המשך מאמרה של ד”ר איבון קוזלובסקי-גולן:

יש לי חבר ערבי: "הסרט "צווארון כחול לבן"

סרט הגמר הסטודנטיאלי, "צווארון כחול-לבן, קומדיית מחסומים", של נועם קפלן, עידו סוסקולני ואפי כהן משנת 2004, מוצג על-ידי יוצריו כ"קומדיית מחסומים דוקומנטרית. איתן קאליש הוא גיבור תל-אביבי פיקטיבי של סרט דוקומנטרי, המסתובב באופן הזוי בימים נוראים של כיבוש, רעב ופיגועים איכותיים, בין תל-אביב לירושלים ובית-לחם"[38].
למרות מטרתו של הסרט להצחיק באמצעים דוקומנטריים לכאורה, מהותו רצינית מאוד. הוא מנסה ליצור הבחנה מובנית בין ישראלי לישראלי ובין יהודי ליהודי. לטעמם של יוצרי הסרט, הישראליות מאופיינת באופן דיכוטומי ברור בין ימין ושמאל; בתוך חלוקה זו מצויה תת-הבחנה שאותה הם חותרים להוכיח: הימין מתלהם, האוריינטציה של הימין הישראלי היא ציונית-יהודית-מזרחית שמוצאה המקורי הוא בארצות ערב, או בפשטות – ערבי; מול הימין ניצב השמאל הנאור, בעל תפיסות עולם אירופאיות בדרך כלל. ניתן לגזור מהסרט תובנות רבות הבאות לידי מיצוי בסצנה הבאה.

סצנה מרכזית, תיעודית (השחקן היחיד הוא הגיבור): המקום – דוכן פלאפל, גיבור הסרט מדבר ערבית עם חברו בטלפון הנייד על הכיבוש הישראלי ונוראותיו.

בעל הקיוסק רוטן בפני הלקוח שלו: "אנשים מתפוצצים פה ואתה מדבר עם ערבים על כיבוש?".
"אתה מדבר עברית ומדבר בערבית, מה קרה?" שואלת לקוחה ערבייה בהתרסה את הגיבור.
"הוא חבר שלי," משיב גיבור הסרט, "מה יש? לי יש חבר ערבי! לך אין חבר ערבי?" הוא שואל את בעל הקיוסק, מתעלם מהערבייה העומדת לצידו וממשיך: "הפועל שלך כאן הוא לא ערבי?".
"מה אני חבר שלו? אני מתחתן איתו?" עונה לו בעל הקיוסק שאינו מבין מדוע חייב להתקיים קשר חברי בין עובד למעביד.
"אתה לא ערבי?" מקשה הגיבור על בעל הקיוסק.
"הוא ישראלי", אומרת הלקוחה, תמהה על השאלה.
"אתה ישראלי?" שואל הגיבור את בעל הקיוסק.
"כן בטח", משיבה לו הערבייה במקום בעל הקיוסק.
בעל הקיוסק מאשר.
"מאיפה אתה? מאיפה אבא שלך?" מקשה הגיבור.
"מעיראק", משיב לו בעל הקיוסק, "איזה שאלה?".
"חומוס? אוכל?" מתגרה בו הגיבור בשאלה רטורית תוך שימוש במדד האוכל כדי לקבע את לאומיותו של בעל הקיוסק, ומיד משיב בעצמו: "אוכל!". מסקנתו המיידית היא שבעל הקיוסק הוא "ערבי!".
"ערבי?" תמה בעל הקיוסק, "גדל עם ערבים, בטח!" הוא מנסה להעמיד אותו על טעותו, אך גיבור הסרט ממשיך בפוזה של מטיף צדקן: "אתה ערבי, כולכם שונאים את הערבים בגלל שאתם ערבים, בגלל שהם כמוכם, אתה לא מבין שהביאו אתכם לכאן לבנות את המדינה, דופקים אתכם ומזיינים אתכם כי אתם ערבים? נותנים לכם לשנוא ערבים! ומה כל הפרדוקס? שאתם ערבים! אבא שלך שנולד בעיראק – ערבי, אתה ערבי, הילדים שלך ערבים. כשמדברים על ערביי ישראל, נגע בגוף האומה, מדברים עליך!" הוא מצביע בדרמטיות על בעל הקיוסק, "תודה רבה", מסיים את דבריו ופולט קללה עסיסית כאילו היה צריך להסביר לטיפש את המובן מאליו. הערבייה ההמומה הצופה מהצד פולטת, "כולם בני אדם". ובעל הקיוסק ששתק עד כה, המום, משיב לו בקללה משלו וצועק לעברו בניסיון נואש להשיב את כבודו: "בטח לא עשית צבא!" כמו רוצה להגדיר בדרך זו את זהותו הפוליטית של גיבור הסרט.

