בחודש הבא יתקיים לראשונה פסטיבל קולנוע בינ”ל המאתגר את תפיסת המוגבלות. “יוצרים מציאות” הינו פסטיבל לסרטים המשקפים, או מציגים באור חדש, את המציאות בה חיים אנשים עם קשיי תפקוד שונים: פיזיים נפשיים, שכליים וחושיים. נציג בו את מיטב היצירה הקולנועית והטלוויזיונית, העכשווית והקלאסית, בארץ ובעולם, העוסקת באנשים המתמודדים עם קשיי תפקוד שונים. יושם בו דגש על סרטים המתמקדים בהזדמנויות הניתנות …להם להגשים את עצמם ולהיות מעורבים בחיי התרבות והחברה בארץ ובעולם.

סינמטק ירושלים 27-90 באפריל 2010

ביום חמישי הקרוב 04-03-10 יתקיים יום עיון בנושא “רמיקס - השפה החדשה של הקולנוע” במככלת ספיר.

רמיקס הוא עריכה מחדש של שיר או סרט על ידי חיתוך, שינוי סדר או השמטה, ועל ידי כך יצירת קצב, הרמוניה וסיפור אחר.

העולם נחלק לאלו שסבורים שרמיקס הוא בסך הכל מניפולציה של יוצרים שלא מסוגלים ליצור חומר מקורי לעומת אלו הסבורים שרמיקס הוא יצירה בפני עצמה

עד כמה צריך רמיקס שונה מהמקור כדי להיחשב מקורי? ומה לגבי יצירות מקוריות לכאורה? האם יוצריהן לא קבלו השראה מיצירות קודמות? ואם כך, מה הערך האסתטי של יצירה שאינה רמיקס?

יום העיון יכלול הקרנה של הסרט “החופש למקסס” (באדיבות יס-דוקו), דיון והדגמות של רמיקס על ידי יוצרי קולנוע ומוסיקאים.

סדר היום

14:15 התכנסות

14:30-16:00 אבנר פיינגלרט: ברכות

קריאת כיוון לקראת הצפיה בסרט: יורם שפר, ד”ר ענר פרמינגר.

הקרנת הסרט “החופש למקסס”

16:00- 16:15 הפסקה

16:15-17:30 דיון בסרט בפרט, וברמיקס בכלל: יורם שפר, ד”ר ענר פרמינגר, ד”ר יעל שנקר, מרסלו פילבסקי

17:30 חלוקת מלגות קרן מלכה ויעקב גולדפרב

17:45 מעין ברגמן VG Scratching

המחלקה לקולנוע וטלוויזיה במכללה האקדמית ספיר ופסטיבל קולנוע דרום מזמינים אתכם, מפיקי ויוצרי סרטים ישראלים, להגיש מועמדות לפרס פסטיבל קולנוע דרום לקולנוע ישראלי חדש, תיעודי ותיעודי-נסיוני, לשנת 2010.

בפסטיבל קולנוע דרום 2010 יוענק, פרס לסרט ישראלי חדש, תיעודי ו/או תיעודי-נסיוני באורך של 50 דק’ ומעלה, שהופק על-ידי יוצר/י קולנוע חדש/ים (סרט ראשון או שני) מחוץ למסגרת לימודית ואשר מועד הפקתם הסתיים ב-12 החודשים שקדמו למועד קיום פסטיבל קולנוע דרום 2010 כמפורט בתקנון. על בסיס מצוינות בתחום הקולנוע. מטרת הפרס ליצור מסגרת מעודדת ומתגמלת ליצירה קולנועית ישראלית צעירה ומקורית, שיש בה מן הנגיעה ברוח הפסטיבל. הפסטיבל מאמין בסרטים בהם היוצר מתבטא בשפה קולנועית ייחודית ומוכן להעיז הן מבחינה צורנית והן מבחינה תוכנית.

הפרס החדש מחליף את פרס הקולנוע הישראלי שהוענק בפסטיבל בשנתיים האחרונות.

המחלקה לקולנוע וטלוויזיה במכללה האקדמית ספיר רואה חשיבות בחיבור בין האקדמיה לבין תעשיית הקולנוע המקומית, כחלק מתפישה תרבותית רחבה המבקשת לחבר בין התיאוריה לפרקטיקה ובין הידע האקדמי לעשייה הקולנועית.

