות שלנו בפריפריה, כמו פרויקט ׳כנפיים׳ שעשינו בפסטיבל במעלות תרשיחא״, מסבירה לי קרין. ״או למשל פרויקט דוקו יאנג, בו שיתפנו פעולה עם משרד החינוך והקרן החדשה. יצרנו חיבור בין בני נוער בפנימיות עם יוצרים ישראלים. את מה שהם יצרו במהלך השנה הקרנו בפסטיבל דוקאביב לקהל הרחב. יש לנו אינטרס חזק לערב את הקהילה המקומית ביצירת סרטים, ואותו אנו ממשיכים גם בבית דני״.

תוכנית הקרנות הערב בבית דני מפתה למדי. ב- 15.12 (יום חמישי, 20:30) תתקיים הקרנת טרום בכורה של הסרט Raving Iran, סרט שיוקרן שוב בפסטיבל דוקאביב הקרוב. הסרט מתמקד בשני תקליטנים שמקליטים ועובדים במחתרת בטהרן באופן לחלוטין לא חוקי. הוא מתאר את סצנת האנדר-גראונד של המוזיקה האלקטרונית באירן, שכל מי שעובד בתוכה עובר למעשה על החוק ומסתכן במאסר. הבמאית סוזנה רג׳ינה מוירס מתעדת עיר של ניגודים וסכיזופרניה, פנדמנטליזם דתי וסגידה להיי-טק. המוזיקה נעשית על מחשבי מק בוק, מופצת באמצעות פייסבוק ומצולמת על ידי אייפונים. שני הגיבורים של הסרט, אנוש ואראש, צריכים לשחד גורמים רשמיים בשלטון כדי שיעלימו עין מהקראוון שעושה את דרכו לארבעה ימים של מוזיקת רייב במדבר. זהו סיפור מרתק על מאבק עיקש בצנזורה שמצליח לייצר על הדרך גם רגעים קומיים מתוך טעויות בפרצדורה מנהלית. כדאי לצפות בסרט, למעשה חודשים לפני שיגיע להקרנת הבכורה שלו בדוקאביב 2017.

ravingiran_filmstill_2

סצנת האנדר-גראונד של המוזיקה האלקטרונית באירן: כל מי שעובד בתוכה עובר למעשה על החוק ומסתכן במאסר.

ב-22.12 (יום חמישי ב-20:30) יוקרן סרטם של רומן שומונוב ודורון צברי החולמים מבבילון, המתעד להקה של צעירים מאשדוד, יוצאי ברית המועצות לשעבר, שמנסה לזכות באליפות העולם בברייקדאנס. הסרט, שפתח השנה את פסטיבל דוקאביב והוקרן בפסטיבל דרום, מתאר מציאות קשה של מצוקה וניכור, אך מתמקד בדמויות מעוררות השראה המנסות לפרוץ את מעגל החיים הטראגי שלהן בעזרת מוזיקת ההיפ-הופ. צברי ושומונוב מייצרים אינטימיות חזקה עם הדמויות שלהם, ומאפשרים להן רגעים רבים של כנות מרגשת מול מצלמה שחודרת עמוק ומדויק. מעבר לכך, מארג הסיפורים בסרט מאפשר לנו לקבל הצצה מרתקת לאורח החיים הקשה בפריפריה, כאשר התמונה הכללית שמצטיירת היא עגומה למדי.

photo_1_by_roman_shumunov_%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%9f_%d7%a9%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%91

"החולמים מבבילון״: דמויות מעוררות השראה המנסות לפרוץ את מעגל החיים הטראגי שלהן בעזרת מוזיקת ההיפ-הופ

