הקולנוע התיעודי של מרטין סקורסזה

למועד הוצאת פוסט זה על הקולנוע התיעודי של מרטין סקורסזה יש כמה תירוצים רשמיים. הראשון והחשוב מביניהם הוא עלייתו לרשת של גליון מיוחד של מגזין הקולנוע המצוין Reverse Shot, המוקדש כולו לחשיבה ביקורתית מחודשת על הקולנוע של סקורסזה. Reverse Shot, הכולל מזה שנים כתיבה אינטליגנטית ומאירת עיניים על קולנוע, מהטובות שתוכלו למצוא ברשת בשפה האנגלית, עבר מתיחת פנים רצינית. הוא כעת שייך באופן רשמי למוזיאון הקולנוע בניו יורק וכולל אתר מצוין עם עיצוב אלגנטי וארכיון בו ניתן למצוא את כל המאמרים שהוציא המגזין ב-12 שנות קיומו. עבור המגזין הזה התחלתי לכתוב ב-2012, ממש בעת השקתו, ונשארתי כותב מערכת באופן רשמי עד היום, למרות שלא ממש הצלחתי לכתוב לו בתדירות שרציתי. רבים מהכותבים שם, שעדיין תורמים מאמרים חינם אין כסף מתוך אהבת קולנוע אמיתית ותשוקה בוערת לדיון ביקורתי, הפכו עם השנים למבקרי קולנוע מוכשרים ומבריקים (כמו ניק פינקרטון, שכותב ביקורות חדות ומקוריות בווילג׳ וויס; אריק היינס, שמסקר באופן שוטף עבור הניו יורק טיימס קולנוע תיעודי; או מייקל קורסקי, עורך המגזין, שעובד ככתב ועורך ראשי ב״קרייטריון קולקשן״, הוצאת ה- DVD היוקרתית בניו יורק). אני רוצה לחשוב שאתר ״סריטה״ המצוין הוא הגרסא המקומית שלנו ל- Reverse Shot, ואני כל כך שמח ששניהם קיימים בעולם הזה בכלל. בכל אופן, הגליון המיוחד על מרטין סקורסזה הושק לפני כשבוע והוא ״מטפטף״ מאמרים על כל הסרטים שלו באופן יומיומי ולפי סדר כרונולוגי (לדעתי זה יימשך כך כמעט חודש). אני אלנקק כאן למאמרים הרלוונטיים לקולנוע התיעודי של סקורסזה, כולל מאמר שלי על סרטי הקונצרט שלו, ואמשיך לעדכן בימים הקרובים כשיתפרסמו מאמרים נוספים.

גליון מיוחד ב- Reverse Shot על הקולנוע של מרטין סקורסזה

גליון מיוחד ב- Reverse Shot על הקולנוע של מרטין סקורסזה

התירוץ הרשמי הנוסף הוא יציאתו לאקרנים של סרטו התיעודי החדש של מרטין סקורסזה ודייויד טדסקי ״50 שנים של פולמוס״, סרט העוסק בכתב העת האינטלקטואלי המוביל והמשפיע בארה״ב The New York Review of Books. לפני כשבועיים הוקרן הסרט בפסטיבל הקולנוע בטורונטו (ולפני כחודשיים אצלנו בירושלים) ויש בו שורה של ראיונות עם האנשים שכתבו עם השנים בכתב העת יחד עם מקבץ של חומרי ארכיון נדירים של אייקוני תרבות כמו נורמן מיילר, סוזן סונטג וגור וידאל. הבעיה היא שאין ממש ״אקשן״ לצלם כשמדובר בסרט תיעודי על כתב עת, גם אם הוא חוגג 50 שנות קיום (הישג אדיר לכתב עת מודפס בעידן האינטרנט) והכל מרגיש קצת עייף ולא קולנועי.

