על אומץ ורגישות. מאת: מלכה פינקלשטיין

בתאריך 25.1.10 פורסמה בYNET ידיעה לפיה סרט קצר של גומא רביד, בוגר אוניברסיטת תל אביב, זכה בפרס עידוד היצירה מטעם מכון משואה לחקר השואה. הסרט "חתיכת לחם" מבוסס על סיפור קצר באותו שם מאת הסופר יהושע סטינסלב ויגודסקי ומתאר את ייסוריו של גבר יהודי בגטו פולני היושב ובוהה בחתיכת הלחם האחרונה שנשארה לו, שעה שהעוצר יורד על הגטו, נקישות מגפיים  וצחוק חיילים גואה בחוץ וילד אחד זועק ובוכה ללחם. לתפקיד הגבר ליהק רביד את מוחמד בכרי.

בכרי, שחקן ערבי-ישראלי (המקבילה שלנו לאפרו-אמריקאי) יליד כפר בענה בגליל, השתתף בעשרות הצגות תיאטרון וסרטים, בהם מאחורי הסורגים, ככר הדמעות (שם שיחק דמות יהודית), מעוטר פרסים בארץ ובחו"ל ואף ניתן לייחס לו את סמל הסקס האסור החדש, סאלח בכרי - הוא בנו (חאלד בביקור התזמורת). אבל אולי תזכרו אותו יותר כיוצר הסרט ג‘נין ג‘נין.

הליהוק המשונה עורר תגובות קשות בקרב מטקבקי ישראל על ההשוואה בין השואה לבין סבל הפלשתינים, שכן בכרי, מה לעשות, הוא ערבי, ולא סתם ערבי, אלא ערבי הפועל בשני הצדדים, כמו סוכן כפול. מילא היה כמו יוסף סוויד וקלרה ח’ורי, שעובדים בעברית ורק בישראל, או כמו פותנה מהאח הגדול שצועקת צועקת על דו קיום אך בסופו של דבר מנהלת חומוסיה בשינקין. מילא אם היה לא היה פועל לפתור את הסכסוך בדרכו אלא מצקצק בלשונו וחוזר לישון בדירה שכורה בתל אביב.
לתחושתם של הישראלים, בכרי הוא ערבי רע. לא בגלל שהוא לא מת, אלא בגלל שהוא גם לא מת וגם לא סותם את הפה. אין דבר מרגיז יותר מזה.

אולי בשל כך ליהק אותו רביד לסרט העוסק בשואה. לא אולי, בטוח שכן. כבוגר בית ספר לקולנוע זיהה רביד הזדמנות לעשות סרט שיש בו את הרובד האירוני הזה שיעורר דיון, וקפץ על המציאה, כמו שרוב הסטודנטים האמיצים לקולנוע יעשו. בליהוק זה נקט רביד בעמדה שנויה במחלוקת המעמידה את עם ישראל שוב בצורך להתמודד עם הפינות החשוכות במדינה הציונית. אלא שלצערו, עם ישראל עוד לא מוכן לדיון באמנות ובאירוניה. הטוקבקים שהידיעה הזאת משכה רובם ככולם מלאים קריאות גנאי כנגד יוצר הסרט וכנגד השחקן הראשי, מטילים בספק את זכותם להביע את דעתם או ליצור, ובעיקר מלינים על הכתמת זכר השואה ע"י רביד באמצעות ערבי, רחמנא לצלן. יתרה מכך, בYNET ישנה האפשרות למשתמשים להעניק ניקוד חיובי או שלילי לטוקבק וכך "להמליץ" עליו. כל טוקבק בזכות הסרט ובזכות מוחמד בכרי, כלומר, כל טוקבק שמדבר לגופו של הסרטון שהוצג באותו עמוד, קיבל ניקוד שלילי. כל טוקבק מקטרג, כלומר עוסק בתפל, קיבל ניקוד חיובי. מצאתי את עצמי מנסה להפוך את הניקוד, טוקבק טוקבק, עד שהפסקתי כי הבנתי שאין סיכוי שאוכל להשפיע באופן ממשי.

