לקראת טקס פרסי אופיר 2009 : בחודש הבא, חודש מאי, יחלו ההקרנות לחברי האקדמיה הישראלית של הסרטים המועמדים בתחרות . רשימת הסרטים שעלו לשלב השני בתחרות התיעודית הם :

האגדה על ניקולאי וחוק השבות

בימוי ותסריט: דוד אופק

סיפורו של ניקולאי מתחיל בכפר קטן ונידח בחבל מולדבה שברומניה. בעקבות קריסת הקומוניזם מצא עצמו ניקולאי, כמו עשרות אלפי כפריים רומנים, מחוסר עבודה. הוא החליט לחפש פרנסה מעבר לים, הרחק מביתו ומשפחתו. שלוש שנים עובד ניקולאי כעובד זר בישראל, מנוצל על ידי חברת כוח האדם שהביאה אותו. אין לו כמעט קשר עם משפחתו ועם אשתו שילדה את בנו השני בהעדרו. הוא בורח מהמעביד והופך בלתי חוקי, נתפס על ידי המשטרה, מושלך למאסר, אבל ברגע אחד גורלו משתנה.
בסגנון כמו עלילתי, ניקולאי משחק את עצמו וחי מחדש את סיפורו האמיתי, נפרשים קורותיו ומעוררים שאלות על מציאות חיינו בארץ ועל החוקים שמגדירים את זהותה של ישראל.

אגם 68

בימוי ותסריט: עירית שמגר

וואנדה חיה בשבדיה ומתגעגעת לסירחון האוטובוסים בווארשה בקיץ. אולה למדה בגיל 15 שהיא יהודיה, ויולק אומר, “נשארתי באויר. מי שפעם נעקר, אין לו יותר בית. כל שנה, בקיץ, נפגשים כאן. זה הקן שלנו”. את כל אלה פוגשים ב’אגם 68′ על שפת אגם דווז’ק בצפון פולין.
יהודים פולנים מן האליטה הקומוניסטית, שנאלצו לעזוב את ביתם בשנת 1968 עם פרוץ מסע אנטישמי של השלטונות הקומוניסטים. הם קיבלו אישורי יציאה רק לישראל, רובם נסעו לשבדיה אך לעולם נשארו גולים פולנים. פולנים ממוצא יהודי. את השבועות האחרונים בפולין הם עשו בכפר, בבית שבו מתרחש הסרט. בשני חדרים הצטופפו אז עשרות אנשים. החצר הפכה ל”מחנה עקורים”, וזכתה לכינוי “הר ציון” בפי הכפריים. הבית הוא ביתה של אירנה הולנד ובעבר היה גם ביתו של אבי המנוח, סטאש, שהיה בעלה.
“אני באה לפגוש את האנשים שעימם חי אבי ממנו נפרדתי בגיל 7 במשך למעלה משלושים שנה. אנחנו מתיישבים מדי ערב על המרפסת, מדליקים את האח, צולים נקניקים ומתענגים על “טעם ילדות” של אוכמניות בשמנת”. וואנדה נזכרת שחטפה מכות משוטרים בהפגנות הסטודנטים ב־68′ כשלמדה רפואה. יולק נזרק אז מעבודתו ברדיו. אני מגלה להם שהמשטרה החשאית האזינה להם אז גם בכפר הנידח, ליד האגם. כולנו מרותקים לקורות הורינו שהפכו באחת ל”אלמנטים זרים” ותועדו במסמכים חשאים שהותרו רק עכשיו לפרסום.

אמא של שמרי

בימוי: אורי בן-דב, תסריט: אורי בן-דב, מרית מורן-צמרת

מה עושה הורה שבנו מחליט לצאת כנגד כל מה שחונך עליו? “אמא של שימרי” מתעד את סיפורה של מרית צמרת. שמרי, בנה הבכור, החליט לצאת כנגד כל מה שהאמינה בו, ומסרב להתגייס לצה”ל, `צבא הכיבוש` כהגדרתו. מרית, בת קיבוץ, האמינה בכל ליבה שעל שימרי להתגייס ולתרום את חלקו, וראתה בדאגה רבה את הסכנות שהסירוב מביא. אבל עכשיו, כשבנה פועל בניגוד גמור לדעתה, מה עליה לעשות? להלחם או לתמוך בו למרות הכל?
“אמא של שימרי” הינו סרט אישי, המתעד מבפנים את הדרמה של הסרבנות, ומלווה, מנקודת מבט אישית, את המסע אליו יצאה מרית: אל הדילמות העמוקות והמודחקות של החברה הישראלית, ואל הדילמות האישיות והמשפחתיות, אל השאלות הקשות מול בנה. זהו מסע סוער: `משפט הסרבנים` המתוקשר, שעדותו של שמרי עמדה במרכזו, גזר הדין הקשה, הישיבה הארוכה בכלא — אבל גם מסע אינטימי: אל הוריהם של סרבנים אחרים, על גישותיהם השונות, אל ההבנה העמוקה שמשהו במציאות השתבש, ואל הגילוי מחדש, המרגש, של אמא את בנה.

האסיר

בימוי תסריט והפקה: אסף סודרי, “אסף סודרי הפקות”

סרט מסע אישי העוקב אחר שחרורו של בנימין טל מכלא מעשיהו והתמודדותו.

הבית ברחוב טבנקין

בימוי ותסריט: ליביו כרמלי

תחילתן של עבודות בנייה מול בית מגוריו של הבמאי ליביו כרמלי מעוררות שאלות בנוגע למשמעותם בחייו של המושגים בית, הורות, משפחה. ליביו נולד ברומניה ובילדותו ננטש על ידי אמו. את אביו מעולם לא הכיר. כילד הוא נע ונד בין בתים שונים עד עלייתו לארץ. לאחר שנים הצליח לרכוש בית משלו ולהפוך בעצמו לאב. מערכת היחסים בינו לבין בנו הפעוט דין, משתלבת בסרט עם מערכת היחסים בין אבות ובנים של העובדים (יהודים, ערבים, רומנים וסינים) באתר הבניה אותו ליביו מתחיל לתעד במקביל לגדילתו של בנו. מהר מאוד נוצר קשר מטפורי בין צמיחתו והתגבשותו של הבניין לבין צמיחתו והתגבשות אישיותו של הילד. ליביו מבקש בהקשר זה לחזור לעברו וילדותו ברומניה. הוא מאתר את אמו, אותה לא פגש יותר מ־40 שנה. במפגש הטעון הוא מנסה לראשונה בחייו לדלות פרטים על זהות אביו וגורלו.
‘הבית ברחוב טבנקין’ מתאר מסע אישי המשלב בין הפרטי לציבורי ובו עבר והווה שזורים זה בזה ומקיימים מערכת יחסים ריגשית ודרמתית. בנייתו של בית כמטפורה לחיים עצמם.

הזמן הוורוד

בימוי ותסריט: יאיר קידר

מפיקים: אסף אמיר, מריה פלדמן, “נורמה הפקות בע”מ”

השמצה

בימוי ותסריט: יואב שמיר, מפיקים: פיליפה קוברסקי, קרולין לת,

בחיפושיו המתמשכים אחר הישראליות בת זמננו, הבמאי יואב שמיר, מסייר ברחבי העולם בחיפוש אחר הביטוי העכשווי של השנאה העתיקה ביותר,האנטישמיות, וחוזר עם תשובות מפתיעות.
הוא מתלווה לקבוצת מנהיגים אמריקאים יהודים בשליחות לבירות אירופה מטעם ‘הליגה נגד השמצה’, שם הם פוגשים באישי ציבור מקומיים ומזהירים אותם מפני האיום הגובר - האנטישמיות. במקביל הוא עוקב אחר קבוצת נערים ונערות במסעם למחנות ההשמדה בפולין.
הדעות המוצגות בסרט שונות וחלקן אף שנויות במחלוקת, אך רק באמצעות ההבנה של התגובות השונות לאנטישמיות, נוכל להבין איך יהודים בעולם ובעיקר אנחנו, הישראלים, מגיבים לעולם סביבנו.

