גליון חדש שערכתי ל"תקריב" על 20 שנות תיעוד מקומי

עם עלייתו לאוויר של גיליון מס' 16 של כתב העת תקריב, גיליון מיוחד וחגיגי אותו היה לי הכבוד לערוך, חוגג השנה פסטיבל דוקאביב עשרים שנה להיווסדו ומסמן בכך נקודת ציון משמעותית בהיסטוריה של התיעוד המקומי. לפסטיבל דוקאביב חלק בלתי מבוטל בהצלחה הביקורתית והמסחרית של הקולנוע התיעודי בארץ בשני העשורים האחרונים, שכן עצם קיומו כמרחב הקרנה שאין שני לו בארץ מהווה כר תמיכה חשוב מעין כמוהו לקידום יצירה מקומית. דוקאביב יצר אפשרויות חשיפה חסרות תקדים לקולנוע התיעודי בישראל והביא למציאות נפלאה שבה סרטים דוקומנטריים אינם קבורים יותר בתוך נישה שולית השייכת למתי מעט, על מדפי ספריות הווידיאו, בסינמטקים או במוסדות חינוך. במקביל להצלחתו הקופתית של הקולנוע התיעודי בעולם והגעתו למדפי הבלוקבסטר ולאולמות המולטיפלקס בארצות הברית, קיבל גם הקולנוע התיעודי המקומי תפנית משמעותית והחל פונה לקהל הרחב. הצלחה זו היא מוגבלת, מן הסתם, ובאופן יחסי ללהיטים דוקומנטריים בשוק האמריקאי היא כמעט שולית. עם זאת, אין זה עניין של מה בכך כאשר סרטי תעודה כגון פרינסס שואו (עידו הר, 2015) או בן גוריון, אפילוג (יריב מוזר, 2015) מוקרנים באופן תדיר ברשת בתי הקולנוע סינמה סיטי, או כאשר סרטים כמו הדירה (ארנון גולדפינגר, 2011) או הצלמניה (תמר טל, 2011) מציגים למעלה משנה וחצי בסינמטק תל אביב. הרעב והעניין המחודשים לקולנוע תיעודי גרמו אף לכך שמזה כמה שנים פסטיבל דוקאביב הפך למעשה לפסטיבל הקולנוע השני בגודלו בארץ במונחים של קהל, עובדה הראויה להתייחסות ולהסבר.

בגיליון אנו מבקשים לנצל את יום חגו של הפסטיבל כהזדמנות להתבונן אחורנית אל עבר עשרים שנות תיעוד מקומי, תקופה אשר הביאה עימה פריחה חסרת תקדים של הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי. מעבר להצלחה הכלכלית מדובר גם בשינוי מהותי. במשך שני העשורים האחרונים הושפע והופרה נוף התיעוד המקומי ממסורות תיעוד קיימות בקולנוע הדוקומנטרי העולמי, ושכלל את השפה האסתטית שלו באופן ניכר. דוקאביב, כמוסד קולנועי המשרטט דרך תהליך אוצרותו כמה מהתהליכים המשמעותיים שנוצרו כאן בקולנוע התיעודי בעשרים השנים האחרונות, היווה שחקן ראשי בתהליך הזה. אין ספק כי הגל המחודש של עשייה תיעודית בארץ הוא תוצר של כמה גורמים שונים, וביניהם ניתן למנות את נגישותן של טכנולוגיות דיגיטליות (מצלמות ניידות וזולות); שבירת המונופול של הערוץ הראשון והדרישה מערוצי הכבלים להפקות מקור; הקמתה של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ותמיכתה בסרטי תעודה; ומרכזיותו של רעיון הרב-זהותיות בקולנוע הישראלי העכשווי שנתן ביטוי לקולות קולנועיים חדשים ומגוונים. שני ארגונים חשובים נוספים, החוגגים השנה גם הם עשרים שנות פעילות, מקדמים באופן משמעותי את היצירה התיעודית הישראלית וקשה להפריז בחשיבותם. קופרו, הקרן לשווק סרטי תעודה ואנימציה, הביאה עם השנים משקיעים רבים מחו”ל וחוללה מהפכה אמיתית בהיקף הקו-פרודוקציות הבינלאומיות של סרטים דוקומנטריים בישראל. פורום היוצרים הדוקומנטריים, אשר תומך באופן תדיר בהפקתו של כתב העת “תקריב”, מארגן במשך שנים ארועי תעשייה שונים, מפיק ימי עיון וכנסים על קולנוע תיעודי, ובעיקר מהווה מרחב לדיון ולתמיכה בכל יוצרי הקולנוע התיעודי בישראל.

מאמרו החשוב של שמוליק דובדבני, אשר פותח את הגיליון הזה, סוקר את שלל הגורמים הללו ועוד רבים אחרים בכדי לברר כיצד השתנו פניו של הקולנוע הישראלי התיעודי מאז בואו של פסטיבל דוקאביב, ובאילו אופנים "העניק דוקאביב ליצירה הדוקומנטרית, הישראלית והבינלאומית, את מקום הכבוד הראוי לה". דובדבני מציב את רגע עלייתו של דוקאביב בתוך ההקשרים הרחבים יותר של ההצלחה המסחרית והמפתיעה של קולנוע תיעודי בעולם, ובוחן כיצד פריחה שכזו מורגשת גם בזירה המקומית. נוסף על כך, טוען דובדבני, התבססותו של דוקאביב כפורום משמעותי לחשיפתו של קולנוע תיעודי איכותי מתרחשת שנים ספורות לאחר שמתחיל להתגבש באקדמיה שיח ביקורתי חדש על קולנוע תיעודי, שיח המתרחב לאחרונה בהדרגה גם אל תוך הזירה הישראלית.

מאמרו של שמוליק דובדבני: כיצד השתנו פניו של הקולנוע הישראלי התיעודי מאז בואו של פסטיבל דוקאביב?

זו השנה החמישית ברציפות שבה אוצרת ועדת הלקטורה בדוקאביב תוכנית מיוחדת, קטנה ואיכותית, של קולנוע תיעודי מובחר בשם ״עומק שדה״ (Depth of Field). מדובר בסרטים דוקומנטריים ייחודיים המטשטשים בדרכים מגוונות גבולות בין בדיה לתיעוד, בין אם על ידי פרפורמנס, תפיסה ויזואלית שונה, שימוש באנימציה או כל טקטיקה אחרת המאפשרת להם לטעון טענה מרתקת על העולם האמיתי שבו הם עוסקים. כתב העת תקריב התמקד בסוגיות אסתטיות על קולנוע תיעודי מאז הגיליון הראשון שלו, שעסק בשפה הקולנועית, ולכן בחינה מהותית של "עומק שדה" נראית כמתבקשת בגיליון הנוכחי. עופר ליברגל מגולל את התפתחותה של הקטגוריה החלוצית הזו דרך ניתוח טקסטואלי של כמה מסרטי המפתח שהוקרנו במסגרתה, כמו מאנאקאמאנה (פאקו ולז וסטפאני ספראיי, 2013),תרמית (דין פליישר-קמפ, 2016) או סרט עכברוש (תיאו אנתוני, 2016). ליברגל מבקש לטעון כי אף על פי שהמסגרת הזו רחבה עד מאוד, ומכונה על פי רוב במונח המעורפל "קולנוע היברידי", יש לסרטים הנכללים בה מכנה משותף מרכזי וחשוב: הם כולם מבטאים הרהור רפלקסיבי על מהותה של היצירה התיעודית ומחייבים אותנו להתייחס לצורתם ולא רק למושא התיעוד שלהם. ממאמרו של ליברגל עולה אם כן לקח חשוב לגבי כתיבה ביקורתית על קולנוע תיעודי בעידן החדש שעליו מצביע דובדבני, כתיבה אשר נדרשת להתחשב באלמנטים של מבע קולנועי, זאת לעיתים על חשבון דיון תמאטי ומסורתי יותר על היבטיה השונים של המציאות בסרטים.

מאנאקאמאנה (פאקו ולז וסטפאני ספראיי, 2013): כיצד הכתיבה על קולנוע תיעודי משתנה בעקבות אבולוציה אסתטית של הז'אנר?

לכבוד הגיליון המיוחד קיימתי עם ענת אבן ורן טל, עורכי תקריב, ראיון עם קרין ריבקינד סגל, המנהלת האמנותית של פסטיבל דוקאביב. עבודת האוצרות היסודית ותהליכי החשיבה העמוקים שמקיימת סגל עם צוותי הלקטורה שלה מדי שנה, נותרים בדרך כלל מאחורי הקלעים. הראיון עימה מאפשר הצצה חד פעמית אל החזון האמנותי שמנחה אותה, אל תפיסתה הייחודית של מהות הקולנוע התיעודי ואל מקורות ההשראה שלה. בעקבות חשיפתה של סגל לכמות עצומה של סרטים מדי שנה, היא משרטטת בראיון תמונת מצב עכשווית של הקולנוע התיעודי העולמי ומזהה את המגמות והטרנדים העיקריים שבו.

בשלושה מאמרים בגיליון קיימת התייחסות לתמות עיקריות אשר בייצוגן חלה התפתחות משמעותית בעשרים השנים האחרונות. הקולנוע התיעודי הנשי בישראל, למשל, נאבק בתקופה זו כדי ליצור דה-מיסטיפיקציה לפרויקט הציוני, ולצאת בגלוי כנגד התפיסה שלפיה ההיסטוריה הציונית אמורה להיכתב אך רק בידי מי שמוגדרים באופן רשמי כנוטלים חלק אקטיבי בתהליך עיצוב המדינה – הלוא הם הגברים. סרטה החשוב של מיכל אביעד דימונה טוויסט (2016) הוא אולי האחרון בסדרה של פרויקטים תיעודיים שנועדו לחשוף את המיליטריזם והשוביניזם החבויים במיתוס הציוני הפטריארכלי. בעוד שמעמדן של הנשים היוצרות בקולנוע הישראלי נותר שולי ומעוות באופן מובהק עד תחילת שנות השמונים, הרי שגם התקופה שהחלה אז הביאה עימה שינוי תמאטי מוגבל. זאת משום שנשים יוצרות בקולנוע התיעודי העדיפו להיצמד לנושאים בעלי תוקף אוניברסלי או לפחות כזה אשר לגביו קיים סטטוס קוו לאומי, כמו השואה. מאז אותו רגע מכונן של גל סרטי הדור השני לשואה הלך והתעצם הדיון הביקורתי והאקדמי לגבי ייצוג נשים בקולנוע העולמי, ולא מעט נכתב ונאמר גם על הנשים בקולנוע הישראלי, על מקומן השולי, על הדרתן או על הפיכתן למושאי מציצנות ועונג. כך מתרחשת לה תופעה מעניינת בשנות התשעים, והיא הופעתו של קולנוע תיעודי של נשים שבו היוצרות בוחרות להציג את עמדתן בנוגע לסכסוך. בסרטים כמו הנשים ממול (מיכל אביעד, 1992) או אסורות (ענת אבן ועדה אושפיז, 2001), המבט הופך להיות נשי במהותו ושם במרכזו את סוגיית האימהות ביחס לסכסוך תוך ערעור מהותי על העמדה המתקרבנת. כיצד משתנה כיום העמדה הנשית הזו ביחס לסכסוך, שעה שחלק ממאפייניו הולכים ומתקבעים והתקווה לשנותם מתרחקת ונמוגה? מאמרה של ענת דן מתייחס לקולנוע תיעודי נשי מסוג זה, קולנוע שמושא התיעוד שלו, דמות המתנחל, שנוי במחלוקת כשלעצמו והמבט עליו הופך באופן רפלקסיבי למושא לדיון. דן מתרכזת בשני פרויקטים עכשוויים שהופקו עבור תאגיד השידור 'כאן', סדרת הרשת חמושות (איילת בכר, 2017) והסרט מתנחלת (איריס זכי, 2018), שמוקרן השנה בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב. היא נוגעת בשאלה הסבוכה של אקטיביזם פוליטי בקולנוע תיעודי כדי לבחון את עצם היתכנותה של קריאה לשינוי כאשר מבט המתעדת עצמו אמביוולנטי. האם המוטיבציה העיקרית של יוצרות תיעודיות ביחס לסכסוך היא אך ורק שאיפה וקריאה לשינויה של המציאות? בנוגע להתמקדות העכשווית בדמות המתנחל בסרטי תעודה, שואלת דן – האם מדובר במבט השבוי בהיקסמות או בניסוח ביקורתי מרומז?

"מתנחלת" (איריס זכי, 2017): מבט השבוי בהיקסמות או ביקורתיות מרומזת?

סרטי הפרופגנדה שמימנה התנועה הציונית בישראל בשנות הארבעים והחמישים, סיפרו את סיפור השואה כנרטיב של ”טראומה וגאולה“, שבה חווית השואה מביאה באופן מחויב להצלה לאומית, והאפשרות לספר את הנרטיב האישי של כל אחד מהניצולים נשללה לחלוטין. התקופה שהחלה בשנות השמונים הביאה לטרנספורמציה של ממש, והייתה אחת החשובות בתולדות התיעוד המקומי. סרטים שנעשו בעיקר בידי הדור השני לניצולי השואה, החלו לחשוף וידויים אישיים יותר, מלאי חרדות ופחדים, שלמעשה ניסחו את האמת שהסרטים המוקדמים הצליחו להדחיק. הניצולים הראשונים, כך חשף לפנינו הקולנוע התיעודי, לא ממש הצליחו להשתלב כהלכה בארץ, ונשארו אאוטסיידרים בחברה כל עוד הפצע שלהם לא הגליד. סרטים כמו בגלל המלחמה ההיא (אורנה בן דור, 1988),אבא’לה בוא ללונה פארק (ניצה גונן, 1995), או הבחירה והגורל (ציפי רייבנבך, 1993) הציעו תקומה אחרת, אישית יותר, והחלמה תרפויטית. בגיליון זה קיבלה על עצמה יסמין הדס ליפשיץ סימן טוב את המשימה הלא פשוטה של סקירת אופני הייצוג של נושא השואה לאורך תולדותיו של הקולנוע התיעודי המקומי, תוך מתן דגש על האופן שבו התיעוד העכשווי מייצר "יצירה דוקומנטרית חושפנית, מישירת מבט, חקרנית ומאתגרת". סימן טוב מתמקדת בשני סרטים, זיטרה על אמת והשלמה (ג'אד נאמן, 2008) ושתיקת הארכיון (יעל חרסונסקי, 2010), אשר נוצרו כאן בעשור האחרון, ומהם עולות שאלות חשובות ומורכבות לגבי יכולתו של הקולנוע לעצב זיכרון, לחקור את נבכי הטראומה ולהציע אפשרות לפיוס. במאמרה משרטטת סימן טוב את מסלול התפתחותו של התיעוד המקומי בנושא השואה מרגעי הכיסוי, ההדחקה וההשתקה המוקדמים; דרך הניסיון החושפני להעניק מרחב לעדות ראשונית; ועד לשלב העכשווי, שאותו היא מכנה "מסע אל עבר האין סוף של הגילוי ולעבר גאולת הביטוי והיצירה". דילמות אתיות מורכבות וחשובות עולות כאן ביחס לדימוי הקולנועי של השואה וביחס למגבלותיו וליתרונותיו של הקולנוע התיעודי בהתמודדות האתגרית שלו עם טראומת השואה.

"שתיקת הארכיון" (יעל חרסונסקי, 2010): "מסע אל עבר האין סוף של הגילוי ולעבר גאולת הביטוי והיצירה"

עם הופעתה של הטלוויזיה בישראל בסוף שנות השישים החל רנסנס חדש של הפקה דוקומנטרית. ממספר מינימלי של כעשרה סרטים תיעודיים מדי שנה בתחילת שנות השבעים המינון עלה לכ-20–40 סרטים תיעודיים בסוף העשור. מכאן יתחיל בישראל מחול מורכב וממושך בין הטלוויזיה לקולנוע ביחס לתכנים ולאופני הייצוג. השאלה מי משני המדיומים יהיה דומיננטי יותר ויאפשר ייצוג תיעודי רלוונטי יותר לקהל תקבל תשובות אחרות בהתאם לתקופות שונות. לאחר מלחמת יום הכיפורים, למשל, הטלוויזיה הפכה להיות המדיה העיקרית דרכה ניסו יוצרים ישראלים להבין את הטראומה. לעומת זאת, בסוף שנות השבעים ולאחר המהפך הפוליטי בישראל, פוליטיקאים ואנשי תעשייה ניסו להגביל את החופש היצירתי של הטלוויזיה ולהפוך אותה ל”לאומנית“ יותר ברוחה. בשלב זה, ובמיוחד עת פריצתה של מלחמת לבנון הראשונה, נכנס הקולנוע הפוליטי והביקורתי של שנות השמונים לתמונה ואיפשר לקולות ביקורתיים (כמו אלו של עמוס גיתאי, יגאל בורשטיין או רם לוי) לתקן את המעוות. לטלוויזיה בשנות השמונים היו בעיקר "במאי בית" שקבעו את הטון, והנושאים שבהם עסקה הטלוויזיה היו ניטרליים באופיים, וכמעט שלא נשמעו דרכה קולות פרובוקטיביים או חתרניים. השלב הבא, שהגדיר למעשה את השינוי המהותי שהתחולל בעשייה התיעודית הטלוויזיונית עד היום, הוא שלב פריצתם של הערוץ השני וערוצי הכבלים. הטלוויזיה שוב הפכה להיות מרכזית בעשייה הדוקומנטרית, ובהתאם לכך נדרש גם הקולנוע לשנות את צורת הבעתו ואת תכניו. מאמרו של יואב הלוי מבקש לחשוף את השינויים האסתטיים והתמאטיים שהתרחשו בקולנוע הדוקומנטרי בישראל עקב מרכזיותה של הטלוויזיה המסחרית. הוא עושה זאת תוך בחינת ייצוג הגוף המת בשתי יצירות תיעודיות ישראליות, הסרט דרך בן צבי 67 (רן טל, 1998) וסדרת הטלוויזיה המכון לרפואה משפטית (עמליה מרגולין, 2017). טענתו המרכזית של הלוי היא שייצוג גוף המת עבר טרנספורמציה מהותית לאורך השנים, מ"תיעוד קולנועי-טלוויזיוני חתרני, ישיר, נטול פניות וחודרני, שבו גוף המת חשוף למצלמה ולעין הצופה", כמו בסרטו של טל, "אל עבר ייצוג מאוחר בזמן ושונה לחלוטין… שבו גוף המת ואלמנטים נוספים של אלימות המופעלים עליו הועלמו, ויש שיאמרו 'נמחקו' לחלוטין מעין המצלמה ומעין הצופה, תוך מיקומם מחוץ 'למסך'", כמו בסדרת הטלוויזיה של מרגולין. הלוי מנסה להסביר את הפער הייצוגי בין שתי היצירות בעזרת תיאורית הביו-כוח של מישל פוקו (Foucault) והתיאוריה הסטרוקטורליסטית של מרי דגלס (Douglas). אך בו בעת חושף מאמרו את השלב הנוכחי, אם כי בהכרח לא האחרון, בדיאלוג הארוך בין הטלוויזיה לקולנוע ביחס לאפשרויות הייצוג וההבעה של תכנים רדיקליים.

במסגרת בחינתם של תהליכים ותמורות שעברו על הקולנוע התיעודי בארץ מאז היווסדו של פסטיבל דוקאביב, אנו שמחים לכלול בגיליון מיוחד זה שיחה עמוקה ומרתקת שקיים המפיק לירן עצמור עם הבמאי המוערך ארי פולמן. נדמה לי שלא יהיה זה מופרז לומר שסרטו ואלס עם באשיר (2008), אשר חוגג השנה עשור למועד יציאתו לאקרנים, הוא אולי הסרט התיעודי החשוב ביותר שנעשה כאן בתקופה הנדונה. במסגרת הראיון משווה עצמור בין יציאת הסרט ואלס עם באשיר לאקרנים לבין הפצעתו של היוצר דוד פרלוב בשמי הקולנוע הישראלי, ומתאר אותן כשתי המהפכות הגדולות ביותר בתולדות התיעוד המקומי, גם אם נתקל בהצטנעותו האופיינית של פולמן כתגובה. פולמן, שאינו מחבב הגדרות מדויקות או אבחנות ברורות בין בדיה לתיעוד, מעדיף את הכינוי "מחולל סרטים" במקום "במאי דוקומנטרי". הוא מבהיר בראיון כיצד הניסיונות לגיוס מימון לסרטו נתקלו שוב ושוב בקשיים כשההיברידיות שהציע נאלצה להיתחם באופן דווקני לפרקטיקה כזו או אחרת. שיתוף הפעולה ההדוק והפורה של פולמן עם ערוץ 8 לאורך הפקת סרטיו מהווה דוגמה מצוינת לאופן שבו שותפות מימונית של ערוץ טלוויזיה יכולה לייצר תרומה יצירתית משמעותית. כמו כן, פולמן מתאר את תהליך יצירת האנימציה בקולנוע תיעודי כיקר וסיזיפי, אולם גם ככזה שמאפשר חופש יצירתי מוחלט הפותר לא מעט בעיות אתיות במפגש עם סובייקט בקולנוע תיעודי מצולם. פולמן מדלג בין מחשבות באופן אסוציאטיבי ומלהטט ברעיונות מבריקים בספונטניות, אך עצמור מנתבו לדיון מקיף ומובנה בסך כל יצירותיו, כולל הניסיון העכשווי והאובססיבי להפוך את סיפורה של אנה פרנק לסרט אנימציה.

"ואלס עם באשיר" (ארי פולמן, 2008): הסרט התיעודי החשוב ביותר שנעשה כאן בעשרים השנים האחרונות.

כחלק בלתי נפרד מגיליון חגיגי זה, ובשונה מגיליונות קודמים של כתב העת, אנו גאים לפרסם חמישה ראיונות עומק עם יוצרים ויוצרות של קולנוע תיעודי שהתארחו במרוצת השנים בפסטיבל דוקאביב והקרינו בו כמה מסרטיהם. בראיונות אלו מתייחסים חלק מהיוצרים לחוויה האישית שלהם בפסטיבל ובכך מדגישים את חשיבותו של המוסד הזה עבורם ואת ייחודה והילתה של הקרנת הקולנוע בכלל. נוסף על כך, כל היוצרים המרואיינים כאן הינם שחקני מפתח בתנופה העכשווית של הקולנוע התיעודי בעולם, והראיונות עימם מספקים פרספקטיבה חשובה מעין כמוה להתפתחויות המקומיות שבהן אנו עוסקים בגיליון הנוכחי.