קריאה חוזרת בשיח הטקסטואלי של הסרט משרטטת באופן ברור את המפה הפוליטית-אידיאולוגית כפי שרואה אותה גיבור הסרט, שהוא גם בין יוצריו ויוזמיו. הערבים והיהודים יוצאי ארצות ערב – חד הם. השנאה כלפיהם היא תמצית הגזענות של הישראליות האשכנזית – הציונית. גישתו המתנשאת על זולתו (היהודי בעל הקיוסק והערבייה) מבטלת את המסר שהוא רוצה להעביר בכך שהוא פוגע בשני מושאי הצדק המוסרי שעליהם הוא מתיימר להגן – החלשים בחברה הישראלית: בני עדות המזרח וערביי הארץ; במקום זאת הוא נופל לפח שטמן לאחרים ומציג אותם כעלובים וחלולים. האמת שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בקשר שלו עם חברו הערבי מעבר לקו, נמצאת מעבר למחסום הצבא בבית לחם, בצד הפלסטיני שבו הכול שוקק חיים, טוב סדר וארגון – מקום בו שולט הצדק המוחלט, שנהרס בידי הכיבוש הישראלי הנפשע. והרי הוא עומד לצאת כנגדו.

עמדות בלתי מאוזנות ובלתי מוסריות בקביעתן מכוּנוֹת על-ידי פרופסור אסא כשר, סינדרום "העין האחת", שמשמעה בחירה של אנשים מן ה"שמאל הישראלי המדומה" לראות באופן חד-צדדי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או לחילופין, בחירתם לראות כל דבר דרך הספקטרום הזה ולהשליך ממנו על מקרים ואירועים שאין בינם לבין המתרחש דבר וחצי דבר.[39]

הטחת העלבונות של גיבור הסרט בבעל הקיוסק כמוה כפגיעה בלקוחה הערבייה. הוא בחזקת מי שבא לברך ויצא מקלל, אך הוא לא רואה בכך שום פסול. הוא ממשיך לקבוע נחרצות את מוצאו של בעל הקיוסק כערבי, ומדיר אותו מההגדרה כישראלי. כמובן שקביעותיו אינן מעוגנות במציאות החיים של האדם, שזכותו הבסיסית להגדיר את עצמו כפי שהוא רואה לנכון מבחינת שייכותו האתנית, הדתית והגזעית. ההבחנה המבדלת בין אדם לאדם בהתאמה לסוג האוכל שלו מקוממת. כרוצה לומר לכאורה, שמי שאוכל שטרודל הוא וינאי!