החברה הכי גרועה בעולם

בימוי ותסריט: רגב קונטס,

שלושה גברים קרחים, ממושקפים וגרושים בגיל העמידה, עובדים ביחד בסוכנות ביטוח קטנה וכושלת, הממוקמת בדירה שכורה של המנהל ברמת גן.
למרות שהם אנשים רגישים, בעלי חוש הומור ומשכילים מאוד, אין להם כל מושג בניהול עסקים, החברה שלהם מפסידה כסף רב, ונמצאת תמיד על סף פשיטת רגל.
הסרט מתעד את ניסיונו של בנו של המנהל, שהוא גם במאי הסרט, להצטרף לחבורה עם פרוץ המשבר הכלכלי, ולהציל את החברה הקורסת של אביו.

חייב לזוז

בימוי: אבידע ליבני, תסריט: אבידע ליבני, דרור נחום, גידי אביבי

בשנת 1985, אהוד בנאי, היה גנן בן 32 שעדיין לא מצא מישהו שיאמין במוסיקה שלו. הוא פגש את יוסי אלפנט, גיטריסט שחלם להיות אגדת רוק בינלאומית, אך לא הצליח לפרוץ אל מעבר למועדונים של ת”א. שני האאוטסיידרים החליטו להקים להקת רוק (יחד עם חברים נוספים שלא מצאו את מקומם בחברה ובתרבות הישראלית) ולקרוא לה “הפליטים”. הסרט מתאר את מסעם המוסיקלי והאישי של חברי הלהקה, שלימים הפכה לאחד ההרכבים המשפיעים ביותר במוסיקת הרוק הישראלית.

כוסות רוח לאבא

בימוי תסריט והפקה: טליה פינקל, “טליה פינקל הפקות”

כשטליה הייתה קטנה היא לא ידעה בוודאות אם דוד שלה ס` הוא סוכן שתול של הק.ג.ב. או קרוב משפחה אמיתי. אביה טען כי אחיו נרצח בהיותו בכלא באוקראינה והוחלף בסוכן שתול של הק.ג.ב. על ידי המשטר הישן של ברית המועצות, וככזה יש להיזהר ממנו. אביה הציג הוכחות לכך וביסס את דבריו בדרכים הגיוניות שגרמו למשפחתו לחשוב שאולי יש דברים בגו. לאחר מותו הטראגי ומעורר החשד של אביה , הלכו וגדלו סימני השאלה ביחס לטענותיו. חמש שנים לאחר מותו יוצאת בתו , הבמאית טליה פינקל, למסע מרתק לפענוח מהלך חייו, ונסיבות מותו המעורפלות של אביה, מסע הבודק שאלות שעלו בקו התפר שבין דמיון למציאות, בגבול שבין השפיות לטירוף.

כמו בבית

בימוי ותסריט: אלכס גנטלב

אלכס גנטלב, במאי תיעודי שעלה לארץ לפני 15 שנה, רצה להוכיח שאין דבר כזה “העולה הטיפוסי מרוסיה”, אז הוא לקח מצלמה והלך לחפש את כל האנשים שעלו איתו לארץ באותו המטוס. ברוסיה עצמה, אגב, מחרימים אותו, אבל זה לא שהוא ממש מתגעגע

ליידי כל אל ערב

בימוי ותסריט: אבתיסאם מראענה

דועאא פארס, דרוזית יפהפיה מהכפר סג’ור שבגליל, הייתה אחת מבין 12 המתמודדות שהגיעו לשלב הסופי של תחרות מלכת היופי הערבייה — ‘ליידי כל אל־ערב’. במהלך ההכנות לטקס מתפתח קשר מיוחד בין דועאא ובין מעצב האופנה ג’ק יעקוב, ויחד הם נוסעים לתל אביב על מנת להירשם במקביל גם לתחרות מלכת היופי של ישראל. דועאא עוברת בקלות את המיונים הראשונים לתחרות הישראלית, משנה את שמה לאנג’לינה, ומרגישה קרובה יותר מאי פעם להגשמת החלום הגדול של חייה: להיות מלכת היופי של ישראל ובכך לפרוץ החוצה ולהתחיל בקריירת דוגמנות בינלאומית. אלא שמהר מאד הכול משתבש ומה שהיה חלום של נערה מתבגרת הופך לסיוט של עדה שלמה. אנג’לינה מוצאת את עצמה בליבו של קונפליקט מסובך שבו מתנגשים זה בזה המסורת והערכים של החברה אליה היא שייכת, אל מול ניסיונה האמיץ לבחור בעצמה את מסלול חייה.

הגלגול

בימוי: נתי ברץ, תסריט: נתי ברץ, רון גולדמן, אילאיל אלכסנדר

סרט עוקב אחר מסעו של טנזין זופה, תלמידו המסור והמבריק של גדול המודטים הטיבטים של המאה ה-20, גשה למה קונצ’וג, שבאופן לא צפוי ממונה על ידי הדאלי למה לחפש אחר הילד שאליו התגלגלה “נשמת” מורו.

הסרט שצילומיו נמשכו חמש שנים, הוא תיעוד ראשון בזמן אמת של מסורת חיפוש הגלגולים הטיבטית, ומאפשר הצצה נדירה ואינטימית לחייו של נזיר טיבטי, שהופך במהלכו למנהיג רוחני בעצמו, וכל זאת כדי לחזור ולשרת את הילד הנבחר, לכשימצא.

מסדר עד סדר

בימוי ותסריט: שרון לוי, מפיקים: יריב מוזר, שרון לוי,

סרט המתחקה אחר מסע התמודדות של משפחה המתרחש בעקבות גילוי סרטן סופני אצל האב. הסיפור פורש יריעת זמן הנמשכת מליל סדר אחד למשנהו, ומתעד חמישה אחים בוגרים שבעקבות מותו המרחף של האב שבים לדירת השיכון המשפחתית בחיפה והפעם כדי להיפרד מאביהם לתמיד.
התיעוד מנקודת מבטה הייחודית של שרון הבת מאפשר הצצה חושפנית ואותנטית אל הדילמות האינטימיות ביותר המהולות במתחים והחמצות אל מול רגעי חסד והשלמה.

נוזל החיים

בימוי ותסריט: פיני שץ, מפיקים: יעל שביט, פיני שץ, “אנו באנו הפקות”

סרט מסע אסוציאטיבי על דם וחרדות. דרך חוויות אישיות של הבמאי הקשורות לדם, ופגישות עם אנשים שחייהם או עיסוקיהם קשורים לדם. הסרט ממפה את המושגים הנוגעים בדם ומגיע לתובנות עלינו כבני אדם, כישראלים וכיהודים בישראל של שנת 2008.

פליטים

בימוי ותסריט: שי כרמלי-פולק

בשנתיים האחרונות הגיע גל של כ 8,000 פליטים מאפריקה, שחצו את הגבול ממצרים לישראל. הצבא נוהג להעביר אותם לרחוב בבאר שבע ולהשאיר אותם שם. למרות שישראל הייתה פעילה מרכזית בניסוח אמנת ג’נבה לפליטים, הממשלה מכריזה כי מלבד  500 מפליטי דרפור, כל השאר יאוכסנו במתקן מעצר מיוחד, שהוקם ליד כלא קציעות, ויגורשו חזרה למצרים. קבוצה של פליטים ותיקים ומתנדבים ישראלים מלווה את הפליטים מהרגע שנעזבו ברחוב ועד למציאת פתרונות זמניים. המתנדבים מנסים לפעול גם במישור הפוליטי ומארגנים פעולות מחאה כנגד החלטת הממשלה.

שיטת השקשוקה

בימוי: אילן עבודי, תסריט: אילן עבודי, אורי ויסברוד

הבמאי אילן עבודי והעיתונאי מיקי רוזנטל מנסים להבין איך מיליארדי דולרים עושים דרכם כל שנה מהקופה הציבורית לידיהן של 20 המשפחות הדומיננטיות במשק. כדי להבין את השיטה בה מתחברים הון ושלטון, הם מתעדים את עסקיה של משפחת עופר עם המדינה. אלא שאז הם מגלים שיש נושאים שאסור לגעת בהם…

לקראת פסטיבל דוקאביב 2009 אני מפרסם את הטריילרים של הסרטים המשתתפים בתחרות הישראלית , בפוסט הבא אעלה את הטריילרים של התחרות הבינלאומית.