כך למשל, ישב אורון שמיר במהלך פסטיבל טרייבקה האחרון לשיחה צבעונית ומרתקת עם ברט מורגן, אחד הקולות המקוריים כיום בקולנוע הדוקומנטרי האמריקאי. מורגן, שנכח בפסטיבל לפני שנתיים והשתתף בהקרנת חוצות בלתי נשכחת של סרטו על קורט קוביין בנמל תל אביב, מתאר ללא הנחות ובכנות ישירה את דעתו האמיתית על הרנסנס שחווה הקולנוע התיעודי לפני כעשור ועל שלב הרגיעה שלטענתו הגיע כעת. ביטנו מלאה על שיטת ההפצה העכשווית של הקולנוע התיעודי, אשר לטענתו רומסת את פוטנציאל ההקרנה שלו בבתי הקולנוע. סרטו החדש ג'יין, שהוקרן לאחרונה במסגרת קולנוע דוקאביב, היה הסרט הדוקומנטרי השלישי הכי מרוויח בארצות הברית בשנה שעברה, אך נבעט החוצה מתיאטראות המולטי-פלקס לפני שהצליח למצות את הפוטנציאל שלו.

ברט מורגן: מבט מפוכח וללא הנחות על הרנסנס העכשווי של הקולנוע התיעודי

במאי 2016, אותה שנה שבה ביקר מורגן בפסטיבל, שוחחתי אני עם הבמאי האוסטרי ניקולאוס גיירהאלטר, אשר הגיע גם הוא כאורח מרכזי של דוקאביב. גיירהאלטר הוא אחד האוטרים המובהקים של הקולנוע התיעודי האירופי בשנים האחרונות, ומאחוריו קריירה קולנועית מפוארת של למעלה מ-25 שנה. דימויי הסרטים שלו עמוסים בפרטים, בעלי מיזנסצנה מוקפדת ועשירה, אך גם נשארים לרוב כאניגמטיים ולא מפוענחים. דיברתי איתו על אסתטיקה תיעודית, פוליטיקה עכשווית ועל נזילותן של הגדרות מסורתיות.

בראיון נוסף משוחח יאיר לב עם אלן ברלינר, מיוצרי הקולנוע האישי המעניינים באמריקה, שהתארח בפסטיבל דוקאביב בשנת 2013. ברלינר, אספן אובססיבי של קטעי ארכיון מכל סוג שהוא, מייצר בסרטיו קולאז׳ קצבי ונוירוטי אשר מגדיר מחדש את הקשר בין אסתטיקה לאינטואיציה בקולנוע תיעודי. לב סוקר עימו את הקריירה הקולנועית המגוונת שלו, שבמהלכה יצר דרכים אלטרנטיביות, מקוריות ומשעשעות, לתיעוד יומני שלו ושל בני משפחתו.

אלן ברלינר: אספן אובססיבי של קטעי ארכיון

במסגרת ההקשרים המיוחדים שיוצר קולנוע תיעודי עם אמנויות אחרות, ליאת סאבין בן שושן שוחחה עבור הגיליון עם אילה בקה ולואיז למואן, זוג יוצרים העוסקים בצילום מבנים אדריכליים איקוניים ומתעניינים בחוויה היומיומית של המשתמשים במבנים הללו. במסגרת פסטיבל דוקאביב הוקרנו שלושה סרטים שונים שלהם בדרך ייחודית ומחוץ לבתי הקולנוע הסטנדרטיים, תוך שימת דגש על החלל האנושי של מרחבי ההקרנה. בראיון עימם מתארים בקה ולמואן כיצד קולנוע יכול לייצר חוויה של מרחב, תחושה של קהילתיות, ואת האופנים המיוחדים שבהם הקולנוע יכול לקיים דיאלוג מורכב עם אדריכלות.

כמו כן, בגיליון מפורסם מחדש ראיון שקיים אריאל שווייצר עם הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה, ראיון שפורסם במקור בכתב העת הצרפתי "מחברות הקולנוע" (Les cahiers du cinéma) במאי 2017. לוזניצה, שגם סרטיו מתחקים בדרכם הייחודית אחר הטשטוש המתמשך בין קולנוע תיעודי לעלילתי, מפרט בבהירות את מחשבותיו לגבי סרטו הדוקומנטרי אוסטרליץ ולגבי סרטו העלילתי האחרון נפש עדינה. הוא מתאר את מקורות ההשראה שלו ומספק נקודת מבט מעניינת על המצב הפוליטי במזרח אירופה.

סרגיי לוזניצה: טשטוש מתמשך בין קולנוע תיעודי לעלילתי

וגם, אי אפשר בלי קצת תודות. תודה גדולה לענת אבן ורן טל, העורכים המייסדים של ״תקריב״, שהיו שותפים לגליון הזה בכל שלבי גיבושו ועריכתו ונתנו לי, יחד עם זאת, חופש פעולה והחלטה. המיזם הזה, שנמצא בדרכו כבר לגליון מס׳ 17, אינו מובן מאליו באף רגע נתון, אך השניים הללו מצליחים להרים אותו כנגד כל קשיי המימון כל פעם מחדש, ובכך להנגיש את הכתיבה הביקורתית על קולנוע תיעודי לקוראים באופן שאף כתב עת אחר בארץ אינו מסוגל לעשות. תודה ענקית ליערה עוזרי וקרין ריבקינד סגל, מדוקאביב, שהעלו איתנו רעיונות שונים וחשבו איתנו יחד; אירגנו עבורנו במהירות וביעילות ראיונות עם כל היוצרים שהיו האורחים בפסטיבל; יצרו בשביל הכותבים שלנו קטלוג של הסרטים הישראלים שהציגו בפסטיבל במשך השנים; ובכלל היה תענוג לעבוד איתן יחד; ,תודה לוורד שמשי, המפיקה והעורכת הלשונית של הגליון, שעשתה עבודה מדויקת ומקצועית, וממנה למדתי הרבה; ,usv לקרן רבינוביץ' שתמכו בגליון הזה, כמו גם בשאר הגליונות של כתב העת. ותודה כמובן לפורום היוצרים הדוקומנטריים שתומכים ב״תקריב״, והזמינו אותי להשיק אותו בכנס השנתי שלהם בפסטיבל.

קריאה מהנה!

אובססיות מסוכנות ואמונות תפלות: חמש המלצות לפסטיבל דוקאביב

הנה זה מתחיל שוב. בעוד כמה ימים ספורים אפשר יהיה להגיע למתחם הסינמטק כדי לקבל הזרקה מרוכזת של מציאות לפנים, כלומר על המסך, כלומר לא ממש מציאות, אלא יותר כמו עיבוד יצירתי למציאות. בקיצור, סרטים דוקומנטריים, מהטובים שניראו על המסכים בעולם בשנה האחרונה. עם כל הפייק ניוז, הפליק-פלאק והספינ-אוף, נדמה לי שהקולנוע התיעודי מעולם לא היה הכרחי וחשוב יותר. פסטיבל דוקאביב, שחוגג השנה 20 שנה, יתקיים כרגיל בסינמטק תל אביב ובאתרים שונים ברחבי העיר בין התאריכים 16-27 במאי. מעל 1000 סרטים נבחנו השנה על ידי ועדות הלקטורה הסלקטיביות של דוקאביב, ומתוכם נבחרו 125 סרטים, 12 מהם לתחרות הבינלאומית, 9 לתחרות עומק שדה ו-15 לתחרות הישראלית. בחרתי להמליץ על חמישה סרטים תיעודיים שיוקרנו בפסטיבל, כל אחד נפלא בדרכו שלו. כדאי להיערך בהתאם ולרכוש אליהם כרטיסים מראש, כי אחרי הכל, הכרטיסים לדוקאביב נגמרים מהר.

 

עבדו הנאמן של קובריק (Filmworker)

מאז מותו של סטנלי קובריק בשנת 1999 החלו להיחשף יותר ויותר פרטים על איש הסתרים הזה, על הגאון הפרפקציוניסט שהחזיק במהלך חייו את כל הקלפים שלו צמוד צמוד לחזה ולא גילה לעולם דבר על דרך פעולתו. עבדו הנאמן של קובריק, או בשמו המקורי והיפה "עובד קולנוע" ("filmworker"), מספר על איש שכבר היכרנו, אבל לא ממש מקרוב. ליאון ויטאלי, היום בשנות השישים לחייו, היה יד ימינו של קובריק במשך כשלושים שנה. חובבי הסרט בארי לינדון יזהו את ויטאלי מיד כשחקן הבריטי הבלתי נשכח שהופיע בדמותו של לורד בולינגטון, אויבו המושבע של גיבור הסרט. זהו הבחור הצעיר, בנה של ליידי בולינגטון, אשר לצידו אנו מתייצבים כעוגן להזדהות לאחר שבארי לינדון מחריב את כל מה שטוב בעולמו. מיד לאחר שהסתיימו צילומי הסרט, ניגש ויטאלי אל קובריק וביקש ממנו לעבוד אצלו. קובריק שלח אותו לאגור קצת ניסיון, ובסוף נתן לו משימה: לצאת וללהק את דני טורנס, הילד עם החוש השישי בהניצוץ. מכאן החל שיתוף פעולה ייחודי ומוטרף לחלוטין, במהלכו הפך ויטאלי לעוזר האישי של קובריק 24 שעות ביממה. 7 ימים בשבוע. ויטאלי עשה הכל כולל הכל. הוא תירגם טריילרים לשפות שונות; דאג לבדוק ביסודיות את הדיבוב של כל סרט וסרט לכל שפה אפשרית (קובריק היה ידוע כמי שטרח לשלוח הוראות טכניות מפורטות להקרנת סרטיו בכל מקום בעולם); צילם עבור קובריק אלפי תמונות סטילס של מלונות לפני ההפקה של הניצוץ; עבר על ערימות אינסופיות של גלילי פילם כדי לחפש ולו פריים אחד בלבד; וטרח לבצע בדייקנות עוד מאות משימות סיזיפיות שהיו גורמות לכל אדם אחר לנוס בבהלה. קובריק היה אמן אמיתי וגאון אובססיבי, ואת זה אנו כבר יודעים. אבל כאן הוא מצטייר גם כאדם הנוטה להתפרצויות זעם, דיקטטור משוגע שדרש מעוזרו כל דבר אפשרי, כולל טיפול מסור בחתול שלו. הוא נתן אמון מלא בויטאלי והאציל לו סמכויות באופן מפתיע למדי, זאת בהתחשב בכך שהיה "קונטרול פריק" לא קטן.

טוני זיירה, שכתב, ביים וערך את הסרט, מעניק לנו הצצה של ממש לעולם ייחודי ונפלא שכולו קובריק, ומענג אותנו באנקדוטות קולנועיות וברכילויות מרתקות (כמו התקפי הזעם של קובריק על שיירי ה-flare שנשארו בטעות על המסך, או ראיונות מעניינים עם מתיו מודין על ההפקה של פול מטאל ג'אקט). ויטאלי, כך אנו למדים, היה אחד משחקני המפתח ביצירתו האחרונה של קובריק, עיניים עצומות לרווחה. ויטאלי לא רק שיחק מספר דמויות שונות בסצנת נשף המסכות, אלא גם היה האישיות החשובה ביותר בעבודת השחזור המדויקת של הסרט לאחר מותו של קובריק. בזכותו הגרסה הסופית של הסרט נראית כפי שהיא נראית, בהתאם לחזון הארטיסטי המקורי של קובריק. ויטאלי הוא דמות כובשת בנוכחותה על המסך, מלאה בכריזמה ומרגשת עד דמעות. זוהי ללא ספק שוליית הקוסם הכי מוכשרת שניתן לדמיין, אבל המניע לפעולותיה נשאר תמוה. כיצד ניתן להבין מדוע אדם יקדיש את חייו באופן טוטאלי כל כך עבור בוס כל כך גרוע? זוהי כמעט עבודה דתית באופיה, עם דבקות עיקשת וחסרת כל הגיון ביחס לתגמול שהיא מעניקה. עבדו הנאמן של קובריק הוא סיפור על אובססיה אמיתית ועל התמכרות לעבודה שמכלה את חייו של אדם ומעניקה להם משמעות בו זמנית. ויטאלי מודה בפני המצלמה שלא היה משנה דבר בחייו, ושהעבודה אצל קובריק הייתה הדבר הטוב שאי פעם קרה לו, אבל התמונה שהסרט חושף בהדרגה גורמת לנו לתהות האם לא מדובר בהדחקה של חוויה עם מאפייני טראומה.  

"עבדו הנאמן של קובריק": סיפור על אובססיה אמיתית ועל התמכרות לעבודה שמכלה את חייו של אדם

עבדו הנאמן של קובריק יוקרן במסגרת תוכנית האמנות במועדים הבאים:

יום שבת 19.05 20:30  סינמטק 4

יום שני 21.05 22:00  סינמטק 1

יום רביעי 23.05 12:15  סינמטק 1

 

ממלא מקום (Standby Painter)

לפני שנה הוקרן בפסטיבל דוקאביב סרטו הקודם של האמן אמיר יציב פלנטה אחרת, מסה קולנועית מעוררת מחשבה על ייצוג וירטואלי של מרחבי זכרון וטראומה. השנה יציב מציג בפסטיבל את סרטו החדש, והאכסניה שלו, ממש באופן לא מפתיע, היא שוב קטגוריית "עומק שדה" הנפלאה. מדובר גם הפעם בסרט ייחודי, חכם ומורכב, העוסק במקרה אמיתי שארע לפני 18 שנה במוזיאון הלאומי בפוזנאן שבפולין. אדם פשוט בשם רוברט זוולינסקי ביקש וקיבל מהמוזיאון אישור מיוחד לשהות במשך שעות ארוכות מול ציור של קלוד מונה, וזאת כדי לעשות לעצמו איור פרטי משלו. הבקשה התמימה הזו הפכה לאירוע פלילי של החלפה וגנבה, ואת הסיפור המוזר הזה מגולל יציב בסרטו. הוא מדלג הלוך ושוב בין צילומי ארכיון של השחזור המשטרתי לבין ראיונות אינטימיים עם זוולינסקי. מצד אחד אנו מתוודעים לפרטים המדויקים והיבשים של המקרה: היכן עמד האיש? על מה הסתכל בכל רגע נתון? כמה זמן היה מבלה שם ביום? מצד שני, קטעי הארכיון ממסוגרים בפריים מוקטן ומצהירים על מוגבלותם לספק הסבר משמעותי למקרה התמוה הזה. יציב מתקרב אל זוולינסקי ומעניק לו מרחב לווידוי מרגש שמציף את הצופה בשאלות יותר מאשר מספק לו תשובות ברורות. מהי הסיבה האמיתית למעשה הגנבה אם לא תמורה כספית? האם זו הייתה פעולת הצלה אמנותית? אקט מחווה של אדם שהתאהב בציור? ממלא מקום הוא במובנים רבים הגרסה העכשווית והפולנית לסרטו המונומנטלי של עבאס קיארוסטמי קלוז אפ, שניסה אף הוא לבחון את הראציונל האמיתי מאחורי פעולה פלילית עם פן פסיכולוגי עמוק (במקרה של קיארוסטמי, היה זה אדם שהתחזה במשך זמן ממושך לבמאי האיראני מוחסן מחמלבף). יציב משלב כאן באופן אלגנטי ציורי אילוסטרציה של גאי סלאבינק, שאף שיתף פעולה עימו ביצירת הסרט, ומשתמש בפסקול עדין המורכב ברובו מקטעי פסנתר של פרדריק שופן. התוצאה היא סרט מעורר מחשבה על שכפול והעתקה, על היחס בין אמנות למציאות, ועל ההבדלים בין העתק למקור, שמעניק כבוד רב לדמות הראשית שנמצאת במרכזו.

"ממלא מקום": סרט מעורר מחשבה על שכפול והעתקה

ממלא מקום יוקרן במסגרת התוכנית ״עומק שדה״ במועדים הבאים:

יום שישי 18.05 12:30 סינמטק 4

יום שישי 25.05 18:30 סינמטק 2

 

שולה המוקשים (The Deminer)

זוכה הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל IDFA, שולה המוקשים, הוא חוויה קולנועית מורטת עצבים. סרטם של הוגיר הירורי ושינוואר קמל מתמקד בדמותו הבלתי נתפסת של קולונל פאח׳יר, אבא כורדי לשמונה שגם משרת במסירות בצבא העיראקי. פאח׳יר הוא שולה מוקשים אמיץ אשר מבקש לנקות את מוסול מהמוקשים אותם הטמינו בשטח אנשי דאע״ש. הוא נמצא בסכנת חיים מתמדת, כמו גם צוות הצילום שמתלווה אליו ומתעד את המתרחש ממרחק מינימלי, אבל נחוש בדעתו להפוך את מוסול למקום בטוח לאחר מלחמת עיראק ונפילת שלטונו של סדאם חוסיין. פאח׳יר עובד ללא ציוד הגנה כלל, מסתובב עם קאטר ביד (בחיי), ונכנס לתוך בתים נטושים עם אומץ בלתי נתפס וללא פחד. שולה המוקשים נערך מתוך עשרות שעות של צילומים אותם הוציאו היוצרים ממזוודה ביתית מלאה בהום מוביז שצולמו על ידי פאח׳יר וחבריו לעבודה. אלו הם קטעי סינמה וריטה קשוחים למדיי ולעיתים קשים מאוד לצפייה. בין לבין, מתארים היוצרים גם את האינטימיות המשפחתית של פאח׳יר, איש משפחה למופת, אבא מקסים ובעל אוהב שפשוט לא יכול להפסיק לנטרל פצצות.

שולה המוקשים אינו דומה לאף סרט אחר שתראו בפסטיבל, והוא מתנהל לפרקים כמו סרט אימה דוקומנטרי, בו כל מכשיר קשר שמזמזם או טלפון נייד שמצלצל יקפיץ אתכם מן הכיסא. התחושה בסרט בכל דקה של צפייה בו היא שהכול יכול לקרות. הכול פגיע וחשוף, ממש כמו הכבלים המאולתרים שמשתרכים אל לבנות החבלה, ובכל רגע יכול להתרחש הפיצוץ הנורא. אם חשבתם שמטען הכאב מרט את עצביכם, חכו עד שתראו את הסרט הזה. הצפייה בו נעשית בנשימה עצורה לא רק בגלל שמדובר באירועים אמיתיים, אלא גם כי דבר אינו ידוע מראש (ואזהר כאן במכוון מספוילרים). כשתיעוד המבצעים של פירוק מטעני החבלה הופך לדבר שבשגרה בסרט, אנו מבינים משהו מהותי מאוד שאינו שגרתי כלל בקולנוע תיעודי: העובדה שאנו צופים בחומרים מצולמים שהגיעו לידיהם של הבמאים אינה מעניקה לנו בטחון. ״אם אכשל, רק אני אמות״, מסביר למצלמה פאח׳יר; ״אבל אם אצליח אמנע את מותם של רבים אחרים״. הדמות של פאח׳יר נשארת חידתית ולא לחלוטין מובנת, גם אם לעיתים נדמה שהיוצרים מעדיפים למתוח את הציפייה הדרמטית על פני העמקה רצינית יותר בגיבור שלהם. האם פאח׳יר אכן מונע מתוך אלטרואיזם ורצון להציל חיים של אחרים בכל מחיר, או שמא התמכרותו האובססיבית לעבודה היא כה חמורה עד שהוא פשוט לא מבין באיזו סכנה יומיומית הוא מציב את עצמו ואת הסובבים אותו?

צפו בטריילר של שולה המוקשים:

שולה המוקשים יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום חמישי 17.05 17:15 סינמטק 1

יום רביעי 23.05 15:00 סינמטק 4

יום שישי 25.5 18:15 סינמטק 3.

 

הצד האחר של הכל (The Other Side of Everything)

סרטה של מילה טורג׳ליק, אשר זכה בפרס הגדול בתחרות הרשמית של פסטיבל אידפא בשנה שעברה, מספק מבט אישי ופוליטי בו זמנית על ההיסטוריה של סרביה מסוף המאה ה-20. טורג׳ליק, אשר יצרה לפני שמונה שנים את הסרט הנהדר סינמה קומוניסטו, משתמשת בחוכמה במרחב הביתי של דירת אימה כדי להמחיש לצופה את מערך הכוחות הפוליטיים שעיצבו את הקונפליקט במדינתה לאורך ההיסטוריה. לאורך שלטונו של טיטו, הקומוניסטים חילקו את דירת אימה והיא חלקה את השטח העצום עם דיירים נוספים. הדלת בין החללים לעולם לא נפתחה, ואילו השלטון האזין למתרחש בדירה באופן קבוע, שכן לאם היו דעות פוליטיות חתרניות. כשחברים הגיעו לבקר, לדוגמא, נאמר להם לצלצל שלוש פעמים כדי לא לפתוח את הדלת לאנשי השלטון. אימה של טורג׳ליק, סרביינקה, היא אקטיביסטית פוליטית ופרופסורית ידועה באוניברסיטת בלגרד. מילה מדלגת באלגנטיות בין קטעי ארכיון נוקבים לבין ראיונות שהיא מקיימת עם סרביינקה בהווה, ובכך מנסה להעניק לה את הכבוד וההכרה להם היא ראויה. סרביינקה היא אישה כריזמטית ובעלת לשון חדה, והיא מתארת את האכזבה הקשה שיש לה מגל הלאומנות ששוטף את ארצה לאחרונה. היא להוטה מבחינה פוליטית, בעוד שהבת שלה היא הניגוד המוחלט לכך, רגועה ופחות מוטרדת, כמעט א-פוליטית בהשקפותיה. יש משהו פשוט, יפה ואלגנטי בסרט של טורג׳ליק, שכמעט ואינו יוצא מגבולות הדירה אך מנצל אותה כמרחב היסטורי בעל חשיבות. בדירה, הממוקמת באמצע בלגרד, התקיימו מפגשים פוליטיים סוערים וממנה ניתן היה לצפות באירועים היסטוריים. המבט הפוליטי מתוך המרחב הפרטי מזכיר לעיתים את המהלך המבריק אותו מבצע דוד פרלוב ביומן, שם גם הוא מצלם את המאורעות המטלטלים של שנות השבעים מתוך חלון דירתו באבן גבירול. הצד האחר של הכל אינו מבריק מבחינה קולנועית, אך הוא מדויק ונכון, אינפורמטיבי וקומוניקטיבי בדיוק במינון הנכון, ממש כמו שאוהבים שם בפסטיבל אידפא. נראה לי שגם הקהל בדוקאביב יחבב מאוד את הסרט הזה.