ויתרה מזו, אי-התמצאותו בסוציולוגיה ובדפוסי חברה ותרבות של עמים בולטת מאוד לנוכח העובדה שבני עדות המזרח לא ראו עצמם חלק בלתי נפרד מהלאום הערבי, והלאום הערבי לא ראה אותם חלק ממנו[40].בהיפוך כוונות, ובדומה ליהודי המערב, שהחשיבו עצמם כאירופאים לכל דבר, ואף נטלו חלק חשוב בבילדונג[41] וברפורמה הדתית של עצמם כדי להפוך חלק אינטגרלי של החברה הגרמנית; אך במשך מאות שנות שהותם יחד תחת קורת-גג לשונית ותרבותית אחת, ולמרות מאמציהם ותרומתם לחיי החברה, התרבות והכלכלה, למעֵט הצלחות זמניות, לא נחשבו לכאלו על-ידי אירופאים רבים, ורבים אחרים אף ראו בהם את ה"זר" והאחר[42].כזה היה גורלם של שאר יהודי אירופה. רצח העם היהודי על-ידי הנאצים כחלק מאידיאולוגיית שנאה המבדילה בין יהודים לארים, ציינה באופן מפורש את דחיית יהודי גרמניה ואירופה מתוכם, גם אם היו יהודים למחצה או שרבע מדמם היה יהודי (משלינג – ילדי תערובת), גם אם לא מלו את בניהם, הוטבלו בכנסייה, התלבשו והתנהגו על-פי מנהגי אירופה ותרבותה[43].

יהודי המזרח, לעומת זאת, לא חשו כך. ישיבתם בקרב המוסלמים ויחסי השכנות שכוננו ביניהם התבססו מלכתחילה על הסכם הדדי (שנכפה על-ידי השלטונות המוסלמיים, אך בוודאי שהיה נוח ליהודים) שהתיר להם לחיות כבני חסות.

במעמד זה יכלו לקיים חיים יהודיים מלאים ולראות עצמם מיעוט יהודי אוטונומי החי את חייו על-פי דתו בתוך החברה המוסלמית. הם לא ניסו להיות מוסלמים, למעֵט במקרים של כפייה חריגה (כמו שבתאי צבי, למשל), מעטים מאוד התאסלמו כדי להתקבל בחברה המוסלמית, וחייהם התנהלו זה לצד זה (אלו שהתאסלמו בכוח, כמו אנוסי קהילת משהאד באיראן, המשיכו לשמור בחשאי על דתם וצביונם הדתי-לאומי). גם אם נראו לכאורה כמקומיים בלבושם, או שדומה היה שנהנו מהתרבות הערבית העשירה, ואף נטלו בה חלק, לא היה בכך כדי להפכם באחת לערבים ו/או למוסלמים, גם אם רצו בכך, כדי להקל על חייהם; ויתרה מזו, גם הערבים לא ראו בהם מוסלמים או ערבים.

ההיאחזות בהאשמות שלא מן המניין של אלו המחשיבים עצמם כ"אינטלקטואלים ישראלים-פלסטינים", אותם מייצג גיבור הסרט, מעידה על שימוש בלתי הוגן בסיסמאות שחוקות ללא בסיס עובדתי והיסטורי, ויש בה כדי לקומם בעיקר כשהיא באה להצדיק הבחנות בין לאום אחד לשני; בדרך זו היא מכתימה את השמאל הישראלי כולו בשרלטנות מחקרית והיצמדות למנטרות אופנתיות של הגיגים חסרי טעם הבאים להצדיק משנה פוליטית על חשבון נתונים היסטוריים.

כאשר הטיפשות נמצאת משני צידי הגבול, מי שנותר בתווך הם האנשים הקטנים שהמושג שלום מסתכם עבורם ביחסי שכנות טובים, בקשרי מסחר ואף שותפות גורל, כפי ששיקפה המצלמה מבלי משים. השיח האינטלקטואלי לכאורה שמהגג גיבור הסרט עובר מעל ראשם של מוכר הפלאפל ולקוחותיו, מכיוון שהכיוון ממנו הוא נושב מגיע דווקא ממגדל השן האקדמי, אליו הגיעו בני עדות המזרח המכנים עצמם "חברי הקשת המזרחית החדשה", או יהודים-ערבים. היו אלו בני הדור השני והשלישי ממוצא ספרדי-מזרחי שחשו אבודים בעקבות טראומת העליות הגדולות של שנות החמישים. בשנים אלו חוו רבים מהם את הניסיון הכושל-משהו להשתייך לאתוס ולמיתוס הישראלי, כפי ששורטטו על-ידי תנועת העבודה ומפא"י, והשאירו את רישומם על החברה הישראלית ותרבותה במשך שנים רבות.