מתוך כלל הסרטים שיוגשו ייבחרו 5 סרטים שיתקבלו להשתתף בתחרות ושיוקרנו בפסטיבל קולנוע דרום 2010 בהקרנת בכורה ישראלית. צוות שופטים מטעם הפסטיבל יקבע במהלך הפסטיבל את הסרט הזוכה מבין חמשת הסרטים שנבחרו, ויעניק לו פרס בסך כולל של 50,000 ₪. ההודעה על הזוכה בפרס והענקת תעודות תתקיים באירוע חגיגי באחד מערבי הפסטיבל.

התחרות תנוהל  ע”י ועדות שתמנה הנהלת הפסטיבל.

על מנת להשתתף בתחרות, יש להעביר את החומרים הנדרשים בהתאם לקבוע בתקנון התחרות עד ליום א’ ה-14 במרץ 2010 ב-4 עותקים למשרדי פסטיבל קולנוע דרום, לידי דפנה סיבוני.

טלפון לבירורים: 08-6802761. 

את טפסי ההרשמה ותנאי תקנון התחרות ניתן למצוא באתר פסטיבל קולנוע דרום, בכתובת הבאה: http://csf.sapir.ac.il/

ההשתתפות בתחרות והענקת הפרס כפופים לתנאי התקנון.

על אומץ ורגישות. מאת: מלכה פינקלשטיין

בתאריך 25.1.10 פורסמה בYNET ידיעה לפיה סרט קצר של גומא רביד, בוגר אוניברסיטת תל אביב, זכה בפרס עידוד היצירה מטעם מכון משואה לחקר השואה. הסרט "חתיכת לחם" מבוסס על סיפור קצר באותו שם מאת הסופר יהושע סטינסלב ויגודסקי ומתאר את ייסוריו של גבר יהודי בגטו פולני היושב ובוהה בחתיכת הלחם האחרונה שנשארה לו, שעה שהעוצר יורד על הגטו, נקישות מגפיים  וצחוק חיילים גואה בחוץ וילד אחד זועק ובוכה ללחם. לתפקיד הגבר ליהק רביד את מוחמד בכרי.

בכרי, שחקן ערבי-ישראלי (המקבילה שלנו לאפרו-אמריקאי) יליד כפר בענה בגליל, השתתף בעשרות הצגות תיאטרון וסרטים, בהם מאחורי הסורגים, ככר הדמעות (שם שיחק דמות יהודית), מעוטר פרסים בארץ ובחו"ל ואף ניתן לייחס לו את סמל הסקס האסור החדש, סאלח בכרי - הוא בנו (חאלד בביקור התזמורת). אבל אולי תזכרו אותו יותר כיוצר הסרט ג‘נין ג‘נין.

הליהוק המשונה עורר תגובות קשות בקרב מטקבקי ישראל על ההשוואה בין השואה לבין סבל הפלשתינים, שכן בכרי, מה לעשות, הוא ערבי, ולא סתם ערבי, אלא ערבי הפועל בשני הצדדים, כמו סוכן כפול. מילא היה כמו יוסף סוויד וקלרה ח’ורי, שעובדים בעברית ורק בישראל, או כמו פותנה מהאח הגדול שצועקת צועקת על דו קיום אך בסופו של דבר מנהלת חומוסיה בשינקין. מילא אם היה לא היה פועל לפתור את הסכסוך בדרכו אלא מצקצק בלשונו וחוזר לישון בדירה שכורה בתל אביב.
לתחושתם של הישראלים, בכרי הוא ערבי רע. לא בגלל שהוא לא מת, אלא בגלל שהוא גם לא מת וגם לא סותם את הפה. אין דבר מרגיז יותר מזה.

