סקס, סמים וקולנוע תיעודי: על ״יונתן אגסי הציל את חיי״

סרטו החדש של תומר היימן, המתמקד בכוכב הפורנו ונער הליווי יונתן אגסי, הוא סרט תיעודי מרגש ובלתי מתפשר שבוחן את גבולותיו בכל רגע נתון. אבל יותר מהכל הוא סרט מתעתע ולא צפוי. הוא מתחיל כתיעוד נוקב ונועז, קיצוני למדי וללא שום צנזורה, על תעשיית המין ההומוסקסואלית. סצנת הפתיחה, שמשילה מאיתנו את כל העכבות כבר מן ההתחלה, מציגה מופע מיני פרובוקטיבי במועדון גייז, בה רב הגלוי על הנסתר – איברי מין חשופים, אוננות בפומבי, חדירה אנאלית על הבמה, ודמות ראשית אחת. אגסי בן ה-25, כך אנו מבינים במהרה, הוא לא רק כוכב הפורנו גייז הישראלי המצליח ביותר בעולם, אלא גם אקסיביציוניסט לא קטן שנהנה מכל רגע על הבמה ומול עדשת המצלמה. הצלחתו המטאורית והלא שגרתית היא הדבר הכי טוב שקרה לו, הוא מסביר לנו, במיוחד אחרי הילדות הקשה שעברה עליו במהלכה סבל רבות מנטייתו המינית. היימן נמצא שם מולו כדי להתבונן כל הזמן ולרגע לא למצמץ, להיות עימו מבלי לשפוט, וכמעט שלא להתערב.  

״יונתן אגסי הציל את חיי״: תיעוד נוקב ונועז, קיצוני למדי וללא שום צנזורה

מערכת היחסים יוצאת דופן בין אגסי לבין אימו אנה גם היא נדמית בחלקו הראשון של הסרט כמושא לקנאה. הרי לפנינו מודל מופתי וראוי לחיקוי לדרך בה אם יכולה לתמוך ללא סייגים בהחלטות הקיצוניות ביותר של בנה האהוב. אגסי מממש את תשוקותיו המיניות כשחקן פורנו ונער ליווי, ואילו אימו מקבלת הכל בהבנה ובאהבה. היא חווה דעתה על הביריות שהוא לובש, מתקשרת אליו לפני שהוא נוסע לפגוש "לקוח", ונמצאת שם כדי לתחזק את השכנוע העצמי של בנה שכל מה שהוא עושה ומחליט ראוי לתמיכה. אך בהדרגה ובהפתעה הופך הסרט לדיוקן אינטימי וחושפני של כאב עמוק וטראגי, ומקלף את המעטה החיצוני הנוצץ כדי לחשוף ריקנות וכאב עמוק. הגאווה והאהבה, חשובים ככל שיהיו, מתחלפים בתחושות של חדלון ואובדן, ואגסי מתרסק אל עבר קרקע המציאות. היימן ממשיך בסרט זה לחקור את התא המשפחתי הלא שגרתי, בו התמקד כבר בלא מעט מיצירות העבר שלו, כמו סדרת הטלוויזיה הביוגרפית בדרך הביתה או ההצלחה הקולנועית האחרונה מי יאהב אותי עכשיו. סיפורו של אגסי, כך נראה לי, אינו רק מתקדם כאן בכיוון ההפוך מיצירות אלו, מהבטחה אל עבר ייאוש, אלא גם הופך להיות האפל והקודר מבין סרטיו של היימן.

יונתן אגסי ואימו: דיוקן חושפני של כאב עמוק וטראגי

״אני הגבר שלך״, אומר אגסי לאימו באחד הרגעים המרגשים בסרט, ומכוון לכך שתפקידו לדאוג לה, לפרנס אותה. ״אתה לא הגבר שלי״, היא עונה לו מיד, ״אתה הילד שלי״. זוהי רק סצנה אחת מני רבות אחרות בסרט בה אנו נדרשים להתערב כצופים ולשפוט, אולי כי היימן לא עושה זאת עבורנו בשיטת ההתבוננות המתמשכת שלו. לרגע נדמה כאילו מזמין אותנו היוצר אל תוך המרחב הפרטי של הדמויות ואל המארג הבלתי פתיר ביניהן בכדי להעלות את השאלה בעצמנו. מי שומר על מי במערכת היחסים הבלתי שגרתית הזו? סרטו של היימן מציב בפנינו תמונה מורכבת ולא פשוטה, המעלה מודל משפחתי שאינו סטנדרטי וכוללת דמויות שקיבלו החלטות קיצוניות לגבי חייהן. באופן שהוא נדיר למדי בקולנוע קווירי, אנו מתבוננים בהורות מקבלת ומכילה ללא גבולות, אך גם כזו בה התמיכה הבלתי מתפשרת מעלה תהיות. ברגע אחר בסרט מתכונן אגסי לטקס קבלת פרס בברלין על משחקו בסרטי פורנו. הוא מעלה את אימו לשיחת סקייפ, מציג בפניה את לבושו הפרובוקטיבי ומקבל ממנה ברכת הצלחה חמה ומרוגשת. הדיסוננס שעלול להיווצר אצל חלק מהצופים בין אמפתיה לחוסר הבנה, בין קבלת האחר להשוואה הבלתי נמנעת עם עצמנו ועם משפחתנו שלנו, היא הדלק שמזין את הסרט, המתח שגורם לו להיות כה מעניין ומרגש.