 אבל הנה בא התירוץ השלישי, אם בכלל צריך אותו. לאחר ההקרנה בטורונטו של ״50 שנים של פולמוס״ התבטא סקורסזה באריכות (ובאופן די נדיר) לגבי ערכו של הקולנוע התיעודי. באופן טבעי היוו דברים אלו המשך ישיר לדברי הפרובוקציה שנשא שם במאי הקולנוע מייקל מור מספר ימים קודם לכן בדבר הקושי הקיים בעת האחרונה להבדיל בין קולנוע תיעודי לקולנוע בדיוני. ״מדובר בסרטים״, הסביר סקורסזה; ״אני לא אוהב את הרעיון של קולנוע דוקומנטרי שאינו בדיוני, זהו פשוט קולנוע״. ״אני לא חובב גדול של קולנוע תיעודי קונבנציונלי, אשר לרוב מרגיש כמו סוג של עיתונות״, הוא הוסיף, ובאותה נשימה ציין את ״מעשה ההרג״, סרטו מעורר המחלוקת של ג׳ושוע אופנהיימר מהשנה שעברה, כדוגמא לקולנוע התיעודי שכן מעניין אותו. ״׳מעשה ההרג׳… זה היה כמו מוזיקה מבחינתי. זה מצמרר. ומה זה, זה קולנוע דוקומנטרי?! זה היה כל כך מיידי וחשוב למקום בו אנו נמצאים.״ מבלי שידע על כך סקורסזה, אופנהיימר ישב ממש שם באולם, לאחר שצפה בסרטו התיעודי של סקורסזה, וקיבל ״צמרמורות בכל הגוף״ למשמע המחמאה (הרי לא כל יום אתה מקבל מחמאות ממרטי על הסרט התיעודי שלך). סקורסזה המשיך והסביר באלגנטיות כמה הוא נהנה לעשות קולנוע תיעודי (או איך שלא נחליט לקרוא לו): ״יש מידה רבה של חופש בכך שאינך כבול לנראטיב קונבנציונלי. אני מוצא שיש כאן אתגרים רבים, אבל הרבה יותר חופש״.

ייתכן ש״50 שנים של פולמוס״, שיתוף הפעולה השישי של סקורסזה עם טדסקי, הוא דווקא סרט יותר קונבנציונלי מסרטיו התיעודיים האחרים של סקורסזה, מה שמעמיד קצת בסימן שאלה את התבטאויותיו אלו. מצד שני, זהו רגע נהדר בו כדאי להתבונן לאחור ולבחון כיצד התפתח עם השנים הקולנוע התיעודי של סקורסזה, זה שלרוב נמצא בצילם של סרטיו הבדיוניים. זהו קולנוע מגוון ומיוחד, ויש בו רגעים אישיים מאוד (כמו הסרט התיעודי על הוריו), מושקעים ביותר מבחינת ערכי הפקה (כמו בסרטי הקונצרט שלו), או בעלי ערך פדגוגי מהמעלה הראשונה (כמו סרטי המסע האישיים שלו אל תוך ההיסטוריה הקולנועית). הקולנוע התיעודי של סקורסזה, במיוחד זה אותו ביים בשנות השבעים, עזר לו לבסס עצמו כיוצר רציני ומבוקש בתעשיית הקולנוע ההוליוודית, וצריך לקרוא אותו כמעט תמיד בצמוד ובהקשר לסרטיו הבדיוניים הידועים יותר. בוא נטייל בתוכו קצת.

 מכיוון שרוב הסרטים לא הופצו באופן מסחרי עם שמות בעברית, הם מובאים כאן עם הכותרים המקוריים באנגלית.

