״נסעתי לאושוויץ. נשיקות, הייני״. ביקורת על ״אדם הגון״

"אדם הגון״, סרטה החדש של הבמאית הישראלית ונסה לאפה על הפושע הנאצי היינריך הימלר, מגיע אלינו לאקרנים כשהוא עטור במועמדויות ובפרסים. לאחר שהוצג בבכורה עולמית בפסטיבל הקולנוע האחרון בברלין, קטף את פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ונבחר כמועמד לפרס אופיר באותה קטגוריה, הוא הוקרן השבוע בפסטיבל הסרטים המצומצם והיוקרתי טלורייד. הוא מעורר עניין וסקרנות בכל מקום בעולם, שכן הוא מבוסס ברובו על חומרי ארכיון נדירים שנמצאו לראשונה בביתו של הימלר בעת השתלטותן של בעלות הברית עליו ב-1945. החיילים האמריקאיים לא מסרו את החומרים לשלטונות הצבא בניגוד מוחלט להוראות, וכך התגלגלו להם מאות מכתבים אישיים, תמונות וקטעי יומן אל תוך דירתו של הצייר הישראלי חיים רוזנטל, שם אופסנו מתחת למיטה במשך ארבעה עשורים. לאפה, במאית צעירה שנולדה בבלגיה ומתגוררת בישראל, החליטה לרכוש את האוסף המרתק מרוזנטל בשנת 2006 וליצור מתוכו סרט תיעודי שיאפשר הצצה אל עבר חייו ומוחו המעוות של מי שכונה במשך שנים ״הארכיטקט של הפתרון הסופי״.

 

הימלר, אשר לגביו נאמר כי השואה מעולם לא היתה מתרחשת בלעדיו, הצטייר תמיד כדמות די אפורה בשורותיו של הרייך השלישי. למרות שהיה קצין SS בכיר, רבים טענו כי עלה לגדולה לא בגלל כשרונו המיוחד אלא משום שהיה מקורב מספיק להיטלר. מי באמת היה האיש הזה, שהחל להתפרנס כחקלאי עצמאי המגדל תרנגולות, התמנה לתפקיד שומר ראשו הפרטי של היטלר, והפך לבסוף למפקד ה-SS, ארגון שצמח תחת הנהגתו מיחידת שומרי ראש קטנה לצבא הפרטי של המפלגה הנאצית? כיצד ייתכן שהיה אב ובעל אוהב ותומך, אך בו זמנית עסק בכיבוש אירופה ובהשמדת יהודים? כיצד נחוו ארועים אלו בעיני הימלר עצמו, והאם בכוחם של קטעי היומן והמכתבים הללו לשפוך אור על אישיותו הפסיכוטית? האם דרך הצגת המורכבות (או אולי הפשטות הבלתי נסבלת) באישיותו של הימלר ניתן להבין טוב יותר את סוגיית המוסר הערכי של פושעי המלחמה הנאציים? אלו השאלות עימן ניגשת לאפה לעבודתה הקולנועית, והתוצאה הסופית מצמררת באפקט שלה אך גם משאירה טעם של החמצה כלשהיא.

 

היינריך הימלר: מחקלאי המגדל תרנגולות לאדריכל של ״הפתרון הסופי״.

היינריך הימלר: מחקלאי המגדל תרנגולות לאדריכל של ״הפתרון הסופי״.