"הצד האחד של הכל": משתמש בחוכמה במרחב הביתי כדי להציג את מערך הכוחות הפוליטיים בסרביה

הצד האחר של הכל יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום שלישי 22.05 18:30 סינמטק 1

יום שישי 25.05 18:15  סינמטק 1

 

הקללה (The Dread)

בכפר ארגנטינאי קטן בשם אלדוראדו, בו מתגוררים כמה עשרות תושבים מקומיים בלבד, המזור לכל מחלה רחוק מלהיות אנטיביוטיקה או אופטלגין. גם לא ניתוח או כימותרפיה למקרים קשים יותר. תחשבו על משהו שהוא יותר בכיוון של צפרדע קשורה בחוט, אותה משפשפים על הגוף, או מזמורים קבוצתיים שמרפאים כל מחלה. לכולם שם ממש סבבה עם זה, חוץ מזה שישנה מחלה מסתורית אחת שאף אחד לא מוכן לדבר עליה, והיא נקראת Espanto. היא תוקפת בכפר רק את הנשים, מעטים מוכנים לתאר מה היא באמת, ועוד פחות מהם מוכנים לספר על חורחה, האיש המסתורי שמרפא נשים עם אספנטו בביתו המבודד שבקצה הכפר. זוג היוצרים פבלו אפרו ומרטין בנסימול מראיינים את כל תושבי הכפר בשיטת הראשים המדברים, ומשרטטים תמונה של קהילה קטנה, מוזרה ותמוהה, מקום בו כולם מכירים את כולם, וללא יוצא מן הכלל מדברים בקול אחד. אלו סודות הם ממתיקים וממה הם בוחרים להתעלם? רב הנסתר על הגלוי בהקללה, אך מכאן גם קיסמו של הסרט המשעשע הזה. זהו סרט פשוט בישירותו, מלא בהומור ובמודעות עצמית, היוצר מתח מרתק בין ההכחשה וההשתקה שרוחשות על פני השטח ולבין האמת המוזרה שמבעבעת מבפנים, עליה אף אחד לא מוכן לדבר. מדוע מטפל חורחה רק בנשים? מדוע הוא מנסה לברוח מצוות הצילום? ומה היה הגורם האמיתי לתאונה המסתורית שהתרחשה בכפר? שיטת התיעוד, האופן בו דמויות מוצבות על רקע המאפיין אותן, והטון הסרקסטי שמאמצים היוצרים יזכירו לרבים את סרטיו המוקדמים של ארול מוריס, כמו ורנון, פלורידה או שערי גן עדן. יחד עם זאת, אין בסרט הזה טיפה של התנשאות או ביקורת, גם אם בהדרגה נחשפת בפנינו חברה קטנה ושמרנית המתנהלת על פי עקרונות שוביניסטיים והומופוביים. הכל, בסופו של דבר נאמר עם קריצה.

"הקללה": סרט פשוט בישירותו, מלא בהומור ובמודעות עצמית

הקללה יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום שני 21.05 18:00  סינמטק 1

יום רביעי 23.05 17:30 סינמטק 4

יום שבת 26.05 22:00 סינמטק 4

 

זכרונות מאפריקה: מדוע ״ג׳יין״ הוא סרט כה מאכזב

 

הסיפור של ג׳יין גודול (Jane Goodall), שזכה כבר ללא מעט התייחסויות דוקומנטריות, הוא דוגמא מופלאה ונדירה לפמיניזם בקהילה המדעית של שנות השישים. מזכירה בריטית צעירה, וללא כל ניסיון מדעי קודם, נבחרה על ידי ד״ר לואיס ליקי להיות חלק מניסוי אנתרופולוגי תקדימי בגומבי, טנזניה. ללא שום דעות קדומות או הטיות אקדמיות, גודול היתה המועמדת האידאלית לשהות במחיצת שימפנזים ולחקור את התנהגותם הפרימיטיבית. התצפית הממושכת שקיימה גודול בסביבה הטבעית של השימפנזים הובילה לגילויים מסעירים. גודול הבינה שלשימפנזים יש מאפיינים אישיותיים והתנהגותיים שעד כה נדמו כשמורים לבני אדם בלבד. גם היונקים הללו, כך הסתבר, עסוקים בתהליכי חיברות, ולכן מסוגלים לגנוב בננות בערמומיות, להכין כלים מיוחדים כדי לאכול ולשרוד, להתנקם זה בזה באלימות מחרידה ולגלות אהבה והקרבה אימהית לצאצאיהם. כל זה אולי נראה לנו היום כמובן מאליו, אבל הגילויים הללו, תוצר של התבוננות מעמיקה ואינטנסיבית במהלכה רשמה גודול בפירוט רב את כל מה שראתה ממרחק אפסי, היו תקדימיים ופורצי דרך. המגזין היוקרתי נשיונל ג׳אוגרפיק עשה עליה כתבה נרחבת, והדימויים הצבעוניים מתוכה, בהם גודול מתקרבת לשימפנזים כאילו הייתה חלק מסביבת המחיה הטבעית שלהם, נראים כאילו נלקחו מאגדה ולא מהמציאות.

אל הסיפור המרתק הזה של גודול הגיע ברט מורגן, במאי הידוע בעיקר בזכות סרטיו התיעודיים שחקרו את תעשיית הבידור, כמו Kurt Cobain: Montage of Heck, או הילד נשאר בתמונה. הוא ניגש לטפל כאן בפעם הראשונה בסובייקט נשי, ויצר סרט תיעודי מעניין בשם ג׳יין, פרויקט שנשמע על פניו מבטיח למדי, אך בקלות יכול היה להיות משמעותי ומרתק הרבה יותר. נקודת הפתיחה הייתה סוג של מתנה משמיים. מורגן קיבל בשנת 2014 גישה ראשונית ובלעדית לחומרי ארכיון של הנשיונל ג׳אוגרפיק, דימויים מהפנטים הטבולים בצבעים עזים של טכניקולור. מדובר בכ-160 שעות של פאונד פוטאג׳, חומרים על גודול והמחקר שלה שצולמו באופן ארטיסטי ובפורמט 16 מ״מ על ידי צלם הטבע הוגו ון לאוויק (Hugo Van Lawick), מי שיהפוך בהמשך הדרך לבעלה הראשון. מורגן ארג את החומרים שנתגלו כאן לראשונה עם מקבץ ייחודי של הום מוביז, אבל בעיקר החליט לדלג בין חומרי הארכיון לבין ראיונות עכשוויים שקיים עם גודול בת ה-83 (אותם מצלמת אלן קוראס). ההחלטה הזו, לנוע כל הזמן בין החומרים הקסומים שניגלו בפניו לבין ראיונות סטנדרטיים בסגנון ראשים מדברים, הופכת את מבנה הסרט לדי קונבנציונלי. לעיתים נוצרת התחושה שאנו צופים בסרט טבע בנאלי למדי במסורת סרטי הטבע של הנשיונל ג׳אוגרפיק. האוצר הגלום שנפל לידיו של מורגן הגיע בעיקרו ללא סאונד, ואת החסך המשמעותי הזה החליט מורגן למלא בכך ששילב איתו הקראה של כתביה הפיוטיים של גודול. למרות שהיא עצמה מקריאה אותם, מה שמעניק לפיוט נופך אישי ואינטימי, דבריה עדיין נשמעים כיום לא יותר מאשר מקבץ של קלישאות בנוגע לטבע הפרימיטיבי וליחס של בני האדם אליו.

אוצר גלום: דימויים מהפנטים הטובעים בצבעים עזים של טכניקולור

ברור לי שמורגן ניסה לעשות איזשהו סדר נראטיבי בחומרים שצולמו במקור באופן רנדומלי לחלוטין, כדי שיוכל להפוך את סרטו, דרך עריכה יעילה, לסוג של biopic על חייה של ג׳יין גודול. זוהי שאיפה מובנת ואף לגיטימית, בהינתן שמעולם לא נעשה סרט הוליוודי על חייה של גודול. חבל רק שבחצי שעה הראשונה של הסרט הבלגן די חוגג. לא לחלוטין ברור למורגן כיצד הוא אמור להתייחס לחומרים ברשותו, ועריכתם מרגישה קצבית מדי, חסרת סבלנות וללא מעוף. גודול התבוננה בשימפנזים בסבלנות אין קץ, אבל מורגן משום מה ממהר ולא מאפשר לנו לצפות בחומרים הללו בקפידה הראויה לחומרים אנתרופולוגיים. מצד אחד, הנוכחות של גודול היא אולי הקלף המנצח של הסרט הזה, כי היא מלאה בחיוניות, כריזמה ותשוקה גם כבת 26 וגם בשנות השמונים לחייה. מצד שני, אהבה ותשוקה נוזלים מתוך גלגלי הפילם בהם מורגן משתמש, וקצת הולכים לאיבוד. הוגו צילם הרי את ג׳יין כמאהב גאה (נולד להם גם ילד, ממש כמו לטרזן ולג׳יין), והתמקד בפניה המחייכות הרבה מעבר למה שנראה נורמלי. זה מרתק, כי מדובר בשני סובייקטים שעובדים מתוך תשוקה ואהבה לסובייקטים בהם הם צופים, וגם מרגישים תחושות זהות זה לזה. מעט מכל זה עובר בעבודת העריכה של מורגן, פשוט כי יש לו מעט סבלנות או עניין בכך. נגיעה מרומזת יותר היתה מיטיבה כאן עם החומרים. יש גם לא מעט רגעי נשיונל ג'אוגרפיק קלאסיים בסרט הזה, כמו צילום מקרוב של אריה ולביאה הצדים בפאלו, או מונטאז׳ של אכזריות בין חיות, אולי כדי לסמן בבוטות שהג׳ונגל אינו מקום כה סימפטי. ייתכן בהחלט שהמגזין אשר הזמין את הסרט הזה ביקש להפוך אותו לכזה, אבל כל השבלוניות הזו עוררה אצלי בעיקר געגועים לסרט אחר, גריזלי מן של ורנר הרצוג. שם, כשהרצוג שירבב את דעתו בכל רגע אפשרי על האידיליה הרומנטית של הטבע כפי שעולה מתוך הצילומים החובבניים של האקטיביסט תימוטי טרדוול, נוצרה דיאלקטיקה רעיונית שהניעה את כל הסרט קדימה ועוררה את הצופה למחשבה. נכון, גודול איננה טרדוול, ומחקרה החלוצי והמבורך אינו שקול למשימת ההתאבדות הנאיבית שנטל על עצמו טרדוול, אך כסרט טבע המשתמש בחומרים של אחרים מצליחים להבחין טוב יותר בגריזלי מן ביד המכוונת של היוצר. איפה בדיוק נמצא מורגן בין ג׳יין להוגו?

ג׳יין והוגו: שניהם מתבוננים, אבל איפה מורגן?

אחד הפלופים הגדולים של ג׳יין, לטעמי, הוא השימוש הגמלוני והלא מעודן שלו בפסקול הרפטטיבי של פיליפ גלאס. במקום לתת לפוטאג' הנפלא והנדיר לדבר בעד עצמו, ואולי להעשירו ברחשי טבע מלאכותיים, מורגן בחר כאן לא נכון, ויצר אסטרטגיה ווקאלית שמשתלטת על הדימוי ומכבידה על הצפייה. ברגעים רבים בסרט הקריינות הרגועה והמעניינת של גודול נשמעת בווליום נמוך ומופרעת על ידי הפסקול של גלאס ממש כאילו הוקרנו בפנינו שני סרטים במקביל, ג׳יין ביחד עם Koyaanisqatsi (נגיד). אין ממש צורך להעצים את החומרים הטעונים הללו בעזרת פסקול, והטקטיקה הזו הופכת את הסרט ליותר מדי מלודרמטי וסנסציוני. זו לא פעם ראשונה שמורגן מקבל לידיו פוטאג׳ נדיר לשימוש בפעם הראשונה. בסרטו הקודם קוביין: מונטאז׳ אוף הק, שעסק בסולן להקת נירוונה קורט קוביין והוקרן כאן בפסטיבל דוקאביב בהצלחה חסרת תקדים, השימוש שלו בחומרים החושפניים של קוביין, אשר צולמו יחד עם קורטני לאב, העלה עבורי שאלות אתיות רבות ויצר בי תחושה שהגילוי הסנסציוני של החומרים האפיל על ההחלטה להשתמש בהם באופן מעודן ונכון.

ג׳יין יצא לאקרנים בארה״ב כבר בסתיו של השנה שעברה, והוקרן שם בהצלחה קופתית וביקורתית רבה. אכזבתי ממנו היא דעת מיעוט, ואני מניח שרוב הצופים יוקסמו למדי מחומרי הארכיון הנפלאים שמרכיבים אותו ומאישיותה הכובשת של גודול. הדיוקן התיעודי הזה לא רק מעורר מחדש דיונים מדעיים רלוונטיים, אלא גם מיטיב ללכוד אינטראקציה נדירה בין בני אדם לשימפנזים, התנהלות אינטימית שכיום בכלל אסורה על פי חוק. אף אחד לא עשה את העבודה הזו בעבר, מסבירה לנו גודול, והאפשרות שאישה תעשה זאת בשנות השישים נראתה אז הזויה לחלוטין. קשה לפספס לחלוטין כשלרשותך עומד אוצר גלום של חומר ארכיוני וסיפור מסגרת שכבר קיבל מעמד מיתי בתרבות המערבית. אבל בכל זאת, מגיע לג׳יין ולנו קצת יותר מאשר דימויי טבע צבעוניים בדולבי סראונד.

ג׳יין מוקרן במסגרת קולנוע דוקאביב בימים הבאים:

יום שבת, 17/2/2018 בשעה 20:30; יום שישי, 23/2/2018 בשעה 14:30.

צפו בטריילר של ג׳יין:

 

פסטה עדיין לא גדלה על עצים: על המשבר המדומה של הקולנוע התיעודי בעידן הדיגיטלי

את המאמר הבא, העוסק בהיסטריה שאפיינה את השיח סביב כניסתן של הטכנולוגיות החדשות לקולנוע התיעודי, כתבתי עבור גליון ״תקריב״ האחרון, שעלה לרשת לפני כשבועיים. הגליון הנפלא הזה, אותו ערכה באלגנטיות רבה ד"ר לליב מלמד, מתמקד כולו בשאיפות הרחוקות וביעדים הבלתי אפשריים שהוצבו בפני טכנולוגיות דיגיטליות ובמובן מסויים, בהתרסקותן אל קרקע המציאות. את דברי ההקדמה של לליב לגליון, הקושרים את המהפכה הדיגיטלית למהפכה האוטופית של ברית המועצות מ-1917, אשר חגגה יום הולדת 100 לפני חודשיים, ניתן למצוא כאן. הגליון הפעם יצא אמנם קצת גברי — עם מאמרים, ראיונות וחיבורים מאת רן טל, גלעד רייך, יהודה ויטלזון, רם לוי ורענן אלכסנדרוביץ' — אך עם זאת מאוד איכותי. תוכלו למצוא בו את המאמר שלי כאן, ובגוף הפוסט הבא.


"לא, לא יכולנו לזייף את הקלטת. אנחנו יכולים להראות לכם כוכבי לכת זרים, לגרום לדינוזאורים ללכת על פני כדור הארץ, לעשות ליפ־סינק מושלם לחזיר מדבר, לדאוג לכך שפורסט גאמפ ילחץ ידיים עם ג'ון אף קנדי ​​ולגרום להארי פוטר לשחק כדורסל מוטס על מטאטא מחורבן, אבל אין דרך שניתן להעלות על הדעת לפיה אנחנו יכולים לזייף שיחה בין שני גברים בחדר רגיל עם מיקוד רך וקול מעורפל. אין שום סיכוי״.

ג'ון דיקסטרה מ־Industrial Light and Magic, כשנשאל אם הסרטון של אוסמה בן לאדן שהועבר בערוץ אל־ג'זירה היה מזויף (מצוטט אצל שנן, עמ׳ 22)

״נראה לי כי נצטרך לעבד את ההשלכות של טכנולוגיה זו [הטכנולוגיה הדיגיטלית] על התרבות שלנו במשך מספר עשורים. עם זאת, ברור גם כי להתפתחויות הטכנולוגיות הללו תהיה השפעה עמוקה, ואולי אף קטלנית, על הסרט התיעודי. לא קשה להעלות על הדעת שלכל דוקומנטריסט יהיה בקרוב (כלומר, במהלך חמישים השנים הבאות), בצורה של מחשב שולחני היכול לייצר מניפולציה לדימויים, את כל האמצעים הדרושים לפיברוק טוטלי. איזה קשר יישאר אז בין דימוי למציאות?

בריאן ווינסטון (Claiming the Real, עמ׳ 6)

מאז סופו של המילניום הקודם עבר הקולנוע התיעודי מהפכה דיגיטלית של ממש, שעיקרה התממש בתחום הצילום, ההפצה וההקרנה. קולות אופטימיים למדי ציירו תמונה אוטופית במיוחד לגבי ההבטחה הגלומה במצלמות דיגיטליות חדשות עבור יצירת סרטי תעודה: ממהפכת הקולנוע התיעודי בסין ועד למיתוס היומן האישי במאתיים דולר, ״דמוקרטיזציה״, ״אינטימיות״, ו״מיידיות״ היו רק חלק מהמטפורות שהשתמשו בהן עד לעייפה כדי לתאר את השינוי הגדול שהתחולל במפגש המצולם בין מתעד למתועד. ביטויי אמונה נלהבים עד מאוד נשמעו לגבי הפוטנציאל של הציוד החדש, והתמקדו באופן שבו וידאו דיגיטלי יכול לשנות באופן יסודי את פני הקולנוע. כך, למשל, יוצרים קאנוניים שונים שעבודתם הייתה קשורה באופן מסורתי לשיטות פילמאיות, כמו וים ונדרסעבאס קיארוסטמי או דייוויד לינץ׳, גילו את המצלמה הדיגיטלית ולא היו מוכנים לחזור אחורה. ונדרס, שצילם את בואנה ויסטה סושיאל קלאב במצלמת DV, הכריז בשנת 2001 כי ״העתיד של הקולנוע לא נמצא יותר בעבר שלו״. הטכנולוגיות הדיגיטליות, כך טען, אינן בגדר הרחבות לקולנוע הקיים, אשר מוסיפות לו מימד כלשהו, כמו שעשה הסאונד ב־1927. הן עומדות להחליף לחלוטין את הפילם, ולשנות את כל מה שאנו יודעים על אמנות הקולנוע (עמ' 36). עבאס קיארוסטמי, שצילם את סרטו ההיברידי 10 (2002) עם שתי מצלמות DV בתוך מכונית נוסעת, דיווח על כך שהווידאו הדיגיטלי היה עבורו תגלית של ממש, כזו ש״יכולה לדווח על האמת מכל כיוון אפשרי, כמו אלוהים״ (מתוך עשר על 10). שנים לאחר מכן, חיבתו העזה של יוצר הקולנוע האמריקני דייוויד לינץ׳ לאסתטיקה החובבנית של המצלמה הדיגיטלית הביאה אותו להכריז באופן חד־משמעי על כך שמבחינתו ״הפילם מת״ ולצלם במצלמת PD-150 את אינלנד אמפייר (2006), ניסוי קולנועי נועז שבו איכות הדימוי הירודה הפכה ליתרון ולא לחיסרון.

"כל הטכנולוגיות החדשות במהלך מאה השנים האחרונות – רדיו, טלוויזיה, סרטי 16 מ"מ, וידאו, ועכשיו הסרטים הדיגיטליים – התקבלו במידות שוות של תקווה וייאוש, אופטימיות ופסימיות", מסביר ההיסטוריון אריק ברנאו (מצוטט בצימרמן והס, עמ׳ 149). גישתם של היוצרים שהזכרתי לעיל מאפיינת תפיסה רווחת בהופעתן של טכנולוגיות חדשות בקולנוע – אמונה שלפיה החידושים מאפשרים לנו לבצע פעילויות שונות לחלוטין מאלו שעשינו בעבר. זוהי השקפה אל העתיד שמכילה בעיקר עתיד, ללא עיגון בעבר. אבל כל שינוי, מן הסתם, ניתן גם לראות מנקודת המבט של הסטטוס קוו ככזה שמרחיב את ההווה אל העתיד ולא משנה אותו באופן רדיקלי. כאשר טכנולוגיות דיגיטליות החלו להשתלט ולשנות את אופיים של השלבים השונים בעשייה הקולנועית בסוף שנות ה־90, תומס אלזסר הכריז בצורה נחרצת כי הקולנוע "יישאר כפי שהוא וגם יהיה שונה לחלוטין" (עמ' 204). במילים אחרות, גם אם התהליכים הדיגיטליים ישנו באופן מהותי את תהליך הייצור או את חוויית הצפייה בסרטים, הקולנוע ימשיך להיות קולנוע. ליוצרים כמו קיארוסטמיונדרס או לינץ׳ הייתה נטייה להפריז בפוטנציאל שקיים במצלמות דיגיטליות עבור הקולנוע התיעודי, שכן מאפיינים דיגיטליים רבים פשוט הרחיבו את האיכויות שכבר נמצאו בציוד צילומי ישן יותר ורק שיפרו אותן. מצלמות דיגיטליות עזרו ליוצרי תעודה לעשות את מה שהם עשו עד כה במשך שנים ארוכות, אם כי בקלות רבה יותר ובעלות נמוכה יותר.

