הקו הדק הקיים כיום בין קולנוע "עלילתי" ל"תיעודי" הוא אבסטרקטי לחלוטין, ובכך מונע את האפשרות לדייק בהגדרה. אם זאת, הקו הוא לרוב ברור לחלוטין למוח האדם, שלרוב אינו נזקק להגדרות לוגיות, ובכך נסללת הדרך לתחרות שונה של סרטים "עלילתיים" ו"תיעודיים".
ישנם סרטים, והם מתרבים מיום ליום, החיים בקו התפר העדין הזה, כמו שני אלה שציינת לעיל. זכות הקיום שלהם אינה מוטלת בספק, והשאלה היחידה לגבי זהותם והשתייכותם המגדרית. אך האם אנו באמת צריכים ליצור קו ברור? האם לא מספיקה לנו האינטיאיציה האנושית? האם השיח בנושא הוא לא חלק מהעניין האומנותי ביצירה?

הקו הדק הקיים כיום בין קולנוע "עלילתי" ל"תיעודי" הוא אבסטרקטי לחלוטין, ובכך מונע את האפשרות לדייק בהגדרה. אם זאת, הקו הוא לרוב ברור לחלוטין למוח האדם, שלרוב אינו נזקק להגדרות לוגיות, ובכך נסללת הדרך לתחרות שונה של סרטים "עלילתיים" ו"תיעודיים".

ישנם סרטים, והם מתרבים מיום ליום, החיים בקו התפר העדין הזה, כמו שני אלה שציינת לעיל. זכות הקיום שלהם אינה מוטלת בספק, והשאלה היחידה לגבי זהותם והשתייכותם המגדרית. אך האם אנו באמת צריכים ליצור קו ברור? האם לא מספיקה לנו האינטיאיציה האנושית? האם השיח בנושא הוא לא חלק מהעניין האומנותי ביצירה?

מתנצל על פיצול התגובה(מה גם שהוספתי עכשיו אחת שלישית). ישנה בעיה עם תגובות ארוכות.

בעידן הפוסט-יזם בו אנו נמצאים היום, בו אין אמת אחת, אני כלל לא בטוח שיש למישהו את הכוח או את המעמד להגדיר את הגבול הזה. מכוח האנרציה והקדמה הגול הולך ומיטשטש מרגע לרגע, כמו שציין כאן ידידי המלומד תומאס, ובהחלט מתחילה להווצר בעייה של הגדרה. לדעתי כיום מה שהופך סרט לעלילתי או תיעודי במקרים המעורפלים האלה הוא המיתוג הראשוני של הסרט ע"י יוצרו או מפיקו.

אבל, גם כאן ישנן מקרי קצה, כגון אותו סרט מדובר, "וואלס עם באשיר", שמצד אחד נעשה עם תסריט(לא שסרטים תיעודיים נעשים ללא תסריט, אבל יש הבדל), מצד נוסף הוא הוגדר ע"י יוצריו כתיעודי ומצד שלישי אותם יוצרים רושמים אותו לתחרות הסרטים העלילתיים.
הסיבה לכך ברורה – בתחרות ה"רגילה" יש יותר כבוד. אך אם זאת, יכול לבוא מר פולמן ולטעון שהוא רוצה להביע אמירה…