רובם של חוקרי "הקשת המזרחית החדשה" ניסו לברר את זהותם האתנית, התרבותית והחברתית באקדמיה הממוסדת, ואף במימון גופים אינטרסנטיים בתוך מוסדות אלו. גופים אלו[44] רצו לראות ביהודי המזרחי ישות עצמאית לפי הגדרת מוצאו הגיאוגרפי וקִרבתו הנפשית והתרבותית אל ארץ מוצאו. אולם בשיטה זו יש מן החיפוש מתחת לפנס. משום שהלקח ההיסטורי של יהודי אירופה נעלם מזוויות הראייה הפוליטיות של האקדמאים המזרחיים; ושלא במפתיע, הגדרת עצמם דמתה להגדרות של יהדות אירופה את עצמה בטרם מלחמה, הגדרות העומדות בניגוד גמור להגדרות הישנות של יהודי המזרח, שהקדימו תמיד להגדרת הלאום שלהם את דתם כמרכיב עיקרי בזהותם האישית והלאומית.

במקום זאת, אנשי האקדמיה המזרחיים הגיעו למסקנה חקיינית שלפיה יהודי מארצות ערב ייקרא יהודי ערבי, על משקל יהודי אירופאי[45]. אך ראשית, בקביעת מסקנה שכזו הם מוצאים עצמם משקיפים ממרומי מגדל השן של האוניברסיטאות הממסדיות במדינת ישראל, ומדברים בשפתן המחקרית שהתעלמה שנים רבות ממושאי המחקר עצמם – קרי, העם היושב בשכונות הערים הנידחות ובעיירות הפיתוח. מחקריהם סיפקו הגדרות והסברים סוציולוגיים לזהותם של יוצאי ארצות האיסלם ותושבי עיירות הפיתוח; כאילו ניסו להוכיח את המבוקש הפרימיטיבי, ולא את המבוקש התרבותי-חברתי של יהדות האיסלאם.

שנית, האינדיבידואל המזרחי, כמו בעל הקיוסק, מקלקל את השורה בהגדרת זהותו העצמית כישראלי. הוא, בניגוד לקולנוען הצעיר, חש יהודי וישראלי כאחד, ללא הבחנה גיאוגרפית של מוצא ועדה, למעֵט המסורת הדתית ארוכת-השנים של המשפחה היהודית המצומצמת שבה גדל. כהדיוט הוא מבין, כפי שמבינה הלקוחה הערבייה שלו, את מה שהמשכילים היהודים-ערבים (כפי שהם מכנים את עצמם) בוחרים שלא לראות[46]: הוא אינו מוצא פסול בכך שקוראים לו ערבי, למרות שאין זה נכון או אפשרי – ולוּ רק בשל ההתבדלות היהודית הדתית מן הגויים, שלא איפשרה ליהודי ארצות ערב לראות עצמם כך[47].

הסיטואציה הפוליטית לא איפשרה זאת, ובוודאי שלא הערבים, שראו עצמם כנושאי הבשורה של אחרון הנביאים, ואת היהודים שנחשבו בני חסותם כמחוייבים לקבל את מרות האסלאם הנאור מכיוון שתפקידם ההיסטורי הסתיים. הם לא ראו בשום אופן ביהודי ארצות ערב ערבים, שהרי ערבי היה מילת ייחוס למוצא אצילי ולשפה הערבית הקדושה. יהודי המזרח נקראו יהודים ותו לא; למהדרין, הם יכלו להיקרא לפי ארצות מוצאם: פרסים (שדרך אגב, אינם ערבים), עיראקים ומגרבים, או לחילופין, להיקרא לפי הערים שבהן חיו, אלפסי (בן העיר פס) וכדומה, אך הם בפירוש לא נחשבו לערבים ולא נקראו ככאלה, כשם שיהודי גרמניה לא נחשבו לטבטונים, יהודי סקנדינביה לוויקינגים, וכיוצא בזה.