אולי בשל כך ליהק אותו רביד לסרט העוסק בשואה. לא אולי, בטוח שכן. כבוגר בית ספר לקולנוע זיהה רביד הזדמנות לעשות סרט שיש בו את הרובד האירוני הזה שיעורר דיון, וקפץ על המציאה, כמו שרוב הסטודנטים האמיצים לקולנוע יעשו. בליהוק זה נקט רביד בעמדה שנויה במחלוקת המעמידה את עם ישראל שוב בצורך להתמודד עם הפינות החשוכות במדינה הציונית. אלא שלצערו, עם ישראל עוד לא מוכן לדיון באמנות ובאירוניה. הטוקבקים שהידיעה הזאת משכה רובם ככולם מלאים קריאות גנאי כנגד יוצר הסרט וכנגד השחקן הראשי, מטילים בספק את זכותם להביע את דעתם או ליצור, ובעיקר מלינים על הכתמת זכר השואה ע"י רביד באמצעות ערבי, רחמנא לצלן. יתרה מכך, בYNET ישנה האפשרות למשתמשים להעניק ניקוד חיובי או שלילי לטוקבק וכך "להמליץ" עליו. כל טוקבק בזכות הסרט ובזכות מוחמד בכרי, כלומר, כל טוקבק שמדבר לגופו של הסרטון שהוצג באותו עמוד, קיבל ניקוד שלילי. כל טוקבק מקטרג, כלומר עוסק בתפל, קיבל ניקוד חיובי. מצאתי את עצמי מנסה להפוך את הניקוד, טוקבק טוקבק, עד שהפסקתי כי הבנתי שאין סיכוי שאוכל להשפיע באופן ממשי.

הטוקבקים הנסערים ("יהיה טוב אם יגנזו סרט זה או שמא יואיל הבמאי ילהק אדם ראוי יותר. וכן אני מצפה שהבמאי יתנצל בפני כל חיילי צהל" – ציוני, 25.1.10 ; "במאי שרוצה למצוא חן בעיני חו"ל ולעורר פרובוקציה מפסיד אותי.. האמת שבכרי באמת ובתמים מעורר בי רגשות קשים שלא לומחר מבחילים, ולכן לא אוכל להתנתק מכך במהלך הצפייה." – אירופה אך אירופה 25.1.10 ; ובעיקר, "שוב פעם משתמשים בכספי המיסים שלי כדי לעודד את אויביי." ליאור, 25.1.10) מזכירים לי דיון דומה שנעשה לפני כשנתיים בעניין הסרט ג‘אפה של אייל סיון, יוצר קולנוע ישראלי פרובוקטיבי, עוד טרם עשיית הסרט עצמו, בשלבי הגשת התסריט. קרן רבינוביץ’ הממומנת ע"י המדינה משכה את המענק שנתנה לסיון בעבור הסרט ויצרה סערה גדולה – ואולי אף פרובוקטיבית יותר ממה שדמיין מר סיון לעשות. נחמן אינגבר התפטר מהקרן, גיורא עיני הטיל איפול על הדיונים והסיבות הרשמיות למשיכת המענק, ועם ישראל שצף וקצף על אייל סיון, שמח לאידו ועודד אותו להשאר בפריז, שם קבע את מקומו לפני שנים מספר, ולעולם לא לחזור.

אייל סיון, למען הסדר הטוב, הוא לא בדיוק מתומכיו הגדולים של הממשל בישראל. הוא ידוע בסרטיו הפרובוקטיביים המעמידים אל מול פני הציבור הישראלי מראה שהוא לא שמח לראות. הוא נסיין בקולנוע, הוא אמן טוטאלי והעמידה שלו כנגד כל מקטרגיו בבטחון ואומץ מעצבנת נורא. גם אותי. הוא אולי לא בדיוק כוס התה שלי ואני לא מסכימה עם דעותיו, אבל יחד עם זאת אני לא יכולה שלא להעריץ את האומץ שבו הוא יוצר, וכן, אומץ היא בהחלט מילת המפתח כאן. הסרט המזוהה ביותר עם סיון הוא הספציאליסט, ניסוי קולנועי משנת 1999 בו השתמש בחומרי גלם הישר מהבטן הרכה של הזהות היהודית והגאווה הלאומית, משפט אייכמן. סרט זה, כמו כל סרטיו של סיון, גם מנסה לבדוק מהי ההסטוריה, מהו הסיפור האמיתי ומהו קולנוע. במקרה זה הוא ערך מחדש את משפטו של אייכמן על מנת שיווצר הרושם כי אייכמן הוא בסך הכל פקיד אפור שנקלע לסיטואציה מחורבנת, שהוא למעשה איש חביב ונעים והוא בסך הכל מילא הוראות. גם אייכמן הוא קורבן המפלגה הנאצית, למעשה.
כן, להציג את אייכמן כקורבן מבולבל זה ממש מעצבן ואייל סיון, כפי שאמרתי קודם, יודע לעצבן. ובכל זאת, סיון לא מכחיש את העריכה המגמתית, נהפוך הוא, הוא עומד מאחוריה בגאווה, וכן, באומץ כי היא למעשה הסרט. מהו קולנוע? יאמר סיון, אם לא חיבור מגמתי של שוטים לכדי סיפור? במה שונה העריכה של אווטאר מהספציאליסט? אז מה למעשה ההבדל, המסר? למה האמריקאים יודעים לחגוג סרטים שמבקרים בקול את המדיניות האמריקאית ואנחנו לא? למה הו למה?

