החל מיום רביעי הקרוב יתקיים בסינמטק חולון, זו השנה החמישית ברציפות, פסטיבל ״פרינט סקרין״ (Print Screen) לתרבות דיגיטלית. במהלך הפסטיבל, בו היה לי העונג להשתתף מספר פעמים בעבר, יוקרנו מספר רב של סרטים, ייערכו כנסים וסדנאות, תוצגנה תערוכות ויתקיימו מפגשים עם אמנים פורצי דרך בכל הקשור ליחס שבין טכנולוגיות חדשות לאמנות. הנושא בו מתמקד הפסטיבל השנה הוא רגישות בעולם הדיגיטלי של ימינו. כלומר, כיצד ניתן להשתמש בטכנולוגיות אינטראקטיביות כדי להגדיל את הרגישות החברתית, הסביבתית, החושית והאישית של הצופה?

בהתאם לכך, יוקרן בפסטיבל ביום שבת (30/5) סרט תיעודי קטן ולא יומרני בשם ״אני אליס״ (Alice Cares), מה שהפך לאחת ההפתעות הנעימות במהלך פסטיבל הקולנוע ברוטרדם בחודש ינואר האחרון. ״אני אליס״ הוא סרטו התיעודי הראשון באורך מלא של במאי הולנדי בשם סנדר ברגר, והוא עוסק בבעיה חברתית אקוטית: הצורך למצוא פתרונות ראויים לרווחה ולסיעוד של הדור השלישי. בעתיד, כך מובהר לנו בתחילתו, יעלה מספר הנזקקים בקרב האוכלוסיה הבוגרת של החברה המערבית, ורבים מהם יסבלו קשות מבדידות ויפתחו דמנציה. העלייה הניכרת במספר האנשים שיזדקקו לתמיכה בעת תהליך הזדקנותם קשורה ישירות לתופעת ה״בייבי בום״, שיעור הילודה הגבוהה שהתרחשה בסוף שנות הארבעים במאה שעברה. למעשה, כל מי שנולד מיד לאחר מלחמת העולם השניה יהיה כבן שמונים בעוד קצת פחות מעשור. אז מה עושים? מזכירים לכל הילדים והנכדים להגיע לבקר יותר ולהרים טלפון מדי פעם? הבעיה, כמובן, חמורה הרבה יותר ודורשת פתרון יצירתי.

"אני אליס״: פתרון יצירתי להשלכותיה של תופעת ה״בייבי בום״ בחברה המערבית.

כאן בדיוק נכנסת לתמונה אליס, הדמות הראשית של הסרט. אליס היא רובוטית קטנה וחמודה המיוצרת על ידי חברה אמריקאית בשם Hanson Robotics. היא ניחנה בבינה מלאכותית ברמה גבוהה ונעשה בה שימוש כדי להפיג את בדידותן של נשים מבוגרות בביתן. אליס אינה רובוט בגודל של בן אדם אמיתי. הגוף שלה הרבה יותר ׳רובוטי׳ מהפנים הרכות והנעימות שלה, אולי כדי לא לייצר דמיון חד מדי לדמות אנושית. מצב כזה, כך מלמד אותנו כל שיעור מבואי בתורת הרובוטיקה, עלול היה ליפול היישר אל עבר ׳עמק האלביתי׳ (The Uncanny Valley) ולגרום לאנשים המשוחחים עימה חרדה מהדמיון לאנושי יותר מאשר עניין. כמו כן, יכולותיה המוטוריות של אליס מוגבלות עד מאוד בעקבות אילוצים טכנולוגיים. היא כמעט ולא מצליחה להזיז דבר מעבר לראשה. ובכל זאת, אליס מוצבת על ספה בדירתן של שלוש נשים מבוגרות מהולנד ופותחת איתן בשיחה. האינטראקציה היא אמנם בסיסית מאוד (הרובוטית מזהה מילות מפתח כמו ״ים״ או ״משחק כדורגל״ ומנהלת מעין סמול טוק בנושאים הללו), אך מרשימה באופן בו היא מתגבשת לכדי תחלופת מילים של ממש. הנשים מתגברות על המבוכה הראשונית, וזו מתחלפת במהרה לאינטימיות, מוזרה קצת אמנם, בינן לבין אליס.