 Street Scenes – הפרויקט הגנוז (1970)

לפני שסקורסזה עזב את NYU להוליווד ב-1970, הוא היה אחד מהעורכים של הסרט התיעודי המונומנטלי ״וודסטוק״. ממש באותו זמן הוא גם ארגן פרויקט תיעודי קולקטיבי בשם Street Scenes. הסרט תיעד את הפגנות המחאה שהתרחשו במהלך חודש מאי 1970 כנגד ההפגזות בקמבודיה, אבל הפך במהרה להיות אחד מהאובייקטים האבודים בקריירה של סקורסזה. הסיבה לאובדן הזה היא למעשה סקורסזה עצמו, ששמר באדיקות על העותק היחיד של הסרט ולא נתן לאף אחד לצפות בו. לבסוף הוא אף גנז אותו, החלטה די מוזרה לאור המוניטין הרב שלו בשימור סרטים. אבל הסיבה לצעד הזה היתה שערורייה לא קטנה לגבי שאלת ״האוטר״ בפרויקט הזה: לאחר שהסרט הציג בפסטיבל הסרטים של ניו יורק ב-1970, רוב הבמאים המעורבים בו הרגישו שסקורסזה ניכס לעצמו את הפרויקט, למרות שעבד עליו כעורך ולא כבמאי ראשי. הרגישות הרבה של סקורסזה לנושא הזה, עליה הוא המשיך לדבר גם שנים לאחר מכן, גרמה לכך שהוא מנע אפילו מחוקרי קולנוע גישה לסרט הזה. זוהי עובדה מצערת מאוד, משום שככל הנראה מדובר בסרט תיעודי מרתק בעל חשיבות היסטורית, אשר מציג את הצד הפוליטי בעבודה של סקורסזה לפני רגע כניסתו להוליווד.

Italianamerican (אמריקאים איטלקים) (1974)

סרט תיעודי מקסים שסקורסזה ביים מיד לאחר ״אליס אינה גרה כאן יותר״, והוא למעשה שיחה של 49 דקות בין סקורסזה לבין הוריו, צ׳רלס וקתרין. הצילומים נערכו בדירת ההורים (רח׳ אליזבת באיטליה הקטנה שבניו יורק) ומתמקדים בסיפורים מרתקים ששניהם מספרים על חייהם המוקדמים ועל הוריהם המהגרים. כבר כאן אפשר להבין מאיפה סקורסזה ירש את היכולת המופלאה לספר סיפור (וגם את הגבות העבות). שני ההורים רבים על מקום בספה, צ׳רלס מדבר על הקשרים האתניים בשכונה בה גדל, וקתרין מספקת בפרוטרוט מתכון לכדורי הבשר ברוטב עגבניות שלה. התיעוד הביתי ודל התקציב הזה, שפשוט לא ניתן להפסיק לצפות בו מהרגע הראשון, מספק מבט מרתק על האופן בו גדל סקורסזה ועל הדרך בה השפיעה ילדותו על סרטיו. אחד האספקטים המרתקים בקולנוע התיעודי של סקורסזה, כאמור, הוא האופן בו ניתן לראות אותו כמעט תמיד בצמוד ובהקשר לסרטיו הבדיוניים. Italianamerican הוא סרט שלרוב מציינים אותו בנשימה אחת עם Mean Streets, שכן ממנו ניתן להבין את ההקשר האוטוביוגרפי והאנתרופולוגי של סרטו ההוליוודי הראשון. מצד שני מעניין לראות ש- Italianamerican הוא גם סרט הקשור ל״אליס אינה גרה כאן יותר״, שכן אלו הם שני הסרטים היחידים בקריירה של סקורסזה שעוסקים ישירות בנשים (ועל ייצוג הנשים הבעייתי בסרטיו נאמר כבר מספיק).

קראו את מאמרו המרתק של ג׳ף רייקרט על Italianamerican מתוך הגליון המיוחד של Reverse Shot:

צפו בסרט Italianamerican ביו טיוב (בחמישה חלקים):

italianamerican2

קתרין סקורסזה מכינה את כדורי הבשר המפורסמים שלה ב- Italianamerican

American Boy: The Profile of Stephen Prince (״נער אמריקני״) (1978)