וים ונדרס ומצלמת ה־DV: נטייה להפריז בפוטנציאל שקיים במצלמות דיגיטליות עבור הקולנוע התיעודי

מעבר לאופטימיות חסרת התקנה הזו, החלו להישמע גם קולות דיסטופיים של דאגה וחשש שנבעו מטבעו הייחודי של הדימוי הדיגיטלי. ההבדל המהותי בין התהליך של צילום בפילם לעומת התהליך הדיגיטלי הצטייר כאיכותי ולא כמותי – דימוי צילומי בפילם תמיד כרוך בהטבעה פיזיו־כימית [של האובייקט המצולם] על הצלולויד, בעוד שהדימוי הדיגיטלי מורכב ממידע ספרתי בלתי נראה. ככזה, תמיד ניתן לעצב מחדש את הדימוי הדיגיטלי בהתאם לרצוננו, ומטבעו, הדימוי הדיגיטלי מזמין את היוצר לשנות אותו למשהו אחר לגמרי. היכולת הטכנולוגית הבלתי מוגבלת לשנות כל דימוי דיגיטלי, גם אם הוא צילומי, בכל אופן שנחפוץ, ייצרה שיח אקדמי וביקורתי אשר התמקד בקיומו של שבר אונטולוגי בין הדיגיטלי לבין האנלוגי. זהו "שיח של משבר", המניח כי המעבר הטכנולוגי העכשווי מהווה נקודה קריטית שממנה אולי לא תהא דרך חזרה. ברגע שהדימוי הצילומי יוכל, פעם אחת ולתמיד, להסתדר ללא מקור במציאות, ולהשתמש באפשרויות הבלתי מוגבלות למניפולציה ויזואלית, מה יישאר ממנו? האם אנו עומדים לחזות במותו המתקרב של הקולנוע? כל זה הוביל, באופן טבעי למדי, לניסוח חשש רדיקלי יותר לגבי הקולנוע הדוקומנטרי בפרט: האם הוא עומד לאבד מערך ההוכחה שלו? כיום, כשהפרקטיקה של הקולנוע התיעודי בעידן הדיגיטלי נמשכת כבר למעלה מעשרים שנה, אנו יכולים לומר בראייה לאחור שהכלים הדיגיטליים שיפרו באופן משמעותי את מסורות התיעוד הקיימות והפיחו בהן חיים מחדש (וארחיב על כך בהמשך). עם זאת, הכתיבה על הסרט התיעודי בתחילת העידן הדיגיטלי הביעה חשש כבד מהטכנולוגיה, התייחסה אליה בעיקר כסכנה לאמת התיעודית, ואל העידן הדיגיטלי כנקודת זמן של קרע ומשבר עם תקופות מוקדמות יותר. השיח הדיסטופי הזה התמקד באופן שבו האמת התיעודית עשויה להיות מאוימת על ידי הפוטנציאל של מניפולציה דיגיטלית אינסופית. כיצד נוכל, אם בכלל, להמשיך ולהאמין לקולנוע התיעודי? כדי להתחיל להבין מדוע הסרט התיעודי היה אחד האתרים הראשונים שבהם התעוררו דיונים סוערים על חוסר אמון וחשדנות אפיסטמולוגיים בעידן המניפולציה הדיגיטלית, יש צורך בהבהרה מסוימת לגבי מעמדו הייחודי של האינדקס הצילומי[1] בסרט התיעודי, ולגבי האופן שבו הוא מתפקד שם בצורה שונה לגמרי מאשר בסרט הבדיוני.

הסרט התיעודי, שתמיד רקם יחסים מיוחדים למציאות עצמה, מזמין את הצופה להניח שקולותיו ותמונותיו מקורם, בצורה זו או אחרת, בעולם שבו אנו חיים. ביל ניקולס עושה אבחנה בין שתי פונקציות שונות שהקולנוע התיעודי מבצע בו זמנית, ״הצגה מחדש״ ו״ייצוג״ (re-presentation ו־representation). הוא כותב: "דוקומנטרי מציג מחדש את העולם ההיסטורי על ידי יצירת רישום [במקור ״record״ – א.ל.] אינדקסיקלי שלו; הוא מייצג את העולם ההיסטורי על ידי עיצוב הרישום הזה מפרספקטיבה או נקודת מבט ייחודית. הראיות להצגה מחדש זו תומכות בטענה או בפרספקטיבה שנוצרת מהייצוג" (עמ' 36–37). טענה זו בעייתית למדי. אמנם זה נכון שבסרטים דוקומנטריים רבים יש הצמדה אינדקסיקלית של קול ותמונה לעולם שאינו מעוצב לחלוטין או מפוברק, אך בוודאי שלא כל הסרטים הדוקומנטריים מציגים מחדש את העולם באופן אינדקסיקלי. רבים מהם משתמשים בשחזור, לדוגמה, שכשלעצמו מקיים קשר אינדקסיקלי אך ורק למסמנים שלו (לשחקנים שמשחזרים, למשל), בעוד שחלקם אף מתעדים את העולם מבלי להשתמש כלל בפרקטיקות צילום (כמו סרטי אנימציה תיעודית). סרטי תעודה אלה עשויים עדיין ״לייצג את העולם״, אם להשתמש בטרמינולוגיה של ניקולס, בכך שהם מספקים טיעון מנקודת מבט או פרספקטיבה מסוימת, אך הערך ההוכחתי שלהם אינו תלוי כלל וכלל ביחסים אינדקסיקליים לעולם האמיתי.

יתר על כן, ולא פחות חשוב מכך, לאינדקס הצילומי כשלעצמו יש מעט מאוד רלוונטיות כסימן ההיכר של המהימנות התיעודית. ביל ניקולס מבהיר: "קולנוע תיעודי חולק עם הקולנוע הבדיוני את היתרונות והחובות של ׳החומר הדביק׳ של התמונה המצולמת" (עמ' 153). 'החומר הדביק' הזה', שניקולס מדבר עליו, הוא אותה תכונה שמאפשרת לתמונה הצילומית, על פי אנדרה באזן, לא רק להיות "שינוי חנוט" ("change mummified"), אלא גם להיות לא פחות מאשר האובייקט עצמו, "ההוויה של המודל שאותו היא משעתקת" (Bazin, The Ontology, עמ' 14). מה שעולה מטיעון כזה שוב מבלבל אותנו בבואנו להעריך את האמת של דימוי תיעודי. גם אם דימוי כזה הוא צילומי, אין בקיומו של האינדקס כשלעצמו כדי לעזור לנו לקבוע אם המודל של הייצוג בדימוי שאנו צופים בו הוא המציאות שקיימת לפני התיעוד, או שהעולם בו מפוברק למטרות בדיוניות. במילים אחרות, הקשר הישיר בין דימוי לאובייקט אינו יכול לאשר את אמינותו של הטיעון הנוגע לאותו אובייקט; או, כפי שאליזבת קאווי מבהירה ברהיטות: "האינדקסיקליות של התמונות הנעות ותמונות הסטילס מצביעה על דימויים שנוצרו על ידי האור, אך לא על טבע המציאות שלהן, על האמת העולה מהן או על ההקשרים השונים בהן" (עמ' 30). כדי להעריך טוב יותר אם מניפולציה דיגיטלית אכן ערערה את אמינותו של הדימוי הצילומי, השאלה צריכה להיות ממוקדת מחדש, ומוסטת מהמאפיינים הטכניים אל עבר האופן שבו פרקטיקות צילום שונות תמיד ממוקמות בהקשרים מוסדיים ותרבותיים. אולי גם כאן נרצה ללכת בעקבותיו של תומס אלזסר, המציע כי מעמדה של האותנטיות הצילומית "אינו קשור לאינדקס בהכרח, אלא הוא 'פונקציה של המוסדות המופקדים על אימותו והפצתו של הדימוי'" (עמ' 208). במילים אחרות, לא רק דאגות אונטולוגיות, אלא שייחים שונים, קונבנציות וטענות מוסדיות, הם אלו שמאפשרים לנו לחלץ אמת ממודוסים שונים של ייצוגים חזותיים.

אף על פי כן, בעוד שיחס אינדקסיקלי לעולם האמיתי אינו הכרחי לכך שסרט יהפוך להיות דוקומנטרי, כפי שראינו, קיומו עדיין מייצר הנחה שרוב הצופים מביאים עמם לחוויית הצפייה שלהם בסרט תיעודי: אם אני צופה בדימויים אלו, סימן שהם התרחשו. בסרט כמו קאטפיש, למשל, העוסק בסיפור אמיתי של התחזות ברשת החברתית, סצנות מסוימות מפוברקות בעזרת סגנון כביכול תיעודי של צילום דיגיטלי. למרות זאת, ובהינתן שאלו סצנות שנועדו להשלים חסכים לא מתועדים מהסיפור האמיתי, הדיספוזיציה שלנו כצופים היא להאמין למוצג בפנינו, ולתפוס אותו כסרט תיעודי המצלם אירועים בזמן התרחשותם. האינדקס הצילומי כאן הוא סימן הוכחתי. דבריו של ניקולס מעניינים בהקשר הזה עד מאוד: "כאשר אנו מניחים שקול או דימוי נושאים קשר אינדקסיקלי למקורם, הנחה זו נושאת משקל רב יותר בסרט שאותו אנו תופסים כדוקומנטרי מאשר בסרט שאותו אנו תופסים כבדיוני" (עמ' 38). זאת הסיבה לכך שכאשר היוצר שומט את השטיח מתחת לרגלינו בסרט דוקומנטרי, ואנו מגלים כי מה שהנחנו כייצוג צילומי של המציאות אינו אלא ייצוג מפוברק, אנו עלולים להגיב (ובצדק) בתחושת כעס על היותנו מרומים. תגובה שכזו עשויה להיות מסוג שונה מאשר אם אותה סיטואציה תתרחש במהלך צפייה בסרט בדיוני.

בהמקוללים (2014), למשל, סדרת הטלוויזיה בת חמשת הפרקים של חגי לוי, חשיפתו של הפיברוק הדיגיטלי יכולה לעורר זעם ועלבון אצל הצופה, במיוחד אם זו נעשית מאוחר יחסית במהלך הצפייה. לוי מציג בסדרה ארבעה פרקים העוסקים כל אחד בגיבור תרבות ישראלי אחר אשר נדחק לשוליים: פנחס שדה, יונה וולך, משה קרוי ואביבה אורי. בעזרת שימוש בקטעי ארכיון, ראיונות בסגנון סינמה וריטה ואסתטיקה של יומן אישי, לוי מתעד את שיחותיו המתמשכות וויכוחיו הנוקבים עם כל אחת מהדמויות הללו. בפרק החמישי, שהוא מכנה ״אפילוג״, לוי חושף את המניפולציה שעמדה בבסיס הסדרה: הוא מעולם לא נפגש עם דמויות אלו, לא שוחח עמן, והאינטראקציות עצמן פוברקו. שחקנים מגלמים את הדמויות, וקטעי הארכיון צולמו בהווה אך שופצו באמצעים דיגיטליים כדי ליצור תחושה של אותנטיות מהעבר. באופן מעניין למדי, אף שהשחקנים אינם דומים לדמויות במציאות והפיברוק של קטעי הארכיון מסגיר עצמו לא פעם, צופים רבים היו משוכנעים שהסדרה תיעודית לכל אורכה עד שהגיעו לצפות באפילוג. זוהי שוב הוכחה לכך שלקולנוע התיעודי אנו רוצים להאמין, ולו בשל האותנטיות העולה מדימוייו המצולמים, וברגע שהתרמית נחשפת ההפתעה העוצמתית עלולה לתסכל. לאחר שהצופה נחשף למניפולציה, הוא נדרש לעשות חשבון נפש לגבי האופן שבו יחליט לתפוס את מה שצפה בו: האם הוא נשאר עם וואקום נוראי של פיקציה או דווקא עם מנעד רחב של מידע וידע לגבי דמויות התרבות שצפה בהן? האסטרטגיה המוקומנטרית כאן מבקשת להרחיב את הפוטנציאל התיעודי ולא לחתור תחתיו.

Video Thumbnail

המקוללים: לאחר שהצופה נחשף למניפולציה, הוא נדרש לעשות חשבון נפש

אין זה פלא שחלק גדול מהכתיבה האקדמית על סרטי תעודה בעידן הדיגיטלי מוטרד ממצבה של האמת התיעודית ומהסכנה שמא זו תעורער באופן קיצוני על ידי הסטטוס האונטולוגי החדש של הדימוי הדיגיטלי. כתיבה זו מבקשת להתריע כנגד השינויים שהדיגיטציה עלולה לגרום למעמד הבעייתי כשלעצמו של הדימוי כנושא ערך של אמת, כמהווה ראיה או כמתפקד כמסמך הוכחתי. אחת מהאזהרות המוקדמות הללו הגיעה מכיוונו של חוקר הקולנוע קרל פלנטינגה ב־1997, שחש כי "הטכנולוגיה הדיגיטלית אינה משפרת את האינדקס הצילומי; היא מאיימת להרוס אותו" (עמ' 67). ברגע שהמעמד האינדקסיקלי של התמונה ייעלם, סבור פלנטינגה, שיטות מטעות של "מניפולציה בלתי ניתנת לגילוי ופיברוק סיטונאי של דימויים כאילו־צילומיים" (עמ' 65) יהפכו להיות הנורמה. מצב שכזה, הוא כותב, עלול ליצור "אובדן אמונה באמיתותם של כל הדימויים הנעים ודימויי הסטילס, וכתוצאה מכך אובדן האמינות של פוטו־ג'ורנליזם והסרט הדוקומנטרי" (עמ' 66). פלנטינגה מביע ספקנות עזה כלפי שילובה של הטכנולוגיה הדיגיטלית בתוך הקולנוע התיעודי על ידי כך שהוא מנסח נבואה מוזרה למדי. אם לשפוט על פי הפרספקטיבה העכשווית של עשרים שנה מאוחר יותר, ייתכן שזו הייתה נקודת זמן מוקדמת מדי בכדי לחזות מה שעומד להתרחש. עם זאת, דבריו של פלנטינגה, כמו של חוקרים מרכזיים אחרים, ראויים להתייחסות רצינית, שכן הם מצביעים על שיח דומיננטי שנבע מהשקפות קיימות על אופיו ותפקידו של הסרט התיעודי.

קיי הופמן, שכתב מאמר ב־1998 שכותרתו היא "אני אראה אם אאמין: קולנוע תיעודי והדיגיטלי" (במשחק מילים הפוך על הביטוי המפורסם של מרשל מקלוהן), הביע חשש שמא הטמעת הטכנולוגיה הדיגיטלית בסרטים דוקומנטריים תגרום למצב ש"כל הרעיון של 'ראיות גלויות' ([2]visible evidence) – הבסיס ליצירתו של כל קולנוען תיעודי – יהיה תחת סימן שאלה" (עמ' 160). הופמן היה מודאג בעיקר מכך שכאשר מניפולציה דיגיטלית של דימויים תהפוך ליומיומית, "לא יישארו הרבה אנשים שימקמו את אמונם באמת הראייתית של הדימוי הנע" (עמ' 162). דאי וון מראה סימנים דומים של חרדה מוקדמת באוסף המאמרים שלו For Documentary. בהתייחסו לפרקטיקות של דיגיטציה צילומית בתחילת שנות ה־90, מבהיר וון: "מה שמטריד אותי הוא שנתעורר יום אחד ונמצא כי ההנחה של יחס פריבילגי בין צילום לאובייקט שמאחוריו, הנחה שהחזיקה מעמד 150 שנה, ואשר על פיה הוקם הקולנוע, תפסיק להיות אופרטיבית" (עמ' 188). בספקנות מסוימת וון מעלה את האופציה כי "מהיום הקולנוע מת", וחושש מהחלשת הסטטוס של אמת וראיות בסרט התיעודי; הוא כותב: "… עבור רוב האנשים, וברוב ההקשרים התרבותיים, סוג של ערפל פולש בין הדימוי לבין ההנחות שלנו על מקורותיו" (עמ' 189).

עם סוג דומה של רטוריקה, ותוך מתן דגש ספציפי על מה שנראה על פניו כתת־הסוגה הדוקומנטרית העיקרית שעלולה ליהנות מן המניפולציה החזותית בעידן הדיגיטלי, ג'יין רוסקו וקרייג הייט מדברים על העתיד של הקולנוע המוקומנטרי: "…זה מעולם לא היה קל יותר לזייף או להיות מסוגלים להגיע עד למצב שבו ניתן לפברק ראיות על אירועים, אנשים או חפצים שלהם אין רפרנט בעולם האמיתי" (עמ' 40). לדברי רוסקו והייט, לא רק שטכנולוגיות דיגיטליות "מציגות את האתגר החזק ביותר למעמד האמת הפריבילגי של הדוקומנטרי", אלא שכאשר ניתן לבצע מניפולציה ברפרנט עצמו, "היושרה הבסיסית של המצלמה כמכשיר הקלטה מתערער מיסודו" (עמ' 39–40). אמנם זה נכון שמספר סרטים מוקומנטריים עכשוויים אכן משתמשים במראה הייחודי של הדימוי הדיגיטלי ובקינטיקה של המצלמות הדיגיטליות כדי ליצור אפקט של סרט תיעודי,[3] אך יש מעט מאוד סרטי תעודה שמנסים לזייף ראיות ולפברק הוכחות בעזרת כלים דיגיטליים. עוד יותר מעטים הם הסרטים התיעודיים שמנסים ברצינות תהומית להטעות קהל ולגרום לו להאמין בהתקיימותו של אירוע שלא התרחש במציאות בסיועה של מניפולציה בדימוי. הפרקטיקות הדומיננטיות של הקולנוע המוקומנטרי בעידן הדיגיטלי משתמשות בטכנולוגיה החדשה בכיוונים שונים ומגוונים, שלא רק בכדי למתוח את הצופה בסגנון ״מתיחת עצי הספגטי״ המפורסמת מ־1957.[4]

סרט מעניין המדגיש את תפקידו של הפיברוק הדיגיטלי כחלק מהרטוריקה המוקומנטרית הוא מותו של נשיא(Death of a President), הפקה בריטית משנת 2007 על ההתנקשות (שמעולם לא התרחשה) בנשיא ג׳ורג׳ בוש ג׳וניור בשיקגו. גבריאל ריינג׳, שכבר ניסה לדמיין בעבר מה היה קורה אילו הרכבת התחתית הייתה מפסיקה לפעול, בסרט אחר בשם The Day Britain Stopped, משתמש בפוטאג׳ אמיתי של בוש ובעזרת אפקטים דיגיטליים משלב אותו בתסריט בדיוני. הסרט מתרחש כשנה לאחר ההתנקשות כביכול, ודמויות המפתח שבו מתראיינות ומנסות להבין מה אירע שם. כלומר, האירועים שמעולם לא התרחשו מוצגים כאירועי עבר אשר עליהם מדברים בדיעבד ברטוריקה של סמכותיות. סרטו של ריינג' שייך לתת־סוגה מוקומנטרית שניתן לכנותה "הקולנוע המוקומנטרי של העתיד" ("future mockumentaries"), ועוסק באירוע עתידי שעוד לא התרחש (בזמן הפקת הסרט) באופן ספקולטיבי. אך האם הפיברוק הדיגיטלי שבעזרתו מוצגים סרטוני אבטחה של התנקשות שמעולם לא אירעה מטרתו רמייה וסילוף בלבד? האם זהו שקר דיגיטלי שמבקש לייצר בדיחה מוקומנטרית במקרה הטוב, וכעס על ההתחזות במקרה הרע (הסרט, מן הסתם, עורר שערורייה לא קטנה כשיצא לאקרנים, שכן הציג מקרה התנקשות פיקטיבי בנשיא שרק החל קדנציה נוספת)? לטענתי, מדובר שוב בניסיון להרחיב את הספקטרום התיעודי, ולהשתמש במניפולציה של קטעי ארכיון לא כדי להשלות את הצופה, אלא כדי להתריע מפני העלול לקרות. בדומה, אולי, לסרטו של פיטר ווטקינס, משחק המלחמה (1965) – אשר תיאר באופן ספקולטיבי אסון גרעיני שמתרחש בבריטניה בזמן המלחמה הקרה – סרטו של ריינג' מבקש לדמיין בתחפושת תיעודית את מה שיכול להתרחש שוב אם לא יינקטו צעדי המניעה המתאימים.

Video Thumbnail

מותו של נשיא: מניפולציה דיגיטלית של קטעי ארכיון שנועדה להתריע מפני העלול לקרות

בריאן ווינסטון, שאת חזונו התמוה ציטטתי במובאה למאמר זה, מקדיש פרק שלם בספרו החשוב Claiming the Real לשרטוט הערות דומות של ספקנות לגבי "קולנוע תיעודי בעידן הדימוי הדיגיטלי", ומסכם בהשקפה פסימית למדי את עתידו של הסרט התיעודי: "שלא כמו האתגר שמציב פוסט־מודרניזם, לא ניתן לעמוד בפני האתגר של הדיגיטציה. תהליך הדיגיטציה הורס את מעמדה של התמונה הצילומית כראיה לכל דבר פרט לתהליך הדיגיטציה עצמו. את הפיזיקליות של החומר הפלסטי המיוצג בכל תמונה צילומית לא ניתן עוד להבטיח. כדי שהקולנוע התיעודי ישרוד את הדיפוזיה הרחבה של טכנולוגיה כזו הוא צריך להסיר את טענתו לגבי האמיתי. אין חלופה״ (עמ' 259, ההדגשה שלי)". ווינסטון חושש כי הטכנולוגיה הדיגיטלית, עם האפשרויות הבלתי מוגבלות שהיא מביאה לעיצוב מחדש של הצילום והקולנוע, תשים קץ לתביעה האונטולוגית של הקולנוע התיעודי על הממשי. כשבוחנים מחדש את ההתבוננות הקודרת הזו לגבי עתידו של הקולנוע התיעודי, כשני עשורים לאחר שהוצעה וביחס לתחייתו המחודשת כמעט בכל היבט אפשרי, אפשר להטיל ספק רב בכך שהקולנוע התיעודי אכן איבד את קשריו הבלתי נפרדים עם המציאות, כפי שחשש ווינסטון שיקרה. האם אנו יכולים להתייחס להצהרה נבואית כמו "לטענה המקורית והחזקה של גרירסון לגבי המציאות[5] לא יהיה שום סיכוי בכלל" באופן אחר מאשר כאל אמירה משעשעת וחסרת כל אחריות היסטורית?