לשמחתי קם גוף שידור פרטי בארץ, הוא ערוץ 8, ומימן את ג‘אפה מתוך הבנה שביום שיתחילו לצנזר סרטים רק בגלל שהיוצר לא חושב את מה שהמדינה רוצה שהוא יחשוב, אנחנו נהיה במורד המדרון לעבר פשיזם, וזה מפחיד אותי יותר מכל איום איראני.

אני שמחה בסרטים כאלה, כמו חתיכת לחם מפני שהם אמיצים. האומץ טמון ביכולת להסתכל על האלטרנטיבה ולא לפחד ממנה. ושוב, אני לא מסכימה עם דעותיו הפוליטיות של סיון, הן אפילו מקוממות אותי. סרטים כמו ג’נין ג’נין של מיודענו בכרי, וגן עדן עכשיו של האני אבו אסעד מתסכלים אותי לנוכח האופן שבו מיוצגים הישראלים. אבל לאור הייצוגים הללו ועצם קיומם של סרטים שכאלה אני לא יכולה שלא לתהות (וד"ש לקארי ברדשו) האם באמת כל מה שאני צריכה לצרוך הוא את מה שמספרים לי בחדשות או בבית הספר, בעיתונים, בספרות, ברדיו? האם באמת באמת יכול להיות שאנחנו, כרוב הלבן-היהודי, מאמינים שמתוקף היותה של השואה, אנחנו לא יכולים לטעות או לעשות עוול? האם באמת באמת מדינה חזקה ובטוחה בעצמה כמו מדינת ישראל לא יכולה להתמודד עם ביקורת מבית? או, האם "לסיוון יש דעה שונה משלי ולכן יש לכלוא אותו שלא יראה אור יום יותר" (ימני, התחלות רעננה - 29.4.07)? באמת?

הדבר שכואב לי באמת בעניין אייל סיון, מוחמד בכרי, נזאר חסן, גומא רביד וכל המבקרים מבית הוא שהם לא באמת עוכרי ישראל כמו שמאוד היינו רוצים שיהיו. לצערנו אכפת להם מספיק מהמדינה ומתושביה כדי לעצבן אותנו ולהעמיד מולנו, באומץ, כן באומץ, את הסרטים שלהם, לא נוחים לצפיה ככל שיהיו. כי שוב, לא יכול להיות שהכל פה בסדר. אבל גם לא יכול להיות שכל סרט ו/או יוצר שיוצאים נגד הקונצנזוס הם אנטישמים. יותר מזה, לא יכול להיות שבמדינה שלי, המדינה שבה גדלתי והתחנכתי לחשיבה עצמאית ודמוקרטית, לא יכול להיות שאין כאן מקום להתבטאות שונה. לא רוצה להאמין בזה, לא רוצה לפקוח עיניים ולגלות שהסיוט הזה מתממש. אנשים כמו ימני, התנחלות רעננה מפחידים אותי יותר מכל הסרטים של נזאר חסן כי אוי לנו ואבוי לנו אם לא יהיה לנו קול מנגד ואוי ואבוי לנו עוד יותר אם לא נתחיל לפקוח עיניים, לכרות אזניים ולהקשיב, באומץ.

כתריאל שחורי ויהונתן סגל, לתשומת לבכם.

המועמדים לאוסקר האמריקאי בקטגוריה התיעודית הם:

היום (רביעי), בשעה 22:30, ישודר בערוץ יס דוקו הסרט “חיים ואדם” על הזמר חיים כהן, הלא הוא “אדם”.

במחצית השנייה של שנות ה-80 לא היו הרבה אנשים במדינה שלא הכירו את שמו של הזמר אדם.

הלהיט "אין מוצא" שנוגן ללא הפסקה בכל תחנות הרדיו, והאלבום "סוד" שיצא בעקבותיו ונמכר ב-70,000 עותקים תוך זמן קצר, הפכו אותו לכוכב ענק ולתופעה יחודית בפופ הישראלי.

