זו השתלחות רלטוויסטית פוסט מודרניסטית המזינה את עצמה במעגלים של אין. לפיכך אין לי מה להגיב עליה מעבר למה שהשבתי לך קודם לכן.

שלום משמעו אהבת הזולת ואל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. יוצרי הסרטים הללו מתימרים להיות קודם כל אנשי שלום ואחר כך יוצרים המביעים את מאוויהם לשלום. שלום בא מאהבת עצמי ולא משנאה, לא בביטול עצמי ולא המחיקת העבר על דרך ההתרברבות כאילו מאום אינו חשוב ורק הרגע הוא הקובע. השבדים והנורבגים למשל מעריצים את הויקינגים למרות עברם העכור ומותירים לעבר את המקום שלו בפינת הנוסטלגייה שלהם שמלווה אותם כל יום באיקונים, סמלים ומה לא – ההפרדה שהם עושים מעידה על בגרות מחשבתית ותובנה היסטורית של מורשתם. אצלנו יש גיבור אחד "שמשון" ומיתוס אחד "מצדה" וראה כמה כולם שמחים לפוררו – משל באנו משום מקום ונלך לשום מקום. כתיבתי אינה דעה ימנית – ההפך זו דעה שמאלית סוציאליסטית הנותנת מקום לכל התרבויות ולמורשתן, כבוד לאמונה ולבני האדם הגנה על החלש ומתן חרויות כלכליות לרוב כדי שיוכל לממן את תחזוקת החלשים בחברה כמאמר הביטוי בשיר: "הוא לא כבד הוא אחי". ימני רוצה להכחיד הכול ולהותיר את עצמו על המפה – במקרה שלעיל הצדק על פי היוצרים כאן הוא חד משמעי ומוטה לא כדי שיהיה שלום, אלא ההפך ליצור תנאים למלחמה (גם מלחמת אחים זו מלחמה – תרתי משמע). וכעת אם אתה עדין לא משוכנע ומחזיק בדעות "אופנתיות" בסגנון הנחרץ של חלוקה בין שמאל לימין – אני מפנה אותך לקרוא את גדעון לוי במאמרו ביום שישי 17 באפריל שנקרא "שואה זה לא". אני חותמת בשתי ידי על דבריו ומרחיבה אותם להדדיות ולזהירות. אני בטוחה שזה יביא שלום.

עושה הרושם שדעותיך נוטות לימין ודבריך נשמעים הרבה יותר כמו תעמולה מגוייסת לצד הימין הקיצוני. האם זה יביא שלום איבון?

מהי אותה יושרה מקצועית? האם היא אותה אמת נשגבת, שתביא אותנו להכרה ולנירוונה? ומהי האמת הזאת, המכונה "אמת הסטורית", אם לא נקודת מבט של משקיף, במקרה הטוב, ובמקרים רבים אחרים בקושי מקשיב, שרואה את "האמת" דרך עיניו הוא, ומוסיף ומצפה אותה במילים שהכתיב לעיטו או למצלמתו. האם בחירה בפרשנות מסויימת של המציאות היא פסולה? האם בחירה בעמדה כלשהי, באשר היא, תוך ויתור מסוים והכרחי על פרמטרים במשוואה של החיים? והאם את בוחנת את ההסטוריה במבט אובייקטיבי ומפוכח, תוך שמירה על כל הדקויות ההסטוריות של אותה התקופה?
מאז ומעולם יוצרי ההסטוריה היו האנשים החשובים ביותר. הם אלו שקבעו כיצד יראה העולם של מחר. ומאז ומעולם האדם היה סובייקטיבי ובעל אינטרסים, על כן לעולם לא נוכל לדעת מה "באמת" קרה במהלך ההסטוריה. בעולם המודרני, בו אנו חיים עכשיו, למחלקת ההסטוריונים הצטרפה חטיבה חדשה של קולנוענים. בעוד ההסטוריונים זוכים להגנה ויח"צ של אנשים רציניים וחשובים, יוצרי הקולנוע עדיין לוטים בערפל ומחפשים את הזהות שלהם ביוצרי הסטוריה. היתרון במצב הזה, בו כל אחד יכול לעשות סרט "הסטורי", שלא משנה מה רמת היוות שבו, היא הכמות. אם יהיה סרט אחד שיציג אמת מסויימת, וסרט אחר יציג אחרת, יווצר מצב של שיח, של דיון, שך הבנה שהסטוריה היא לא אובייקטיבית.