היימן מותח את הקצה, ומחליט, באופן מאוד לא שגרתי ביחס לסרטיו האחרים, שלא להתערב ולא להנכיח את עצמו ברוב המקרים. קולו נשמע לפרקים, אך החלטתו שלא להתערב ולהמשיך לצלם בסיטואציות קשות ומטרידות היא בוטה ומעלה תהיות אתיות לעיתים קרובות. היימן מתעד את אגסי כשהוא נוטל סמים קשים, משתתף באקטים מיניים כנער ליווי, או מזריק חומר ממריץ אל תוך איבר מינו. המצלמה של היימן לרגע לא ממצמצת, ממשיכה להיות נוכחת במרחב הפרטי והאינטימי, והקאט מגיע כמעט תמיד רגע אחד מאוחר יותר מבדרך כלל. היימן מודע לכך שרגעי התיעוד הבלתי מתפשרים הללו הם בעייתיים, אך הוא נחוש להמשיך במלאכתו כמתעד, גם כשהוא נאלץ להיכנס למרחב התיעוד בעצמו. בסצנה אחת, מטרידה במיוחד, אגסי מצולם כשהוא מסומם קשות ומפורק רגשית. היימן לא מפסיק את פעולת הצילום אך נכנס אל תוך מרחב התיעוד כדי לעזור לאגסי. זוהי סצנה שבוחנת את גבולותיו של הקולנוע הדוקומנטרי ומעלה את אחת מהשאלות האתיות הבסיסיות ביותר: באיזה שלב חובתו המוסרית והאנושית של המתעד כלפי הסובייקט שלו מתנגשת עם פעולת התיעוד עצמה, אם בכלל? האם יש רגע בו צריך להפסיק לצלם, ואם כן, מדוע?

מתי, אם בכלל, צריך להפסיק לצלם?

אביו של אגסי, שנעלם מחייו בגיל צעיר אך מנסה ליצור עימו קשר מחדש בהווה, הוא חומר נפץ קולנועי בסרטו של היימן. זוהי דמות כה מטרידה מבחינה רגשית שכמעט קשה להאמין שהיא אינה פרי דמיונו של תסריטאי הוליוודי. ״הנקודה האדומה במצלמה״, כפי שמכנה אותו אגסי כשהוא נזכר ברגעי התיעוד המשפחתיים אותם אביו צילם, מתגלה גם כמפתח להבנת דמותו המורכבת של אגסי, ה'רוזבאד' של הסרט. היימן, שעוסק כאן בתיעוד ארוך בן שמונה שנים (אגסי כבר הופיע כדמות ראשית במשפחות, סדרת הטלוויזיה של היימן) משתמש בדמות האב בחוכמה ובהדרגה, ובונה את הדרמה סביב המפגש עימו בקרשנדו שהולך ומתעצם ככל שהסרט נמשך. הפגישה עצמה, שמתרחשת בסלון ביתו של אגסי בברלין, מזכירה מאוד רגע תיעודי דומה מתוך טרניישן (2003), סרטו הנפלא של ג׳ונתן קאהוטי. קשה לי להאמין שהיימן לא מכיר את הסצנה הזו ולא חשב עליה לפני שתהה כיצד לתעד מפגש טעון שכזה. בשתי הסצנות מופיע האב לרגע אחד בחייה של הדמות הראשית לאחר שנעדר מהם שנים, ומה שנראה בהתחלה כאפשרות אמיתית לקשר מחודש הופך במהרה למפגש מסויט שמוציא את כל השלדים מן הארון. היימן הוא מתעד מוכשר ורגיש שיודע כיצד לטפל בסיטואציות כאלו, והוא מצליח להוציא מן הסצנה לא רק את איכותה הדרמטית קולנועית אלא גם את ערכה כתיעוד בלתי מתפשר של אמת כואבת.

יונתן אגסי הציל את חיי הוא סרט מטלטל לא רק בגלל ה- shock value של ייצוגי המיניות בו, אלא בגלל רכבת ההרים הרגשית בה הוא מעביר את הצופה. הוא מאלץ אותנו להישיר מבט אל עבר עולם של מיניות אותו מרביתנו לא מכירים, ולקלף מעלינו את כל מנגנוני ההגנה בדרך לשם. הוא מפשיט גם את דמותו הראשית, תרתי משמע, מערטל אותה בכל דרך אפשרית, ומשאירה חשופה ופגיעה לנגד עיננו. פעולת התיעוד לא תספק כל התרה או פתרון, אך לבטח לא תשאיר אתכם אדישים כלפיה.

יונתן אגסי הציל את חיי יוקרן שוב במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים ביום ראשון, ה-5.8.2018, בשעה 22:15.

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה