מחר, יום שבת, יוקרן הפרק הראשון בסדרה התיעודית "כן המפקדת" אשר מתארת את המפגש בין נערים בעלי עבר פלילי שסולקו מכל מסגרת וחוו התעללות והזנחה, ובין המפקדות שלהם בטירונות ייחודית. אשר אמורות להקנות לנערים הרגלי משמעת ומיומנות צבאית.

שלושה פרקים. כל שבת בערוץ 8 בשעה 21:30
בימוי: איציק לרנר; הפקה: דני סיטון, "סרטי פקדה" בשיתוף "סט הפקות".

בין ספטמבר לנובמבר 2007, בין סביבות ראש השנה לחנוכה התשס"ח, נכנסו כ-100 טירונים ירוקים ירוקים למחנה קטן בצפון הארץ, למקום קטן שכל הקונוטציות המחוברות אליו הן שליליות. אומרים שכל מי שמגיע לשם דפ"ר, שהוא מופרע, עבריין, שיוצאים משם רק טבחים ועובדי רס"ר, קוראים להם "נערי רפול" ולמשמע הכינוי הזה הלב נכמר ואתה חושב לעצמך, "אוי… מסכנים, הם בטח ממש טיפשים, על גבול האוטיזם".
כמה שנים לפני כן, ספורות, כעשור לפני כן, שירת בבסיס ליד מר יצחק לרנר, הידוע בכינויו הבמאי הדוקומנטרי איציק לרנר ושמע ממרחקים קריאות "הקשב!!" ו"בוקר טוב המפקדת!!" ו"לילה טוב המפקדת!!" בווליום שלא היה מבייש דיסקוטק מצוי. ניצני הסקרנות כלפי אותו מקום כבר אז החלו להתפתח וכמה שנים מאוחר יותר הוא כבר יצר סרט בן כחצי שעה על טירונות קטנה במקום קטן שנקרא "חוות השומר". היית מצפה שזה ישביע את רעבונו הדוקומנטרי, אך לא איש כמו איציק לרנר בא על סיפוקו בקלות.

בדיוק באותה תקופה סתוית של סוף 2007, עת התחלתה של התשס"ח, אסף הבמאי איציק לרנר צוות צילום מצומצם וחזר אל אותו מקום מקולל, מחנה הדפ"רים, חוות השומר. משהו באותם נערים שהחברה איבדה כל תקווה כלפיהם לא הניח לו. החמלה של צבא ההגנה לישראל כלפיהם הפעימה אותו, והוא יצא שוב, הפעם עם כוונה לאכול, לשבוע ולהותיר כדבר ה'.

המחנה ממוקם בגליל התחתון, אם הוא לא היה בסיס טירונים, יכולת להשבע שמדובר בבית הבראה או קיבוץ. בתים מהמאה שעברה (ואף אחת לפניה) שימשו בראשונה את חבורת "בר גיורא" שלימים הפכה להיות ארגון "השומר" ומכאן שמה של החווה. אל אותו מקום בדיוק, שנועד לשמור על הגליל התחתון, מגיעים ילדים מבוגרים בני 18 ומעלה בעלי נסיון חיים של בני 40 ויותר. יש שם טירונים שראו הכל, שחוו הכל, שהיו בכל מקום, מסמים ועד לכלא לפעמים, החברה שופטת אותם ורואה בהם בגירים לכל דבר, אבל התבוננות קפדנית בהם מגלה שכן, הם עדיין ילדים. הם פשוט עברו יותר מדי. עכשיו, צריך להסביר להם, זו ההזדמנות שלהם לחזור "למוטב", ל"חיים תקינים בחברה", הצבא קפץ על ההזדמנות וראה את הפוטנציאל החיילי שבהם והוא לא מוותר. בסוף, הם יהפכו לחיילים מן השורה, הם יצאו מהצבא והם יהיו אזרחים טובים, הם יחזירו עכשיו למדינה את הטובה שהיא תטה להם אחר כך.

זו המטרה. האמצעי? חבורת בנות, לא מבוגרות בהן בהרבה, תמימות, בנות טובים וטובות, חלקן אף דתיות, שלוקחות על עצמן את המשימה הקשה, קשה מאוד, לשבור את רוחם של הטירונים הסוררים הללו, לרסק את דפוסי ההתנהגות ההרסניים לעצמם ולחברה, ולבנות את הכל מחדש. מבחוץ הן קשוחות, רעות, קפדניות, פדאנטיות ממש, בעלות אגו אלוהי. ההיררכיה היא האלוהים בצבא, הרי. מבפנים, הן רכות כמו מרשמלו ישר מהמדורה ומתוקות כמוהו גם כן. היית מצפה שעם היחס שהן מעניקות לטירונים, הן שונאות אותם באופן אישי, שהן מזלזלות בהם, אבל ההפך הוא כל כך נכון. כל מחזור הוא התאהבות מחודשת בחבורת פרחחים שאפילו ההורים שלהם, לעתים, לא מאמינים שיקרה איתה משהו טוב.

קשה בהתחלה. ברור שקשה. הטירונים לא מסתגלים למסגרת. לא מבינים למה צריך לציית להוראות. לא מבינים למה צריך ללבוש מדים או לנעול נעליים צבאיות. לא מבינים למה אי אפשר ללכת הביתה עכשיו. הם מיצו את החוויה הצבאית שלהם. המפקדות לא מתמודדות עם כמות הקללות, עם היצירתיוּת שבהן, עם האלימות הסמויה הזאת, עם הסרבנות, עם החוצפה, עם ההטרדות המיניות. דומה שקבוצה אחת תוותר, אבל אמר מי שאמר, יותר משהעגל… הפרה…

ובתוך כל זה, שואל מר יצחק לרנר שאלות מוזרות, כמו, מי מחנך את מי? המפקדות את הטירונים או להפך? מי מכיל את מי? מי מקדם את מי? העולם של הטירונים והמפקדות נחשף אט אט בסדרה בת שלושה פרקים. יחד עם הצוות חסר החת שלו הם עברו יחד עם הטירונים את כל הטירונות, יצאו איתם למסעות, הלכו לישון הרבה אחרי שעת ת"ש וקמו הרבה לפני.

ראיון שקיימתי עם הבימאי , במסגרת הסדרה "שיח יוצרים"