במתינות,
תומאס

מודה לתגובתך. לשיטתך נשאלת השאלה האם הבחירות של הקולנען אינן דמוגגיה לשלום שלא על פי הגדרת המושג שלום? והאם אין להיסטוריה מקום בשיח חשוב כל כך, כשקולנוען מתיימר להציג עצמו כאיש שלום ומחרחר מלחמה. האם הוא באמת מעוניין בהשגת השלום? או שהוא אידאולוג מטעם עצמו. יושרה מקצועית היא אינה רק של היסטוריונים אלא של כל מי שמתיימר לשמש כמטיף ומורה בשער.השלום הוא ערך חשוב ומרכזי בחיינו כפרטים – בין אדם לבין חברו ובין אומה אחת לשנייה. אין לזלזל בהשגת שניהם כמטרה נעלה.
בידידות,
איבון

איבון היקרה
אני קורא בשקיקה את מאמרך הנ"ל, ומוצא עצמי מסכים בהרבה נקודות ביקורת והבהרות הסטוריות. אבל, וזה אבל גדול, ההתייחסות שלך הינה הסטורית בלבד ולא נותנת מקום למדיום. הרי מדובר בסרט. סרט, מהיותו שכזה, עובר עריכה, זאת או אחרת. וכשאת מדברת על סצינות מסויימות מסרט, את "שוכחת" שהסצינה הזאת שם מתוך סיבה ברורה. לדוגמא, את מדברת על הסצינה בה מוגרבי מטיח בחיילים במחסום דברי תוכחה ואילו הם יוצאים "גדולים" ולא שועים להפגנת הפרןבןקציוץ מצידו. לכאורה, זוהי "הוכחה" לאי-צדקת דרכו של הבמאי, אך בכך את מתעלמת מזה שהוא זה שבחר להכניס סצינה זו לסרט, וכנראה שהוא קצת מודע למה שרואים בה ולמה שהיא אומרת.
באופן כללי, קיימים בטקסט עוד דוגמאות לכך, אך נראה לי שהעניין הובהר.
דוגמא לאותו הדבר, רק מהכיוון השני, ניתן למצוא באמירה, המנומקת ומוסדרת בצורה תקינה, לגבי זהות השוכרים את הסרט מהאוזן השלישית. כנראה שאת צודקת, אך מה הקשר? האם נכונותוה של אמת כלשהי, באשר היא אמת, יכולה להתקיים בצורה זהה בכל קונטקסט שהוא? האם אין המקום בו מופיעה האמת משפיע על פרשנותה(הרי אין אמת ללא פרשנות)? וזהו בדיוק קולנוע, בו קיימים שוטים על גבי שוטים, ערוכים בצורה מדוייקת ומכוונת, ואין דין סצינה במקום אחד בסרט, כדין אותה הסצינה אם היתה ממוקמת במקום אחר. ואם את כבר מביאה לדיון את תוכן הסרטים, מין הראוי, בעיני, שתייחסי למדיום הקולנועי ככזה, ולא כיצירה ספרותית(דהיינו, כתובה).

חוץ מזה, תמשיכי לכתוב! בהחלט התגעגעתי לדמגוגיה. שכחתי כבר איך זה מבוצע טוב…

כל כך נמאס מזנות קולנועית מהסוג של "הכה את הציוני, קבל שבח בפסטיבל באירופה" מאמר מעלף