הטענה הדומיננטית שווינסטון, רוסקו, הייט, הופמן ופלנטינגה חולקים לכאורה, שלפיה עליית הטכנולוגיות הדיגיטליות עלולה לאיים על האינדקס של דימויים דוקומנטריים, ולכן להזמין את הצופים לפקפק באמינותם של דימויים דיגיטליים והקלטות סאונד, היא טענה שאינה עומדת במבחן המציאות. הסיבות לכך יכולות לכלול, בין היתר, נימוקים אונטולוגיים לגבי אופייה של התמונה התיעודית. מצד אחד, זו אינה חייבת להיות בהכרח אינדקסיקלית כדי לשאת טענה בעלת ערך של אמת (וכראיה יש לציין את הגל המחודש של סרטי אנימציה תיעודית שמאיירים מציאות ולא מצלמים אותה). מצד שני, תמונה בעידן הדיגיטלי יכולה עדיין להיות אינדקסיקלית, גם אם היא מאוחסנת בתהליך חישובי ולא בהעתק פיזיו־כימי.[6] כמו כן, וכפי שניתן לראות בבירור מתוך הפרקטיקה של קולנוע דיגיטלי בעשרים השנים האחרונות, אין ספק שהטכנולוגיה הדיגיטלית משנה בהדרגה את האופן שבו סרטים תיעודיים מצולמים, ערוכים ומוצגים. עם זאת, "המשבר האפיסטמולוגי" וההיסטריה סביב מותה של האמת התיעודית הוכרזו מהר מדי ובאופן לא אחראי, תוך התעלמות מכל האפשרויות האחרות שבהן הדיגיטלי עשוי גם לשכלל מסורות תיעודיות קיימות. ההתמקדות באיום הפוטנציאלי שהמניפולציה הדיגיטלית עשויה להציג בפני הסרט התיעודי הוכיחה עצמה כשיח עתידני וספקולטיבי שלא הצליח לקחת בחשבון את הפרקטיקות השונות שהטכנולוגיה הדיגיטלית הוטמעה לתוכן. אפשר, לדוגמה, אם כי לא במסגרת המצומצמת של מאמר זה, לבחון כיצד האפשרויות הרבות הטמונות בצילום הדיגיטלי (ניידות, מיזעור, זולות שימוש) הביאו לעלייה חדה במספר סרטי המסה הקולנועית, סרטי היומן האינטימיים, הקולנוע ההיברידי העולמי או סרטי הסינמה וריטה המתבוננים. כל אלו לא רק שאינם מאבדים את הקשרים החזותיים שלהם למציאות המצולמת, אלא אף מחזקים אותם. סרטי אנימציה דוקומנטרית, למשל, ממחישים כיצד דימויים מונפשים באופן דיגיטלי יוצרים תביעת אמת דוקומנטרית מורכבת יותר. דימויים אלו לא רק שאינם נקבעים על ידי האינדקס הצילומי, אלא אף מפצים על מגבלותיו.

דוגמה עכשווית שראוי לסיים עמה רשימה זו ומהווה אף היא כלי מבחן לשאלת המניפולציה הדיגיטלית היא תרמית, סרטו התיעודי הראשון באורך מלא של דין פליישר־קאמפ משנת 2016, שאף הוקרן השנה במסגרת תחרות "עומק שדה" בפסטיבל דוקאביב. הסרט ערוך אך ורק מקטעי פאונד פוטאג', ובעיקר מסרטוני משפחה ביתיים שהעלה ליוטיוב גבר בשם גארי בין השנים 2008–2015, ובהם הוא מתעד את רגעי האושר והאידיליה שלו עם אשתו ושני ילדיו. המשפחה הזו, מושלמת ככל שהיא נראית על פני השטח של סרטונים אלו, חיה את העידן הקפיטליסטי באמריקה בהקצנה ובתאווה רבה. כמעט כל רגע שנתפס במצלמתו הדיגיטלית של האב כרוך בהוצאת כספים: טיולים משפחתיים, קניות בגדים, ארוחות שחיתות במסעדות (שהופכות למוגזמות יותר ויותר ככל שהסרט נמשך), ואפילו פתיחה איטית ומלאת הדר בפני המצלמה של מוצרי אפל. פליישר־קאמפ נתקל בחשבון היוטיוב הזה ממש במקרה, וניסה לבחון כיצד ניתן לייצר ממנו נרטיב בדיוני שמתפתח באופן טבעי ואלגנטי. עם סגנון עריכה קופצני, תזזיתי ונוירוטי, ששומר על דרך הצילום המקורית, נטווית כאן עלילה בדיונית מבלי להפריד באופן מובחן בין הטלאים. המשפחה הזו, שמאמצת סגנון חיים קיצוני השואב השראה מהפרסומות הרבות שבהן היא צופה, שקועה בחובות אך ממשיכה ברכישות הרבה מעבר ליכולותיה הפיננסיות. הפתרון המעוות שהיא בוחרת כדי לשלם את חובותיה, תרמית מתמשכת על חברת הביטוח שלה, הוא תוצר ישיר של עריכה מפוברקת ומשחק מתוחכם עם חומרי הגלם. כדי ליצור את הרגעים הדרמטיים בסיפור המפוברק פליישר־קאמפ השתמש במעט סרטונים שנלקחו מחשבונות יוטיוב אחרים, אבל הקפיד שלא לצלם בעצמו אפילו פריים אחד מקורי. לקהל שצפה בסרט הזה בהקרנות הבכורה שלו בשנה שעברה היה קשה לעכל את האסטרטגיה הזו ולקבל את התרמית הזו כלגיטימית. מעבר לשאלת ההגדרה של הסרט כתיעודי, שחזרה ועלתה שוב ושוב, פליישר־קאמפ כונה בשמות גנאי כמו ״שקרן״ או ״רמאי״. עיקר הזעם הופנה כלפי העובדה שתרמית מדיף ניחוח עז של אותנטיות ולא חושף את התפרים המלאכותיים שלו באף רגע נתון. האם עדיין ניתן לתפוס כתיעודי סרט המבקש להטעות אותנו באמיתותו? פליישר־קאמפ, לטענתי, הצליח לפרוץ את גבולות הז׳אנר התיעודי בדרך מקורית, ובנה מתוכו סיפור המשמש כמשל מוסרני וביקורתי על תרבות הצריכה האמריקנית. תוך שימוש באסתטיקה דיגיטלית חובבנית הכוללת רזולוציה נמוכה, עריכה מהירה ותנועות מצלמה קופצניות, פליישר־קאמפ שימר את האינדקס הצילומי והקונוטציות העולות ממנו לאותנטיות ולאמת. התרמית הדיגיטלית הזו נועדה להרחיב את מנעד האסטרטגיות הקיים עבורו כדי לטעון טענת אמת ביחס למקום ולזמן שבו צולמו סרטוני המשפחה הללו במקור.

תרמית: האם סרט המבקש להטעות אותנו באמיתותו הוא עדיין סרט תיעודי?

סרט כמו תרמית – בדומה להמקוללים, מותו של נשיא או סרטים תיעודיים רבים אחרים שמשתמשים בפוטנציאל של המניפולציה הדיגיטלית – ממחיש היטב את החשיבה החלופית והנכונה יותר לגבי מקומה של הטכנולוגיה החדשה בפרויקט הדוקומנטרי. בחלוף תקופה משמעותית של כשני עשורים, ולאחר שלא חזינו בהכרח בפיברוק סיטונאי של דימויים תיעודיים או בחיסול ממוקד של האמת בעידן הדיגיטלי, יש לחשוב מחדש על התרומה החיונית של הדיגיטציה. בקולנוע העולמי מתרחש לאחרונה ניסיון מרתק להשתמש ביכולות הפיברוק הדיגיטלי כדי להחדיר מחדש דחפים דוקומנטריים מסוימים ולא בהכרח כדי להימלט מהנחישות להגיע אל עבר האמיתי והמציאותי. אחרי הכול, אנחנו לא ממש בצרות, לפחות לא מהכיוון הזה.

הערות שוליים:

[1] הצילום המסורתי, זה המושתת על תהליך כימי פיזיולוגי שיוצר "העתק" או יותר נכון "שעתוק" (או "תעתוק") של האובייקט, נחשב באופן מסורתי על ידי לא מעט תיאורטיקנים של צילום וקולנוע כתהליך שקוף. תהליך שכזה נסמך על קשר אינדקסיקלי (קשר של הטבעה) בין הדימוי לאובייקט, קשר המבטיח דרך הדימוי את נוכחותו וקיומו של האובייקט.

[2] יש לציין כי הכנס האקדמי הגדול בעולם שעוסק בקולנוע תיעודי נקרא בשם "Visible Evidence", אנקדוטה שיש בה כדי להצביע על מרכזיותו של התפקיד ההוכחתי והראייתי של הקולנוע התיעודי בשלושים השנים האחרונות.

[3] כמו, למשל, פרויקט המכשפה מבלייר (דניאל מיריק ואדוארד סנשז, 1999) וגל סרטי האימה העצמאיים שהגיע בעקבותיו. בסרטים כמו פעילות על טבעית (אורן פלי, 2007) או קלוברפילד (מאט ריבס, 2008), סגנון הצילום הדיגיטלי מעלה קונוטציות של אסתטיקה חובבנית ומעניק איכות כביכול־תיעודית לקטעי סרטים שנדמים כפאונד פוטאג׳.

[4] מתיחת עצי הספגטי (The Spaghetti Tree Hoax) היא בדיחה טלוויזיונית באורך של שלוש דקות, אשר שודרה ב־1 באפריל בשנת 1957 על ידי Panorama, התוכנית של רשת ה־בי.בי.סי לענייני דיומא. הסרטון התמקד בסיפורה של משפחה מדרום שווייץ, אשר קוצרת למחייתה ספגטי הגדל על עצים. התרמית הטלוויזיונית הזו שודרה בטלוויזיה בתקופה שבה הפסטה האיטלקית לא הייתה פופולרית באקלים הקולינרי של בריטניה, ולא מעט תושבים לא ידעו כי ספגטי הוא פסטה ארוכה העשויה מקמח חיטה ומים. לאחר שידור הסרטון, מאות צופים התקשרו אל הבי.בי.סי עם שאלות. עשרות שנים לאחר מכן, סי.אן.אן כינה את השידור הזה "התרמית הגדולה ביותר שנוצרה אי־פעם על ידי ממסד חדשות מכובד".

[5] ווינסטון מתייחס כאן להגדרתו של ג׳ון גרירסון כ״עיבוד יצירתי של המציאות״ ("the creative treatment of actuality") – הגדרה שנוסחה בשנות השלושים ונשארה רלוונטית עד היום. הגדרה זו מניחה שקולנוע דוקומנטרי אינו עושה בהכרח רפרודוקציה של המציאות (הוא לעולם לא יהיה שיקוף של המציאות עצמה או חלון אליה), אלא עוסק בייצוג יצירתי של העולם המציאותי כפי שאנו מכירים אותו.

[6] טום גאנינג, למשל, תוהה האם אחסון תמונה בצורה של "דאטה" (data) אכן שולל אינדקסיקליות? הוא מציין כדוגמה את העובדה שתמונות פספורט, הנועדו למטרה ראייתית הקשורה לנוכחותו של הסובייקט המצולם, עדיין מצולמות באופן דיגיטלי (עמ׳ 40, "What's the Point of the Index״).

ביבליוגרפיה:

Bazin, Andre. “The Ontology of the Photographic Image.” What is Cinema: Vol. I. Los Angeles: University of California Press, 1967. 9-16.

Chanan, Michael. The Politics of Documentary. London: BFI, 2007.

Cowie, Elizabeth. Recording Reality, Desiring the Real. Minneapolis: University of Minnesota Press, 2011.

Elsaesser, Thomas. “Digital Cinema: Delivery, Event, Time.” Cinema Futures: Cain, Abel or Cable? The Screen Arts in the Digital Age. Eds. Thomas Elsaesser and Kay Hoffmann. Amsterdam University Press, 1998. 201-222.

Gunning, Thomas. “What’s the Point of an Index? Or, Faking Photographs.” Nordicom Review 5.1 (September 2004): 39-49.

Hoffmann, Kay. “‘I See, If I Believe it’ – Documentary and the Digital.” Cinema Futures: Cain, Abel or Cable? The Screen Arts in the Digital Age. Eds. Thomas Elsaesser and Kay Hoffmann. Amsterdam: Amsterdam University Press, 1998. 159-166.

Nichols, Bill. Representing Reality: Issues and Concepts in Documentary. Bloomington: Indiana  University Press, 1991.

Plantinga, Carl. Rhetoric and Representation in Nonfiction Film. New York: Cambridge University Press, 1997.

Roscoe, Jane and Craig Hight. Faking it: Mock-Documentary and the Subversion of Factuality. New York: Manchester University Press, 2001.

יומנו היקר שלום: על "המחברות של אליש"

סרטים תיעודיים נעשים על המציאות, וכמאמר הקלישאה, לפעמים המציאות מוזרה מכל דמיון. כך המקרה לגבי המחברות של אליש, סרטו החדש של גולן רייז שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל דוקאביב האחרון ויצא לאקרנים בסוף השבוע. המקרה בו הוא עוסק, אולי הראשון מסוגו בעולם, הוא כמעט ולא ייאמן, או לפחות בלתי נתפס. אלישבע רייז, בת הקיבוץ הדתי עין צורים, הלכה לעולמה בגיל 82, לא לפני שהשאירה אחריה מקבץ יומנים אותם כתבה בסתר לכל אחד משבעת ילדיה. היומנים הללו, הכתובים על פני עשרות מחברות אפרוריות בכתב יד צפוף, מתעדים באופן יסודי, מלא בפרטים וללא הנחות רגשיות, את חייהם של כל אחד מילדיה מיום הולדתם ועד יום מותה שלה. זהו פרויקט תיעודי כתוב, אפוס יומני רחב יריעה, שנמשך למעלה מחמישים שנה. אם כל זה לא מוטרף מספיק, הרי שאלישבע רייז אף הגדילה לעשות וכתבה את היומנים לא על עצמה, או על חוויותיה המשותפות עם ילדיה. היא אימצה באופן מוזר למדי בכל יומן את נקודת המבט של אחד מהילדים עליו או עליה כתבה, כלומר רשמה את היומנים בגוף ראשון מדומיין ומומצא מבלי שהיא תהיה נוכחת בסיפורים כלל. האם היתה שם אמא או שמא חלמו כל ילדיה חלום? גולן רייז, נכדה של אלישבע, נולד באותו הקיבוץ ומצא יום אחד את כל המחברות הללו. הוא החליט להושיב את כל אחד מהאחים, כולל את אביו שלו, לקריאה אינטימית של המחברות הללו בפעם הראשונה בחייהם. במיזנסצנה יומיומית ופשוטה, הכוללת חדר קיבוץ ריק, כיסא עליו יושבים המרואיינים בבגדי קיץ קצרצרים, ומצלמה שמבקשת למצמץ כמה שפחות, נפתחות המחברות בזו אחר זו ומגוללות את סיפור ילדותם של שישה אחים ואחות אחת.

ככל שהזמן חולף בסרט ועוד פרטים נחשפים מתוך המחברות של אלישבע, כך הולכת ומצטיירת לה תמונה עגומה וקודרת של קשר קר ומנוכר בין האם ובין ילדיה. המילה ״אהבה״, כך אנו מבינים, כמעט ולא נזרקה לחלל האוויר בחיק המשפחה, וחיבוקים או מגע פיזי היו גם הם נדירים עד מאוד. רייז מיטיב להבין את עומקה של הסיטואציה הפגיעה והעדינה בה נמצאים כל אחד מהאחים תוך כדי שהם חוזרים ושבים אל פצעי הילדות שלהם. קשה לי אפילו לדמיין כמה קשה ומוזר זה היה עבור כל אחד מילדיה של אלישבע לחזור דרך המחברות הכתובות אל אירועי ילדותם והתבגרותם, בייחוד כשחזרה זו נעשית מתוך נקודת מבט קלינית ומרוחקת של אימם, פרספקטיבה שלמעשה מציגה עצמה כנקודת המבט של כל אחד ואחת מהם. אני מניח שלזה התכוון פרויד כשדיבר על האלביתי (the uncanny), אבל אין לי ספק שהסיטואציה המורכבת המתרחשת מול המצלמה של רייז ראויה לניתוח פסיכולוגי מעמיק יותר, על כל רבדיה ומשמעויותיה. רייז מטפל ברגעים הללו בעדינות וברגישות הנדרשת. הוא מבקש לשאול מעט, אינו דוחק במרואיינים שלו, ומתמודד כראוי גם עם סיטואציות בהן המטען הנפשי הוא כה כבד עד לנטישת הפריים. אין ספק כי המחברות של אליש הוא סרט תראפיוטי, כזה בו מקור הכאב והכעס אינו נראה, אך רק נרמז. מכיוון שדפוס ההתנהגות הרגשי עבר בירושה מן האם לילדיה, כך אנו מבינים, גם התהליך הטיפולי הוא למעשה בין-דורי. לא רק האחים יגיעו להכרה ויידרשו להשלמה, אלא גם משהו ייפתר, או לפחות ייסגר טוב יותר, בין יוצר הסרט לאביו. אחרי הכל, צריך איזושהי הצדקה כדי לצאת למסע משפחתי מורכב שכזה.

מעבר לתהליך האישי, המחברות של אליש עוסק גם במימד לאומי כללי יותר. הוא מתמקד בהתפכחות הכואבת מהרומנטיזציה שנעשתה למוסד הקיבוצי בשנים הראשונות להיווסדה של המדינה. כיצד פרקטיקות תמוהות כמו לינה משותפת, שנראו אז טבעיות לדור המייסדים, לבניו ולבנותיו, נדמות בראייה לאחור כטראומה מתמשכת שהשאירה את אותם ילדים מצולקים עד גיל מאוחר? כמובן שאין בשאלה הזו כל דבר חדש, והקולנוע הישראלי, הבדיוני כמו גם התיעודי, כבר הרבה לעסוק בה בעברו. כך למשל ילדי השמש, סרטו של רן טל על הדור הראשון של ילדי החינוך המשותף בקיבוצים, משלב קטעי ארכיון לצד ראיונות כדי להנגיד את העבר עם ההווה. מתוך מונטאז' מתמשך ומורכב בין דימויי ארכיון רשמיים לבין הרהורים ביקורתיים של ילדי הקיבוץ הבוגרים הצופים בהם, נוצר מתח מעניין בין נוסטלגיה להתפכחות רגשית. הבעיה העיקרית בסרטו של רייז היא שהניגוד הזה כמעט ולא קיים בו, ובמיוחד בולט הדבר בחוסר היצירתיות במישור הויזואלי. רייז מתמקד בהקראה אינטימית של קטעי היומן על ידי ילדיה של אלישבע, ומיטיב ללכוד ברגישות את תגובותיהם הסוערות, אך שילובם של קטעי היומן הארכיוניים, שאינם אישיים בהכרח, מייצרים ניכור רגשי מהמתרחש ואינם מוסיפים לטעמי עניין רב. עם זאת, ולמרות שאין בסרטו של רייז כדי לחדש דבר על ההתפכחות הקולקטיבית מאורח החיים הקיבוצי במדינת ישראל הצעירה, הסיפור האישי שהוא מציג מטלטל ומרגש, כמעט מפעים בחד-פעמיותו, וככזה הוא מייצר פרספקטיבה מרתקת על דמות נעלמה ועל החסך העז באהבת אם שהותירה אחריה.

צפו בטריילר של המחברות של אליש:

 

 

 

שמש שחורה: על ״אמת מטרידה יותר״

אמת מטרידה יותר (An Inconvenient Sequel: Truth to Power), סרטם של בוני כהן וג׳ון שנק, עוסק במשבר האקלים העולמי ובתוצאות ההרסניות של ההתחממות הגלובלית. הוא יוצא לאקרנים היום בזמן אקטואלי ורלוונטי מתמיד, עידן בו התחזיות הפסימיות של רוב מומחי האקלים כבר התגשמו מזמן, והפרוגנוזיס לעתידו של החולה, כוכב הלכת הקטן שלנו, הוא גרוע מאוד. יודעי דבר מדברים על כך שבסוף המאה הנוכחית חלקים נרחבים מכדור הארץ יהפכו לשטחים לא ראויים למחייה אנושית בסיסית. עד כך גרוע המצב. אבל ב-אמת מטרידה יותר צריך קודם כל לצפות בצמוד וביחס לסרט הראשון שיצא לאקרנים לפני אחת עשרה שנים ושינה את השיח הציבורי סביב התחממות גלובלית, אמת מטרידה (An Inconvenient Truth). כמה פשטות, ישירות ועוצמה היה לסרט הזה של דייויס גוגנהיים (שהפך מאז לבמאי תיעודי מוערך עם סרטים כמו אל תקרא לי מלאלה ו- מחכים לסופרמן). מעבר לכך ש-אמת מטרידה היה דיוקן של איש אחד, סגן נשיא ארה"ב לשעבר אל גור, במאבקו העיקש לחנך אנשים בדבר מצבו של כדור הארץ, היה לו מבנה כמעט בלתי נתפס עבור סרט תיעודי. הוא היה בנוי כולו כמצגת קינוט מהוקצעת ואפקטיבית, אותה העביר אל גור, על פי הערכתו, למעלה מאלף פעמים. אמת מטרידה הצליח לפצח את החידה – כיצד לגרום לאנשים להתעניין בנושא לא אטרקטיבי כאיכות הסביבה ולקדם שינוי מהותי במציאות עצמה? הסרט הכניס למעלה מ-25 מיליון דולר בקופות, קטף את האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, והיה גורם משמועתי בהחייאה מחדש של התנועה לאיכות הסביבה.