מבוכה קלה שמתחלפת במהרה לאינטימיות מוזרה

הפגישות של אליס עם הנשים בביתן שזורות בעריכת מונטאז׳ עם צילומי פגישות של המתכנת של אליס עם עובדים סוציאליים שונים אשר חווים דעתם על דרכי התקשורת של הרובוטית. במהלך השיחות הללו המצלמה מאמצת לרוב את נקודת המבט של אליס עצמה (אנו למעשה רואים את מה שאליס ״רואה״ כאילו היתה ישות נפרדת ועצמאית). זוהי החלטה מוזרה קצת, בעיניי, בהתחשב בכך ששאר הסרט סטנדרטי למדי מבחינה אסתטית. מה גם שהחלטה צורנית זו מרמזת על כך ש״אני אליס״ עוסק בעיקר באליס ובנקודת מבטה, עמדה שהיא כשלעצמה לא יותר מאשר גימיק משעשע, בהתחשב בכך ששלוש גיבורות הסרט האמיתיות עומדות בפני המצלמה וחושפות את מצבן האישי והעדין באופן אינטימי למדי. ב״אני אליס״ אין שימוש בקריינות או בכתוביות, ולא מתקיים בו כל ניסיון למקם את התופעה של רובוטיקה בשירות הרווחה בקונטקסט רחב יותר, היסטורי או תרבותי. לא ברור לנו כצופים מהו היקף התופעה כיום, והאם מדובר בטכנולוגיה מבטיחה לשימוש עתידי או מציאות קיימת. יחד עם זאת, הישירות והפשטות בהן הוא מתעד את הפגישות בין הנשים לבין אליס מעלות שאלות מהותיות עליהן איננו מקבלים תשובות ברורות: האם אליס הרובוטית יכולה להוות תחליף למטפל אנושי ולנהל שיחות אמיתיות ומשמעותיות עם האוכלוסיה הבוגרת? האם הנשים יכולות לפתח כלפיה רגשות אמיתיים והאם זה הוגן להעמיד אותן במצב שכזה (והדמיון לסרט ״היא״ של ספייק ג׳ונז ולסיפור האהבה שנרקם בו בין גיבור הסרט למערכת הפעלה מהדהד כאן)? האם מדובר בשימוש חדשני בטכנולוגיה אשר חודר למרחב הביתי, האינטימי והרגשי, וביכולתו לייצר מעין אלטרנטיבה למשפחה הגרעינית?

האם הנשים יכולות לפתח כלפי אליס רגשות אמיתיים והאם זה הוגן להעמיד אותן במצב שכזה?

הצפייה ב״אני אליס״ מדכאת ומעוררת תקווה בו זמנית, לפרקים מרגשת ולעיתים מאגרת אינטלקטואלית. מצד אחד, קל עד מאוד ליפול לפח הכה צפוי של החרדה מטכנולוגיה ולהזדעזע מהחויה המנוכרת שהסרט מתאר: האם לכך הגיעה החברה המערבית בה אנו חיים, זו המזניחה את האוכלוסיה הבוגרת שבה, מסרבת להכיר במחויבותה כלפיה, ואז מפייסת אותה בעזרת רובוטים במקום מגע יד אדם? מעדיפה את הפתרון האוטומטי והממוכן על פני הקרבה של זמן והתייחסות אמיתית? זוהי ללא ספק עמדה לגיטימית לחלוטין, ומצאתי עצמי מאמץ אותה במהלך רוב דקות הצפייה ב״אני אליס״. מצד שני, קשה להתעלם מהקשר המיוחד שנרקם במהלך הסרט בין שלוש הנשים המבוגרות שבו לבין אליס, קשר שאת סימניו הברורים אנו רואים בהדרגה. יש משהו מחמיץ לב באופן בו הנשים המבוגרות מחפשות לשווא את סימני האנושיות באליס הרובוטית אשר מתבוננת לעברן במבט מכני קפוא: ״את מסתכלת רק לכיוון אחד״, אומרת אחת מהן לאליס; ״בפעם הקודמת הזזת את עינייך…״. ברגע אחר, וכמו מתוך סירוב עיקש ומרגש להכיר בכך שהשותפה שמולה היא גוש מתכתי עם שבב מחשב וללא איברים אורגניים, אחת הנשים מנסה שוב ושוב לשאול את אליס אם יש סיכוי כלשהוא שתרצה להצטרף אליה לעוגיה, או אולי לכוס קפה אחת. ״את לא שותה קפה, נכון?״, היא שואלת אותה בתמימות מרגשת. הרגעים הללו, ועוד רבים אחרים שכמותם, הם כה טעונים בסרט לא מפני שהם מעלים שוב תהיות נושנות בדבר בינה מלאכותית של רובוטים והאופן בו הם שונים או דומים לבני אדם, אלא משום שהם מעידים באופן כה מזוכך וישיר על בדידותן הקשה של הנשים הללו ועל כמיהתן לקשר אנושי יומיומי.

״אני אליס״ יוקרן במסגרת פסטיבל פרינט סקרין בסינמטק חולון ביום שבת, 30.5.15 ,בשעה 17:00

צפו בטריילר של ״אני אליס״: