זכיית הסרט "האגדה על ניקולאי וחוק השבות" של דויד אופק בפרס הסרט התיעודי, בפסטיבל הקולנוע בי-ם, כמו גם מועמדות "ואלס עם באשיר" של הבימאי ארי פולמן, לסרט העלילתי בפרסי האקדמיה, מעלים לדיון מחדש את גבולות הז'אנר התיעודי.

בשנת 1926, הבמאי האנגלי ג'ון גרירסון טבע את המונח סרט "דוקומנטרי" והגדירו "טיפול יצירתי במציאות הממשית".

(CREATIVE TREATMENT IN ACTUALITY" – (Grierson"

בהתחשב בהגדרתו של גרירסון, (זהירות, ספוילר) האם עצם העובדה שאופק משחזר את קורות גיבורו בכיכוב האנשים האותנטיים, הופך אותו לסרט תיעודי? האם סרטו של ארי פולמן המתוסרט מתחילתו ועד סופו (" יש לו תסריט כתוב ואני קראתי אותו" אומר יו"ר האקדמיה) הוא סרט עלילתי?

יצויין, כי אופק מידע את הצופה, לאורך הסרט, כי מדובר ב"אגדה" וכמו כן מציין בסופו, כי הסרט צולם לאחר שגיבור הסרט סיפר את קורותיו, בעת שביצע עבודה בביתו.

מקובל לחשוב שבסרט תיעודי היוצרים מתעדים עולם, בעוד שבעלילתי בונים עולם. נשאלת השאלה: האם עלינו לזנוח את ההגדרות והגבולות? אם כך, הטענות צריכות להיות מופנות כלפי מארגני הפסטיבלים והתחרויות. אם אין גבולות, הרי שאין פרס לסרט התיעודי ופרס לסרט העלילתי אלא רק פרס הסרט הטוב ביותר, האומנם??