הקולנוע הישראלי התיעודי עוסק במגוון רב של נושאים, המתחלקים לשתי פרדיגמות עיקריות: א. קולנוע העוסק בנושאי חברה, בריאות, סעד, חינוך ותרבות; ב. קולנוע של שלום המטפל בעיקר בכיבוש הגדה המערבית שאחרי מלחמת 67', מלחמה, צבא ומיעוטים.

המשותף לשתי הפרדיגמות הוא הרקע הפוליטי, התופס מקום נכבד בכל אחת מהן. מקורו של רקע זה הוא במבנה החברתי של ישראל, שעוד בטרם כינונה הרשמי כמדינה התאפיינה במבנים פוליטיים, חברתיים והתיישבותיים שקבעו את צביונה התרבותי, החברתי, הפוליטי והמדיני, כמו גם לאחר הקמתה.

תפיסת עולם פוליטית בישראל נתפסת ככורח מציאות, כיוון שהיא מהווה מרכיב עיקרי בזהות הישראלית, וכל פעילות, תהא אשר תהא, תסווג תחת הכותרת של שיוך פוליטי למחנה ימין או שמאל. עמדות ליברליות ורציונליות זרות לשני המחנות, והאוחז בהן יואשם תמיד, על-פי נטיית המתדיינים, בשמאלנות או ימניות. התייחסות זו חלה גם על היצירה הישראלית בתחום הקולנוע התיעודי והעלילתי.

עניינו של מאמר זה הוא לבחון את סלע המחלוקת בין הימין הישראלי לשמאל הישראלי כפי שהם באים לידי ביטוי בשיח הקולנועי הישראלי:החיפוש אחר שלום ורדיפה אחריו בשנות האלפיים, שנים שבהן התחוללה אינתיפאדה מרה, פג חלום אוסלו, בוצעה התנתקות מרצועת עזה, ופרצה מלחמת לבנון השנייה. מתוך כך ינסה המאמר לבדוק אם פניו של הקולנוע הישראלי נשואות באמת לשלום, או לשירות אידיאולוגיות פוליטיות שהקשר בינן לבין שלום במובנו הרחב של המושג הוא מקרי ותלוש מן המציאות שאליה הוא מכוון.

לשם כך אעלה שאלות היסטוריות קונקרטיות שיישאלו בהתאם לסרגל המושג "שלום" – הגדרתו, והגדרת המושג "פוליטיזציה של שלום"[2].

"שלום" מוגדר במילון[3] כ"השקט והבטחה, שלווה וביטחון מאסון, מצרה ומנזק, מנוחה ממריבה ומלחץ אויב; מנוחה ושלווה משנאה ואיבה, מהרג ואבדון; ידידות, רעות ודבר שלום לכל זרעו; טוב המעמד והמצב מנוחה ושלווה; ברכת איש לרעהו בהיפגשם ובהיפרדם; שלם בגופו ומעמדו, שלא חסר בו דבר, שליו, מאושר; שלבו שלם ונאמן עם זולתו; אחדות הדעות, התאמה, אין השלום יוצא מתוך מריבה" (ספרי "תצא", רו).

השלום היה אף נושא מרכזי במאמרי חז"ל, שהסתייגו מאוד מהמושג מלחמה. חז"ל לא הבחינו בין שלום ומלחמה, שבאו לציין בעיקר יחסים בין עמים ומדינות, ובין מושגים כמו ריב וקטטה, שהמושגים לציון פתרונם הם פשרה והתפייסות. החכמים השתמשו במושגים זהים בנוגע ליחסים בין עם לעם ויחסים בין אדם לאדם[4]: "המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות"[5].

סרטי התעודה שבחרתי אינם מייצגים את הסימפטומים של בעיות החברה הישראלית, אלא את בעיותיה ממש. הבחירה בהם לא היתה אקראית, כי אם מייצגת זן שיטתי של הפקות קולנוע תיעודיות של מורים באקדמיה וסטודנטים, שרובן ככולן מנסות לגעת בנושאים של זהות, שייכות, נגיעות של השואה בחיי תושבי הארץ, והסכסוך הישראלי-פלסטיני כאירוע דמוני מכונן ומדד שעל-פיו נקבעים החיים בארץ: ערכיה של המדינה – היחס אל "האחר" בכל תחום, פנים כחוץ, והמשתמע מכך; איכות חיי תושביה – פיגועים ואורח חיים אינטנסיבי, מחסומי דרכים המפרידים בין האוכלוסייה הישראלית לזו הפלסטינית; תפיסה עצמית ביחס ל"אחר" – אשמה והתבוננות חקרנית פנימה, תוך הפעלת שיפוט עצמי ביחס לציונות, הישגיה, ומעל לכל כשליה בכל הנוגע להשגת שלום ויישומו.