המשך מאמרה של ד”ר איבון קוזלובסקי-גולן:

המבט הבולשביקי: "נקם אחת משתי עיני"

בסרטו של אבי מוגרבי, "נקם אחת משתי עיני", נעשה ניסיון מעניין להקביל בין סבלו של העם הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי ובין שני מיתוסים של החברה הישראלית, שאחד מהם נחשב למכונן והאחר לקוריוז: מיתוס מצדה, ומיתוס שמשון הגיבור ומותו בשבי הפלישתים.
בדומה לבירור שערכה גרשטל בעניין מצדה, ההקבלה שמוגרבי בוחר בה כתימה מרכזית בסרטו נובעת, לדבריו, מן האפשרות להסביר דרך המיתוסים היהודיים את הזעם המצטבר והנסיבות שבעטיין נוצרות סיטואציות ההתאבדות של הפלסטינים[8]. הסרט רצוף כשלים תמטיים, עבודתו רצופה הקבלות הסותרות זו את ז, ורוויה בטעויות והטעיות בהתאם לצורך הנראטיבי של הבמאי להוכיח את משנתו[9].

הפרובוקציה של מוגרבי[10] נועדה לשרת מטרה אחת – לעורר שערורייה שתמשוך את תשומת הלב לעבודתו. ניתוח סרטו מקנה לחוקר הרגשה שהוא כמו נאלץ לחפש מעט אור בחשכה גדולה, אולם לנוכח הצורך לנתח את יצירתו ולברר דרכה אם פניו של הסרט לשלום אם לאו, הרי שאין ספק שהפרדת המוץ מן התבן הכרחית:

בצילומי מצדה הוא מציג את החומה של הרומאים כחומת תמיד הקובעת עובדה בשטח. מיד אחר-כך מוצגת הגדר הישראלית המפרידה בין הצד הפלסטיני לצד הישראלי כדימוי לחומה שהציבו הישראלים כעובדה חוצצת בין ישראל לשטחים.

אולם תימה זו עומדת בסתירה להצגת היהודים, שדווקא דבקו במצדה כדי להישאר על אדמתם. ההקבלה הלא-ברורה מעלה את השאלה, למי מכוון הבמאי? ליהודים כרומאים? או לישראלים כרומאים? אולי הפלסטינים כיהודים שדבקו בהר כנגד הכיבוש הרומי?

הבלבול בין הזהויות גורם גם לבלבול בין תקופות היסטוריות ולהקבלה בין סיטואציות היסטוריות שאינן רלבנטיות זו לזו. כך, למשל, ההשוואה בין שמשון הגיבור למתאבדים הפלסטינים רחוקה מלהיות אפשרית. את מעשה ההתאבדות המפורסם שלו עשה שמשון במהלך שבייתו בידי הפלישתים על אדמתם, כששימש שחקן במעֵין מחזה שעשועים משפיל בחצר האויב.

אם נבחן זאת עובדתית, השבי של הפלסטינים על אדמתם הוא מטאפורי, ואינו דומה להתנהגות של שבוי בארץ זרה. כאלה הן גם התאבדויות השהידים הפלסטינים על אדמת ישראל, בתוככי ערים הנחשבות כערים עבריות מעבר לקו הירוק; שאחרת איך ניתן להסביר שרוב הפיגועים הם בתוככי הקו הירוק ובארצות חוץ כנגד אזרחים ודיפלומטים ישראלים, ולא בשטחי הכיבוש עצמם? כשמוגרבי מציג תיזה זו, הוא מזכיר את הבמאית גרשטל (המסתובבת בסרטה עם ספר המציין את שמות הכפרים הפלסטיניים שנהרסו). שניהם מכוונים לכך שגם ערי ההתיישבות היהודית שבתוך הקו הירוק הן בחזקת אדמה ערבית כבושה.

טענה זו, הנשמעת שוב ושוב בשיח הפוליטי הישראלי, באה לחזק את האישום הגורף כנגד הציונות, שהגיעה מן המערב כגורם קולוניאליסטי שבא להתיישב על אדמות עם אחר במזרח כדי לכפות עליו את שפתו ותרבותו ולנצל את משאבי המקום לטובתו שלו בלבד, בדרכי רמייה, עושק, גניבת דעת וגניבת אדמות[11]. המסקנה הנובעת מהקשר הצגת הדברים מחייבת את הוצאת היהודים היושבים על כלל אדמות פלסטין, מפני שכל הטריטוריה, אליבא דמוגרבי, גרשטל, קינן ואחרים, היא שטח כיבוש.

כדי לחזק את טענותיו מוסיף הבמאי ואומר שהוא משתמש בשני האירועים מן העבר היהודי כיוון שהם "מיתוסים גדולים שגדלנו עליהם"[12], אך אם לטענתו מדובר במיתוס, הרי שלמיתוס, מעצם טבעו, אין ודאות או אחיזה מוחלטת במציאות. הוא אליגורי בלבד.

"מיתוסים" אלו מדברים על שני אירועים יחידים במשך 3,000 שנה, במרווחים של כמעט אלף שנה זה מזה. האחד היווה השראה ל"קידוש השם", שמשמעו דפוס התנהגות נפוץ בקרב גולת אשכנז באלפיים השנים הראשונות, כשחרב ההמרה הדתית בכפייה התנופפה מעל ראשם[13].במאה ה-20 הומר דפוס זה במושג היישומי "קידוש החיים", כמשקל נגד להשמדה השיטתית שתוכננה ויושמה בקפידה על-ידי הנאצים.

ההתרסה של מוגרבי כנגד המיתוסים הללו באה להעיד על השימוש שהוא עושה באקטואליה פוליטית המבקשת למצוא, לכאורה, מקום לשני העמים ביחידה גיאוגרפית אחת. לשם כך הוא מבטל ומזלזל בשתי אבני דרך תרבותיות, חברתיות ודתיות של האומה היהודית, המציינות היסטוריה ארוכה, לטובת אומה אחרת[14]. כאילו ביטולה של האחת יכול להאדיר או להצדיק את רעותה.

עמדה פסבדו-אינטלקטואלית זו שאנו עדים לה רבות בשנים האחרונות[15],משרטטת את הפינות האפלות אליהן מובילות אותנו כוונותיו הטובות של "לוחם שלום" (כך במוצהר, על פיו) – התנגדות לציונות כתנועה לגיטימית של העם היהודי בארץ ישראל, התנגדות לקיומה של המדינה הציונית, להתיישבות בארץ, לזכות ההגדרה העצמית של עם השב לארצו ולזכות ההגנה העצמית[16]. כל אלו מקבלים אצל מוגרבי משמעות הפוכה, בעלת צביון קולוניאליסטי, הנוגד את אושיות הקמתה של המדינה היהודית.

בראיון איתו הוא מעיד על עצמו בגאווה שהוא "בולשביק" ושעמדותיו הערכיות נובעות מתפיסותיו הבולשביקיות. מצער לראות שבמאי המבקש לחדור לתודעת ציבור שלם של שוחרי שלום אינו בקיא בחומרים אותם הוא מתיימר לייצג.

דוגמה קטנה הוא יכול היה למצוא בספריו של אלן פינקלקראוט, הדן בראיית העולם הבולשביקית של השמאל העולמי ומסכם את העמדות שנקטו חוגי השמאל הקיצוניים באירופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה כנגד המלחמה הקרבה עם הפאשיזם: שלילת ממשל דמוקרטי הדומה בישותו לממשל אבסולוטי.

טענה זו מבוססת על העיקרון המהפכני האומר שכל עם הבוחר לו מנהיג או מנהיגות, משעבד עצמו למנהיגות ושולל בכך את החופש שלו – זוהי לדעתם מהות האימפריאליזם הקפיטליסטי בניגוד לאימפריאליזם המעמדי, הרואה בריבונות העם נכס שריר וקיים.

