אם לא תהיה לכם הזדמנות לראות את "האולפן" של דוד אופק, תראו לפחות את פרק 3. זה הפרק בו סיפורי הישראלים החדשים, שלומדים עברית באולפן גורדון, הגיעו לשיא והתנפצו לנו בפנים. זה לא דוקומנטרי על הישראלים החדשים, זה דוקומנטרי עלינו, על הישראלים הותיקים. ואנחנו לא נראים טוב.

זהירות, הפסקה הבאה מלאה בספויילרים. דלגו לפסקה האחרונה אם אתם מתכוונים לראות את הסידרה.

צ'ין, שהגיעה מסין כעוזרת בית והתחתנה עם בעל הבית, לא רוצה לחזור לאולפן. בן הזוג שלה לא שולט בעברית ברמה של דקדוק תקין. הוא מדבר אליה עברית פשוטה, רווית שגיאות, וזו העברית שמבחינתה מספיקה לה. היא יודעת לדבר עברית, היא לא רוצה לדבר עברית נכונה. בסוף הסידרה מתברר שאכן עברה ללמוד עברית במסגרת קלה יותר. דונג דונג, שבסין עבדה בתחנת טלויזיה והכינה סרטים דוקומנטריים, רוצה להכין כאן סרט על חיי האהבה של העובדים הזרים שהגיעו מסין. המציאות מתגלה מולה בצורה המכוערת ביותר שאפשר והיא נגררת לסייע לעובדים במצוקות היום יום שלהם. מריסול מפרו, שבתחילה מצטלמת בחוף הים ואומרת שזה המקום שלה, בגלל שיש בו מים ושמש כמו בשמה, מסולקת על ידי החבר הישראלי שלה כשמתברר שהיא בהיריון ממנו. "בהצלחה" הוא אומר לה והיא חוזרת על המילה הזו בעברית מספר פעמים (בהמשך הסידרה גם נשמע אותה אומרת "יאללה"). טוב ללמוד מילים כאלה, אבל לא בטון שהן נאמרות.

דרך הסיפורים של "העולים החדשים" הללו, אופק בעצם מספר את הסיפור שלנו. תסתכלו עליהם ותראו אותנו. החברה הישראלית מצטיירת כאלימה, חסרת סבלנות ומרושעת ממש. אם היו העולים החדשים האלה יהודים, האם המצב היה שונה? לא בטוח. מה שכן, הזרים האלה תמיד יהיו זרים. ידיעת השפה העברית לא תעזור להם להשתייך, היא אולי תעזור להם להבין למה.

הערב שודר הפרק האחרון ביס דוקו. הסידרה תשודר שוב בערוץ 2 ע"י "קשת" ותחזור כנראה לשידורים חוזרים ביס דוקו.

עוד על האולפן כאן