המשך מאמרה של ד"ר איבון קוזלובסקי גולן:

מיהו המומחה לרצח? "הספציאליסט"

ב-1999 עשה הבמאי הישראלי המתגורר בצרפת, אייל סיון, את סרטו "הספציאליסט" (המומחה). יצירה זו מורכבת מסרט דוקומנטרי שהוקלט במהלך משפט אייכמן בשנת 1961.

לצופה בסרט בפעם הראשונה נראה שזהו תעתיק מדויק של המשפט: רצף העדויות מוצג באופן כרונולוגי והתשובות של העדים ניתנות בהתאמה לשאלות שנשאלו. תחושת הביטחון הוודאית של הצופה מתערערת ככל שהוא ממשיך לצפות בסרט, ותחושת אי-נוחות מתגנבת לליבו.

דמותו של אייכמן מתמזגת עם דמותו של התובע הכללי גדעון האוזנר. הרוצח ונציג הקורבנות נראים משום מה דומים בחיצוניותם זה לזה. התנהגותו של התובע שחצנית ויומרנית, הוא עושה רושם של בור וחסר נימוס מול התנהגותו האצילה של הרוצח, שפתו דלה ומשובשת לעומת שפתו העשירה של הרוצח. שלושת שופטיו המכובדים נראים כשחקנים המציגים במשפט ראווה – תחילה הם נראים כמתעקשים לדבר עם הנתבע באמצעות מתורגמן. בשלב מסוים צביעותם נגלית לעין כל כשהם פונים אליו בשפתו, עייפים מהמשחק המדומה שנכפה עליהם.

חיוכו המלגלג של הנתבע מתחבר למקום בו הצופה חש כאילו מעלו באמונו והמשפט מתנהל שלא כשורה. ואיך ייתכן, תמה הצופה התמים, שהרי מדובר בסרט דוקומנטרי על משפט אייכמן. האומנם כך נראו אז הדברים? הייתכן שאמינותם של נציגי העם: התובע, השופטים והעדים כולם, מפוקפקת, הייתכן שחָברו לעשות יד אחת ולנהוג כמעשה הנאצים עצמם – להשפיל אדם, לנהוג בו בזלזול ולהעיד על דברים שהקשר בינם לבינו נראה אקראי בלבד? ולבסוף אף להוציאו להורג?

תשובתו של סיון לתחושות אלו היא חיובית. אולם כדי לעורר רגשות אלו אצל הצופה, הוא נוקט במניפולציות מכוונות. את החומרים הדוקומנטריים הוא ערך וסידר מחדש. חיבר בין מין לשאינו מינו, בחר מתוך עשרות שעות ההקלטה את הקטעים המגחכים את נציגי התביעה והשופטים, חתך וחיבר בין שאלות לתשובות מחוץ להקשרן[26]. הכל במטרה ליצור אמנות, או בלשונו של הבמאי, ליצור סרט. למעשה, כוונתו של סיון היתה, כפי שפורסם בראיון בינואר 2005, להציב בפני הצופה מראה שתביאו לידי הבנה שמשפט אייכמן היה כמעשה הנאצים ביהודים, ושלא היה מקום להעמידו לדין, כדבריה של חנה ארדנט, ש"איש אינו בוחר להיות רע ומעשיו הם מכורח הנסיבות"[27].

אולם אייכמן, כאדם תרבותי שגדל על ערכי המוסר המערביים והמגמות ההומניסטיות של התרבות האנושית, נשפט על עיוות והשחתת ערכים אלה ככל אדם, ואף יותר מזה, "כאדם עליון", המבטא בגופו ונפשו את פסגת האנושות.

כאדם מן השורה הוא נשפט במישור המוסרי–הומני, במסגרת החוק והצדק הקיימים בתרבות האנושית שהוא היה חלק ממנה. בהעברת משקל הדיון המוסרי בתליין אל זה של הקורבן, כפי שחשבה הוגת הדעות השנויה במחלוקת שסיון אימץ את משנתה בחום, טמונה סכנה, שכן יש בכך כדי לערער את יסודות המשפט והצדק שמטרתם לקבוע אמות-מוסר אנושיות, ומתוך כך לרדוף ולהעניש את העבריין, בגבולות הנקבעים בחוק.

ויתרה מזו, הציפייה מהקורבן לנהוג כאדם נטול הגנות משפטיות וזכויות לחיים וביטחון, שמאפשרת לו החברה בה הוא חי, כדי שלא ייראה כמי שנוהג כמו התליין שלו, היא אכזרית ואינה מוסרית. היא נוגדת את הטבע האנושי המבקש צדק, ואת החוקים והמגבלות שהציב האדם למיגור תופעות רעות הבאות מקִרבו.

היא מאפשרת גם כרסום בהיבט המוסרי של הצדק ובקיומו הלכה למעשה בבתי-המשפט בבואם ליישם את החוק – שנקבע בהליך פרלמנטרי דמוקרטי על דעת רוב העם – ובהחלת הענישה בהתאם. ואף חמור מזה, בלי משים הופך סיון את אייכמן לאדם עליון הלכה למעשה, איש הנמצא מעל כל ביקורת ומשפט ואינו צריך לתת את הדין על מעשיו.