הטוקבקים הנסערים ("יהיה טוב אם יגנזו סרט זה או שמא יואיל הבמאי ילהק אדם ראוי יותר. וכן אני מצפה שהבמאי יתנצל בפני כל חיילי צהל" – ציוני, 25.1.10 ; "במאי שרוצה למצוא חן בעיני חו"ל ולעורר פרובוקציה מפסיד אותי.. האמת שבכרי באמת ובתמים מעורר בי רגשות קשים שלא לומחר מבחילים, ולכן לא אוכל להתנתק מכך במהלך הצפייה." – אירופה אך אירופה 25.1.10 ; ובעיקר, "שוב פעם משתמשים בכספי המיסים שלי כדי לעודד את אויביי." ליאור, 25.1.10) מזכירים לי דיון דומה שנעשה לפני כשנתיים בעניין הסרט ג‘אפה של אייל סיון, יוצר קולנוע ישראלי פרובוקטיבי, עוד טרם עשיית הסרט עצמו, בשלבי הגשת התסריט. קרן רבינוביץ’ הממומנת ע"י המדינה משכה את המענק שנתנה לסיון בעבור הסרט ויצרה סערה גדולה – ואולי אף פרובוקטיבית יותר ממה שדמיין מר סיון לעשות. נחמן אינגבר התפטר מהקרן, גיורא עיני הטיל איפול על הדיונים והסיבות הרשמיות למשיכת המענק, ועם ישראל שצף וקצף על אייל סיון, שמח לאידו ועודד אותו להשאר בפריז, שם קבע את מקומו לפני שנים מספר, ולעולם לא לחזור.

אייל סיון, למען הסדר הטוב, הוא לא בדיוק מתומכיו הגדולים של הממשל בישראל. הוא ידוע בסרטיו הפרובוקטיביים המעמידים אל מול פני הציבור הישראלי מראה שהוא לא שמח לראות. הוא נסיין בקולנוע, הוא אמן טוטאלי והעמידה שלו כנגד כל מקטרגיו בבטחון ואומץ מעצבנת נורא. גם אותי. הוא אולי לא בדיוק כוס התה שלי ואני לא מסכימה עם דעותיו, אבל יחד עם זאת אני לא יכולה שלא להעריץ את האומץ שבו הוא יוצר, וכן, אומץ היא בהחלט מילת המפתח כאן. הסרט המזוהה ביותר עם סיון הוא הספציאליסט, ניסוי קולנועי משנת 1999 בו השתמש בחומרי גלם הישר מהבטן הרכה של הזהות היהודית והגאווה הלאומית, משפט אייכמן. סרט זה, כמו כל סרטיו של סיון, גם מנסה לבדוק מהי ההסטוריה, מהו הסיפור האמיתי ומהו קולנוע. במקרה זה הוא ערך מחדש את משפטו של אייכמן על מנת שיווצר הרושם כי אייכמן הוא בסך הכל פקיד אפור שנקלע לסיטואציה מחורבנת, שהוא למעשה איש חביב ונעים והוא בסך הכל מילא הוראות. גם אייכמן הוא קורבן המפלגה הנאצית, למעשה.
כן, להציג את אייכמן כקורבן מבולבל זה ממש מעצבן ואייל סיון, כפי שאמרתי קודם, יודע לעצבן. ובכל זאת, סיון לא מכחיש את העריכה המגמתית, נהפוך הוא, הוא עומד מאחוריה בגאווה, וכן, באומץ כי היא למעשה הסרט. מהו קולנוע? יאמר סיון, אם לא חיבור מגמתי של שוטים לכדי סיפור? במה שונה העריכה של אווטאר מהספציאליסט? אז מה למעשה ההבדל, המסר? למה האמריקאים יודעים לחגוג סרטים שמבקרים בקול את המדיניות האמריקאית ואנחנו לא? למה הו למה?

לשמחתי קם גוף שידור פרטי בארץ, הוא ערוץ 8, ומימן את ג‘אפה מתוך הבנה שביום שיתחילו לצנזר סרטים רק בגלל שהיוצר לא חושב את מה שהמדינה רוצה שהוא יחשוב, אנחנו נהיה במורד המדרון לעבר פשיזם, וזה מפחיד אותי יותר מכל איום איראני.