בשנת 2016, כעשור לאחר הצלחתו של הסרט הראשון, חוזר אל גור, קצת יותר שמן ועם הרבה יותר שיער לבן, לתעד את המאבק המתמשך שמעולם לא השלים. למעשה, אמת מטרידה יותר מתפקד כסוג של הוכחה תיעודית ויזואלית לאותן נבואות שלפני עשר שנים קיבלו ביטוי באנימציה בלבד בסרט הראשון. בעוד שב-2006 קשה היה למצוא אירועים אקלימיים שנגרמו באופן חד משמעי מהתחממות גלובלית, כיום המצב שונה לחלוטין. שיטפונות בפלורידה, קרחונים נמסים בגרינלנד, הצפות ענק בפיליפינים, כל אלו ועוד מקבלים בסרט זמן מסך נרחב ומהווים סוג של נבואה מטרידה שהגשימה את עצמה. אל גור, שנוכח בסרט בערך בכל פריים שני (ואני, בניגוד אולי למבקרים רבים אחרים, לא מוצא בכך שום דבר פסול), לוקח על הכל אחריות אישית. הוא לא הצליח להגיע מספיק רחוק ולשכנע מספיק אנשים, הוא מבהיר לנו. את התהליך הארוך הזה של פעילות ציבורית בנושא הוא החל ב-1992 עם אופטימיות זהירה, ומאז ספג כל כך הרבה מכות איומות בכנף שעצם העובדה שהוא בכלל ממשיך לעשות זאת היא בחזקת נס. כי למי בכלל אכפת בסנאט האמריקאי מקרחונים נמסים וגאות באוקיינוסים חוץ מאשר לאיש הזה? אל גור, שנחל הפסד כואב לג'ורג' בוש בבחירות של שנת 2000, מגדיר עצמו כ"פוליטיקאי בשיקום", ומסביר בחינניות ש״כדי לפתור את המשבר הסביבתי צריך לפתור את המשבר הדמוקרטי".

An Inconvenient Sequel: Truth To Power

אמת מטרידה יותר, ממש כמו קודמו, מבקש לגייס תמיכה ציבורית בנושא שנדחק לסופו של סדר היום, אבל עושה זאת הפעם לא על ידי הפחדה והרתעה. התחושה הכללית שעולה מתוך הסרט היא של עצב, כי שעון החול הולך ואוזל ומעט מאוד נעשה בנדון. עם זאת, יש בסרט גם לא מעט אופטימיות, משהו שהיה חסר לחלוטין בסרט הראשון. אל גור מתעכב על כך שחלקים נרחבים מהעולם המערבי עוברים לאנרגיה מתחדשת, כמו קולטנים סלולריים, והתופעה מתרחבת גם אל עבר המדינות המתפתחות. גם ועידת האקלים בפריז מצטיירת בסרט כהצלחה גדולה. יוצרי אמת מטרידה יותר בונים את הדרמה שהתחוללה בפריז בעקבות פיגוע הטרור שהפסיק את הועידה כסיפור דרמטי למדי. האם טרור ינצח את איכות הסביבה? האם ארה״ב תצליח לשכנע את הודו לחתום על ההסכם ולעבור לאנרגיה ירוקה יותר? עוד נקודה מעניינת היא שרוב הסרט צולם לפני עידן טראמפ, שהיה אז בחזקת מועמד הזוי וזניח. טראמפ מבליח מדי כמה סצנות למשך כמה שניות באמירות שמרניות ומטופשות: "מדהים אותי שהנשיא אובמה מבזבז את זמנו בועידת פריז", כך הוא נשמע אומר, "בעוד שיש לו דברים חשובים יותר לעשות בבית, כמו להילחם בדעאש". כלומר, גם אם התמונה שמשרטט גור בשנה שלפני עלייתו של טראמפ לשלטון קודרת למדי, הרי ממש עכשיו, כשהסרט יוצא לאקרנים, העתיד נראה אפור הרבה יותר. טראמפ, כידוע, כבר הודיע שארה״ב אינה רואה עצמה יותר כמחויבת להבנות באמנת פריז.

דווקא בגלל התכיפות שעימה מתמודד הסרט יש לו בעיני חסרון עיקרי. אמת מטרידה יותר לא מתפקד כלל כ-agit prop, כלומר כקריאה להתעוררות ולפעולה. למרות התוצאות החיוביות (יחסית) שהוא מציג עבור פעילי איכות הסביבה ב-11 השנים שחלפו מאז הסרט הראשון, רוב הפעילים מצטיירים בסרט כמועדון סגור ומצומצם שמהנהן בהסכמה בעיקר עם עצמו, ושעדיין לא מצא את הדרך הנכונה והאפקטיבית לפרוץ החוצה. בסצנה חזקה למדי בסרט, יושב אל גור עם השר לאיכות הסביבה בהודו כדי לשכנעו לעבור לאנרגיה מתחדשת. בהודו, כך מסביר לו השר, לשלושים אחוזים מהאוכלוסייה אין חיבור לחשמל, אז לפני שמבטיחים להם את הצורך הקיומי הבסיסי הזה, איך ניתן בכלל לדבר על אנרגיה אחרת? אל גור, שנראה כמאוכזב מהתשובה, גם אם משוכנע בצדקתה, עובר לרטוריקה אמוציונלית: "הייתי בחוץ קודם ולא ראיתי את השמש יוצאת החוצה". השיח הזה ביניהם מצביע לא רק על ההבנה שהולכת ומתגבשת בקרב פעילים לאיכות הסביבה, לפיה יש לשים את הדעת על האופן בו אנרגיה מתחדשת נראית מנקודת מבטן של המדינות המתפתחות, אלא גם על הדרך בו מסע השכנוע של פעילי איכות הסביבה חייב לגלוש לעיתים לפסים אמוציונליים כדי להיות אפקטיבי. אם ב-אמת מטרידה ניסה אל גור לפרוץ את המחסומים והדעות הקדומות בעזרת מבנה דוקומנטרי לא שגרתי של מצגת קינוט, בסרט ההמשך הסטנדרטי למדי הוא אפילו לא מנסה. זו בעיה לא קטנה לגבי הסרט, שכן המצב אותו הוא מתאר עגום למדי. את העצב הזה, הנלווה לחוסר היכולת של השיח הסביבתי להשפיע באמת על סדר היום הציבורי, אל גור אינו משרטט מעבר לתחושת הכישלון האישית אותה הוא מתאר. אבל ההפסד האישי של מי שהפך לנער הפוסטר האמריקאי של השיח הזה אינו מספק ברמת המאקרו, ומצריך הסתכלות רחבה ומטלטלת יותר שהסרט אינו מספק. אם אחת המטרות של אמת מטרידה יותר היא ליצור מה שהאמריקאים מכנים outreach, ולהגיע מחוץ לבית הקולנוע אל אלו שבידם המפתח והיכולת באמת לעורר שינוי, קשה לי לראות כיצד הוא יכול לעשות זאת דרך המבנה השבלוני למדי שלו.

צפו בטריילר של אמת מטרידה יותר:

חמישה סרטים תיעודיים שכדאי לראות בפסטיבל חיפה

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של חיפה, אשר יחל ביום שישי, ה-6/10, ויסתיים ביום שבת, ה-14/10, כולל גם השנה מבחר לא מבוטל של סרטים תיעודיים מרתקים ומשובחים. צריך רק לנבור ולחפש אותם בנבכי התוכניה בקטגוריות השונות. אך אל דאגה, ליקטתי עבורכם את המובחרים מביניהם. קצת סקירה כללית: במסגרת ״אקו סינמה״ יוקרן הסרט המסקרן אמת מטרידה יותר, שהוא סוג של סרט המשך ומאוד רלוונטי להרצאת הקינוט החשובה של אל גור על נזקי האקלים בעולם, ״אמת מטרידה״ מ-2007. יוקרן גם הפרס, הסרט התיעודי עטור השבחים על ציד חיות בר. במסגרת ״תחרות הכרמל״ יוקרן הסרט הארץ המובטחת (עליו אני ממליץ כאן בהרחבה), המנסה לייצר קשר בין קריסתו של אלביס פרסלי לעלייתו לשלטון של דונלד טראמפ. במסגרת תחרות ״עוגן הזהב״ יוקרן סרטה החדש והמקסים של אנייס ורדה אנשים ומקומות (גם עליו אני ממליץ כאן). בתוכנית המסורתית והמיוחדת של דייויד דארסי ״סינמארט״ ניתן למצוא את הסרט החדש של האמנית האירנית שירין נשאט על אום כולתום; התיעוד המקיף והשאפתני של אמיר בר-לב על להקת גרייטפול דד; ואת סרטו המעניין של ג׳ו ברלינגר כוונה להרוס, על רצח העם הארמני בטורקיה. הסרט עליו אני כותב בהרחבה מתוך הקטגוריה הזו היא הביוגרפיה המקיפה והמרתקת על סמי דייויס-ג׳וניור. במסגרת הנקראת פשוט ״קולנוע תיעודי״ נכללים השנה ארבעה סרטים בלבד (באמת?), כאשר על שניים מהם, הסדנה ו-גלגולו של מנהיג רוחני אני גם כותב בהרחבה כאן; ובמסגרת הנקראת ״בין יהדות לישראליות״, שאת אופי הסרטים בה ניתן רק לנחש, נמצאים מספר סרטים תיעודיים, כשהמעניין מכולם הוא האומה המתה. זוהי מסה תיעודית של ראדו ג׳ודה, מבכירי במאי הגל החדש של הקולנוע הרומני, המורכבת כולה מתצלומים ועוסקת בנושא שלא מרבים לדבר עליו, רדיפת היהודים ברומניה בזמן מלחה״ע השנייה. לסרטים המוקרנים במסגרת התחרות לקולנוע תיעודי ישראלי איני יכול להתייחס, משום שלא צפיתי בהם עדיין. בכל אופן, קיבצתי חמש המלצות מתוך המבחר הבינלאומי, כשהחמה מביניהן היא כמובן לסרטה החדש של הבמאית הצרפתייה אנייס ורדה. נתחיל ממנה:

אנשים ומקומות (Faces Places)

אני הולך לשים פתק בכותל בשבוע הבא, ולכתוב בו: ״אלוהים היקר, בבקשה תעשה שהסרט החדש של ורדה שראיתי בפסטיבל חיפה לא יהיה סרטה האחרון. בתודה מראש, אוהד״. רוב הסיכויים שהפתק הזה לא יגיע ליעדו, וגם אם כן, לא נראה לי שיש הרבה מה לעשות בנדון. ככל הנראה, ה״סבתא״ של הגל החדש הצרפתי, אנייס ורדה (88) הקרינה בפסטיבל קאן השנה את סרטה האחרון, גם מפאת גילה וגם משום שהיא מאבדת בהדרגה את ראייתה. אבל הסרט הזה, אנשים ומקומות, הוא פרידה ראויה, מתוקה, מלאת אהבה לאנשים ולקולנוע, שרק בשבילה שווה לעלות לחיפה. ורדה חוברת הפעם לז׳י-אר (JR), צלם רחוב בן 34, מוכשר אבל די אנונימי, שמצלם דיוקנאות ענק של אנשים. יחד הם נוסעים אל עבר המרחבים הכפריים של צרפת בקראוון הקטן שלו, אותו הפך למעין מעבדת פיתוח מיידי של תמונות, ומצלמים את העוברים והשבים. הכימיה ביניהם מושלמת מהרגע הראשון בו הם מופיעים יחד על המסך – שניהם חולקים תשוקה עזה לצילום וסקרנות עצומה כלפי האנשים אותם הם פוגשים, והאמת, למרות פער הגילאים העצום ביניהם, קשה לזהות למי מבין השניים יש יותר אנרגיית נעורים, חוש הומור ורוח יצירתית. אחרי פתיח אנימציה יפהפה המתאר כיצד נפגשו השניים, אנשים ומקומות הופך להיות מעין סרט המשך ליצירתה החשובה של ורדה המלקטים והמלקטות. גם כאן, מדובר בסרט מסע אל עבר המרחבים הפחות מוכרים של צרפת במהלכו פוגשים השניים דמויות מקומיות ומראיינים אותן עם אהבה שפשוט נשפכת כמו מים. הדגש, הפעם, הוא על צילום סטילס, ועל הקשר בין צילום, פנים אנושיות ומקומות. ורדה וז׳יאר מאפשרים לכל אחת מהדמויות אותן הם פוגשים לדמיין משהו מעולמן הפרטי דרך הצבה של צילומי ענק שלהן על מקומות העבודה והמחייה של כל אחת מהן (על אסם, קרון רכבת, צריף ענק, וכו׳). כמעט בכל פינה נמצאת כאן הברקה קולנועית פשוטה אך גאונית, משעשעת ומלאת חיות יצירתית, וכמעט תמיד, גם פשוטה לביצוע. ברגע נפלא אחד משחזרים השניים את סצנת הריצה המטורפת ברחבי הלובר מהסרט חבורה כזו של ז׳אן לוק גודאר, ויש עוד המון כאלה שתגלו לבד. באופן בלתי נמנע, ובהתחשב בגילה המבוגר של ורדה, השניים גם מדברים על המוות. ז׳י-אר מתלווה אליה כדי לקבל זריקה בעין, עקב בעיות הראייה שלה, ואילו היא רק חושבת במהלך האקט הרפואי הזה על כלב אנדלוסי של לואי בונואל. בכלל, לסרט יש מטרה נלווית ולא פחות חשובה מצילומי הענק. ז׳י-אר מזכיר לורדה את גודאר בצעירותו, חבר ילדות וקולגה מימיו הבועטים של הגל החדש הצרפתי. בדומה לגודאר, ז׳י-אר מסרב להסיר את משקפי השמש שלו. האם תצליח ורדה לגרום לו לעשות זאת? לא אגלה מה מתרחש בשבע דקות האחרונות של הסרט, אר אומר שהן מהמרגשות והמקסימות שראיתי לאחרונה בקולנוע התיעודי. אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם…

 

״אנשים ומקומות״ יוקרן במהלך הפסטיבל במועדים הבאים:

יום שבת, ה-7/10, בשעה 15:00 (רפפורט); יום שלישי, ה-10/10, בשעה 20:00 (טיקוטין)

 

הסדנה (The Work)

זוכה פרס הסרט התיעודי הטוב בפסטיבל SXSW, הסדנה הוא סרט שכלל אינו פשוט לצפייה, אך הוא יעביר אתכם חוויה מטלטלת ומתגמלת. שלושה גברים נכנסים לבית הכלא פולסום בארה״ב כדי להצטרף לסדנת תרפיה אינטנסיבית עם אסירים מסוכנים במשך ארבעה ימים. צוות תיעודי קטן משקיף על הנעשה במבט מתבונן ואינטימי וחושף תהליך קשה והדרגתי המציע בסופו לא פחות מגאולה נפשית ותיקון לחיים. מה שנדמה בתחילת הסרט כעוד ניסיון משמים להוכיח כי גם לרוצחים נתעבים יש נשמה טובה, הופך במהרה למסע פסיכולוגי מרתק המקלף את החספוס הגברי שכבה אחר שכבה, פוצע את המשתתפים עד לכאב של ממש, וחושף טראומות וחסכים שקשורים כמעט תמיד לילדות כואבת. הגברים משאירים את העכבות בצד, ומיישירים מבט לא ממצמץ אל עבר הכאב, הדיכאון, החסך האבהי, מחשבות ההתאבדות או האבל עימו לא הרשו לעצמם להתמודד. ללא קריינות, התערבות או ראיונות, ובצירוף כתוביות מינימליות המבהירות אך ורק את חוקי הסדנה, יוצרי הסרט ג'ריוס מקלירי וגת'ין אלדוס מצליחים להתבונן במתרחש מבפנים ולהאזין לכל רחש סביב מעגל הגברים. ברגע יוצא דופן אחד מתחבקים בחוזקה שני גברים נסערים והנק-מייק שעונד על חולצתו אחד מהם מטשטש את קולו אך לוכד את דפיקות הלב המואצות שלו. האינטימיות יוצאת הדופן של סגנון התיעוד הזה חושפת נשמות מעורטלות ברגעים קשים וכואבים, ומעלה לא פעם תהיות אתיות ומוסריות לגבי הלגיטימיות של הפרויקט כולו. בוודאי ישנם לא מעט סרטים המעלים בעייתיות דומה, כמו סרטו מעורר המחלוקת של פרדריק ווייזמן טיטיקוט פוליס, שתיעד ב-1967 טיפולים בעייתיים בממסד לחולי נפש, או דיבוק, צא!, שהוקרן בדוקאביב השנה ותיעד התפתלויות אקסטטיות של מאמינים נואשים שמבקשים מכמרים לגרש מתוכם שדים. נדמה לי, עם זאת, שהמודעות למצלמה והמימד הפרפורמטיבי שתמיד נלווה לכך הופכים לפחות רלוונטיים במקרה של הסדנה, סרט בו ההתרחשות באולמות בית הכלא היא כה אינטנסיבית ודרמטית שלמצלמה אין כמעט השפעה מתערבת. לקתרזיס הרגשי העצום שעוברים הגברים הללו, תוך שהם בוכים ומתפתלים מכאב על הרצפה, אין סיכוי שתצליחו להישאר אדישים.

״הסדנה״ יוקרן במהלך הפסטיבל במועדים הבאים:

יום שבת, ה-7/10, בשעה 14:30 (אולם טיקוטין)

יום שישי, ה-13/10, בשעה 10:00 (אולם טיקוטין)

 

הארץ המובטחת (Promised Land)

סרטו החדש של יוג׳ין ג׳ארקי (מדוע אנו נלחמים, 2005; הבית בו אני גר, 2013) הוא בלגן אטומי, מונטאז׳ רעיוני מלא בחורים ובסתירות פנימיות שמנסה למתוח חוט בין שני אנשים שלא הכירו זה את זה מעולם: אלביס פרסלי ודונאלד טראמפ. אם להיות ספציפי יותר, ג׳ארקי יוצא לחקור כיצד הקריסה הטראגית של פרסלי, זו שהתרחשה בהדרגתיות ובאופן בלתי נמנע לאחר נסיקתו המטאורית להצלחה חסרת תקדים, קשורה לקריסה רחבה יותר של החלום האמריקאי ולעלייתו האימתנית לשלטון של המיליארדר טראמפ. כדי להבין את התזה של ג׳ארקי, שמבוססת בסרט בערך כמו תיאוריות קונספירציה על יהודים ומגדלי התאומים, לא צריך כלל לצפות בו. אפשר פשוט להשתמש בשכל הישר. ג׳ארקי מאשים את החזירות הקפיטליסטית, הכמיהה הבלתי ניתנת לעצירה לעוד ועוד כסף, וטוען שזו לא רק הביאה לדעיכה הבלתי נמנעת של אגדת הרוקנרול, אלא גם לאובדן המוסרי של אמריקה. מכאן הדרך קצרה לדונלד טראמפ ולהדיוטיזם שהביא עימו. על פניו זה אולי שטחי, משעמם וקלישאתי, אבל איזה מזל שזה לא כל הסרט. ייאמר לזכות ג׳ארקי שכמו כל קולנוען תיעודי טוב לא היה לו מושג ברור ומוחלט איך לבסס את התזה הזו ברגע שיצא לצלם את הסרט. כך לפחות הוא מצהיר בלא מעט רגעים בהם הוא נוכח בסרט ומודה בפני מרואייניו שהוא הולך ומתבלבל. זה ראוי בעיניי לא רק כי זה הופך אותו לפחות זחוח ומתנשא מבמאים אחרים עם תזות גרנדיוזיות ופשטניות כמו מייקל מור או אפילו אדם קרטיס, אלא כי יש פן אחר לסרט שלא הולך לאיבוד. ג׳ארקי מצליח לבחון את מקומו האמיתי של פרסלי בתוך התרבות האמריקאית בראייה מפוכחת של עשרות שנים קדימה. האם היה מוזיקאי לבן שניכס לעצמו בחוצפה את המוזיקה השחורה והעלים את מקורותיו, או אחד הראשונים בתרבות האמריקאית הפופולרית שהצליח לעשות קרוס-אובר? אתם תשפטו. ג׳ארקי משתמש בקטעי ארכיון נדירים ומשלב אותם עם ראשים מדברים ותחבולה צורנית חמודה למדי – כוכבים הוליוודיים כמו מייק מאיירס, איתן הוק או אלק בולדווין עושים סיבוב במכונית האגדית של פרסלי ושוטחים בפני הצופה את הגיגיהם על חשיבותו של המלך הבלתי מעורער. התוצאה מרתקת, התיזה התרבותית נבנית בהדרגה, והסרט מצליח לא לעייף לאורך כמעט שעתיים.

״הארץ המובטחת״ יוקרן במהלך הפסטיבל בימים הבאים:

יום שבת, ה-7/10, בשעה 14:30 (סינמטק)

יום שלישי, ה-10/10, בשעה 14:00 (סינמטק)

 

סמי דייויס ג׳וניור: חייב להיות אני (Sammy David Jr.: I've Gotta Be Me)

הוא היה זמר נפלא, רקדן אדיר, קומיקאי בחסד ואפילו שחקן לא רע. אולי אחד הכישרונות הייחודיים והגדולים שידע השואו-ביזנס בארצות הברית. בכל זאת, במשך קריירה ארוכה שנמשכה למעלה משישים שנה, מאבקו ללגיטימציה כפרפורמר שחור בתעשייה שנשלטה על ידי לבנים לא היה לרגע אחד מובן מאליו. הביוגרפיה המקסימה של סם פולארד על הפרפורמר הענק סמי דייויס ג׳וניור אולי אינה מבריקה מבחינה קולנועית, אבל היא יסודית, מקיפה, וגם מהנה במיוחד. תוך שימוש בחומרי ארכיון מהופעותיו הרבות של דייויס ג׳וניור, ודרך חברים וקולגות כמו בילי קריסטל, ג׳רי לואיס או וופי גולדברג שמספרים בהערצה על פועלו, פולארד משרטט דיוקן מורכב של טאלנט ענק. למרות כישרונו המולד, הכריזמה שנטפה ממנו, והחיבוק היחסי שקיבל מהתעשייה, דייויס ג׳וניור נדרש להתמודד בשנות החמישים והשישים עם גזענות מובנית שהייתה חלק בלתי נפרד מהחברה האמריקאית באותה תקופה. נישואיו הפיקטיביים לאישה שחורה, שנועדו לטשטש את הרומן שניהל עם קים נובאק, הם רק דוגמא אחת מיני רבות לחשדנות עימה נאלץ להתמודד באופן תדיר. מצד שני, והסרט עושה עבודה מצוינת כדי להמחיש זאת, הוא היה השחור הראשון שהצליח לחצות את גבולות הלגיטימיות בשואו-ביזנס האמריקאי ולעשות קרוס-אובר אמיתי. דייויס ג׳וניור היה הראשון לעשות חיקויים של שחקנים לבנים (כמו האמפרי בוגארט או ג׳יימס סטיוארט), שיתף פעולה באופן הדוק עם פרנק סינטרה, ואפילו דפק נשיקה לארצ׳י באנקר הגזען בפרק טלוויזיוני בלתי נשכח. בשלב מאוחר יותר בקריירה שלו הוא פשוט התבלבל, או שהיה לא זהיר דיו מבחינה פוליטית, ושם החלה הקריסה הבלתי נמנעת שלו. פולארד מבסס היטב את התזה הזו כשהוא מזכיר לנו את הידידות העמוקה והשערורייתית שהיתה לדייויס ג׳וניור עם הנשיא ניקסון (שאף הזמין אותו ללון אצלו בבית הלבן) או את התגייסותו הכנה למען החיילים האמריקאים בויאטנם, הזדהות שקיבלה תיוג של עמדה פוליטית ימנית. ישנה כמובן גם התייחסות לשורשיו היהודיים, לתאונה המצערת בה איבד את עינו השמאלית, ולעוד לא מעט אנקדוטות מרתקות, כמו סירובו לעבוד ביום כיפור ותגובתו המשעשעת של סם גולדווין לכך. פולארד מביים את הסרט הזה במסגרת הסדרה הקונבנציונאלית למדי American Masters, אבל מצליח במסגרת הפורמט הסטנדרטי להוציא באמת את המיטב.