הטענה של סיון – שהטיפול בפשעי הנאצים ועוזריהם במסגרת בתי-המשפט הוא נקמני, מעֵין צדק של מנצחים – היא טענה אנרכיסטית שהאוחזים בה מתהדרים בה בעת במוסריות לכאורה. הווה אומר: מוסריות תיאורטית השוללת את עשיית הצדק בשם המוסר, ובו-בזמן שומטת באורח לא מוסרי כל עוגן חוקתי שיגן על בני אדם מפני פושעים ופשעים עתידיים.

היבטים נוספים בסרט המביאים לידי ביטוי את דעותיו הנחרצות של הכותב ניתן למצוא בדבריו של סיון בדבר הבנאליות של הרוע. לטענתו כל אחד יכול היה להתחלף עם אייכמן אילו הועמד בסיטואציה ההיסטורית שאייכמן נקלע אליה. כדי להוכיח נקודה זו הוא מחבר בין שתי סצנות המעמידות ספק את השופט, ספק את התובע, לצידו של אייכמן, כשפניהם אל הקיר, עליו תלויה מפת שילוח היהודים באירופה למחנות הריכוז וההשמדה. במבט מאחור, לשניהם קרחת אמצעית, שניהם לבושים שחור וגובהם זהה.

כדי לחדד את הצד הפיזיולוגי המשותף של שני הניצים, הוא מטשטש את מעט את התמונה ומוסיף לה פס קול צורמני להדגשת הסצנה בפני הצופה. בדרך זו ההיבט האיקונוגרפי של התובע והנתבע, של נציג הטוב ונציג הרע, נמזגים בתוך קטגוריה נרטיבית אחת; למעשה הם אחד ופועלים כאחד: הקורבן והתוקפן.

על-פי תפיסתו הקולנועית והתמטית של סיון, לא איש מזימות היה אייכמן בשירות גרמניה הנאצית, אלא אדם בודד שפעל בהתאם לנסיבות החיים שלתוכם נקלע.

מעניין לציין בהקשר זה שגם האמריקאים, כשהתכוננו למשפטי נירנברג, לא רצו להאשים את כלל הציבור הגרמני במעשי השלטון שנבחר על ידו, אולם סיבותיהם היו אחרות: שיקום גרמניה מהריסותיה וחינוך מחדש של העם הגרמני. על-מנת להשיג את שיתוף הפעולה העממי "עוגלו", כאמור, "פינות" כתבי האישום.

ההתייחסות במשפטי נירנברג היתה לפיכך אישית ומיניסטריאלית. לכן הם דאגו לכך שהאשמים בתכנון ובהוצאה לפועל של מעשי הזוועה והזדון ישלמו על מעשיהם. מי שאמר שמדובר במשפט ראווה שבסופו תצא לאור צדקתם של המנצחים היה הנאצי הבכיר ביותר על ספסל הנאשמים, שהוציא עצמו להורג במו ידיו: הרמן גרינג[28].

שלושה ניצולים – סופרים ידועי שם כפרימו לוי, חורחה סמפרון ואירמה קרטס – חולקים בתיאורם את השואה על דעתה ועל הפרשנות החד-צדדית של ארנדט, שכתבה כשני עשורים לפניהם.

בכתביהם הם מתארים את גדלות נפש האדם במדורי התופת, ואת היכולת לצאת ממנה שלם בנפש אם כי לא בגוף. בסיפוריהם הם מתארים את מהות הרוע כפועל יוצא של יחידה לאומית מאורגנת ברשעותה וזדוניותה, שמקומו של האינדיבידואל לא נפקד מתמונתה הקולקטיבית, ולהיפך. על ההתייחסות לאוניברסליסטים כמו סיון, הרואים באדם האינדיבידואל את חזות הכל[29], ניתן ללמוד מתשובה שהחזיר פרימו לוי לאחד מבעלי המכתבים שכתב לו:

בתשובה למכתבה של מ.ס:

מסוכן, אסור לדבר על 'הגרמנים' או על כל עם אחר כעל ישות אחידה, שאין בה נבדלים, ולהכליל את כל הפרטים בהערכת שופט אחת. ואף על פי כן, אינני מסוגל להכחיש שקיימת רוח של כל עם (שאם לא כן לא היה זה עם) גרמניוּת, איטלקיוּת, ספרדיוּת: אלו הן סך כל של מסורות, מנהגים, היסטוריה, לשון, תרבות.

מי שאינו חש בתוכו את הרוח הלאומית הזאת במובן הטוב ביותר של המילה, לא רק שאינו משתייך לעמו במלואו, אין לו חלק גם בתרבות האנושית…

אני סבור שבגבולות מסוימים מותר לצפות מכלל האיטלקים או מכלל הגרמנים וכד' להתנהגות מסוימת שהם מעדיפים אותה על פני אחרת. יהיו בוודאי יוצאים מן הכלל, אבל לדעתי, תחזית זהירה ומסתברת היא אפשרית…

תמיד, אם כן, ההשוואה הבלתי מתקבלת בין הרוע להתנסות בו תהא מקבילה בלבד, ולעולם בלתי ניתנת להצלבה. אהיה כן: בדור שעבר את גיל 45, כמה גרמנים מוּדעים באמת ובתמים למה שאירע באירופה בשמה של גרמניה? אם נסתמך על תוצאה מביכה של כמה משפטים, חוששני שאך מעטים: יחד עם קולות של עצבות וקולות של מבקשי חמלה אני שומע קולות אחרים: חולקים, צורמים, גאים מדי בעוצמתה של גרמניה כיום ובעושרה"[30].