סטיבן פרינס הוא שחקן שהופיע בתפקידים קטנים אצל סקורסזה, בין היתר בהופעה בלתי נשכחת כסוחר הנשק ב״נהג מונית״. סקורסזה התרשם מהאישיות של מי שעמד מאחורי התפקיד הזה ובחר לראיין את פרינס במשך שעה שלמה לסרט תיעודי. פרינס, שהיה גם המנהל של ניל דיאמונד וגם ג׳נקי לא קטן של הירואין, מספר את נראטיב חייו בצורה מושלמת (אלו הם כמובן הטיפוסים האהובים על סקורסזה), סיפור הכולל אלימות מתמשכת ושימוש בסמים. סקורסזה, שמנסה לחשוף באופן אינטימי את הילדון המפוחד שבתוכו, מאמץ סגנון תיעודי פשוט וישיר: מצלמה המישירה מבטה אל הסובייקט באוירה נוחה כדי לאפשר לו לדבר. למעשה, הסרט צולם בדירה של מישהו, אני לא בטוח של מי, בתוכה מסתובבים כל מיני טיפוסים שפשוט נמצאים שם כדי לשתות, לצחוק ולהקשיב לסיפורים יחד איתנו. סקורסזה אינו מסתיר את נוכחותו, אסטרטגיה שהוא יאמץ בהמשך פעמים רבות בקולנוע התיעודי שלו, ומדבר עם הטכנאים ואנשי הצילום לגבי פרטים שונים כדי שהכל ייראה לא ממש ספונטני. הסצנה המפורסמת ב״ספרות זולה״, בה וינסנט ולאנס מחדירים מזרק עם אדרנלין לבית החזה של מייה, נלקחה אחד לאחד מהמונולוג של פרינס בסרט. רק שאצל סקורסזה זה נשמע פסיכוטי יותר ופחות מצחיק מאשר אצל טרנטינו.

קראו את המאמר המבריק של ליאו גולדסמית׳ על ״נער אמריקני״ מתוך הגליון המיוחד של Reverse Shot.

צפו בקטע אשר מחבר בין הסיפור המקורי של פרינס ב- American Boy לבין הסצנה הדרמטית ב״ספרות זולה״:

 אפשר לצפות ב- American Boy: The Story of Stephen Prince ביו טיוב (בשישה חלקים):

 

The Last Waltz (״הואלס האחרון״) (1978)

הסרט שבו הצליח סקורסזה לחשוב מחדש ולאתגר את סרט הקונצרט הקלאסי (the concert film) או בשמו האחר ״הרוקומנטרי״ (the rockumentary). רבים נוטים לחשוב על הסרט הזה בתור הסרט הרוקומנטרי הגדול ביותר בכל הזמנים, למרות שכל הקונבנציות וכל המוסכמות של הז׳אנר הזה נשברות כאן. הסרט מתעד את ההופעה האחרונה בהחלט של ״דה בנד״ (The Band), להקת רוק קנדית-אמריקאית שהחלה בתור להקה מלווה בקונצטרים המוקדמים של בוב דילן והפכה במהרה להיות אחד מהרכבי הרוקנרול החשובים בהיסטוריה. ב-1976, שיא תהילתם, חברי הלהקה החליטו שהם נהנו מספיק, ומנהיג הלהקה, הזמר והגיטריסט הראשי רובי רוברטסון, הודיע על עריכת קונצרט פרידה בסן פרנסיסקו. מי לא היה שם. כמעט כל אגדת רית׳ם אנד בלוז שניתן לחשוב עליה: מאדי ווטרס, ג׳וני מיטשל, ניל יאנג, ואן מוריסון, אריק קלפטון, ועוד רבים אחרים. סקורסזה, שעבד עדיין על הפוסטפרודקשן של ״ניו יורק ניו יורק״ באותה תקופה (ושני הסרטים עוסקים, באופן מעניין, בסיומו של עידן מוזיקלי) נבחר למשימה, ועשה זאת באופן שלא דמה לשום דבר שנעשה קודם. במקום להתמקד בנוסטלגיה או לייצר מיתולוגיזציה סביב הלהקה הענקית הזו, הוא שינה את כללי המשחק לחלוטין. המבנה הלינארי הקונבנציונלי פינה מקומו לערבוב מוחלט של כל השירים בהופעה (השיר הראשון בו אנו צופים הוא למעשה ההדרן), בכל ראיון שמקיים סקורסזה עם חברי הלהקה השאלות מופנות אליו חזרה בהתרסה, ואין כמעט צילומים של הקהל, כך שלעיתים נדמה שהלהקה מופיעה רק בשביל עצמה. אחרי תקופה ארוכה שבו שלט הסגנון המתבונן עם מצלמות 16 מ״מ בתיעוד הופעות רוק (״וודסטוק״, ״אל תסתכל אחורה״, ועוד רבים אחרים), בא סקורסזה ומשנה את חוקי המשחק. זוהי הופעת הרוק הראשונה שתועדה בקולנוע ב-35 מ״מ, והיא צולמה על ידי שלושה צלמי פילם אגדיים: מייקל צ׳פמן, לזלו קובאץ׳, ווילמוס זיגמונד. זה סרט שצריך לראות על מסך גדול או לפחות על מסך ביתי ראוי ואוזניות צמודות.