״סמי דייויס ג׳וניור: חייב להיות אני״ יוקרן במהלך הפסטיבל בימים הבאים:

יום שישי, ה-6/10, בשעה 17:30 (סינמטק)

יום ראשון, ה-8/10, בשעה 11:30 (סינמטק)

גלגולו של מנהיג רוחני (Becoming Who I Was)

הסרט היפהפה ומלא אהבת האדם הזה עוקב במשך שמונה שנים אחר ילד מצפון הודו בשם פדמה אנגדו, שבני כפרו מאמינים כי נשמתו של נזיר מטיבט התגלגלה אליו. לראשונה אנו פוגשים את הילד המתוק הזה בשנת 2013 כשהוא בכיתה ה׳, אבל הסרט הולך אחורה וקדימה בזמן כשהמטרה העלילתית שלו מופרכת ומקסימה בו זמנית – עליו להתאחד עם הנזיר שהיה בגלגולו הקודם כנגד כל המכשולים. בכפר החליטו שהילד הוא גם Rinpoche, כלומר סוג של נשמה טהורה של בודהה שמפזר ידע לכל מקום למרות גילו הצעיר, ואחד הדברים הנפלאים בסרט הוא ההחלטה של היוצרים לא לפקפק במעמד הזה. כלומר, ההנחה הפרועה הזו מניעה את כל המהלך הנראטיבי של הסרט, ומעניקה לו מימד רוחני ונאיבי בו זמנית. לאנגדו יש גם סוג של סנדק, מישהו בן שישים ומשהו ששומר עליו, אבל בגלל הסטטוס הרוחני הגבוה של הילד, הוא ספק אבא שלו ספק עבד לשירותיו. המתח הזה בין עליונותו הרוחנית לכאורה של אנגדו על הסנדק שלו לבין הקשר הסימביוטי ביניהם כאב ובנו מרתק ובעל נופך רגשי עמוק. השניים מקווים שאנשי המנזר בטיבט ישמעו על קיומו של אנגדו ויבואו לקחת אותו, אבל מבינים במהרה שאת המסע לטיבט יצטרכו לעשות בעצמם. את הטיול המפרך הזה, אותו הם עורכים בהרים המושלגים, לוכדים יוצרי הסרט בהתבוננות בלתי נוכחת ותוך שימוש במצלמות רחף. גלגולו של מנהיג רוחני הוא סרט מלא בערכים אנושיים, הקרבה וחמלה, ובעיקר שלווה משכרת שרק נזירים טיבטים יכולים לייצר. גם המתיחות הפוליטית בין נזירי טיבט לבין הממשלה הסינית נמצאת שם ברקע כל הזמן ומעניקה לסרט רלוונטיות חברתית. מוזיקת הפסנתר השמאלצית מוזילה קצת את האווירה, אך מעבר לכך גלגולו של מנהיג רוחני הוא סרט שלא רק חובבי בודהיזם ימצאו בו עניין. הוא בקלות יכול להפוך לסרט התיעודי חביב הקהל של הפסטיבל.

״גלגולו של מנהיג רוחני״ יוקרן בפסטיבל בימים הבאים:

יום רביעי, ה-11/10, בשעה 10:30 (רפפורט)

יום שבת, ה-14/10, בשעה 15:45 (רפפורט)

 

״אז מיהו סגן הנשיא, ג׳רי לואיס?״ על המופע של רייגן ופוליטיקת הדימוי

״היו ימים בהם חשבתי שאי אפשר לעשות את העבודה הזו מבלי להיות שחקן״. המשפט האדיר הזה, שנלקח ישירות מתוך ראיון שהעניק רונלד רייגן, הנשיא ה-40 של ארצות הברית, לכתב הטלוויזיה דייויד ברינקלי, הוא אולי התשובה הכי טובה שניסח רייגן כתגובה לכל חיצי הביקורת שהוטחו כלפיו. השחקן הבינוני שהגיע באופן מפתיע לחדר הסגלגל מהוליווד נתפס על ידי רבים כנשיא מנותק ועצי שאינו מחובר להוויה הפוליטית סביבו. מבלי להיכנס לעובי קורת השמרנות שהנחיל בבית הלבן, במהלכה קיצץ במיסים לעשירים בלבד, סימן את השמאלנים כאויבים וצייר את ברית המועצות כ״אימפריה רשעה״, נדמה שדבר לא עמד לו לרועץ יותר מהעבר שלו. קשה לשכוח את גלגול העיניים המשעשע של דוק מ-בחזרה לעתיד כשמרטי מספר לו שב-1984 רונלד רייגן הוא נשיא ארה״ב. ״רונלד רייגן? השחקן?! הא! אז מיהו סגן הנשיא? ג׳רי לואיס?״. בראייה לאחור ברור כיום כי את הלימונים החמוצים הללו הפך רייגן ללימונדה, וכי הבית הלבן שימש עבורו כתאטרון אליו הגיע כשחקן ראשי עם ניסיון בלתי מבוטל בפרפורמנס ובשואו-ביזנס. מי שעשה לתקשורת חיים קשים בסירובו העיקש לנסח אמירות ברורות ונוקבות היה למעשה מודע לכל ניואנס חזותי ובעל הבנה ברורה לגבי האופן בו יש לעמוד מול מצלמות ולמניפולציה הרגשית שניתן להוציא מהמפגש עימן. למרות שהטלוויזיה לא הצליחה תמיד להבינו או לחלץ את ה- sound bytes שהתחננה לקבל ממנו, הוא שיתף עימה פעולה וידע להתנהל מולה באופן אסטרטגי. אין זה מפתיע, לפיכך, שבזמן כהונתו הכפולה של רייגן בשנות השמונים (1981-1989) היה שימוש רחב וחסר תקדים בקטעי וידאו ופילם כדי לתעד את התנהלותו של מוסד הנשיאות.

המופע של רייגן, סרטם של סיירה פטנגיל ופאצ׳ו ולז, המוקרן החודש בסינמטק תל אביב במסגרת תוכנית חדשה של דוקאביב המקיימת הקרנות בכורה ישראליות לסרטים בינלאומיים חדשים, מורכב כולו מקטעי ארכיון כאלו משנות השמונים, שנראים בעידן הדיגיטלי של היום כמו וינטאג׳ נוסטלגי. רוב הקטעים הם קטעי חדשות או פוטאג׳ שצולם על ידי מוסד הנשיאות בעצמו. אין כאן ראשים מדברים, קריינות מחכימה, או אפילו חפירת ארכיון יוצאת דופן עם איזושהי תגלית סנסציונית. במילים אחרות, מי שמחפש ללמוד משהו חדש ולא מוכר על רייגן, בהנחה שבקיאותו בפוליטיקת האייטיז היא בסיסית למדי, לא יקבל את מבוקשו. זה גם לא סרט שמשרטט בבהירות את המסלול התמוה שעשה רייגן מהוליווד לבית הלבן, אפילו אם ניתן ללמוד ממנו לא מעט על הדרך הדומה בה פסע כוכב ריאליטי מיליארדר אחר אל עבר החדר הסגלגל. קטעי הארכיון בהם משתמשים היוצרים כוללים לא רק קליפים רשמיים ממהדורות חדשות, אלא גם רגעים שהוצאו ומעולם לא שודרו (out-takes). הטעויות, הציחקוקים בין טייק לטייק, או אמירות האגב שמשתרבבות בין קטע אחד למשנהו (חלקן ידועות למדי, כמו "Take that, Mr. Gorbachov!"), כולם בעלי ערך לאקאניאני שחושף בפנינו את כל מה שלא עולה במפורש מתוך הדימוי הרשמי: לרייגן לא הייתה יכולת ממשית לשלוט במוסד הנשיאות עליו הופקד ולהגיע להחלטות ברורות ומושכלות. הקול הביקורתי הזה, שמנוסח בסרט באופן מרומז, הוא לא ממש מקורי, אך ההקשרים הרחבים יותר של פוליטיקת הדימוי נדמים עכשיו כרלוונטיים יותר מתמיד. מה ניתן ללמוד היום מהדימויים המתווכים של רייגן שניבנו באופן כה מחושב? האם הנשיאות שלו, המתוארת על ידי טד קופל בסרט כנשיאות תקדימית שנמדדה לראשונה בהיסטוריה כ״אמנות פרפורמטיבית״ פר-אקסלנס, היא הרגע המכונן של הפוליטיקה המערבית המודרנית בה סוד ההצלחה של כל פוליטיקאי הוא קודם כל בתקשורת לפני הרחוב עצמו?

הנשיאות של רונלד רייגן: אמנות פרפורמטיבית פר-אקסלנס

רייגן היה אולי השחקן הראשון שנכנס לבית הלבן, אבל הוא לא היה בשום אופן הנשיא הראשון שהבין את הדרך הנכונה בה יש להתנהל מול מצלמות הטלוויזיה. ג׳ון פ. קנדי, הנשיא ה- 35 של ארה״ב, היה למעשה החלוץ האמיתי שהשכיל להבין את החשיבות והפוטנציאל של המדיום הטלוויזיוני, והשימוש המבריק שעשה בטלוויזיה יצר דוגמא תקדימית לנשיאים מאוחרים יותר כמו רייגן או ביל קלינטון. מסיבות העיתונאים של קנדי בטלוויזיה תמיד הדגישו עד כמה היה רהוט, יפה תואר ובעיקר נינוח באופן יוצא דופן, ואחרי תקופת נשיאותו מועמדים אחרים עשו הכל כדי לייצר לעצמם תדמית חיובית על המסך הקטן. אפשר לומר שהדגש על אישיות ולא על מדיניות התחיל אצל קנדי, והמופע של רייגן מבהיר כיצד כל זה אפיין כמעט עשור שלם בשנות השמונים של אמריקה. הדוגמא המוקדמת ביותר בתולדות הקולנוע התיעודי לניסיון פירוק דומה של הדימוי הנשיאותי הרשמי היא פריימרי, סרטו המופתי והחשוב של רוברט דרו מ-1960. הסרט, שהיווה את הסנונית הראשונה של הקולנוע הישיר בארה״ב, נעשה על ידי עורך תמונות במגזין ״לייף״, שביקש להביא אל הטלוויזיה את הישירות והאינטימיות שייחדה את כתבות הפרופיל במגזין. הרעיון של דרו היה פשוט: אם יצליח לבחור בקפידה את הדמות והסיטואציה עליהן יתמקד, הרי שההתרחשות תתאים עצמה לנוכחות המצלמה הלא מורגשת, תתרגל אליה, והאמת תצא לאור. הסובייקט שבחר דרו היה הסנטור המבטיח קנדי, ובמשך שעה התמקד בקרב הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בינו לבין האמפרי. בעזרת טכנולוגיה חדישה, קלה וניידת של מצלמות 16 מ״מ זכו הצופים להתבוננות אחרת, ספונטנית ולא רשמית, בפוליטיקאים המעונבים: עת הם מעניקים נאומים, יורדים לרחוב להשיג קולות, משוחחים עם בוחרים או מחכים בחדרי המלון שלהם לתוצאות הבחירות. האופן בו ניתן היה בסרט לצפות בקנדי ללא ראיון רשמי ומבלי שיפנה באופן מודע למצלמה היה לא פחות ממהפכני לאותם שנים. המסכה של קנדי, מן הסתם, לא הוסרה לחלוטין, ופריימרי אפילו תרם לבניית דמותו החיובית ולהילה המיתית סביבו. אבל אני מתעכב על הרגע המכונן הזה בתולדות הקולנוע התיעודי כי אני חושב שניסיון דומה לשבור את הדימוי הממלכתי נעשה בסרטם של פטנגיל וולז, גם אם הפעם זה בעזרת עבודה עם חומרי ארכיון ולא עם מצלמות.

המופע של רייגן מקדיש יותר ממחציתו כדי לתאר באופן מותח ודרמטי (ובהסתמך על כך שזיכרוננו הקצר לבטח בוגד בנו) את הניסיונות הדיפלומטיים במהלך המלחמה הקרה להשגת הסכם לפירוק נשק בין ארצות הברית לברית המועצות. הוא מתמקד במערכת היחסים המוזרה שנבנתה, לפחות לאור המצלמות, בין רייגן האנטי-קומוניסט לבין המנהיג הסובייטי הרפורמיסטי מיכאיל גורבצ׳וב, שתי דמויות שמצאו מכנה משותף מתוך רצונם העיקש לפרק את מעצמותיהם מנשקן הגרעיני. כידוע, הפסגה הראשונה בז׳נבה נכשלה בגלל האובססיה של רייגן למשחקי החלל שלו. אבל הנשיא האמריקני, שהבטיח בחיוך וברטוריקה של שואו-ביזנס הוליוודי ש״כדאי לשמור תמיד משהו למערכה השלישית״, הצליח לשכנע את הסנאט לחתום על האמנה ולהשיג הסכם לפירוק הדרגתי של האימפריות מנשק ההשמדה שלהן. ההישג ההיסטורי הזה של רייגן, רגע בודד של התפכחות מההתנהלות הילדותית והפרנואידית שלו בזמן המלחמה הקרה, מתואר בסרט לפרטי פרטים ובאופן דרמטי למדי. לפתע נעלמת כביכול הפריזמה התקשורתית, ולצופה ניתנת התחושה כי הוא חווה את ההיסטוריה בהתהוותה וללא תיווך. בעזרת עריכה מתוחכמת ושימוש אסטרטגי במוזיקה ובסאונד מצליחים היוצרים לספר סיפור מתח פוליטי עם הפי אנד, שכולו מורכב עדיין מדימויים מתווכים.

רייגן: ״כדאי לשמור תמיד משהו למערכה השלישית״.

אז למה לנו את כל הרייגן הזה דווקא עכשיו? בסרט שעשוי כולו מחומרי ארכיון ומבוסס על עריכה בעיקר, ההיקש בין התקופה אותה הוא מתאר לבין החשכה הפוליטית כיום נשאר מרומז. מכיוון שהמופע של רייגן נעול בתוך ההיסטוריה המתוארת בו, ומתרחש בעבר של שנות השמונים ללא כל ראיה רטרוספקטיבית (אין בסרט ראיונות או קריינות), הוא מבקש מאיתנו להסיק בעצמנו כיצד המופע האבסורדי המתרחש בו דומה לזה המתקיים כיום בבית הלבן. כשאנו צופים ברייגן מכריז ״together we will make America great again״, קשה לפספס את הסאבטקסט. האם השחקן הבינוני שביסס את צעדיו בבית הלבן על בסיס לוגיקה הוליוודית טמן את הזרעים למפלצת הריאליטי הוולגרית שקמה עלינו לכלותינו בדמותו של דונלד טראמפ? גם ״evil empire״, המונח המטריד שטבע רייגן ב-1983 כדי לתאר בעזרתו את ברית המועצות, לא יכול שלא לעורר זכרון מאוחר לביטוי "the axis of evil״, פרי המצאתו של ג׳ורג׳ בוש ג׳וניור, המתאר את הממשלות שלטענתו מממנות טרור ומייצרות נשק להשמדה המונית. יש גם, איך לא, את המימד הפרובינציאלי שעולה מתוך הדימויים. האופן בו הזוג הנשיאותי ניסה (והצליח באופן כל כך טבעי) להנדס דימויים של זוגיות משפחתית חמה ואוהבת, יזכיר לכל צופה מקומי את הניסיונות העלובים של ביבי ושרה לפברק שלווה משפחתית מול עשרות מאבטחים. אני לא בטוח אם לכך התכוונו היוצרים, אבל הצפייה בסרטם של פטנגיל וולז מעוררת באופן אבסורדי געגוע למנהיג שלצד תלמידיו העכשוויים והסינתטיים מרגיש קצת כמו צ׳רצ׳יל.

ולסיום, חידה: הבלונדיני עם המצלמה משמאל – סוכן ק.ג.ב או פוטין?

הקרנות נוספות של המופע של רייגן יתקיימו בסינמטק תל אביב במהלך חודש ספטמבר:

שישי, 15/9, 14:00, סינמטק 1

שבת, 16/9, 20:30, סינמטק 1

שישי, 22/9, 14:00, סינמטק 1

שבת, 23/9, 19:00, סינמטק 1

 

המוזיאון של כולנו

לקראת סופו של המוזיאון, סרטו התיעודי החדש של הבמאי רן טל, מופיעה פמליה מובחרת של ממשלתנו הנוכחית בזמן חגיגות חמישים שנה למוזיאון ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו, בדרכו הטיפוסית, מיטיב לנסח ברכה ממלכתית: ״מוזיאון ישראל הוא קודם כל מוזיאון ישראל״. האבחנה הזו, שעוררה פרץ של צחוק בלתי נשלט וצפוי בקרב קהל הצופים שנכח בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל הקולנוע בירושלים השבוע, היא אמנם טאוטולוגית, אבל מדויקת ביותר. רן טל (״ילדי השמש״, ״גן עדן״), התבונן במשך למעלה משנתיים במוסד האמנותי החשוב במדינת ישראל, על כל הפרטים שמפעילים ומתחזקים אותו, ומתוך פרגמנטים שונים יצר את המכלול. מתוך מאות רגעים, ספונטניים ומועמדים גם יחד, כולם תוצר של התבוננות סקרנית ונקודות מבט אסטרטגיות, הוא הרכיב פאזל תיעודי, מרתק ומשעשע גם יחד, שמנסה להגדיר את מהותו הייחודית של המוזיאון בירושלים ואת חשיבותו בהוויה הישראלית והיהודית גם יחד. הצפייה ברבע השעה הראשונה של הסרט מעוררת באופן טבעי ומתבקש השוואה לסרטו הנפלא של פרדריק ווייזמן הגלריה הלאומית, שהוקרן גם הוא בפסטיבל הקולנוע בירושלים לפני שנתיים. כמו ווייזמן, שמנסה לאפיין באופן אנליטי את חייו של מוסד האמנות הלאומי בלונדון תוך התמקדות בעבודתם של אלו המרכיבים אותו ובפרטים אשר פוקדים אותו, גם טל עוסק בעבודת פירוק שכזו. המצלמה מתבוננת בסדרנים, ברסטורטורים, במאבטחים, בכל חלק מתוך הפסיפס האנושי של המוסד הזה, כולל המבקרים עצמם. עם זאת, ובניגוד לווייזמן המתמקד בסכנת ההתמסחרות של הגלריה הלאומית ובשיח האמנותי העכשווי העולה ממנה, טל ממקם את ההתבוננות שלו בתוך הקונטקסט הגיאוגרפי, ההיסטורי והפוליטי המאוד ייחודי של המוזיאון, ובכך מקנה לסרטו איכות לוקאלית יוצאת דופן. מוזיאון ישראל הוא קודם כל מוזיאון ישראל, ובאף רגע במהלך הצפייה בסרט לא ניתן לשכוח זאת.

"המוזיאון״: פאזל תיעודי, מרתק ומשעשע המנסה להגדיר את מהותו הייחודית של מוזיאון ירושלים

המוזיאון הוא מהסרטים התיעודיים היפים והחכמים שנוצרו כאן בארץ בשנים האחרונות, ויש בו תמהיל נכון ומדויק של מורכבות אסתטית, רגישות אתית והבנה נראטיבית. טל, ושאר הצלמים המוכשרים העובדים עימו (כמו דניאל קדם, איתי מרום, אוריאל סיני, צבי לנזמן, זיו ברקוביץ' וגיורא ביח) ממעטים בתנועות מצלמה ומתמקדים בהעמדות נכונות של פרספקטיבה, בנקודות מבט שלוכדות סיפורים קטנים דרך קומפוזיציה מותאמת. מספר דמויות מרכזיות מנחות את ראציונל התיעוד, אך לרוב נותרות חסרות שם, ואינן מלווות בכתוביות מזהות. אנו מנחשים שיש לכל אחת מהן תפקיד חשוב במערך ההפעלה של המוזיאון, אך נדרשים להסיק אותו מתוך הדיאלוג האינטימי והרגיש שטל מייצר עימן. נוכחותן בסרט חמקמקה, אינה תחומה לחלק אחד ומוגדר בתוכו, והן עלולות להפתיע אותנו ולהופיע שוב בסרט בשלב מאוחר יותר (וכאן ראוי לציין את עבודת העריכה המבריקה של נילי פלר). רסטורטור מאייזרבג׳ן, לדוגמא, שמספר על הספקנות העזה שהייתה לו לגבי האפשרות שיעבוד בתחום המוזיקה לאחר עלייתו לארץ, מופיע שוב לאחר הופעתו הראשונה כקומפוזיטור במוזיאון. סדרן אחר במוזיאון הוא גם חזן, וכל אחד מהסיפורים האישיים שבסרט מלמדים על האופן בו חייהן של הדמויות שזורות בקשר עבות לעבודתן במוזיאון. האסטרטגיה בה משתמש טל כדי לתת לדמויות לספר את סיפור חייהן תהיה מוכרת לאלו שצפו בסרטו הקודם גן עדן, וזו גם הפכה זה מכבר לתחבולה דומיננטית בקולנוע התיעודי העכשווי: הדמויות שותקות על גבי הדימוי בעוד שקולן נשמע בפסקול ללא סינכרוניזציה לתמונה. דרך סיפוריהן האישיים של הדמויות מתבהר בהדרגה הקשר המורכב של מוזיאון ישראל עם היהדות: עובדת מוזיאון מגוללת את חוויותיה של אימה בזמן השואה, בעוד שג׳ימס סניידר, מנכ״ל המוזיאון, מספר על ילדותו למשפחה יהודית בפנסילבניה ועל היום הבלתי נשכח בו נכח בפתיחתו של מוזיאון ישראל. מבקר דתי המתלונן שיציאת מצרים אינה מוזכרת בתערוכה על פרעה מעלה את שאלת הנמען המורכבת במוזיאון: עד כמה צריך המוסד להתאים את תערוכותיו לציפיותיו של הקהל המקומי? איך ייראו הפנים של אדריאנוס, מי שהיה אחראי לגזירות ההשמד, בפני הצופה הישראלי שלא רואה אותו, כמו שאר העולם, כאייקון תרבותי שוחר שלום?