עמדות אלו תופסות מקום נכבד עד ימינו אלה, משני צדי המתרס הפוליטי: השמאל הקיצוני באירופה, ומנגד הימין הקיצוני[17]. למרבה הצער, מוגרבי שוחר השלום, הרוצה ביחסי קִרבה ושכנות טובים, מאמץ את הדפוס ההפוך לרצונותיו – הוא מתלהם כנגד סמלי השלטון הישראלי, קורא לחיילים הישראלים[18] "אפסים", ושואל אותם בזעם, "מאיזה זבל שלו אתכם?". לכל אורך סרטו הוא "מנתץ" מיתוסים לאומיים במטרה לחשוף את ערוותה של החברה הישראלית היהודית ולהציגה כאומה כובשת, רעה, המשתיתה את ערכיה על שקרים דתיים ומיתולוגיים שיצדיקו את התנהגותה.

למרות שהוא מודה שהסרט הוא מניפולציה המערבת עובדות ובדיון, עדיין נוצר הרושם אצל הצופה התמים שהוא שיקוף המציאות כהווייתה[19]. במקרים אחרים ייתכן שלא היתה כרוכה בכך כל סכנה; אלא שמוגרבי משתמש באמצעי זה דווקא כדי להעביר מסרים חמורים מאוד: הצגת היהדות כדת פולחנית מסתורית, הזויה ומסוכנת, תוך גיוס טיעון "עובדתי" זה לביקורת גורפת על התנהגותה של ישראל בשטחים ועל "הצידוק המוסרי וההיסטורי הניתן לרעיון קיומה של ישראל כמדינה יהודית"[20]. המשתמע מכך הוא התכחשות גורפת לקיומה של המדינה היהודית במתכונתה הנוכחית, והבעת עמדות גזעניות כנגד החברה הישראלית, שהמרחק ביניהן לבין שלום רחוק שנות דור[21].

מצער לצפות בסרט הבא "לתקן" ויוצא מקלקל. מוגרבי מעולם לא טען שהוא אנטישמי בדרכו, וששנאת ישראל היא אמצעי להשגת השלום המיוחל, אולם הדפוס של מעשיו ויצירתו אינם מותירים ספק לאן הגיעו הדברים.
ה"תסמין"[22] של מוגרבי, על פי ז'אק דרידה, אינו ניתן לייחוס ספציפי, אך הוא מזמין ביקורת ולוּ רק בשל עובדה חמקמקה זו.

סרט מבולבל זה מסתיים בעימות משולח-רסן של הבמאי עם קבוצת חיילים צעירים במחסום המפריד בין שתי הגדות: לעיני הפלסטינים המשתוממים, הוא מקלל אותם בגסות ומנסה לעורר פרובוקציה על-מנת להציגם כשומרי גבול חסרי רגישות[23]. בהיפוך כוונות משיבים לו חיילי המחלקה, הצעירים ממנו בשנים רבות, שאין בדעתם להתעמת איתו ושהם מתביישים בהתנהגותו. הוא משיב להם בהתרסה שהוא שמח שבנו מסרב להתגייס לצבא[24].

בסצנה זו, פחות או יותר, מסתיים הסרט, שזכה ב-2005 בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל מרסיי, והפך בארץ ללהיט בקרב חתך אוכלוסיה ספציפי מבאי ספריית ההשאלה "האוזן השלישית"[25].

[8] סינמטק, כתב עת לענייני קולנוע בהוצאת סינמטק תל אביב, "מה שמעניין אותי בעולם, זה מה שמעסיק אותי בקולנוע," ראיון עם אבי מוגרבי. גיליון 134 – מאי –יוני 2005 עמוד 7.

[9] הנבירה הגלויה במיתוסים היהודים בניסיון להפריכם או גרוע מכך להשתמש בהם כהוכחה לנבזות היהודית-ישראלית ביחס לפלסטינאים דומה מאד לרעיונות שנמצאו בכתביו של מכחיש השואה והאנטישמי רוז'ה גארודי בשם "המיתוסים המכוננים של ישראל". עוד בהרחבה ב: יקירה, אלחנן. פוסט ציונות פוסט שואה, שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל. עם עובד, תל אביב 2006, "הכחשת השואה והמאבק באימפריאליזים הישראלי" בשער ראשון: הכחשת השואה והשמאל עמ' 53-41.