אמא, תגידי

בימוי ותסריט: אורנה בן דור ועמי טיר

לגבי דידי, אימא היא מקום שאין לו אחיזה במציאות. כל הפצעים שלי מתחילים מהאכזבה הבסיסית הזו, ולעולם אין אני לומדת. המקום הזה שהוא הבטחה לרוך וקבלה אינסופית, היה עבורי אזור רדוף וזרוע קוצים.
הפסיכולוגית שלי שלחה אותי לעשות עליה סרט. "רק כך תצליחי לפתור את הסבך שביניכן" היא אמרה. כשהייתי קטנה נהגנו לישון באותה מיטה.  בלילות היא הייתה צועקת ובוכה לתוך החושך, ואני הייתי חסרת אונים מול עוצמת הכאב.
היום, כשהיא ילדה בת 78 ומחפשת נחמה במבטי, אני מצליחה לזכור רק את הבדידות ואת האכזבה שלה ממני ושלי ממנה. בדרך נס מצאנו דרך זו אל זו דווקא דרך מחלת הסרטן שלי, שחיברה בינינו והפכנו להיות שוב אמא ובת. סוג של הפי אנד.

בדרך למעלה

בימוי וצילום: שירלי ברקוביץ

ברומניה בתקופתו של הרודן צ’אושסקו, ההפלות לא היו חוקיות, ובתי היתומים התמלאו בילדים לאימהות שלא רצו בהם. שם גדלה ליהן עד גיל 4. אז הגיע זוג חשוך ילדים מישראל, ומבין כל הזאטוטים העזובים שבכו במיטותיהם – בחרו בה, ילדה יפה עם עיניים גדולות ועצובות.
בחיים של ליהן עם הוריה החדשים לא היה אפילו רגע אחד של חסד. היא גדלה כילדה שברירית ומפוחדת בצל אם מתעללת. בגיל-14 ברחה משם. מהר מאוד מצאה את עצמה ברחוב. לבדה בעולם היא מלמדת את עצמה לשרוד, מחפשת דרכים להפיג את בדידותה.

האסיר

בימוי: אסף סודרי

אדם בן שישים משתחרר מהכלא כדי לגלות שמשפחתו מתנכרת לו. לבדו בעולם הוא מנסה לשרוד את חייו החדשים-ישנים.

גוגל בייבי

הפקה ובימוי: ציפי ברנד פרנק

מסע בין שלוש יבשות המגולל את סיפורה של תעשיית ייצור התינוקות בעידן הגלובליזציה.
דורון, יזם ישראלי מציע שירות חדש - הפקת תינוקות. מהמחשב בבית, הלקוחות בוחרים את המטען הגנטי הרצוי והוא עושה את השאר: זרעים נשלחים במיכלים קפואים למעבדה בארה"ב, ביציות נקנות דרך האינטרנט ועשרות עוברים מיוצרים, מוקפאים ונארזים במיכלי חנקן נוזלי. העוברים מוטסים במשלוח אווירי להודו - שם הם מוחדרים לרחם של פונדקאיות מקומיות.
באנאד שבצפון הודו מציעה ד"ר פטל "חממה" לגידול תינוקות בתנאים מערביים: מהרגע שמוחדר עובר לרחם של פונדקאית היא נדרשת להיות בהשגחה ובפיקוח רפואי צמוד 24/7 במשך תשעה חודשים. הלקוחות אמורים לבוא לאסוף את התינוק במזל טוב בתום תקופת ההריון .

השמצה

במאי וצלם: יואב שמיר

"הם כולם אנטישמים, חלקם יותר,חלקם פחות…" טוען עיתונאי ידיעות אחרונות נח קלינגר,
"מאז השנים שלפני מלחמת העולם השנייה מצב האנטישמיות לא היה כל כך גרוע" מצהיר אברהם פוקסמן ראש ‘הליגה נגד השמצה’- הארגון הגדול ביותר למלחמה באנטישמיות בעולם היום.
"אתם נוסעים למקום בו כולם שונאים אתכם" מזהירה יועצת ביה"ס בתדרוך שלפני המסע לפולין.

האם אנטי ציונות ואנטישמיות הפכו למושגים נרדפים? ומה הקשר בין המלחמה באנטישמיות בדרגים הדיפלומטיים הגבוהים ביותר, לבין מסעות שימור הזיכרון בפולין והסכסוך במזרח התיכון?
הבמאי יואב שמיר יוצא למסע קומי טרגי בעקבות הפרה הקדושה האולטימטיבית של העולם היהודי והישראלי וחוזר עם תשובות מפתיעות בסרט שעורר סערה בכל מקום בו הוצג

החברה הכי גרועה בעולם

בימוי: רגב קונטס

שלושה גברים קרחים, ממושקפים וגרושים בגיל העמידה, עובדים ביחד בסוכנות ביטוח קטנה וכושלת, הממוקמת בדירה שכורה של המנהל ברמת גן.
למרות שהם אנשים רגישים, בעלי חוש הומור ומשכילים מאוד, אין להם כל מושג בניהול עסקים, החברה שלהם מפסידה כסף רב, ונמצאת תמיד על סף פשיטת רגל.
הסרט מתעד את ניסיונו של בנו של המנהל, שהוא גם במאי הסרט, להצטרף לחבורה עם פרוץ המשבר הכלכלי, ולהציל את החברה הקורסת של אביו.

כל שלישי בחמש

תסריט, בימוי, צילום עריכה והפקה: זהר ברנט

בכל יום שלישי בחמש, נפגשים מאשה, בנצי, סיוון, דייויד ואלינור עם יתר שחקני תיאטרון כנפיים לעבודה וחזרות על ההצגה כפית של זהב. על רקע תהליך בניית המחזה אנחנו מתוודעים לחלומות, האהבות והלבטים שלהם כשחקנים, שנוסף על מגוון תכונותיהם, הם גם לוקים בפיגור שכלי.
מהר מאוד מיטשטשים הגבולות בין הצגה ומציאות, כשהחיים מתחילים להיות מושפעים מההצגה. החופשיות של הדמויות נוכח המצלמה, יחד עם המודעות התמידית שלהם אליה, מביאים מימד נוסף, כשהגיבורים משתמשים בה כדי להמשיך ולתעתע בנו.

כעבור תשע שנים

בימוי ותסריט: יפעת קידר, שרי עזוז

מאבקה של דניאל, יהודיה שגדלה כמוסלמית במרוקו, על זכותה לגדל את בנה.
9 שנים לאחר שנאלצה להיפרד ממנו היא חוזרת למרוקו. היא יוצאת לדרך בחשש מפני המפגש הצפוי לה עם משפחתה המוסלמית, ומפני הקשיים הצפויים לה מצד החוק המקומי. להפתעתה, היא מגלה כי הקושי האמיתי מגיע דווקא מצד החברה בה בחרה לחיות, זו היהודית.

המועדון של אידה

בימוי ותסריט: דלית קימור

פעם בשנה מתקיימת במועדון של אידה תחרות לריקודים סלונים. המתחרים כולם עברו מזמן את גיל הפנסיה, אך זה לא מונע מהם לרקוד ולשיר, להתלהב ולהתאכזב. המשתתפים בתחרות כמעט ואינם מכירים זה את זו מחוץ לכותלי המועדון. אך לאט לאט נחשפים בפנינו חייהם עתירי הבעיות. האווירה הקסומה של המועדון ושל הריקודים הסלוניים נותנת להם כוח לנצח את פגעי הזמן, את נזקי הבריאות ואת הזיכרונות הקשים, והם הופכים לנסיכים ונסיכות שלגביהם הכל עוד אפשרי.