מיעוט תנועות מצלמה והעמדות נכונות של פרספקטיבה

עבודתו התיעודית של טל מונעת תמיד מתוך חשיבה אסתטית עמוקה והבנה של היחסים המורכבים בין דימוי לבין סאונד, והקשר ביניהם לבין טמפוראליות בקולנוע. בילדי השמש, למשל, קטעי הארכיון הישנים, בהם מתוארת באידיליה וברומנטיקה חוויית המגורים בקיבוץ, מתנגשים באופן תמידי עם מימד הקריינות המפוכחת של ההווה. המוזיאון, דיוקן של מקום שהוא גם פסיפס מורכב של האנשים המאכלסים אותו (ממש כמו סרטו הקודם גן עדן שעסק בסחנה) אינו יוצא דופן במובן הזה, והדימוי הויזואלי בו לעולם אינו מתרפק על הקול הנלווה אליו. כמעט תמיד הוא משחק עימו תופסת, מנסה לבחון מי משניהם יקדים את האחר בהשגת תשומת ליבו של הצופה. כך, למשל, נפתח המוזיאון בעלטה, אל תוך חוויה חושית שאינה מצייתת להתבוננות ויזואלית מתבקשת. מבקרת עיוורת במוזיאון מקבלת הסברים מפורטים לגבי יצירת האמנות אשר לידה היא נוכחת, ואנו הצופים מתבקשים לדמיין את חווייתה הסובייקטיבית. בהמשך הסרט ישוב המגע האנושי כמאפיין של החוויה המוזיאלית, כשנצפה בקבוצת עיוורים הממששים פסל של ג׳יאקומטי, או במספר נשים, עובדות מוזיאון, המתעסקות עם אברי המין הגבריים של פסלים ומסרקות את שיער ערוותן. הסצנה האחרונה, כמו רבות אחרות, מעניקה לסרט מימד סרקסטי ומשעשע, ומבהירה כי המחקר האנתרופולוגי המרתק שעורך טל מלווה תמיד בקריצת עין לצופה. ישנם שפע של רגעים מצחיקים כאלו בסרט, והמימד האירוני שבהם הוא תמיד חמקמק ומתעתע: שיעור בהחייאה לעובדי המוזיאון, ציוות סדרנים לאגפים השונים (ובר המזל הוא זה שמקבל את ״ארץ הקודש״) או ילד המצייר דגל מעורב של פלשתין וישראל, ותוהה לגבי הצבע הדומיננטי.

כמו בגן עדן, שהיה מחולק לפרקים על פי עונות השנה החולפות בו, קיימת גם בסרט זה חלוקה אנליטית לשלושה פרקים שאמורה להנחות את חוויית הצפייה שלנו: "בונה סיפור״, ״מקשיב לסיפור״ ו״סיפור״. אני מודה שבצפייה ראשונה מעט התקשיתי להבין כיצד הראציונל שבחלוקה זו אמור לאחד את הסצנות שבכל אחד ואחד מן החלקים, אך העמימות המאתגרת הזו מהווה סיבה נוספת עבורי לצפות בסרט שוב. בכלל, טל מודע למוגבלות של כל ניסיון ליצור נראטיב לאומי סביב המוזיאון, ומתייחס לאופן בו סיפור היהדות והציונות העובר דרך המוזיאון הוא רק דרך אחת ומסוימת מאוד לחשוב על הנראטיב ההיסטורי. המחשבה הזו עולה ללא דידקטיות ועם לא מעט רפלקציה עצמית כאשר הוא מצלם, לדוגמא, קבוצה של חיילים צעירים המקשיבים לאופן המגמתי בו בונה המדריכה שלהם היסטוריה המבוססת על חורבן הבית הראשון והשני. לאחר מכן, בסצנה מרגשת מעין כמוה, מתעורר בסרט דיון מורכב על האתגר בייצוג הבעיה הפלשתינאית במוזיאון ישראל ועל היעדר הייצוג שלה הלכה למעשה. האופן בו טל מתבונן בדיון המתהווה, ומתמקד בדמות הערבי הישראלי שמתחיל את השיחה הזו בעקבות זהותו החצויה, נעשה בעדינות וברגישות, ובעיקר, כמו בשאר חלקי הסרט, בצניעות רבה. טל הוא אמן ההתבוננות, והוא מצליח ללכוד רגעים טעונים, משעשעים ולעיתים נשגבים ביופיים בתחביר קולנועי מורכב וברגישות של צלם סטילס מיומן. אחרי הכל, הקולנוע התיעודי על פי רן טל הוא גם שפה.

הקרנה נוספת של המוזיאון תתקיים במהלך פסטיבל הקולנוע בירושלים ביום ראשון, ה-23.7.2017, בשעה 18:45 בסינמטק 3.

 

שיעורים בקולנוע בפסטיבל הסרטים בירושלים

זה מכבר שפסטיבל הקולנוע בירושלים, שיימשך השבוע ויסתיים ב-23 ביולי, מקיים מסגרת מיוחדת בשם סינמאניה, ובה מוצגים סרטים תיעודיים על קולנוע. השנה, לטעמי, הבחירות בקטגוריה הזו יוצאות מן הכלל, ומאפשרות לכל חובב קולנוע באשר הוא לקבל שיעורים מרתקים בהיסטוריה קולנועית. כש״המרצים האורחים״ הם, בין היתר, מרטין סקורסזה, כריסטופר נולאן או פיטר בוגדנוביץ׳, וההרצאות מלווות בקטעי צפייה באיכות מרהיבה, מי צריך בית ספר לקולנוע? בואו לפסטיבל. בחרתי עבורכם שלושה שיעורי קולנוע כאלו שהרשימו אותי במיוחד השנה. האחד עוסק בשימור ובשחזור סרטים בעידן הדיגיטלי, האחר בסצנת המקלחת הידועה מתוך הסרט ״פסיכו״, והשלישי מביא לראשונה מבחר עצום של סרטים שנעשו בידי חלוצי הקולנוע האחים לומייר. כל אחד בומבה.

 

עתיד הקולנוע 

״הכל הופך להיות נגיש יותר בעידן הדיגיטלי, אבל בו זמנית הכל גם הולך לאיבוד״ (פרופ׳ טום גאנינג, אוניברסיטת שיקגו). זה המשפט אותו אקח איתי הלאה מתוך סרטו הפרובוקטיבי ומעורר המחשבה של מייקל פאלם עתיד הקולנוע, מאמר קולנועי מרתק העוסק באתגרים השונים העומדים בפני העוסקים במלאכת השימור והשחזור של קולנוע בעידן הדיגיטלי. זה לא שלא היו כבר היו סרטים תיעודיים שעסקו במהפכה הדיגיטלית בקולנוע. אולי הבולט ביניהם הוא זו לצד זו (Side by Side), במהלכו עוטה על עצמו לשעתיים השחקן קיאנו ריבס חזות רצינית של חוקר קולנוע ובוחן את שלל ההיבטים במעבר לדיגיטציה בקולנוע, החל מהצילום, דרך העריכה ועד לאפקטים המיוחדים. אבל סרטו של פאלם, שאינו חף מנוסטלגיה טהרנית לצלולויד, מתמקד בשאלה קשה וסבוכה שרק בשנים האחרונות מתחילים לדון בה ברצינות: מה ישתמר בעוד עשרות שנים מהיום מהחומרים הדיגיטליים, המגיעים בשלל פורמטים וקודים, ומה עלינו לעשות כדי להאריך את חייהם? האם הקוד הנומרי הנעלם של הדיגיטציה, בו אין יותר רצועות פילם דליקות ומתחמצנות, אינו רק אשליה של קיום על-זמני? האם העובדה שאיננו מרגישים כעת איום ממשי ומיידי לגורלם של קבצים רבים אותם ניתן לאחסן ולהעתיק ללא גבול לא צריכה להדליק עבורנו נורת אזהרה משמעותי לעתיד הנראה לעין?

פאלם מגייס לטובת הדיון המרתק הזה את טובי החוקרים האקדמיים (כמו דייויד בורדוול, טום גאנינג, ואפילו הפילוסוף ז׳אק רנסייר שמגיח לרגע), כמה מהיוצרים הבולטים בקולנוע (וביניהם הבמאי התאילנדי אפיצ׳טפונג ורסטקול, הבמאי האמריקאי מרטין סקורסזה, או טהרני פילם כמו כריסטופר נולאן ויוצרת הקולנוע הניסיוני טסיטה דין), ובמיוחד אנשי ארכיון ורסטורציות של קולנוע, שהאובססיביות שלהם ראויה להערצה. הטון של הסרט הוא דרמטי, אולי אפילו פאתוסי לעיתים, אך אין הוא מקונן בעצבות על מות הפילם. הרגע הזה, שכבר למעשה התרחש ואין ממנו חזרה (״כאן נולדתי״, מבהירה קים נובאק בסרט ורטיגו, ״וכאן מתתי״) הוא עובדה מוגמרת שמייצרת דחיפות משמעותית לגבי העתיד. ארכיונים של פילם הופכים למוזיאונים, אבל מה עם הארכאיות של הפורמט הדיגיטלי? מהן הדילמות העולות מתוך המהפכה הגדולה ביותר שחווה הקולנוע כיום, וכיצד ניתן לפתור אותן?

״עתיד הקולנוע״: מה ישתמר בעוד עשרות שנים מהיום מהחומרים הדיגיטליים?

כמה מהרגעים היפים ביותר בסרטו של פאלם מתרחשים דווקא בעקבות הפטישיזם חסר הבושה שהוא מגלה כלפי החומריות של הצלולויד. האם ישנה רגישות סינפילית מובהקת יותר מאשר סצנה שלמה בה הוא מצלם מכל זווית אפשרית את אופן ההקרנה של עותק 65 מ״מ נדיר של לורנס איש ערב? מומחים לשחזור מראים לנו כיצד חתכים בתוך הפילם המקורי היו מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהסרט, שצולם בתנאי שרב קשים. האם הסריטות והפגמים בעותק הפילם המקורי צריכים להשתמר כדי לשחזר את חוויית הצפייה המקורית בסרט, או שמא הגרסא המועדפת צריכה להיות דווקא זו המנקה אותם טוטאלית ברסטורציה דיגיטלית של 4K? זוהי שאלה אסתטית ואתית ממעלה ראשונה, והיא כלל אינה פשוטה. ״כל רסטורציה היא סוג של אינטרפטציה״, מבהיר מרטין סקורסזה, שנוכחותו דומיננטית בסרט אולי יותר מכל מרואיין אחר (ובצדק כנראה). ברגע מקסים אחר בסרט מוצגות לנו דוגמאות רבות של צלולויד פגום, בין אם כזה שנגוע בסינדרום החומץ או כזה שהשתמר בתנאים גרועים והפך לסוג של פנקייק. הפוטנציאל ההרסני הזה של הפילם מתנגש לחלוטין עם הפטישיזם לחומריות שלו, ומזכיר לנו כמה טראגית היא היסטוריית השימור של הקולנוע, במהלכה נשארו עימנו בקושי רבע מהסרטים האילמים שנוצרו.

הקרנה נוספת של עתיד הקולנוע תיערך ביום רביעי 19.07.17 בשעה 18:00 בסינמטק 2.

 

78/52

אולי הניתוח העשיר והמעמיק ביותר שאני מכיר לסרט פסיכו של אלפרד היצ׳קוק (1960) הוא של מבקר הקולנוע הקנדי רובין ווד. לפני שיצא מהארון ושינה את דעותיו במאה ושמונים מעלות, והרבה לפני עידן הוידאו הדיגיטלי שמאפשר כיום להריץ אחורה וקדימה את הסרט עליו אנו כותבים, ווד התיישב כשבועיים לאחר צפייתו הראשונה בסרט וכתב עשרה עמודים מלאים באבחנות מרתקות. אבל הביקורת הזו, כמו גם אינספור מאמרים אקדמיים וביקורתיים נוספים שנכתבו על הסרט ועל היצ׳קוק בכלל, לא מתקרבים לניתוח העשיר והיסודי שמתקיים בסרט 78/52, וזה בכלל סרט שעוסק בסצנה אחת בלבד מתוך הסרט. סצנת המקלחת, מן הסתם. אבל באמת, מה נותר כבר לומר על סצנת המקלחת, הרגע המכונן והמשמעותי ביותר בקולנוע האמריקאי של שנות השישים, ואולי ההתקפה האולטימטיבית והחזקה ביותר על הצופה בתולדות הקולנוע (רגע הקרנת סצנת המקלחת בתחילת שנות השישים, כפי שמציין פיטר בוגדנוביץ׳ בסרט, היה אולי אחד הרגעים היחידים בתולדות הקולנוע בהם היה באמת מסוכן להיות נוכח בתוך אולם קולנוע)? מסתבר שלא מעט. הסצנה הזו, שנותחה אינספור פעמים, וסודה בעריכת מונטאז׳ קצבית המאגדת 78 נקודות צילום שונות ו-52 שוטים במשך פחות משלוש דקות, נוטלת מאיתנו הצופים את הגיבורה הראשית שבסרט עוד לפני שהסתיימה מחציתו, ומשאירה אותנו עם וואקום שאותו אנו נאלצים למלא על ידי הזדהות כפויה ומחושבת עם נורמן הרוצח.

סצנת המקלחת ב״פסיכו״: הרגע המכונן והמשמעותי ביותר בקולנוע האמריקאי של שנות השישים.

זה שיעור במניפולציה קולנועית, במנגנון ההזדהות בקולנוע, בבניית נראטיב, בנקודת מבט, בעריכה מודרנית, בחיתוך בתנועה, ברפלקסיביות קולנועית, במה לא. אבל זוהי גם סצנה, כפי שסרטו המרתק של אלכסנדר פיליפ (מתים על הדוקו) מבהיר לנו, שמנקזת לתוכה את כל המטען התרבותי-היסטורי של אמריקה עד לשנת 1960, וממנה והלאה. זוהי מטאפורה על הנאיביות המדינית של ארה״ב בזמן מלחה״ע השנייה, שיקוף של חרדות לאומיות בעידן שלאחר הפצצה הגרעינית ביפן ולפני מהפכת זכויות האזרח באמריקה ושוויון הנשים, ובעיקר תגובה מפתיעה ומצמררת של היצ׳קוק להתגבשותו של המרחב הפרטי המוגן באמריקה שלאחר המלחמה, זמן התקבעותה של המשפחה הגרעינית והמבצר הביתי. הזוועה הכי גדולה, כך הסתבר לאמריקאים, יכולה להגיע מבפנים, מתוך חדר האמבטיה המוגן של ביתנו. כל המתחים והפחדים הלאומיים בארה״ב מתפוצצים יחד בסצנה הזו, שנדמה כי כל החלק הראשון של פסיכו הוא אך ורק תירוץ מקדים לקיומה. אין צורך ברקע אקדמי או בעבר סינפילי אובססיבי כדי ליהנות מ-78/52 (אבל כדאי לצפות בפסיכו לפני כן, כמובן). בעוד שהסרט של היצ׳קוק עצמו הפך עם השנים לדוגמא המושלמת של קולנוע טהור, בו לא ניתן לשנות אפילו פרט קטן (וסרטו המצוין של גאס ואן-סאנט מעיד על כך יותר מכל), הרי ש- 78/52 הוא הוידאו אסיי האולטימטיבי, מדיטציה קולנועית מבריקה מלאה באנקדוטות מרתקות על תהליך העשייה של הסרט ובאבחנות חדות לגבי חשיבותה של הסצנה. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את דני אלפמן, אלי רות, פיטר בוגדנוביץ׳, ג׳יימי לי קרטיס  אלייג׳ה וודס, או כל מי שמדבר בהתלהבות אין קץ על הסצנה הזו בסרט של פיליפ, כאילו לא עברו מאז כמעט שישים שנה.

הקרנות נוספות של 78/52 יתקיימו במועדים הבאים:

יום ראשון  16.07.17 17:45   לב סמדר

יום שלישי 18.07.17 10:30 סינמטק 1

לומייר!

אוגוסט ולואי לומייר, למי שלא מכיר, הם זוג אחים מצרפת שהצליחו להפוך את הקולנוע להיות מדיום מסחרי ולקיים בשלהי 1895 את מה שנהוג להכתיר כיום כהקרנת הקולנוע הראשונה בהיסטוריה בפני קהל. בבעלותם הייתה חברת ייצור ענקית ללוחיות צילום, והם הוקסמו לחלוטין מהמכונה של תומס אלוה אדיסון, לפני שהחליטו לבנות בעצמם מצלמה ניידת אותה ניתן יהיה להעביר ממקום למקום. הם כינו אותה ״הסינמטוגרף״ (שם שעדיין משתמשים בו כדי לכנות את עבודת הצלם בקולנוע), ובעזרתה צילמו מספר סרטים קצרים באורך של 50 שניות, ללא עריכה וכמעט ללא תנועות מצלמה. אחרי מספר הקרנות ספורות אותם קיימו לחברים ולמדענים, הם החליטו לקיים סדרת הקרנות של סרטיהם בפני קהל בורגני בבית קפה בפריז בדצמבר 1895. הרגע הזה, בו אנשים אופנתיים ואינטלגנטים התגודדו בבית קפה וצפו לראשונה בפלא הקולנועי של תמונות נעות, נחשב כיום על ידי רבים כיום הולדתה הרשמי של אמנות הקולנוע. סרטים קצרים כמו עובדים עוזבים את המפעל, בו קבוצה של עובדים במפעל של לומייר יוצאים דרך שער המפעל אל עבר ביתם; להאכיל תינוק, בו אוגוסט לומייר ואשתו מאכילים את התינוקת שלהם בעוד העצים ברקע מתנופפים ברוח; או רכבת נכנסת לתחנה, ובו רכבת המתקדמת אל עבר התחנה בתוך הפריים גרמה לצעקות ולבהלה בקהל, הוקרנו בפני כל מי ששילם פרנק צרפתי אחד כדי לחוות משהו שלא נראה עוד בעבר. הקולנוע.

עד כאן זוהי היסטוריה קולנועית ידועה. פלוס מינוס חמישה סרטים נוספים, זהו למעשה הקורפוס הקולנועי המוכר והידוע של האחים לומייר. אבל ב- לומייר!, סרטו החדש ומרומם הנפש (בחיי) של תיירי פרמון, המנהל האמנותי של פסטיבל קאן, למעלה ממאה סרטים של האחים לומייר נחשפים בפנינו (הם צילמו בסף הכל למעלה מ-1,400 סרטים במשך עשור שלם). אלו הם סרטים קצרים בני 50 שניות כל אחד, מסרטי אקטואליה דוקומנטריים ועד לקומדיות גאג בדיוניות ומועמדות, שצולמו מאז ההקרנה הפומבית הראשונה בדצמבר 1895. הם מלווים בקריינות משעשעת ומלאת אבחנות מרתקות של פרמון. אחד המוטיבים שחוזרים שוב ושוב במהלך הסרט הוא העובדה המרתקת שלמרות שהאחים לומייר ביימו בעיקר סרטי אקטואליה תיעודיים, הם דאגו להעמיד אירועים בקפדנות ולהציגם תוך חשיבה על אלמנטים רבים בקומפוזיציה. ידענו זאת, כמובן, עוד מאז שהבנו שעובדים עוזבים את המפעל הוא סרט מתוזמן בו ניתנו הוראות ברורות ומדויקות לעובדים, לאן ללכת ובאיזה קצב (מסתבר, כך מבהיר פרמון, שישנן שלוש גרסאות שונות לסרט הזה). אבל כשרואים זאת שוב ושוב בכל כך הרבה סרטים אחרים, מבינים בבירור שהאחים לומייר ידעו מה הם עושים, והבינו עוד הרבה לפני כולם שקולנוע תיעודי הוא תמיד שאלה של נקודת מבט. כשצילמו שיטפון בליון, הם ידעו בדיוק מאיזו פרספקטיבה צריך לצלם כדי לתפוס את תגובות הקהל, וכשצילמו ילדה משחקת עם חתול, הרעיון של להתקרב אל פניה בקלוז-אפ עלה במוחם שנים לפני שיעשה זאת רשמית ובאופן ראשוני גריפית. פעמים אחרות, האחים לומייר העמידו את המצלמה על רכבת נוסעת ויצרו את מה שמכונה כיום ה- ghost ride בטיולים האנתרופולוגיים שעשו לארצות רחוקות. פעם אחת הם אפילו עשו זאת בפלשתינה, ממש בסופה של המאה ה-19. מעבר לכך ולא פחות חשוב, הסרטים כולם מוצגים בגרסת 4K משופצת ומרהיבה, עם שוליים מעוגלים בקצוות. יחד עם המוזיקה הנעימה והטון ההומוריסטי, הצפייה בלומייר! היא חוויה שלא כדאי לפספס, גם אם אתם לא לומדים קולנוע באופן רשמי.

״לומייר!״: קולנוע תיעודי הוא תמיד שאלה של נקודת מבט.

הקרנה נוספת של לומייר! תתקיים ביום חמישי 20.07.17 בשעה 12:00בסינמטק 1.