 הנה מאמר שכתבתי עבור הגליון המיוחד של Reverse Shot על ״הואלס האחרון״ ועל ״Shine a Light״ המאוחר יותר (ראו מטה).

״הואלס האחרון״: כולם מגיעים לחלוק כבוד

A Personal Journey Through American Movies with Martin Scorsese (מסע אישי דרך קולנוע אמריקני עם מרטין סקורסזה) (1995)

מרטין סקורסזה, עם קולו המהפנט, הידע הנרחב שלו והתלהבותו הבלתי נגמרת, הוא ללא ספק המדריך המושלם לקולנוע. אהבתו למדיום פשוט מדבקת, וזהו אחד משיעורי הקולנוע הטובים ביותר שתוכלו לקבל על הקולנוע האמריקאי מרגעיו הראשונים של הקולנוע האילם ועד שנות השישים. סקורסזה בכוונה עוצר בשנות השישים, כי מאז שהתחיל לעשות קולנוע קשה לו, כך הוא מתוודה, לדבר על סרטיו שלו, על מקומם בהיסטוריה הקולנועית ועל סרטיהם של הקולגות שלו. לא משנה כמה טוב אתם מכירים את ההיסטוריה של הקולנוע האמריקני, אתם תשבו במהלך הצפייה עם עט ופנקס ותרשמו עשרות המלצות לסרטים שעדיין לא ראיתם. אחרי הכל, מדובר בהיסטוריה מפריזמה מאוד אישית. סרט שמומלץ לכל חובב קולנוע באשר הוא.

My Voyage to Italy (מסעי לאיטליה) (1999)

 את הסרט הזה צריך לראות ולהבין בצמוד לסרט הקודם. זהו סרט ממוקד יותר מ״מסע אישי דרך סרטים אמריקאיים״, אם כי לא פחות מרתק, ואולי אף יותר. סקורסזה מתמקד כאן במשך כארבע שעות בחמישה במאים, רוברטו רוסליני, ויטוריו דה סיקה, לוצ׳ינו ויסקונטי, מייקלאנג׳לו אנטוניוני ופדריקו פליני, יוצרים שהשפיעו עליו ועל יצירתו הקולנועית באופנים שונים. פשוט כיף ומרתק לצפות במסע הזה, ופעמים רבות כשאני מלמד את הקורס ״תולדות הקולנוע״ אני בוחר להקרין קטעים מתוך הסרט הזה במקום קטעים מהסרטים עצמם. סקורסזה הוא מורה נהדר שקשה להתעלות עליו. את הסרט הזה הוא מסיים במשפט שאי אפשר שלא להיענות לו: ״אני צפיתי בסרטים הללו; לא קראתי עליהם או למדתי אותם בבית הספר, והיתה להם השפעה חזקה עלי. כדאי שתראו אותם גם. תודה.״ בעזרת הסרט ״מסעי לאיטליה״, כמו גם בעקבות ״מסע אישי דרך סרטים אמריקאיים״, סקורסזה הצליח לקבע באופן מוחלט את מעמדו כהיסטוריון של קולנוע ואיש חינוך בתחום, לא רק קולנוען.