הקשת המזרחית החדשה, בראשות פרופסור אלה שוחט,יוסי יונה, יהודה שנהב ורבים אחרים, טעתה והטעתה את עצמה יותר מאשר את הציבור שהיא מייצגת לטענתה: מנהגה להבדיל בין יהודי ליהודי רק בשל מוצאו הגיאוגרפי הוא שגוי ומפלה בדיוק כפי שלטענתם נהגו בהם האשכנזים בבואם לארץ ישראל. וכמו יהדות אירופה, שניסתה בכל דרך אפשרית וללא הצלחה, להפוך לחלק מאירופה ותרבותה, גם היא משייכת עצמה למחוזות גיאוגרפיים שהיוו חלק מתרבותה באופן זמני בלבד.

בדבריו המתלהמים של גיבור הסרט ניתן לשמוע הבחנות אלו לא כדברי כיבושין, אלא כגנאי, שחברי הקשת המזרחית החדשה היו גאים אולי במהותו המוטעית, אך מתביישים במחוזות אליהם הגיעו דבריהם, שאינם שונים כלל מדברי אלו המבדילים אותם מעצמם.

[38] ציטוט מגב עטיפת הסרט.[39] ברזילי לוי, ורד. שבע עשרה שיחות עם אסא כשר.כנרת זמורה ביתן,ישראל, תשס"ה 2005 . שער ראשון/על המצב: סינדרום "העין האחת" עמ' 56-42.

[40] בעצם, אפילו מוסלמים שאינם ממוצא ערבי לא נחשבים ערבים. להיות ערבי משמעו הדרגה המעמדית וההשתייכות השבטית הגבוהה ביותר. לעילית זו ניתן לשייך רק את בני חצי האי ערב המוסלמים וצאצאיהם במזרח התיכון. חוראני, אלברט. היסטוריה של העמים הערבים, ת"א 1994 פרק שני ולואיס, ברנרד. המזרח התיכון,אלפיים שנות היסטוריה, מעליית הנצרות ועד ימינו, תל אביב, 1997.

[41] Bildung; הבניית הגוף ותודעת האדם הגרמני להיות גרמני מושלם.

[42] אילון,עמוס. רקוויאם גרמני, יהודים בגרמניה לפני היטלר 1933-1743. דביר,ישראל, 2004, מאנגלית: דני אורבך פרק: אביב העמים185-151.

Elon, Amos. The Pity of It All, a History of Jews in Germany 1743-1933. NY 2002

[43] בספר האגדה בפרק ישראל במצרים ויציאת מצרים עמ' מ"ד מבארת האגדה מדוע נהפך ליבם של המצרים ושנאו את ישראל: "אשר לא ידע את יוסף" – כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים; וכוון שעשו כן הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצרים אוהבים אותם לשנאה, שנאמר: "הפך ליבם לשנוא עמו להתנכל לעבדיו" (שמ"ר א).

[44] מכון ון ליר למשל.

[45] שוחט, אלה. זיכרונות אסורים לקראת מחשבה רב תרבותית אסופת-מאמרים. סדרת קשת המזרח 2 הוצאת בימת קדם לספרות, תל אביב ע"מ 140 ,190 ,192.

[46] "מזרחים ומיוסרים, עשר שנים לאחר הקמת הקשת הדמוקרטית המזרחית, עסוקים ותיקי התנועה בחשבון נפש מדוע לא הצליחו להפוך לתנועת המונים: אולי היו מזרחיים ופוסט ציוניים מידי? אולי לא היו מסורתיים דיים? ואולי הגזימו בהתפלמסות על חשבון פעילות ממשית". יאיר שלג, חלק ב' הארץ, 12 בדצמבר 2006.

[47] שורש הדברים/עיון מחודש בשאלות עם וחברה, ליאיר צבן ביובלו. עורך: רוביק רוזנטל, הוצאת כתר,ירושלים 2005, יהדות ואנטישמיות, יגאל עילם. עמ' 71–100.