סימני מתיחה

בימוי והפקה: זהר וגנר

אתם נמשכים לעצמכם? קרה לכם שהסתכלתם במראה והתחרמנתם? לי זה קרה. ודווקא בתקופת ההיריון. כל מי שאומר "הורמונים הורמונים" טועה. לדעתי התשובה  במילה אחת היא – ציצים.
הסרט מספר מה קרה לי, רווקה שנכנסה להריון מגבר אחד, מתאהבת בגבר אחר, וחוגגת כל הדרך לחדר הלידה. כשהתינוקת מגיעה רגשות אימהיים מתעוררים, אבל המיניות המלבלבת והציצים השופעים נעלמים כלעומת שבאו. 
יומן וידאו אישי ואמנותי של בחורה מוזרה, שמתמודדת עם הריון, שני גברים ותינוקת, במקביל לחיי רוקנרול סוערים.

שיחת חוץ

בימוי: עמיקם גולדמן

בפינות רחוב בדרום תל אביב עומדים נשכחים טלפונים ציבוריים, זכר לימים הטרום סלולריים. בכל סוף שבוע, הטלפונים קמים לתחייה כאשר מתקבצים סביבם מהגרי עבודה המנצלים את יום החופש השבועי כדי להתקשר הביתה. בצד השני של הקו מחכים להם הילדים, הקשיים הכלכליים, האהבה - כל שיחה והסיפור שלה.
קאדיר, סינתיה, גאנר ורוזמרי הם ארבעה מהגרי עבודה בישראל, אשר נלחמים לקיים את מערכות היחסים החשובות בחייהם בדרך היחידה האפשרית - בטלפון.
"שיחת חוץ" מלווה את סיפורי היחסים דרך השיחות, כאשר על הקו נוכח, לצד גיבורי הסרט ויקיריהם,  גם המרחק הגדול. המרחק שמשבש את הקשר, ומעצב אותו מחדש בתוך המציאות הכלכלית של העולם המערבי.

לפני מספר חודשים הצגתי כאן לראשונה את הסדרה “שיח יוצרים” כחלק מהרצון לתת במה ליוצרי קולנוע תיעודי והצגת תהליכי ושלבי היצירה. היום אני מציג מדור חדש בשם “עבוֹדָה בְּתַהלִיךְ” שיציג פרוייקטים דוקומנטריים שנמצאים בשלבי העבודה השונים, החל משלב הרעיון, הצילומים או העריכה.

הפרוייקט הראשון במדור הוא הסרט “עד שאלוהים יפריד בינינו”, סרטו של יורם שפר, העוסק בזוגיות בין דתיים וחילונים. שפר, נשוי בעצמו לאישה דתייה מעל לשבע שנים, מלווה את עשיית הסרט עם אתר ובלוג, בהם מתאר את תהליך העשייה, מעלה קטעים מצולמים ומקיים דיון עם זוגות נוספים.

דוקאביב, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי יתקיים בין התאריכים 7-16 במאי. כמידי שנה, במסגרת הפסטיבל יתקיימו התחרויות :הישראלית, הבינלאומית, סטודנטים ותחרות צעירה. השנה, לראשונה, תתקיים תחרות הדוקו צ’לנג’ ליצירת סרט דוקומנטרי בחמישה ימים. בנוסף, אירועים וכנסים בנושא הז’אנר התיעודי כמו גם הקרנה של סרטים בנמל ת”א.

במסגרת הפסטיבל תתקיים גם סדנה בשם דוק דוט קום שתועבר ע”י יורם שפר, יוצר דוקומנטרי וקובי שלי - יוצר הסרט MACheads. בסדנה תנתן סקירה בעלת דגש מעשי של האמצעים המרכזיים העומדים כיום לרשות יוצר הקולנוע הדוקומנטרי כדי לקדם את סרטו או לגייס מימון להפקתו. שלי ישתף את המשתתפים בסיפור הפקתו והפצתו של הסרט ושפר יספק את הרקע שיאפשר לכל אחד מהמשתתפים לצאת לדרך משלו באינטרנט בתום הסדנה.

שלושה סרטים ייצגו השנה את ישראל בפסטיבל “הוטדוקס”, מהחשובים בפסטיבלי הקולנוע התיעודי, שייערך בטורונטו, קנדה בין התאריכים 30 באפריל ל10 במאי:

“השמצה” סרטו של יואב שמיר

“קשמיר - מסע לחופש” של אודי אלוני

“שבויה”\”כרוניקה של חטיפה” של הבימאית נורית קידר

האתגר הדוקומנטרי הגדול, או “דוקו-צ’לנג’”, היא תחרות שנערכת זה מספר שנים בעולם, במסגרתה צוותים דוקומנטריים יוצרים – במהלך חמישה ימים בלבד - סרטים תיעודיים קצרים. בכל שנה נבחר נושא סביבו מופקים הסרטים. עוד פרטים על המיזם הבינ”ל באתר www.docchallenge.org

השנה תצטרף גם ישראל לפרויקט הבינ”ל. הנושא שנבחר למהדורה הישראלית הראשונה של התחרות הוא: 100 שנה לתל-אביב. התחרות תתקיים בין ה-4 ל-9 במאי, בשיתוף קרן רבינוביץ’ - פרויקט קולנוע, פורום היוצרים הדוקומנטריים, סינמטק תל-אביב ופסטיבל דוקאביב.

רישום לתחרות באתר YES DOCU

בתום התחרות ייערכו הסרטים הזוכים לשעה טלוויזיונית, שתשודר שבוע לאחר סיום התחרות בבכורה עולמית בלעדית ב-yes דוקו, ב20.5 בשעה 22:05

האם סרט יכול בכלל “ללכוד מציאות“? אילו שאלות מוסריות עולות כאשר מתעדים חיים אמיתיים? כיצד עריכה ומוסיקה מתנים את תגובותינו הרגשיות לסרט?למעלה מ-30 מהיוצרים הדוקומנטריים המובילים בעולם כיום מביאים הצצה עכשווית לאמנות העשייה הדוקומנטרית, תוך דיון על מהות הייצוג והמאבק על הסטאטוס של מה שקרוי “אמת”:

ארול מוריס (ערפל קרב, מר מוות), ז’אן חבייר לה-סטרד (המדרגות), ג’ואן צ’רצ’יל (הדיקסי צ’יקס: תשתקו ותשירו), אלברט מייזלס (Gimme Shelter, Salesman), וורנר הרצוג (מפגשים בסוף העולם, Grizzly Man), קווין מקדונלד (יום אחד בספטמבר), קים לונגינוטו (אחיות לחוק, Rough Aunties), לורה פויטראס (ארצי, ארצי); ועוד.

השתתף בתחרות הראשית - IDFA 2008

דוקאביב 2009

בימוי: פֶּפּיטָה פֶרַארי (97 דק’, קנדה, 2008)

הסרט ישודר בערוץ יס דוקו בבכורה: רביעי, 27.5, 22:05

לפני מספר שבועות הזכרתי כאן את הסדרה התיעודית החדשה “כן, המפקדת!” מאת דני סיטון ואיציק לרנר לקראת עלייתה לשידור בערוץ שמונה. הפוסט זכה לכמות התגובות הגדולה ביותר, רובן מעניינות ומרגשות. דבר שהוביל אותי לצפות בסדרה וליצור קשר עם הבימאי איציק לרנר. היום אני מציג את הראיון עימו במסגרת הסדרה שלי “שיח יוצרים”.

צפיה מהנה וחג שמח!!

יוצר : ליאור כהן

פרקי הסדרה ניתנים לצפייה מעתה בערוץ DocTalk

המשך מאמרה של ד”ר איבון קוזלובסקי-גולן:

הקולנוע התיעודי הפוליטי בישראל - והאבסורד: סיכום

צופה מן הצד שיבחן תופעות אלו עשוי לשאול לפשר הדברים. התשובה לכך רחבה ומקיפה היבטים ונושאים רבים, שתקצר היריעה לספרם במאמר זה. יחד עם זאת, בסיכומו של דבר, ניסיתי לתת לכך תשובות באמצעות ניתוח השימוש בחומרים היסטוריים בקורפוס הקולנועי של סרטי התעודה הישראליים, המבוימים על-ידי אנשים שהשכלתם ההיסטורית מעטה והם מוּנעים בידי חשיבה פוליטית פשטנית וסיסמאות הנגזרות מכך שבאופן פרדוקסלי הם אינם עומדים בקנה אחד עם השאיפה לשלום, אליה הם חותרים במרץ רב כל כך.