מרטין סקורסזה: מסעות אישיים לחקר ההיסטוריה הקולנועית

מרטין סקורסזה: מסעות אישיים לחקר ההיסטוריה הקולנועית

 The Blues: Feels Like Going Home (הבלוז) (2003)

 זהו אולי סרטו התיעודי החלש ביותר של סקורסזה לדעתי. מדובר למעשה בסדרה שהוא הפיק ל- PBS כשנתיים לאחר שקן ברנס עשה את הסדרה שלו על ג׳אז (גם כן ל- PBS). בניגוד לברנס, שנקט בקו יותר כרונולוגי, סקורסזה ביקש להיות יותר אימפרסיוניסטי כאן. הוא גייס מספר במאים גדולים כדי להשתתף: קלינט איסטווד, מייק פיגיס, וים ונדרס וצ׳רלס בורנט. סקורסזה ביים רק את הפרק הראשון בעצמו. עבור חובבי מוזיקת הבלוז כנראה שמדובר בצפיית חובה, שכן הסרט בוחן את שורשיה של המוזיקה הזו, כולל כמה הקלטות נדירות ביותר, ואף מגיע לאפריקה כדי לברר מהיכן הדברים החלו. מצד שני, חוסר הסדר הכרונולוגי והמיקוד גורמים לכך שהסדרה מיועדת יותר ל״מביני עניין״ ופחות למי שאינו מכיר את הז׳אנר המוזיקלי ורוצה להתחיל את מסעו כאן.

 No Direction Home: Bob Dylan (אין דרך הביתה: בוב דילן) (2005)

 לא יעזור כמה סרטים תיעודיים או בדיוניים ייעשו על בוב דילן, הוא תמיד יישאר חידה לא מפוענחת. גם כאן, כמו בביוגרפיה הבדיונית של טוד היינס "I'm Not There״ מ-2007, יש ניסיון מתמשך להבין את הזיקית בעלת אינספור הפרסונות, האמן הגדול שלא הפסיק להמציא עצמו מחדש בשביל הקהל והמבקרים. הסרט של סקורסזה מתמקד בעיקר בתקופה המוקדמת של דילן ובמעבר המוזיקלי שלו ממוזיקת פולק למוזיקת רוק. המסתורין סביב דילן נשמר כאן, והתחושה שעולה היא שאף אחד לא באמת מבין אותו. יחד עם זאת, זהו אחד מסרטי התעודה הטובים של סקורסזה, עליו הוא עמל קשות בחדר העריכה (ועדיין לא הצליח לצמצם את אורכו מתחת לארבע שעות).

Shine a Light (הצת אור) (2008) 

ב-2006, עשרים ושמונה שנים לאחר שביים את ״הואלס האחרון״ האגדי, הרים לראשונה סקורסזה מצלמה דיגיטלית והחליט לתעד את הופעתה של להקת ״האבנים המתגלגלות״ בתיאטרון הבייקון בניו יורק בשנת 2006. ה- DP שלו, רוברט ריצ׳רדסון, עבד עם תשעה צלמים שונים ושמונה עשרה מצלמות כדי לתעד את ההופעה מזויות שונות, נקודות מבט מגוונות של הקהל באולם. סקורסזה מבטיח שתמיד תהיה מצלמה במקום ובזמן הנכון, והתוצאה מרגישה מאוד קוהרנטית, נכונה ומדויקת. מיק ג׳אגר היה בן 63 כשההופעה תועדה והוא מתרוצץ על הבמה כמו אקרובט בקרקס שמסרב לעזוב אותה. בין השירים סקורסזה משחיל קטעי ראיונות עם חברי הלהקה שהופכים להיות כה מעניינים בגלל יחסי הכוחות ומאבק האגו העיקש בין סקורסזה לג׳אגר. סקורסזה היה כאן אולי באיחור אופנתי של 40 שנה, שכן  ״האבנים המתגלגלות״ אינה אותה להקה שהיתה בשנות השבעים, אבל עדיין מדובר בצפיית חובה לכל מעריץ של הסטונס.