אני שמחה בסרטים כאלה, כמו חתיכת לחם מפני שהם אמיצים. האומץ טמון ביכולת להסתכל על האלטרנטיבה ולא לפחד ממנה. ושוב, אני לא מסכימה עם דעותיו הפוליטיות של סיון, הן אפילו מקוממות אותי. סרטים כמו ג’נין ג’נין של מיודענו בכרי, וגן עדן עכשיו של האני אבו אסעד מתסכלים אותי לנוכח האופן שבו מיוצגים הישראלים. אבל לאור הייצוגים הללו ועצם קיומם של סרטים שכאלה אני לא יכולה שלא לתהות (וד"ש לקארי ברדשו) האם באמת כל מה שאני צריכה לצרוך הוא את מה שמספרים לי בחדשות או בבית הספר, בעיתונים, בספרות, ברדיו? האם באמת באמת יכול להיות שאנחנו, כרוב הלבן-היהודי, מאמינים שמתוקף היותה של השואה, אנחנו לא יכולים לטעות או לעשות עוול? האם באמת באמת מדינה חזקה ובטוחה בעצמה כמו מדינת ישראל לא יכולה להתמודד עם ביקורת מבית? או, האם "לסיוון יש דעה שונה משלי ולכן יש לכלוא אותו שלא יראה אור יום יותר" (ימני, התחלות רעננה - 29.4.07)? באמת?

הדבר שכואב לי באמת בעניין אייל סיון, מוחמד בכרי, נזאר חסן, גומא רביד וכל המבקרים מבית הוא שהם לא באמת עוכרי ישראל כמו שמאוד היינו רוצים שיהיו. לצערנו אכפת להם מספיק מהמדינה ומתושביה כדי לעצבן אותנו ולהעמיד מולנו, באומץ, כן באומץ, את הסרטים שלהם, לא נוחים לצפיה ככל שיהיו. כי שוב, לא יכול להיות שהכל פה בסדר. אבל גם לא יכול להיות שכל סרט ו/או יוצר שיוצאים נגד הקונצנזוס הם אנטישמים. יותר מזה, לא יכול להיות שבמדינה שלי, המדינה שבה גדלתי והתחנכתי לחשיבה עצמאית ודמוקרטית, לא יכול להיות שאין כאן מקום להתבטאות שונה. לא רוצה להאמין בזה, לא רוצה לפקוח עיניים ולגלות שהסיוט הזה מתממש. אנשים כמו ימני, התנחלות רעננה מפחידים אותי יותר מכל הסרטים של נזאר חסן כי אוי לנו ואבוי לנו אם לא יהיה לנו קול מנגד ואוי ואבוי לנו עוד יותר אם לא נתחיל לפקוח עיניים, לכרות אזניים ולהקשיב, באומץ.

כתריאל שחורי ויהונתן סגל, לתשומת לבכם.

המועמדים לאוסקר האמריקאי בקטגוריה התיעודית הם:

היום (רביעי), בשעה 22:30, ישודר בערוץ יס דוקו הסרט “חיים ואדם” על הזמר חיים כהן, הלא הוא “אדם”.

במחצית השנייה של שנות ה-80 לא היו הרבה אנשים במדינה שלא הכירו את שמו של הזמר אדם.

הלהיט "אין מוצא" שנוגן ללא הפסקה בכל תחנות הרדיו, והאלבום "סוד" שיצא בעקבותיו ונמכר ב-70,000 עותקים תוך זמן קצר, הפכו אותו לכוכב ענק ולתופעה יחודית בפופ הישראלי.

אך כשרצה להעיז ולנסות כיוונים מוסיקליים אחרים, ועשה תקליט שלם עם מתי כספי, זה עלה לו בהתרסקות כואבת, וכוכבו הועם.

ב-5 השנים האחרונות עוקבת אחרי חיים כהן, הוא אדם, הבמאית מירי פרלמן.

הסרט חושף את הקונפליקט הדרמטי התמידי בו הוא, חיים/אדם מצוי: אדם שמנסה להניח את תקופת הזוהר שלו הרחק מאחור, אך עדיין חולם לשוב למרכז הבמה ולזכות שוב באותה אהבה גדולה וציבורית, למרות שהוא כבר יודע שאין בה שום דבר אמיתי.