שפת השיח הקולנועי שקמצוץ ממנה הבאתי כאן מעידה על בחירה ראשונית מושכלת להצביע על הוויכוח הפנימי הקיים בארץ סביב סוגיה כואבת שעניינה מערכת היחסים הסימביוטית והאי-שוויונית בין הפלסטינים ליהודים הציונים – סוגיה שיש המאמינים שאם תבוא על פתרונה, ישרור השלום בארצנו במהרה. אולם למצער, בחירות המצלמה שנעשו והסיפורים שנבחרו לשרת את השאיפה לשלום היו מעורבים בהשוואה לטרמינולוגיות מתחומים שונים ובמציאת מכנה משותף ביניהם, בו-בזמן שהקשר ביניהם אינו רלבנטי ואף מזיק להשגת המטרה של אנשים שכנותם לשלום אינה מוטלת בספק:

שואה ונכבה, קולוניאליזם וציונות, ציונות וגזענות, היסטוריה יהודית ותולדת הרוע האחר – הציוני - שבהולדתו הוא מדיר את “ההתייחסות לעמי המזרח”[48]. בתוך מכלול זה כמעט שלא מוזכרת החברה הישראלית גופא כישות עצמית שהוקמה בהסכמת האומות המאוחדות[49], זהותה כמדינה יהודית דמוקרטית, אושיותיה, הרכבה האנושי, וההיסטוריה שלה שאין שיעור לתרומתה לתרבות האנושית.

יחד עם זאת, ניתן לראות בכך ביטוי קיצוני לנטילת אחריות למתרחש בזירה הישראלית והתנהלותה עם שכניה ברוח ספרות חז”ל שאמרה, “מפני חטאינו גלינו”. זוהי עמדה מפוכחת המוכנה לראות ולהכיר בעובדה שיש ונעשו שגיאות מדיניות הראויות לכל גינוי, בין אם נעשו בתום-לב או בשל העדר ניסיון ופרספקטיבה, מתוך טיפשות או בהעדר פרטנר מתאים לשלום או למלחמה.

אולם דרך ההכאה על חטא, כפי שראינו במדגם המייצג שבחרתי, היא קיצונית ואף שוברת מוסכמות. עיקרה מבוסס על ויכוח נרטיבי בין הציונות ללאומיות הערבית-פלסטינית שהתגבשה רק אחרי מלחמת ששת הימים, ולא על היבטים היסטוריים קונקרטיים הרואים את מכלול האירועים ומעניקים משקל יתר לכוונות ומחשבות.

הממד הרעיוני של יוצרי קולנוע אלו שאוב בראש ובראשונה מרעיונות אירופיים ומן השמאל האירופי ולא מתוך המציאות הישראלית פלסטינית עצמה. ההיתפסות לרעיונות אלו, ביסודו של דבר, הגיעה ממקור עמוק יותר- פסיכולוגי - ששורשיו נטועים עמוק בתנועת ההשכלה באירופה של המאה התשע-עשרה ואף קודם לכן, בגלות יהדות אשכנז שרצתה מאוד להיטמע בחברה הגרמנית: להיות יהודי בבית וגרמני בחוץ; או לחילופין, להיות אזרח העולם הגדול[50].
זו הייתה גם משנתו של הרצל, שרצה לבנות ארץ כלכל העמים לאומה שתהא ככל העמים, מדינה חילונית המושתתת על עקרונות האמנה החברתית של לוק ורוסו. ואין בכך פסול, גם אנשי הציונות המעשית הדחיקו את הדת, על ארון הספרים היהודי העשיר שלה, והמירו אותה בארון ספרים חילוני-מודרני, כך שהתכנים המקוריים התמוססו אל שולי התודעה.

יתרה מזו, דמותו של הארץ-ישראלי נבנתה תוך הכחשת וטשטוש זהותו הקדומה על-פי סדר יורד: אדם, ישראלי, יהודי. תפיסה זו עמדה בסתירה לדת היהודית, שטמנה בחובה את עקרונות המוסר היהודי, שדורות של יהודים דתיים, ומתבוללים כדוגמת היינה וקפקא, התגאו בו.

באותה הנשימה ניתן לומר שהציונות כתנועה בחרה בדרך האמצע: להיות עם ככל העמים על מנהגיו הטובים והרעים. עם שמעשיו נמדדים על-פי אמת-מידה בינלאומית אחידה של כל עממי העולם, בלא לשכוח את עקרונות המוסר היהודי שיעמדו כנר לרגליו. דווקא תפיסת אמצע זו היא שהייתה בעוכרי הציונות משביקשו בניה לבחור בין חילוניות לדתיות, בין יהדות לדת, בין ישראליות ליהודיות. בחירה זו נעשתה תוך חתירה מתמדת מחד, להכחיד את היסודות היהודיים-פולחניים שלהם, ומאידך, להותיר על כנם את עקרונות המוסר הייחודיים ליהדות והמהווים סימן היכר בלעדי לה.
הדיסוננס הזה ניכר היטב בשיח הפוליטי והחברתי של ישראל, שהיה צומת נוח לניקוז דעות ורעיונות שעיקרם גיבוש הזהות הישראלית-יהודית. שיח זה הגיע לשיא חריפותו בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהלך וגבר עם השנים והתעצם מאינתיפאדה אחת לשנייה. המענה הפרדוקסלי, אם כן, של הישראלים המבולבלים, העייפים ממלחמות ולמודי הפיגועים, ומאידך חובבי החיים הטובים שבאו עם הפריחה הכלכלית של ישראל, היה חיפוש אחר שלום. שלום שיביא עמו את השקט והשלווה.

למרבה הצער, השלום מבושש לבוא, וגדלו החששות מפני מלחמות נוספות ואבדות נוספות. באין שלום בהישג-יד החלה תנועה פוליטית של דורשי שלום בישראל לנוע לעבר מוקדים פוליטיים שיניעו את הגלגלים קדימה. “שלום עכשיו” הייתה התנועה שנוסדה על רקע זה. מהשם שבחרו לעצמם חברי התנועה, ניתן להבין שהם חרטו על דגלם את המהירות והאינטנסיביות כמוטו הטוען שככל שנקדים להביא את השלום לפתחנו, הרי שנבורך. אך המציאות החזקה מכל רצון עדיין מעכבת את בואו המיוחל של השלום.

משבושש השלום לבוא מאין ספור סיבות, החלו להינתן לכך הסברים שעיקרם האשמות-עצמיות כמו: אלמלא מלחמת ששת הימים (הנקראת בפיהם, מלחמת יוני 67 [51]) - לא היו הדברים מעולם; הערבים רוצים שלום והיהודים הישראלים מטרפדים זאת מסיבות לא ענייניות; הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית ככלי שהשחית את החברה הישראלית ופשט ממנה את ערכיה. אחרים הרחיקו ראות והסבירו זאת בעצם קיומה של המדינה כיום, שראשית חטאה הוא בהתיישבות היהודית הקולוניאליסטית בארץ נידחת לא להם.

מאידך, יחסם אל מושאי הסרטים הוא אמביוולנטי והפוך לתפיסת עולמם: המסרים שלהם ציוניים למרות העמדות האנטי-ציוניות שבהם נוקטים, שאם לא כן, ממה נובעת השאיפה לשינוי? ומצד שני, הם מציבים קריטריונים אנטי-ציוניים ביחס לאחרים. יש והאמצעים, הסיבות והתוצאה התערבבו לכדי עיסה אידיאולוגית לא אפויה שאחד ממקורותיה העיקריים היא האקדמיה הפועלת לכאורה בשם רעיונות זרים לרוח המרחב הגיאוגרפי בו היא פועלת.