 

"Shine a Light״: תיעוד דיגיטלי של ״האבנים המתגלגלות״ בהופעה

"Shine a Light״: תיעוד דיגיטלי של ״האבנים המתגלגלות״ בהופעה

A Letter to Elia (מכתב לאילייה) (2010)

סקורסזה חובר כאן לאחד ממבקרי הקולנוע האהובים עלי בעולם, קנת ג׳ונס (שהוא גם חברו הטוב), וביחד הם מביימים מחווה של שעה לאחד מהחשובים בבמאי הוליווד, איליה קזאן. היוצרים מעדיפים לדלג על כמה מהיצירות המרכזיות של קאזאן (כמו ״חשמלית ושמה תשוקה״ או ״פנים בהמון״) ולא להרחיב כמעט על החלטתו השערורייתית של קאזאן להעיד כנגד חבריו בהוליווד בתקופת הרשימה השחורה בשנות החמישים (סקורסזה אפילו טוען בסרט שהעדות הזו של קאזאן הפכה אותו ליוצר אישי טוב יותר בקולנוע). אבל תכלס, מה שמעניין את ג׳ונס וסקורסזה כאן הוא משהו אחר לגמרי: מדובר במכתב תודה אישי מסקורסזה לקאזאן המסביר מדוע סרטיו של קאזאן היוו השראה כה חזקה על הקריירה הקולנועית של סקורסזה. רוב הסרט מוקדש לסרטים כמו ״חופי הכרך״ ו״מזרח מעדן״. זהו סרט שיגרום לכם לראות את קאזאן מזווית אחרת ולהבין מכיוון שונה את הקולנוע של סקורסזה.

Public Speaking (דיבור ציבורי) (2010)

 לא מדובר באחד מסרטיו הידועים של סקורסזה. זהו סרט ששודר ברשת HBO, ובמהלכו מנהל סקורסזה שיחה עם אישה בשם פראן לייבוביץ׳, מעין גרסא נשית לוודי אלן. לייבוביץ׳ כתבה מאמרים רבים ומשובחים בשנות השבעים. היא ניסתה לכתוב רומן שאפתני אבל בגלל מחסום יצירתי לא הצליחה ליצור כלום. בשנים שלאחר מכן היא כתבה בעיקר ביקורות על אחרים והרצתה בקולג׳ים רבים בארה״ב. זהו סרט מבדר ובעיקר בגלל דמותה ההומוריסטית של לייבוביץ׳, שסוגדת לעיר ניו יורק ולא מפסיקה להיות נוסטלגית למה שהיא היתה בעבר. אבל זה גם סרט טראגי על מישהי שמעולם לא הצליחה להיות מי שהיא באמת רצתה להיות.

George Harrison: Living in the Material World (ג׳ורג׳ הריסון: חיים בעולם חומרני) (2011)

מעין אלטרנטיבה להיסטוריה הרשמית של החיפושיות, כאשר סקורסזה מתמקד כאן בחיפושית ״השקטה״ והפחות מוערכת עם השנים. הוא מתחבר לדמותו שכן השניים גדלו בבית קתולי להורים ממעמד הפועלים. סקורסזה ככל הנראה מצא עוד קוי דמיון רבים בינו לבין האריסון, שכן שניהם מצאו מפלט יצירתי במוזיקה ובקולנוע מבלי שנטמעו בתעשייה באופן טוטאלי. משהו בסרט הזה, שאורכו גם כן כמעט ארבע שעות, מתפקשש באמצעו והחצי השני לא כל כך מעניין כמו הראשון. למעריצי החיפושיות זהו סרט חובה. לאחרים לא בטוח.

George-Harrison-Living-in-the-Material-World

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

2 Comments

  1. יופי. מרתק.

    הגב

  2. מעולה. תודה על מאמר מרתק והכרות עם כמה סרטים שלא הכרתי

    הגב

כתיבת תגובה