זהו הפיצ׳ר התיעודי הראשון של לאפה, אשר ביימה ב-2009 סרט תיעודי נוסף בשם "אולמרט, סרט גנוז", מעין הצצה בסגנון סינמה וריטה לחייו הפרטיים של אהוד אולמרט. לאפה היתה גם המפיקה ועורכת התוכן הישראלית בסרטו התיעודי של עיתונאי הניו-יורק טיימס תומס פרידמן על גדר ההפרדה ("Straddling the Fence"), סרט שזכה להקרנות רבות ברחבי העולם. קשה שלא להעריך את עבודת התחקיר המקיפה וארוכת השנים שנדרשה לאפה לעשות לקראת עריכת הסרט המרשים הזה. זו כללה מעבר על חומר ארכיוני עצום ועריכת מפגשים עם היסטוריונים, מומחים בנושא מלחמת העולם, ואף בניהם ובנותיהם של ראשי ההנהגה הנאצית. כחלק מהצורך הקולנועי ללוות את קריאת המכתבים בחומר ויזואלי, ותוך ניסיון להימנע משימוש בסרטי פרופגנדה מוכרים, לאפה פנתה לחומרי ארכיון השייכים לאנשים פרטיים. חלק מהחומרים הנדירים הללו נחשפים כאן לראשונה, כמו רגע מטריד בו היטלר מביט אל המצלמה מעבר לכתף תוך החלפת גלגל רזרבי במכונית, או צילומים מזעזעים, על גבול הסנאף ממש, של הוצאות להורג ביריות. הבעיה העיקרית, לטעמי, באופן בו לאפה מטפלת בחומרים נפיצים אלו היא החלטתה התמוהה להוסיף אפקטים מיוחדים של סאונד כדי ללוות את תמונות הסטילס והסרטונים. רחשים מועצמים ומסוגננים של צעידות מגפיים ויריות אקדח מלווים חומרים טעונים ששתיקתם המקורית יפה להם. התוספות הללו, בעזרתן מבקשת לאפה ליצור סאונד תקופתי ולהנגיש את חומרי הארכיון לצופה הממוצע, מוזילות את האפקט המזעזע של החומרים המקוריים ופוגעות במהימנותם. החלטה סגנונית אחרת ואולי מוצדקת יותר היא החלטתה של לאפה לתת לשחקנים מקצועיים להקריא את המכתבים וקטעי היומן בקריינות מומחזת. זו מעניקה מימד מעט תיאטרלי וסיפורי לחומרים הכתובים ללא סנסציוניות מופרזת.

 

הקראת המכתבים מתחילה בתקופת ילדותו של הימלר, במהלכה גיבש את אמונותיו הגזעניות והאנטישמיות, ממשיכה דרך תקופת התבגרותו בתוך המפלגה הנאצית והפיכתו למפקד יחידות ה-SS והגסטפו, ומסתיימת בהתאבדותו בעזרת כמוסות ציאניד בשבי הבריטי. תחושה של גועל ומחנק עולה בצופה כבר במהלך הדקות הראשונות של הסרט, בהן הוא זוכה לתיאור בגוף ראשון של בחור המעיד על עצמו כחלש אופי, טיפוס לא אהוד, כזה הסובל באופן תדיר מכאבי בטן. ״אנשים לא אוהבים אותי״, מסביר הימלר, ושוטח ביומנו את דעותיו ההומופוביות (מתעב את אוסקר וויילד) ואת הערצתו העיוורת לאדם הסקנדינבי (״הגזע המלכותי ביותר בין בני האנוש!״). לאיש הזה, אנו למדים במהרה, זה שמדבר ברהיטות על ״תת האדם״ ונחיתותו מהגזע העליון הארי, היו חיים בנאליים למדי. מי שפיקח על הקמת מחנה הריכוז הראשון בדכאו וניהל ביעילות את ״הפתרון הסופי״, היה בחייו הפרטיים אדם פשוט שהתחתן עם בעלת מרפאה בשם מרגרטה סיגרוט, דאג במסירות לשמור על קשר אוהב עם ביתו גודרון, ואף ניהל רומן עם מזכירתו. ממש ג׳ון דו בגרמניה הנאצית.

אדם פשוט עם חיים בנאליים למדי.