[10] סינמטק, כתב עת לענייני קולנוע בהוצאת סינמטק תל אביב, "מה שמעניין אותי בעולם, זה מה שמעסיק אותי בקולנוע" ראיון עם אבי מוגרבי. גיליון 134 – מאי–יוני 2005, עמוד 7.

[11] דיון רחב בנושא קולניאליזים ציוני כן או לא ניתן למצוא במבוא לספרו של: גלבר, יואב. קוממיות ונכבה. ישראל הפלסטינאים ומדינות ערב, 1948. (Independence Versus Nakba ) כנרת זמורה ביתן, ישראל תשס"ד 2004 עמודים 11-30.

[12] סינמטק, כתב עת לענייני קולנוע בהוצאת סינמטק תל אביב, "מה שמעניין אותי בעולם, זה מה שמעסיק אותי בקולנוע" ראיון עם אבי מוגרבי. גיליון 134 – מאי –יוני 2005 עמודים עמוד 7

[13] ביטוי בולט נמצא לכך במסעות הצלב וההתאבדות הקולקטיבית של היהודים שנדחפו למעשה באין בררה בערי שו"ם: שפירא,ורמיזה ומינץ ויהודי יורק באנגליה.

[14] סארטר קורא לתופעה של הונאה עצמית שבה מכחיש אדם את מוצאו- את מי שהוא באמת ואת מה שהוא באמת רוצה כ"אמונה רעה": "המעשה הראשון של אמונה רעה מורכב מהשתמטות ממה שאין אתה יכול להשתמט מפניו, בהשתמטות ממה שהנך".

[15] עוד ראה בפוסט-ציונות ושואה : הפולמוס הציבורי הישראלי בנושא "הפוסט-ציונות" בשנים1993-1996 ומקומה של סוגיית השואה בו- מקראה; ליקט, ערך והקדים מבוא דן מכמן. אוניברסיטת בר-אילן, המכון לחקר השואה ע"ש ארנולד וליאונה פינקלר, רמת גן, תשנ"ז 1997.

[16] עמדה ברורה ללגיטימציה הבינלאומית שניתנה למדינת הלאום היהודית להקום בחסות האומות המאוחדות ניתן למצוא ב- רובינשטיין אמנון,יעקובסון אלכס. ישראל ומשפחת העמים, מדינת לאום יהודית וזכויות האדם. שוקן, ירושלים ותל אביב, תשס"ג 2003.

[17] פינקלקראוט, אלן. עתידה של ההכחשה, התבוננות בשאלת הג'נוסייד. הוצאת ראובן מס, ירושלים 2006, מצרפתית: לוראן כהן. פרק: "אנטי קפיטליזים נגד אנטי פאשיזם: סיפורה של מסורת " בתוך פרק א' הפועל, קדוש מעונה ומושיע; עמ' 47–34. עוד על "העם" והטיפול בנבחריו הבולשביקים במסגרת פעילות שגרתית של המפלגה ב: חלפין, יגאל. הטיהורים הסטניליסטיים, ממשפטי חברים למשפטי ראווה. רסלינג, תל אביב, 2006 פרק ג: הטיהור הגדול 223-143.

[18] בישראל הגיוס הוא חובה וחלק ניכר מתושבי הארץ (למעט ערבים וחרדים) מתגייסים לצבא לתקופה של 2-3 שנים, בלא שכר. הצבא הישראלי נחשב לפיכך כצבא העם, ודיבור "מלוכלך" כלפיו מכוון בעצם אל חלק רחב מאוד באוכלוסיה אותו הוא מייצג.