בסיבוב של כמעט 180 מעלות, הסרט שיוקרן שבוע לאחר מכן (29.12, יום חמישי ב-20:30) הוא קראוד-פליזר מובהק שישאיר אתכם עם חיוך ומצב רוח טוב. הסרט השמח, סרטו של המעצב האוסטרי סטפן זגמייסטר, הוקרן גם הוא בפסטיבל דוקאביב האחרון ובלט כיוצא דופן משאר סרטי התחרות הרשמית. זדמייסטר מתגורר בניו יורק ומעצב עטיפות תקליטים לאלבומים של מוזיקאים כמו ג׳יי זי, האבנים המתגלגלות וראשים מדברים. כשהוא מרגיש שמשהו חסר בחייו הבורגנים, הוא הופך את עצמו (וגם את סרטו) לסוג של פרויקט עיצובי במסע לחקר האושר, ומנסה לבחון האם זה אפשרי להשפיע על מידת האושר שלנו בחיים. הוא נוטל תרופות נגד דכאון באופן מבוקר, עוסק בתראפיה עצמית בעזרת אנשי מקצוע ועורך רישום ומעקב אחר התוצאות. אך האם יוכל לצפות מראש כיצד יתגלגלו חייו, וכיצד רגעים אמיתיים של אהבה ומוות ישפיעו על מידת האושר שלו? מצד אחד ״הסרט השמח״ הוא סוג של מסע נרקיסיסטי מובהק של מעצב שבע ובורגני, מה שעלול להיתפס בעיני צופים מסוימים כשעמומון שמשתבלל אל תוך עצמו. מצד שני, לומר על הסרט הזה שהוא מעוצב בהקפדה יתרה זה יהיה אנדר-סטייטמנט. כמעט כל רגע קולנועי כאן יותר מקורי מבחינה אסתטית מקודמו, והתוצאה שובה את העין ומעוררת חיוך לכל אורך הצפייה. כדאי מאוד.

photo_2_by_the_happy_film__ben_wolf

"הסרט השמח״: פרויקט עיצובי במסע אל חקר האושר

קרין, כיצד שונה תהליך האוצרות מבחינתכם עבור פסטיבלים המתקיימים בפריפריה לעומת הפסטיבל המרכזי שמתרחש בעיר הגדולה?

״אנחנו מנסים לחשוב במונחים של אירוע קולנועי שמשלב משהו שהוא גם מעבר לקולנוע. הרעיון הוא לא בהכרח לעשות ׳העתק והדבק׳ למה שהוקרן בתל אביב. אנחנו מנסים לעשות פגישות עומק במהלך השנה עם אנשים מתוך הקהילות המקומיות ולהבין מה אפשר להקרין. אחרי הכל, אי אפשר להביא משהו איזוטרי. זה תהליך בו אנו מנסים לפצח איך לעשות את זה, ואנו כל הזמן בודקים ומנסים להשתפר. בנוסף, אחת המטרות של דוקאביב היא שיהיה לנו בית קולנוע מיועד שיקרין סרטים כל השנה ולא רק במהלך הפסטיבל. זה קיים לדוגמא בפסטיבל הוט דוקס בטורונטו [עם אולם הקולנוע Hot Docs Ted Rogers Cinema, שבמשך שנים נמצא בבעלות הפסטיבל – א.ל], ואנחנו גם כן בחיפוש מתמיד אחר אחד כזה״.

כמו פסטיבל אמבולנטה הנפלא, אשר מקרין לאורך זמן ממושך ובלוקיישנים לא שגרתיים במקסיקו תוכנית מגוונת של סרטים תיעודיים, כך גם דוקאביב. השאיפה להתרחב טריטוריאלית מתקיימת במקביל לתוכנית להקרין קולנוע תיעודי במהלך כל השנה, ולא רק בזמן הפסטיבל הרשמי. לפני פחות מחודש הסתיים פסטיבל דוקאביב גליל, אשר נערך בין התאריכים 12-8 בנובמבר במעלות תרשיחא. יחד עם התוכנית המגוונת בבית דני החודש, ופסטיבל דוקאביב נגב, שעומד להתרחש בירוחם בין התאריכים 25-27 בדצמבר, נראה שעד סוף השנה ניתן יהיה לומר, למרות הפרדוקס המושגי לכאורה, שזה היה ״החורף של דוקאביב״.