יש וההתבוננות העמוקה פנימה נותנת פרספקטיבה שעל פיה ניתן היה למצוא פתרון ממשי לבעיות המהותיות עימן מתמודדת מדינת ישראל במשך כ-60 שנות קיומה. אולם הדרך שבה בחרו יוצרי הקולנוע ואנשי האקדמיה לספר את הנרטיב ההיסטורי משולה יותר לתסריט שיש להפיח בו חיים ועניין באמצעים פיקטיביים עד כדי אבסורד; זאת בניגוד לבחירה בהיסטוריוגרפיה, שיש לה חיים משלה והנרטיב שלה נועד לשמש כתקציר המספר את קורותיה - ממנה ניתן לגזור את האפשרויות והחלופות להשגת השלום המיוחל.

ז’אנר אמנותי כמו הספרות יכול להדגים זאת במדויק: ב”אורח” לאלבר קאמי, האבסורד של היקום הוא חלק מחווייתו הרגשית של דארי, גיבור הסיפור. תגובתו האבסורדית היא בעצם רק תגובה אבסורדית נכונה ליקום אבסורדי.

קשה להבין מהי המגמה הברורה של יוצרי הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי, בבואם לבחור בסוגיות של שלום, מלחמה וסכסוך באמצעים נרטיבים או היסטוריים שניתן להפריכם; או בהצגת עמדות מובהקות של צד אחד במשוואה בדרך המעמידה את מוסריותם המצפונית בסימן שאלה.

“עמדה אבסורדית אינה יכולה להיות אלא כשלון, ואינה יכולה להעמיד סביבה אלא בדידות”, כותב א.ב. יהושע על “האורח” וחותם בסיכום שניתן להחילו על כול האמנויות, ובכלל זה הקולנוע הישראלי: “במצבים ריאליים, שבהם אנו שופטים את המוסר על-פי מטרות, אמצעים ונימוקים כוללים, לא היינו מסוגלים בשום פנים ואופן לתרגם מעשה אבסורדי למעשה בעל הוראה מוסרית. אבל הספרות, בכוח הרטוריקה הסוגסטיבית שלה, מצליחה לפתוח ולהרחיב את אופק עולמנו המוסרי, במקום שלא שיערנו. האם זו הרחבה חיובית או להיפך, מסוכנת, כאן צריך כבר לבוא דיון אחר, גם אישי וגם פילוסופי כללי”[52]. ובוודאי שגם היסטורי.

[48] ספרו של אדוארד סעיד, שאלת פלסטין. מתייחס במישרין לסוגיות אלו. רבים מן השמאל הישראלי אימצו את הגותו שעיקרה השוואה בין ההיסטוריה היהודית לפני הציונות ואחריה ביחס לאומה הערבית ולפלסטינאים בפרט. הספר, שהינו יותר מניפסט פוליטי מאשר היסטורי, מתייחס אל חטא התפיסה הציונית עוד בטרם הולדתה. כדוגמה לכך הוא משתמש בספרה של ג’ורג אליוט, דניאל דרונדה משנת 1876 ו”מוכיח” שהולדת הציונות נשתלה בין דפי הספר תוך התעלמות מוחלטת מ”עמי המזרח” עמ’ 88. ברם התפיסה הציונית, שלא אליבא דה סעיד, ראשיתה דווקא בפועלו של הרצל באירופה המרכזית כשני עשורים אחר כך ב-1895. ביקורתו המשתמעת של סעיד מספרו היא לא על הציונות כי אם על הערגה היהודית לזכות השיבה הביתה. ערגה הנפסלת על ידו כבאה מנפשו המיוסרת של היהודי הנודד אך מואצלת כשבאה מליבו של עם חסר זהות כהגדרתו שקיבל את שמו רק בתחילת המאה העשרים. סעיד, אדוארד. שאלת פלסטין. מפרש הוצאה לאור, תל אביב 1981. פרק שני “הציונות מנקודת הראות של קורבנותיה” עמודים 81 - 141 וב: רובינשטיין אמנון,יעקובסון אלכס. ישראל ומשפחת העמים, מדינת לאום יהודית וזכויות האדם. שוקן, ירושלים ותל אביב, תשס”ג 2003 פרק 2 שתי טענות: הציונות כתופעה קולוניאליסטית והמצאת הלאומיות היהודית עמודים 94 -113

[49] שם, פרק 1 הקמת המדינה היהודית – הדיונים במוסדות האו”ם ב 1947 עמודים 19-79.

[50] עמוס איילון וגם אלחנן יקירה.

[51] עדית זרטל.

[52] א.ב. יהושע. “האבסורד כמורה דרך מוסרי, מסה, “האורח” לאלבר קאמי”. מתוך ספר המסות “כוחה הנורא של אשמה קטנה”, על הקשר המוסרי של טקסט ספרותי, טרם פורסם. הופיע ב “גג” כתב עת לספרות ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל גיליון מספר 1 קיץ 1998 עורך: חיים נגיד, תל אביב, תשנ”ח.

המשך מאמרה של ד”ר איבון קוזלובסקי-גולן:

יש לי חבר ערבי: “הסרט “צווארון כחול לבן”

סרט הגמר הסטודנטיאלי, “צווארון כחול-לבן, קומדיית מחסומים”, של נועם קפלן, עידו סוסקולני ואפי כהן משנת 2004, מוצג על-ידי יוצריו כ”קומדיית מחסומים דוקומנטרית. איתן קאליש הוא גיבור תל-אביבי פיקטיבי של סרט דוקומנטרי, המסתובב באופן הזוי בימים נוראים של כיבוש, רעב ופיגועים איכותיים, בין תל-אביב לירושלים ובית-לחם”[38].
למרות מטרתו של הסרט להצחיק באמצעים דוקומנטריים לכאורה, מהותו רצינית מאוד. הוא מנסה ליצור הבחנה מובנית בין ישראלי לישראלי ובין יהודי ליהודי. לטעמם של יוצרי הסרט, הישראליות מאופיינת באופן דיכוטומי ברור בין ימין ושמאל; בתוך חלוקה זו מצויה תת-הבחנה שאותה הם חותרים להוכיח: הימין מתלהם, האוריינטציה של הימין הישראלי היא ציונית-יהודית-מזרחית שמוצאה המקורי הוא בארצות ערב, או בפשטות – ערבי; מול הימין ניצב השמאל הנאור, בעל תפיסות עולם אירופאיות בדרך כלל. ניתן לגזור מהסרט תובנות רבות הבאות לידי מיצוי בסצנה הבאה.

סצנה מרכזית, תיעודית (השחקן היחיד הוא הגיבור): המקום - דוכן פלאפל, גיבור הסרט מדבר ערבית עם חברו בטלפון הנייד על הכיבוש הישראלי ונוראותיו.

בעל הקיוסק רוטן בפני הלקוח שלו: “אנשים מתפוצצים פה ואתה מדבר עם ערבים על כיבוש?”.
“אתה מדבר עברית ומדבר בערבית, מה קרה?” שואלת לקוחה ערבייה בהתרסה את הגיבור.
“הוא חבר שלי,” משיב גיבור הסרט, “מה יש? לי יש חבר ערבי! לך אין חבר ערבי?” הוא שואל את בעל הקיוסק, מתעלם מהערבייה העומדת לצידו וממשיך: “הפועל שלך כאן הוא לא ערבי?”.
“מה אני חבר שלו? אני מתחתן איתו?” עונה לו בעל הקיוסק שאינו מבין מדוע חייב להתקיים קשר חברי בין עובד למעביד.
“אתה לא ערבי?” מקשה הגיבור על בעל הקיוסק.
“הוא ישראלי”, אומרת הלקוחה, תמהה על השאלה.
“אתה ישראלי?” שואל הגיבור את בעל הקיוסק.
“כן בטח”, משיבה לו הערבייה במקום בעל הקיוסק.
בעל הקיוסק מאשר.
“מאיפה אתה? מאיפה אבא שלך?” מקשה הגיבור.
“מעיראק”, משיב לו בעל הקיוסק, “איזה שאלה?”.
“חומוס? אוכל?” מתגרה בו הגיבור בשאלה רטורית תוך שימוש במדד האוכל כדי לקבע את לאומיותו של בעל הקיוסק, ומיד משיב בעצמו: “אוכל!”. מסקנתו המיידית היא שבעל הקיוסק הוא “ערבי!”.
“ערבי?” תמה בעל הקיוסק, “גדל עם ערבים, בטח!” הוא מנסה להעמיד אותו על טעותו, אך גיבור הסרט ממשיך בפוזה של מטיף צדקן: “אתה ערבי, כולכם שונאים את הערבים בגלל שאתם ערבים, בגלל שהם כמוכם, אתה לא מבין שהביאו אתכם לכאן לבנות את המדינה, דופקים אתכם ומזיינים אתכם כי אתם ערבים? נותנים לכם לשנוא ערבים! ומה כל הפרדוקס? שאתם ערבים! אבא שלך שנולד בעיראק - ערבי, אתה ערבי, הילדים שלך ערבים. כשמדברים על ערביי ישראל, נגע בגוף האומה, מדברים עליך!” הוא מצביע בדרמטיות על בעל הקיוסק, “תודה רבה”, מסיים את דבריו ופולט קללה עסיסית כאילו היה צריך להסביר לטיפש את המובן מאליו. הערבייה ההמומה הצופה מהצד פולטת, “כולם בני אדם”. ובעל הקיוסק ששתק עד כה, המום, משיב לו בקללה משלו וצועק לעברו בניסיון נואש להשיב את כבודו: “בטח לא עשית צבא!” כמו רוצה להגדיר בדרך זו את זהותו הפוליטית של גיבור הסרט.