תחלופת מכתבי האהבה והזימה בין הימלר לבין רעייתו מרגרטה מקבלת פוקוס מיוחד בסרט, ומעידה היטב על דעותיו השמרניות. מרגרטה, הרואה עצמה כ״רעייה ששורדת איתו את מלחמות החיים מבלי לכבול אותו״, מכנה אותו ״רשע״ ומבטיחה לו ״נקמה״ בעקבות הזמן הרב שבו הם שוהים בנפרד זה מזה. ״האישה הטובה תבשל מרק כל יום והגבר הרע יאכל אותו״, כותבת לו מרגרטה עם סבסטקסט מיני מעורר פלצות, וברגע אחר מבקשת: ״אל תכתוב יותר בסעיפים 1)… 2)…3)… מה אתה פקיד?; ״לכתוב ב- 1)… 2)… 3)… זה לא פקיד״, הימלר עונה לה, ״זה איש צבא״. הפינג פונג הזוגי הזה נמשך ונמשך, עד שהוא הופך להיות מעט מתיש ומנכר, במיוחד כשהדימויים הויזואליים המלווים אותו אינם מעניינים במיוחד ולא יוצרים איזשהו ניגוד מורכב בין תמונה לבין סאונד. ברגע שנכנסת לסיפור המשפחתי גם גודרון, ביתם של הימלר ומרגרטה, הופך המתח בין היות הימלר בן משפחה חם ואוהב לבין תפקידו כרוצח אכזר וקר לב לקונפליקט העיקרי שמניע את הסרט. לאפה מנסה לנסח כאן שפה קולנועית ברורה בה דימויים ויזואלים הכוללים פיסות היסטוריה מטרידות מלווים בקריינות מילולית המתארת אידיליה של חיים פרטיים. תוך שאנו שומעים על הציפייה למתנות החג (מה יביא לי הימלר לחג המולד?) ועל דאגתה הכנה של גודרון ל״דוד היטלר״, אנו צופים בביקוריו של הימלר במחנות ההשמדה בטרבלינקה, סוביבור ואושוויץ. עבודת העריכה של שרון ברוק ונועם עמית, המנגידה סדר יום משפחתי ופסטורלי עם תמונות של אלימות ברוטלית, יעילה למדי, אך גם הופכת במהרה לפשטנית וחד מימדית. לעיתים היא אף נדמית כמגמדת את גודל הזוועות אליהן אנו נחשפים.

 

״האישה הטובה תבשל מרק כל יום והגבר הרע יאכל אותו״. מרגרטה והיינריך הימלר.

״האישה הטובה תבשל מרק כל יום והגבר הרע יאכל אותו״. מרגרטה והיינריך הימלר.

יחד עם זאת, יש משהו מצמרר באופן בו פשעי המלחמה הנוראיים בהם אנו צופים, ועליהם אנו יודעים הרבה מעבר לדימויי הסרט, מלווים בבנאליות (הגובלת אולי בפאתטיות) דרכה מספר לנו הימלר על איכויותיו הנדרשות של קצין ה-SS. צריך שבעורקיו יזרום ״דם גרמני טהור״, הוא מסביר, ושהמועמד יהיה בעיקר ״אדם הגון״. הימלר אף מעניק עצה דומה לביתו: ״בחיים צריך להיות הגון, אמיץ וטוב לב״. הנה לנו רוצח המונים מתועב אשר נתפס בעיני עצמו כגיבור, ומשוכנע עד הסוף המר שהוא עושה מעשים טובים עבורו ולמען החברה בה הוא חי. הימלר מצטייר כאדם שתמיד היה בטוח בניצחונו, גם כשדברים נראו אבודים לחלוטין. ״למרות כל העבודה״, הוא כותב למרגרטה, ״אני מרגיש טוב וישן טוב״. הרגע בו אנו צופים בתמונות ההשמדה הנוראיות בהן אנשים נורים ונזרקים לתוך בורות באדמה הוא רגע מכונן בסרט, שכן הוא מנוגד באופן בוטה (אולי בוטה מדי) לנוסטלגיה המשפחתית אליה נחשפנו עד כה. האפקט המצמרר ממשיך להדהד לגבי שני הצדדים הבלתי נפרדים באישיותו של הימלר: אותו אדם שהביא אל מותם הנוראי מיליוני אנשים בשיטתיות ובקור לב היה באותו זמן ממש גם איש משפחה הגון, רחום ואכפתי. אך מה נותר לנו לעשות עם האינפורמציה הזו? הרוצח הנורא מכל הוא גם אדם פשוט למדי וחסר כל חשיבות מיוחדת. כיצד כל זה מחדש משהו מעבר לרעיון הנדוש והחבוט של הבנאליות של הרוע, אותו הציגה חנה ארנדט כבר לפני שנים? מה באמת אנו למדים על אישיותו הפסיכוטית של הימלר דרך חלופת המכתבים וקטעי היומן, וכיצד מידע שכזה יכול לעזור לנו כדי להבין את הבלתי נתפש לגבי המימד הפסיכולוגי של הפשיעה הנאצית? הפריזמה המוגבלת של היומנים, אשר מקבלת ביטוי קולנועי הולם אך גם חסר הקשר היסטורי ותרבותי רחב יותר, מעקרת את היכולת לענות באופן מספק על השאלות הללו.

