במקום לכתוב על האירוע, בחרתי לצטט שני פוסטים שכתבתי בזמנו:

14/12/2003

דוד פרלוב היה בשבילי מורה, למרות שלא פגשתי בו מעולם. היומן שלו, התיעוד בפילם של חייו בין 73 ל-83, היה חויה קולנועית ויזואלית פיוטית מרגשת. אלה היו שמונה שעות (אם אני לא טועה) של שירה, של צילום יפה, של הגיגים חכמים, של משפחתיות נעימה, של התאומות הולכות וגדלות. כשאני נתקל היום בשמות יעל פרלוב ונעמי פרלוב, יש תחושה חזקה של "אני מכיר אותן".

דוד פרלוב נפטר אתמול. יקח לי זמן להיפטר מההרגל הזה, לחפש אותו באבן גבירול בכל פעם שאני עובר שם, למקרה שאני אראה אותו עומד ומצלם.

הוא גרם לי לחשוב ברצינות על קריירה של עריכת סרטים. אולי זה באמת מה שהייתי צריך לעשות עכשיו.

היומן שלו בטח יוקרן בקרוב בטלויזיה. אני אמנע מלראות אותו, אני חושב. מ"מרום" שנותיי היום, אני בספק אם היומן שלו יוכל לגעת בי כמו אז. והנה, אמרתי גם משהו על עצמי.

18/12/2004

בכל זאת ראיתי חצי שעה והקלטתי את הכל, כל שש השעות של היומן ועוד שלוש של היומן המעודכן. זו אותה חוויה, כמו שאני זוכר מהצפיה הראשונה.

מחשבות לטווח הקצר:
לשבור את הפלסטיק הקטן בקלטות, למנוע הקלטה נוספת.
אני צריך לקחת יום חופש ולראות הכל ברצף.

מחשבות לטווח הארוך:
בדיוק לפני עשר שנים לקחתי קורס בעריכת וידאו. ברגע שנגמר הקורס והסתיימה העבודה על סרט הגמר, הנחתי את המצלמה ולא ערכתי מאז. למה לא? מה העביר אותי מעולם התמונה ולקח אותי את כל הדרך הארוכה לעולם הקוד?

עדכון 12.3: פוסטים של יאיר רוה ודבורית שרגל בנושא.