ראשון, 29.4.2007, יס דוקו, 22:00

מדוע האמריקאים פוחדים כל כך מהמילה “Fuck” ולמה אם כן הם אוהבים כל כך להגיד אותה אם צריך וגם אם לא. הבמאי סטיב אנדרסון מראיין פוליטיקאים, תסריטאים וקומיקאים (הילרי קלינטון, סטיבן בוצ’קו, דרו קארי, ג’נין גראפולו ואף את נשיא בית המשפט העליון האמריקאי אנטונין סקאליה) ודן יחד איתם בחופש הביטוי - אחד הערכים הקדושים ביותר בארה”ב ואת הדרך שבה מתקשה המערכת ליישמו כשהדברים מגיעים למילה אחת קטנה. (הטקסט מלוח השידורים של יס דוקו, הזכויות לתמונה של THINKFilm Company Inc)

האתר של הסרט, הטריילר

אם אתם רוצים לתרום טקסטים לבלוג, אתם מוזמנים להירשם כאן. אפשר לבשר כאן על חדשות בתחום ולפרסם המלצות וסקירות של סרטים דוקומנטריים מהארץ ומהעולם. הטקסטים ישמרו כאן כטיוטות ויתפרסמו לאחר שאעבור עליהם.

תודה מראש,
יריב

שני, 30.4.2007, ערוץ 8, 21:45

השחקן דסטין הופמן זכה באין ספור שבחים ופרסים על תפקידו הבלתי נשכח בסרט “איש הגשם”. מי שדווקא כן נשכח הוא קים פיק, איש הגשם האמיתי, עליו מבוססת דמותו של הגבר האוטיסט בעל הזיכרון הפנומנאלי. הסרט מלווה את חייו של הגאון השקט, בזמן שהוא מפגין את כישוריו המדהימים אל מול הקהל ברחבי ארה”ב, כישורים שטובי המדענים עדיין לא מסוגלים להסביר. (הטקסט מלוח השידורים של ערוץ שמונה)

רביעי, 25.4.2007, יס דוקו, 22:00

לפי יס, מדובר ב”ניסוי תיעודי בארבעה פרקים המציג ראיונות נוקבים עם אנשים בלתי שגרתיים הנשאלים כולם שאלות בארבעה נושאים: אהבה, מין, מוות וכסף.” בלתי שגרתיים? אולי בפרק על מין (למה מין ולא סקס?), בפרקים האחרים אפשר להתווכח על זה. אבל בין לבין משובצות תשובות אסוציאטיביות של אנשים שהם - לפחות למראית עין - רגילים לגמרי. אם משהו צריך להישאר מהסידרה הזו כתיעוד היסטורי-תרבותי, זה הקטעים האלה, כמין קפסולת זמן שמתעדת נכון לעכשיו מה יחס האנשים לסוגיות של אהבה, מין, מוות וכסף. מעניין יהיה לראות את זה בעוד חמישים ומאה שנים מעכשיו. מה ישתנה, אם בכלל?

הפרק שעוסק במין הוא הראשון וחבל. כדאי היה להתחיל באחד הנושאים האחרים, הפחות מציצניים. זה גם לא הפרק הכי טוב ממילא. בעיניי, “אהבה” הוא הטוב שבפרקים.

הצילום והעריכה, אגב, מהמשובחים שנעשו במקומותינו.

יוצר הסידרה: יאיר קדר, בימוי: דורון סולומונס, הפקה: נורית קידר.

שבת, 26.5.2007, ערוץ 8, 21:50

פסיפס ויזואלי, מסע אישי-תודעתי אל נבכי הילדות בתוך אחד הניסיונות החברתיים המרתקים ביותר בהיסטוריה האנושית- הקיבוץ. המסע מתחיל לפני 28 שנה, כשהבמאי נולד בקיבוץ והוא עכשיו עומד להגיע לסיומו, כי ע”פ התקנון “בגיל עשרים ושמונה חייב בן המשק להחליט אם הוא נשאר בקיבוץ או עוזב”. שמונה עשרים ושמונה הוא התבוננות אינטימית קרובה על קיבוץ, הנמצא בעיצומו של תהליך שינוי. זהו סיפור על מרחק וקרבה, מסורת וזהות, סיפור על בית שאי אפשר לעזוב אבל השיבה אליו היא בלתי אפשרית. (הטקסט מתוך לוח השידורים של ערוץ שמונה, צילום: דניאל מירן)

הסרט זכה בפרס ראש העיר ת”א ליוצר צעיר ומבטיח בדוקאביב האחרון. 