״בחיים צריך להיות הגון, אמיץ וטוב לב״. היינריך וגודרון הימלר.

לקראת סופו של הסרט אנו נחשפים לחומרים מתוך חקירתה של מרגרטה במהלך משפטי נירנברג. ״האם ידעת מי היה אחראי על מחנות הריכוז?״, היא נשאלת; ״״אני חושבת שזה היה בעלי״, היא עונה. ״ומה ידעת על כך בזמן שהתחוללו הפשעים?״; ״לא ידעתי על זה כלום״. גודרון הימלר, אנו מבינים מתוך כתוביות הסיום, מספקת עד היום ״עזרה שקטה״ לפושעים נאציים. היא דואגת להם למגורים, אולי גם קצת לדמי הפנסיה. כנראה ששכנוע עצמי או התעלמות מכוונת מהמציאות עוברים באופן גנטי אצל ההימלרים. עבור הצופה, שלאורך השעה וחצי האחרונות דילג בעל כורחו בין שתי מציאויות נפרדות כפי שאלו נחוו על ידי משפחת הימלר עצמה, האבחנה הזו כלל אינה מפתיעה.

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

5 Comments

  1. אחת שיודעת 7 בספטמבר 2014 ב 15:02

    אתה כותב "לאפה עשתה- לאפה בדקה – לאפה תרגמה…" אבל במציאות ולא בדמיון של לאפה הסרט נעשה ע"י קומץ אנשים שמשך 4 שנים עשו ללאפה את הסרט. דווקא ממשהו שמגיע מהעשיה הדוקומנטרית היית מצפה שיבדוק לעומק מי עשה מה ולא סתם יגיב אחרי קומוניקט של יחסי ציבור. העוולה שנעשתה בסרט הזה ליוצרים שבאמת עשו אותו היא ענקית!!

    הגב

    1. מיכל, אני חושב שבקולנוע תיעודי, באופן דומה לקולנוע בדיוני, מקובל להתייחס ליוצר (הבמאי) כ״אוטר״ שעומד מאחורי החלטות של סגנון ותוכן לגבי סרטו, גם אם אלו לא תמיד נעשו על ידו בלבד. אין בכך כדי לבטל או לא להעריך את המאמץ הרב שנעשה על ידי בעלי תפקידים אחרים בסרט, וזוהי גישה ביקורתית שאני נוטה לאמץ.

      הגב

      1. אחת שיודעת 7 בספטמבר 2014 ב 17:01

        אוהד. במקרה של סרט זה ובאופן ספציפי "יוצרת" זו , יש לבדוק את הפרטים כולם. מה שנעשה בסרט הזה ליוצרים שלו – התסריטאי, העורכת הראשית, התחקירנים ,איש הארכיונים, למספר מפיקים ועוד רבים, הוא עוול שלא היה כדוגמתו.

        הגב

        1. אם יש מקום שאין בו "אוטר" הרי זה בקולנוע דוקומנטרי

          הגב

  2. רחלי, אשמח לשמוע כיצד את מנמקת את קביעתך. אינני מבין מה בהכרח ההבדל בין קולנוע בדיוני לקולנוע תיעודי בעניין הזה. אם הרעיון של ״אוטר״ מתייחס לאיזושהי אחידות (סגנונית או תמאטית) בין מספר סרטים של אותו יוצר, האם אין אנו יכולים לחשוב על יוצרים תיעודיים כ״אוטרים״, ממש כפי שהיינו חושבים, נניח, על קובריק או סקורסזה ככאלה? האם אין סגנון ותוכן דומים, לדוגמא, בקולנוע של ארול מוריס (העמדה מחדש מסוגננת, מוזיקת רקע מונוטונית ומותחת, וכו׳), או בקולנוע של ורנר הרצוג (קריינות אישית ופואטית, עיסוק באופן בו האדם מאתגר את הטבע, וכו׳)?

    הגב

כתיבת תגובה