[19] מוגרבי משתמש בשחקן מקצועי שיגלם דמות אמיתית לכאורה עימה מנהל מוגרבי דו שיח טלפוני. השיחה בין השניים אמורה להוות חוט מקשר בין הסיקוונסים השונים, למרות שבמרבית הקטעים כל קשר בינן לבין הנצפה הוא מקרי בהחלט. בהמשך מודה מוגרבי שחלק ניכר מעבודתו אינה תיעודית אלא מערבבת בין בדיון לתעודה. סינמטק, כתב עת לענייני קולנוע בהוצאת סינמטק תל אביב, "מה שמעניין אותי בעולם, זה מה שמעסיק אותי בקולנוע" ראיון עם אבי מוגרבי. גיליון 134 – מאי–יוני 2005 עמוד 7.

[20] – יקירה, אלחנן. פוסט ציונות פוסט שואה, שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל. עם עובד, תל אביב 2006 עמ' 84.

- יגאל עילם במאמרו: "יהדות ואנטישמיות", ב:שורש הדברים/עיון מחודש בשאלות עם וחברה, ליאיר צבן ביובלו. עורך: רוביק רוזנטל, הוצאת כתר,ירושלים 2005, עמ' 100 – 71. מחזק עמדות אלו ו"מוכיח" את הקשר בין התעוררות האנטישמיות לפולחני יהודיים ובין אנטישמיות שהתעוררה בשל ובגלל הדת היהודית היהירה והמתנשאת.

[21] "מוגרבי בסדר, אנחנו בסדר". אורי קליין, מוסף גלריה-הארץ, 28 במאי 2005 "יש משהו קל מדי בדרך שבה הסרט בוחר ללגלג על המורות לתנ"ך ועל מדריכי הבמאי שמעבירים את בשורת מצדה ושמשון מדור לדור (בתוספת התייחסות בלתי נמנעת לשואה)".

[22] דרידה, ז'אק. רודינסקו, אליזבט. מה ילד יום. חרגול. תל אביב 2001, מצרפתית אבנר להב, פרק 7 על האנטישמיות לעתיד לבוא עמ ' 144.

ז'.ד. "לנוכח הצהרות אנטישמיות מפורשות ואלימות, מניחים שהמצהיר התכוון להם במודע, מתוך רצון מפורש: הוא יודע למה הוא מתכוון הוא אומר את זה בחופשיות, הוא צופה את התוצאות העתידיות ואף מייחל להן, ועל כן הוא אחראי, יש לנו זכות להעניש אותו. אך אחרים יטענו שהוא לא התכוון בדיוק לזה, לא לזה במפורש, שלאמיתו של דבר, במרחב רטורי או ספרותי שמעמדו נותר עדיין מעורפל, הוא התכוון לבטא משהוא אחר, וכו'. ושבכלל, כל גילוי של אנטישמיות, של גזענות או של אכזריות, נשאר בחזקת תסמין. אך מהו תסמין? האם ניתן לשפוט תסמין? להעמיד אותו בפני החוק? איך ליחס תסמין לסובייקט איך לשייך אותו, כמו נשוא, לסובייקט המשפט?"

א.ר: "על פי כללי המשפט, אי אפשר להרשיע סובייקט הסובל מתסמין מסוג זה. במקרה כזה הנשק היחיד הוא ביקורת וערנות.

[23] "צורח בלי תקווה",יונתן אמיר עיתון העיר, 8 במאי 2005.

[24] שם, בראיון טוען מוגרבי שעל החיילים הטוענים בתמימות שהם ממלאי פקודות על פיהן אין לפתוח את המחסום בפני האוכלוסייה הממתינה- חלה חובת החשיבה: "אז מה, החיילים שלנו לא צריכים לחשוב? רק החיילים הגרמנים היו צריכים לסרב פקודה?".

[25] מובא משאלה שלא לייחוס מנציג בכיר של הנהלת האוזן השלישית: סרטו של מוגרבי מושאל בעיקר על ידי אוכלוסיה בגילאי 20 – 30 המזוהה עם עמדות שמאליות, ופעילות שמאלית אקטיבית בתל אביב.