קריאה חוזרת בשיח הטקסטואלי של הסרט משרטטת באופן ברור את המפה הפוליטית-אידיאולוגית כפי שרואה אותה גיבור הסרט, שהוא גם בין יוצריו ויוזמיו. הערבים והיהודים יוצאי ארצות ערב - חד הם. השנאה כלפיהם היא תמצית הגזענות של הישראליות האשכנזית – הציונית. גישתו המתנשאת על זולתו (היהודי בעל הקיוסק והערבייה) מבטלת את המסר שהוא רוצה להעביר בכך שהוא פוגע בשני מושאי הצדק המוסרי שעליהם הוא מתיימר להגן – החלשים בחברה הישראלית: בני עדות המזרח וערביי הארץ; במקום זאת הוא נופל לפח שטמן לאחרים ומציג אותם כעלובים וחלולים. האמת שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בקשר שלו עם חברו הערבי מעבר לקו, נמצאת מעבר למחסום הצבא בבית לחם, בצד הפלסטיני שבו הכול שוקק חיים, טוב סדר וארגון - מקום בו שולט הצדק המוחלט, שנהרס בידי הכיבוש הישראלי הנפשע. והרי הוא עומד לצאת כנגדו.

עמדות בלתי מאוזנות ובלתי מוסריות בקביעתן מכוּנוֹת על-ידי פרופסור אסא כשר, סינדרום “העין האחת”, שמשמעה בחירה של אנשים מן ה”שמאל הישראלי המדומה” לראות באופן חד-צדדי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או לחילופין, בחירתם לראות כל דבר דרך הספקטרום הזה ולהשליך ממנו על מקרים ואירועים שאין בינם לבין המתרחש דבר וחצי דבר.[39]

הטחת העלבונות של גיבור הסרט בבעל הקיוסק כמוה כפגיעה בלקוחה הערבייה. הוא בחזקת מי שבא לברך ויצא מקלל, אך הוא לא רואה בכך שום פסול. הוא ממשיך לקבוע נחרצות את מוצאו של בעל הקיוסק כערבי, ומדיר אותו מההגדרה כישראלי. כמובן שקביעותיו אינן מעוגנות במציאות החיים של האדם, שזכותו הבסיסית להגדיר את עצמו כפי שהוא רואה לנכון מבחינת שייכותו האתנית, הדתית והגזעית. ההבחנה המבדלת בין אדם לאדם בהתאמה לסוג האוכל שלו מקוממת. כרוצה לומר לכאורה, שמי שאוכל שטרודל הוא וינאי!

ויתרה מזו, אי-התמצאותו בסוציולוגיה ובדפוסי חברה ותרבות של עמים בולטת מאוד לנוכח העובדה שבני עדות המזרח לא ראו עצמם חלק בלתי נפרד מהלאום הערבי, והלאום הערבי לא ראה אותם חלק ממנו[40].בהיפוך כוונות, ובדומה ליהודי המערב, שהחשיבו עצמם כאירופאים לכל דבר, ואף נטלו חלק חשוב בבילדונג[41] וברפורמה הדתית של עצמם כדי להפוך חלק אינטגרלי של החברה הגרמנית; אך במשך מאות שנות שהותם יחד תחת קורת-גג לשונית ותרבותית אחת, ולמרות מאמציהם ותרומתם לחיי החברה, התרבות והכלכלה, למעֵט הצלחות זמניות, לא נחשבו לכאלו על-ידי אירופאים רבים, ורבים אחרים אף ראו בהם את ה”זר” והאחר[42].כזה היה גורלם של שאר יהודי אירופה. רצח העם היהודי על-ידי הנאצים כחלק מאידיאולוגיית שנאה המבדילה בין יהודים לארים, ציינה באופן מפורש את דחיית יהודי גרמניה ואירופה מתוכם, גם אם היו יהודים למחצה או שרבע מדמם היה יהודי (משלינג – ילדי תערובת), גם אם לא מלו את בניהם, הוטבלו בכנסייה, התלבשו והתנהגו על-פי מנהגי אירופה ותרבותה[43].

יהודי המזרח, לעומת זאת, לא חשו כך. ישיבתם בקרב המוסלמים ויחסי השכנות שכוננו ביניהם התבססו מלכתחילה על הסכם הדדי (שנכפה על-ידי השלטונות המוסלמיים, אך בוודאי שהיה נוח ליהודים) שהתיר להם לחיות כבני חסות.

במעמד זה יכלו לקיים חיים יהודיים מלאים ולראות עצמם מיעוט יהודי אוטונומי החי את חייו על-פי דתו בתוך החברה המוסלמית. הם לא ניסו להיות מוסלמים, למעֵט במקרים של כפייה חריגה (כמו שבתאי צבי, למשל), מעטים מאוד התאסלמו כדי להתקבל בחברה המוסלמית, וחייהם התנהלו זה לצד זה (אלו שהתאסלמו בכוח, כמו אנוסי קהילת משהאד באיראן, המשיכו לשמור בחשאי על דתם וצביונם הדתי-לאומי). גם אם נראו לכאורה כמקומיים בלבושם, או שדומה היה שנהנו מהתרבות הערבית העשירה, ואף נטלו בה חלק, לא היה בכך כדי להפכם באחת לערבים ו/או למוסלמים, גם אם רצו בכך, כדי להקל על חייהם; ויתרה מזו, גם הערבים לא ראו בהם מוסלמים או ערבים.

ההיאחזות בהאשמות שלא מן המניין של אלו המחשיבים עצמם כ”אינטלקטואלים ישראלים-פלסטינים”, אותם מייצג גיבור הסרט, מעידה על שימוש בלתי הוגן בסיסמאות שחוקות ללא בסיס עובדתי והיסטורי, ויש בה כדי לקומם בעיקר כשהיא באה להצדיק הבחנות בין לאום אחד לשני; בדרך זו היא מכתימה את השמאל הישראלי כולו בשרלטנות מחקרית והיצמדות למנטרות אופנתיות של הגיגים חסרי טעם הבאים להצדיק משנה פוליטית על חשבון נתונים היסטוריים.

כאשר הטיפשות נמצאת משני צידי הגבול, מי שנותר בתווך הם האנשים הקטנים שהמושג שלום מסתכם עבורם ביחסי שכנות טובים, בקשרי מסחר ואף שותפות גורל, כפי ששיקפה המצלמה מבלי משים. השיח האינטלקטואלי לכאורה שמהגג גיבור הסרט עובר מעל ראשם של מוכר הפלאפל ולקוחותיו, מכיוון שהכיוון ממנו הוא נושב מגיע דווקא ממגדל השן האקדמי, אליו הגיעו בני עדות המזרח המכנים עצמם “חברי הקשת המזרחית החדשה”, או יהודים-ערבים. היו אלו בני הדור השני והשלישי ממוצא ספרדי-מזרחי שחשו אבודים בעקבות טראומת העליות הגדולות של שנות החמישים. בשנים אלו חוו רבים מהם את הניסיון הכושל-משהו להשתייך לאתוס ולמיתוס הישראלי, כפי ששורטטו על-ידי תנועת העבודה ומפא”י, והשאירו את רישומם על החברה הישראלית ותרבותה במשך שנים רבות.