אך כשרצה להעיז ולנסות כיוונים מוסיקליים אחרים, ועשה תקליט שלם עם מתי כספי, זה עלה לו בהתרסקות כואבת, וכוכבו הועם.

ב-5 השנים האחרונות עוקבת אחרי חיים כהן, הוא אדם, הבמאית מירי פרלמן.

הסרט חושף את הקונפליקט הדרמטי התמידי בו הוא, חיים/אדם מצוי: אדם שמנסה להניח את תקופת הזוהר שלו הרחק מאחור, אך עדיין חולם לשוב למרכז הבמה ולזכות שוב באותה אהבה גדולה וציבורית, למרות שהוא כבר יודע שאין בה שום דבר אמיתי.

לקראת צאת הדיוידי בסוף חודש ינואר של הסרט “THIS IS IT”’ הועלו היום מספר קליפים מתוך הסרט המתעד את ההכנות האחרונות למופע של הזמר מייקל ג’קסון המנוח.

למרות שמדינת ישראל מפגינה שוב ושוב את מחויבותה לשלום, הביקורת האנטי-ישראלית בתקשורת, באוניברסיטאות, בכנסיות ובקהילה הבינלאומית הולכת וגוברת. בין הקולות שמגנים את ישראל אפשר למצוא אנשים בעלי מעמד בינלאומי, והם רואים את ישראל כאחראית לקונפליקט. המשפטן היהודי-אמריקאי הנודע אלן דרשוביץ כתב בספרו “ישראל - כתב הגנה”: “הגיע הזמן להעלות בפני בית המשפט של דעת הקהל גם הגנה נמרצת של מדינת ישראל”.

בסרט התיעודי “מוצב הדמוקרטיה“, שיוקרן מחר (יום א’) בערוץ הראשון, מסייע אלן דרשוביץ, שהוא גם פרופסור למשפט באוניברסיטת הרווארד, לצופה לבחון סוגיות מפתח בסכסוך הישראלי-ערבי. לעזרתו מתגייסים מנהיגים פוליטיים, משפטיים ואקדמיים מארצות הברית וישראל. המשתתפים בסרט כוללים את דרשוביץ עצמו, דניס רוס, אמנון רובינשטיין, מיכאל אורן, ביבי נתניהו, בני מוריס אילת מזר, גבי ברקאי, ציפי ליבני, ישראל קמחי, קרולין גליק, דורי גולד, נתן שרנסקי דן גילרמן, דן דיקר, אהרון ברק, שמעון פרס, אירווין קוטלר, עופר מאי-טל, אהוד ברק, איתן שוורץ, פיליס צ’סלר, אלכס ספיאן, מיקי רוזנפלד, אליעזר שקדי, ג’רלד סטיינברג, דיוויד בנג’מין, אן בייפסקי וג’ונתן סרנה.

יום ראשון - 27/12/09 - הערוץ הראשון

הערב (ראשון) בשעה 21:45 ישודר הסרט "בדרך אחרת", אשר מלווה את המסע המשותף של אחינועם ניני ומירה עוואד לאירוויזיון . וכולל תיעוד נדיר של אחורי הקלעים של מסע ההופעות הבינלאומי של אחינועם לרבות, הופעה מתוקשרת במיוחד בעיר שלש הדתות סביליה שבספרד ולבסוף כמובן מאחורי הקלעים של תחרות האירוויזיון האקסטרווגנטית שנערכה בחודש מאי במוסקבה
השנה נבחרה לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון הזמרת אחינועם ניני. אחינועם, רחוק מהתפיסה הציבורית בישראל, תחת השם Noa, נחשבת כיום לזמרת הישראלית הידועה ביותר בעולם. היא מבקשת לאפשר לה להופיע יחד עם הזמרת הערבייה, מירה עווד. יהיה זה שיא למערכת יחסים מוזיקלית שנמשכת כבר חמש שנים בין אחינועם למירה ומייצגת סמל משותף של שתיהן לדו קיום בין העמים. בצל המבצע בעזה וחרף התנגדויות ציבוריות מהשמאל הפוליטי, הן ממשיכות בדרכן, צועדות יחדיו למסע משותף ששיאו בחודש מאי בתחרות במוסקבה.