בימוי: לביא בן גל, הפקה: קלאודיה לוין (קלה), “קלאודיוס פילמס בע”מ”

ראיון של אורי בר-און עם לביא בן גל

“הילדות מברזיל”, סרטה של נילי טל, יצא להקרנות מסחריות בסינמטקים ובאוזן השלישית. מתוך הקומוניקט: “כ-3,000 משפחות ישראליות נהרו למדינת הקרנבלים ואימצו שם ילדים. גם גרמנים ואיטלקים אימצו שם. בברזיל יש כ-7 מיליון ילדים נטושים. היום, המאומצים בגרו והם נוסעים לחפש את “זו שילדה אותי”. נילי טל, בימאית הסרט, יצאה עם ארבע צעירות מאומצות ואימא מאמצת אחת כדי לנסות ולמצוא את האם הביולוגית.
מסע מרגש במדינת עולם שלישית אל נשים שיש להן 4-5 ילדים מגברים שונים, וילדה אחת מאומצת בארץ רחוקה.”

הסרט יוקרן באוזן במוצ”ש, 14.4, בשעה 21:00. אפשר לראות את הסרט באוזן גם ב-18.4 ב-21:00 ובסינמטק ת”א ב-20.4 ב-14:00.

שבת, 14.4.2008, ערוץ 8, 21:50

בשעת בוקר מוקדמת, הכבישים עדיין לא פקוקים, הרחובות עדיין לא התמלאו בהמון סואן וכלבים רדומים שוכבים בבטלה על המדרכות לרגלי בעליהם, ניתן לצפות באנשים הגוררים  עצמם לבתי קפה, לכוס הקפה הראשונה, כאילו בקושי הצליחו לשרוד את הלילה. הם מצטרפים לצבא שלם של אנשים בודדים כמותם, אנשים שמוכנים להתענות ביציאה מהבית בשעה מוקדמת כל כך, רק כדי לא לשתות את הקפה שלהם בגפם.

בימוי: אלכסנדר גנטלב ואלכס אדלר, הפקה: אריק ברנשטיין “עלמה הפקות”

(הטקסט מלוח השידורים של ערוץ שמונה, צילום התמונה: פטר מוגרס)

ראשון, 1.4.2007, ערוץ 2, 22:20

אחרי דחיות רבות מדי (בהנחה שלא מדובר במתיחת 1 באפריל) משדרת “רשת” את זוכה פרס אופיר מ-2005, “18 קילו של אהבה”, שמספר את סיפורו של עמי אנקלביץ’ שחי עם מחלת ניוון שרירים נדירה כנגד כל הסיכויים.

האתר של הסרט, כולל טריילרים

שבת, 21.4.2007, ערוץ 8, 21:50

רפי לביא, הידוע יותר פשוט כ”רפי”, הוא אחת מדמויות המפתח בהתהוותה של האמנות הישראלית החדשה. כמבקר אמנות, מורה ומבקר מוסיקה מוערך, דמותו הצבעונית והמסתורית מלווה את האמנים וחובבי האמנות כבר שנים רבות. הסרט מלווה את רפי, הילד הנצחי, “צבר” אמיתי, שעה שהוא מנסה לארגן את חייו מחדש ולפתוח פרק נוסף. הסרט מלמד על דמותו המיוחדת, על האמנות, הישראליות וגם משהו על עצמנו.

בימוי והפקה: עמית גורן

(הטקסט מלוח השידורים של ערוץ שמונה, צילום התמונה: עמית גורן)

רביעי, 4.4.2007, ערוץ 8, 21:50

הסרט מתחיל ב- 2003, כשהבמאי ג’ונתן קאווט לומד על מנת היתר של ליתיום שנטלה אימו במולדתו, טקסס. כשהוא מתמודד עם חלקים קשים מעברו ומעברה של משפחתו, כולל היסטוריה של מחלות נפש, ניצול והזנחה, שב הבמאי לביתו כדי לסייע להחלמתה של אימו. תוך גישה לקטעי תיעוד וידאו ביתי מעברו, אנו צופים בו מתבגר אל מול המצלמה, מחפש מפלט מן הטראומה המשפחתית דרך תיאטרון מוזיקלי, סרטי אימה סוג ב` וגיבוש זהות דרך תרבות פופולארית. מטווה סבוך של יומני וידאו, הודעות משיבון, שחזורים דרמטיים, פיסות מתרבות הפופ של שנות ה-80` ועוד ועוד, יוצרים דיוקן אפי של משפחה קרועה על ידי חוסר תפקוד ומאוחדת בזכות האהבה.

הסרט זכה, בין היתר, בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל לוס אנג’לס ב-2004. הטריילר נראה משכנע.

(הטקסט, בשינויים קלים, מתוך לוח השידורים של ערוץ שמונה)