רובם של חוקרי “הקשת המזרחית החדשה” ניסו לברר את זהותם האתנית, התרבותית והחברתית באקדמיה הממוסדת, ואף במימון גופים אינטרסנטיים בתוך מוסדות אלו. גופים אלו[44] רצו לראות ביהודי המזרחי ישות עצמאית לפי הגדרת מוצאו הגיאוגרפי וקִרבתו הנפשית והתרבותית אל ארץ מוצאו. אולם בשיטה זו יש מן החיפוש מתחת לפנס. משום שהלקח ההיסטורי של יהודי אירופה נעלם מזוויות הראייה הפוליטיות של האקדמאים המזרחיים; ושלא במפתיע, הגדרת עצמם דמתה להגדרות של יהדות אירופה את עצמה בטרם מלחמה, הגדרות העומדות בניגוד גמור להגדרות הישנות של יהודי המזרח, שהקדימו תמיד להגדרת הלאום שלהם את דתם כמרכיב עיקרי בזהותם האישית והלאומית.

במקום זאת, אנשי האקדמיה המזרחיים הגיעו למסקנה חקיינית שלפיה יהודי מארצות ערב ייקרא יהודי ערבי, על משקל יהודי אירופאי[45]. אך ראשית, בקביעת מסקנה שכזו הם מוצאים עצמם משקיפים ממרומי מגדל השן של האוניברסיטאות הממסדיות במדינת ישראל, ומדברים בשפתן המחקרית שהתעלמה שנים רבות ממושאי המחקר עצמם – קרי, העם היושב בשכונות הערים הנידחות ובעיירות הפיתוח. מחקריהם סיפקו הגדרות והסברים סוציולוגיים לזהותם של יוצאי ארצות האיסלם ותושבי עיירות הפיתוח; כאילו ניסו להוכיח את המבוקש הפרימיטיבי, ולא את המבוקש התרבותי-חברתי של יהדות האיסלאם.

שנית, האינדיבידואל המזרחי, כמו בעל הקיוסק, מקלקל את השורה בהגדרת זהותו העצמית כישראלי. הוא, בניגוד לקולנוען הצעיר, חש יהודי וישראלי כאחד, ללא הבחנה גיאוגרפית של מוצא ועדה, למעֵט המסורת הדתית ארוכת-השנים של המשפחה היהודית המצומצמת שבה גדל. כהדיוט הוא מבין, כפי שמבינה הלקוחה הערבייה שלו, את מה שהמשכילים היהודים-ערבים (כפי שהם מכנים את עצמם) בוחרים שלא לראות[46]: הוא אינו מוצא פסול בכך שקוראים לו ערבי, למרות שאין זה נכון או אפשרי - ולוּ רק בשל ההתבדלות היהודית הדתית מן הגויים, שלא איפשרה ליהודי ארצות ערב לראות עצמם כך[47].

הסיטואציה הפוליטית לא איפשרה זאת, ובוודאי שלא הערבים, שראו עצמם כנושאי הבשורה של אחרון הנביאים, ואת היהודים שנחשבו בני חסותם כמחוייבים לקבל את מרות האסלאם הנאור מכיוון שתפקידם ההיסטורי הסתיים. הם לא ראו בשום אופן ביהודי ארצות ערב ערבים, שהרי ערבי היה מילת ייחוס למוצא אצילי ולשפה הערבית הקדושה. יהודי המזרח נקראו יהודים ותו לא; למהדרין, הם יכלו להיקרא לפי ארצות מוצאם: פרסים (שדרך אגב, אינם ערבים), עיראקים ומגרבים, או לחילופין, להיקרא לפי הערים שבהן חיו, אלפסי (בן העיר פס) וכדומה, אך הם בפירוש לא נחשבו לערבים ולא נקראו ככאלה, כשם שיהודי גרמניה לא נחשבו לטבטונים, יהודי סקנדינביה לוויקינגים, וכיוצא בזה.

הקשת המזרחית החדשה, בראשות פרופסור אלה שוחט,יוסי יונה, יהודה שנהב ורבים אחרים, טעתה והטעתה את עצמה יותר מאשר את הציבור שהיא מייצגת לטענתה: מנהגה להבדיל בין יהודי ליהודי רק בשל מוצאו הגיאוגרפי הוא שגוי ומפלה בדיוק כפי שלטענתם נהגו בהם האשכנזים בבואם לארץ ישראל. וכמו יהדות אירופה, שניסתה בכל דרך אפשרית וללא הצלחה, להפוך לחלק מאירופה ותרבותה, גם היא משייכת עצמה למחוזות גיאוגרפיים שהיוו חלק מתרבותה באופן זמני בלבד.

בדבריו המתלהמים של גיבור הסרט ניתן לשמוע הבחנות אלו לא כדברי כיבושין, אלא כגנאי, שחברי הקשת המזרחית החדשה היו גאים אולי במהותו המוטעית, אך מתביישים במחוזות אליהם הגיעו דבריהם, שאינם שונים כלל מדברי אלו המבדילים אותם מעצמם.

[38] ציטוט מגב עטיפת הסרט.[39] ברזילי לוי, ורד. שבע עשרה שיחות עם אסא כשר.כנרת זמורה ביתן,ישראל, תשס”ה 2005 . שער ראשון/על המצב: סינדרום “העין האחת” עמ’ 56-42.

[40] בעצם, אפילו מוסלמים שאינם ממוצא ערבי לא נחשבים ערבים. להיות ערבי משמעו הדרגה המעמדית וההשתייכות השבטית הגבוהה ביותר. לעילית זו ניתן לשייך רק את בני חצי האי ערב המוסלמים וצאצאיהם במזרח התיכון. חוראני, אלברט. היסטוריה של העמים הערבים, ת”א 1994 פרק שני ולואיס, ברנרד. המזרח התיכון,אלפיים שנות היסטוריה, מעליית הנצרות ועד ימינו, תל אביב, 1997.

[41] Bildung; הבניית הגוף ותודעת האדם הגרמני להיות גרמני מושלם.

[42] אילון,עמוס. רקוויאם גרמני, יהודים בגרמניה לפני היטלר 1933-1743. דביר,ישראל, 2004, מאנגלית: דני אורבך פרק: אביב העמים185-151.

Elon, Amos. The Pity of It All, a History of Jews in Germany 1743-1933. NY 2002

[43] בספר האגדה בפרק ישראל במצרים ויציאת מצרים עמ’ מ”ד מבארת האגדה מדוע נהפך ליבם של המצרים ושנאו את ישראל: “אשר לא ידע את יוסף” – כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים; וכוון שעשו כן הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצרים אוהבים אותם לשנאה, שנאמר: “הפך ליבם לשנוא עמו להתנכל לעבדיו” (שמ”ר א).

[44] מכון ון ליר למשל.

[45] שוחט, אלה. זיכרונות אסורים לקראת מחשבה רב תרבותית אסופת-מאמרים. סדרת קשת המזרח 2 הוצאת בימת קדם לספרות, תל אביב ע”מ 140 ,190 ,192.

[46] “מזרחים ומיוסרים, עשר שנים לאחר הקמת הקשת הדמוקרטית המזרחית, עסוקים ותיקי התנועה בחשבון נפש מדוע לא הצליחו להפוך לתנועת המונים: אולי היו מזרחיים ופוסט ציוניים מידי? אולי לא היו מסורתיים דיים? ואולי הגזימו בהתפלמסות על חשבון פעילות ממשית”. יאיר שלג, חלק ב’ הארץ, 12 בדצמבר 2006.

[47] שורש הדברים/עיון מחודש בשאלות עם וחברה, ליאיר צבן ביובלו. עורך: רוביק רוזנטל, הוצאת כתר,ירושלים 2005, יהדות ואנטישמיות, יגאל עילם. עמ’ 71–100.